*

הכנות שלי עוד תשאיר אותי לבד.

בזמן שאתם מתלוננים על ה"משחקים" המעיקים כשמכירים מישהו חדש למטרות רומנטיות, אני באה אליכם נטורל, כמו שאני. מספרת את הסיפור שלי ומתעניינת בסיפור שלכם. ואתם דוחים אותי על הסף

הקושי ההתמודדות שלי הכי גדול בחברה בתור "חולת נפש" הוא הסטיגמות. הדעות הקדומות. כשאני אומרת לכם "חשמל" אתם מדמיינים אותי צורחת על כסא. כשאני אומרת לכם "מאניה דיפרסיה" אתם מדמיינים אותי בהתקף פסיכוטי. כשאומר לכם "אישיות גבולית", אתם לא תבינו. אבל תירתעו מאוד. כי אתם לא מבינים.

עצם המונח "חולה נפש", האם הנפש שלי חולה יותר משל הורה שמתעלל בילד שלו? האם הנפש שלי יותר חולה מרוצח? 

אם לא אספר לכם, גם לא תנחשו. אם אשמור את החוסר ביטחון והקשיים והסיפור שלי בפנים, אולי אהיה פחות לבד. אבל לא קלטתי את חוקי המשחק

הקשיים שלי הם שלי, ולא של אף אחד אחר. אני לא יותר "משוגעת" מהאדם הממוצע ברחוב. אבל אני מודעת ואני מטפלת ולא אתן שהסובבים אותי שאני אוהבת יסבלו ממני. אני אינטלגנטית ומבינה ותפיסת העולם שלי מעוותת רק כשזה קשור אליי, ורוב השנים של הבדידות והתבוננות באנשים ובעיקר להקשיב לסיפורים ולנחם ולנסות לתת כוח גרמו לי להבין את המציאות לעומק, את הרגשות שלכם, מה נמצא לכם בתוך הלב

אני מודה על האנשים שאוהבים אותי גם אם מעטים כי הם אוהבים אותי על כל צדדי וחולשותיי ועדיין מאמינים בי

וזה עדיף על הרבה אנשים שאצטרך "לשחק את המשחק" איתם.

בסוף יתברר שאני יותר "נורמאלית" מכולם. 

אולי בגלל זה אני בדיכאון