דברים שקרו השבוע מבחינת סדר חשיבות אישי:
- עליתי 2 קילו
- טסתי לאמסטרדם
- היה לי יומהולדת כי אם לא הרגשתי עם עצמי מספיק רע אז עכשיו גדלתי בשנה
האירוע הראשון היה ביום שישי שעבר, בסה"כ עבר בשלום כי בתכלס לא ממש עשיתי משהו, גם לא ציפיתי לכלום ולא ממש דיברתי על זה.
בלילה לפני ב12 ביקשתי מחבר קרוב לבוא "לשמור" עליי כי הלילות גם ככה סיוט וגם זה מקובל חברתית אז זה גם לא נשמע מוזר. הוא הביא איתו שקית חטיפים וגרם וחצי רפואי וככה החל האירוע הראשון של השבוע (2 קילו שמרגישים כמו 12).
היום הוכתר כהצלחה כשלא נרשמה דמעה אחת מהעין. בלילה דודה שלי באה מהקיבוץ כדי שנצא לאכול ולעשן.
בדרך למקום ברכב קיבלתי סמס, הפאנקיסט שלח לי מזל טוב אז כמעט עשינו תאונת דרכים. חמישה חודשים של נתק ואפילו לא אזכור קטן לזה שלא היינו בקשר אחרי שנה שבשבילנו נחשבת אינטנסיבית, אבל הפאנקיסט הוא לא בן אדם מנומס והוא לא ממש שם זין וזה מה שאני אוהבת בו אבל זה גם מה שמטמטם לי את השכל. לפני שבועיים ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב ומול העיניים שלי כמו מלאך המוות הוא עבר, לבוש שחורים רזה מתמיד (אולי צריך לדבר עם המטפלת למה רזון גברי מדליק אותי רצח) אומנם אני לא מאמינה בכלום אבל פה הייתי בטוחה שהיקום שולח לי סימן שיאללה חלאס, אפילו מערכת יחסים רשמית לא הייתה פה ושבוע אחרי באה ההודעה (ואז העלמות פתאומית כמובן)
למזלי סבא שלי התותח סידר לנו טיסה יחסית ספונטנית לאמסטרדם אז הצלחתי לשמור את המחשבות יחסית בקונטרול, לא עישנתי את עצמי לדעת כמו שאנשים תיארו לעצמם כי בכל זאת אני לא לבד ונמצא איתי אדם שלא מעשן ואין סיבה שהוא יעשה פשרות כל הטיול אז שמרתי על רמה גבוהה של תפקוד והלכתי את החיים שם אבל הרבה גם כי היו לי זכרונות ממקומות ספציפיים שניסינו למצוא אותם, עכשיו גם הזיכרון הגרוע שלי בשילוב זה שהוא בחיים לא היה שם גרם לנו להתברבר המון מה שהעלה לי את מפלס העצבים והעצב ונורא רציתי לחזור לארץ ביום הראשון.
ביום השני כבר קמתי יותר טוב ובסוף מצאנו את כל המקומות שחיפשתי
יש לי תחושה כזאת כשאני הולכת ברחוב כאילו המבטים נעוצים עליי אבל לא בקטע טוב או מחמיא, כאילו אני לא משתלבת בנוף או שההתנהגות שלי חריגה גם כשאני לא עושה כלום. ובאמת יצא לי הרבה להצליב מבטים עם אנשים שונים ברחוב אז לא יכול להיות שאני מדמיינת, אבל אני אומרת לעצמי שאולי בכלל הם מסתכלים כי אני מסתכלת?
הרבה מצבים אני מדברת לעצמי בראש כמו משפטי עידוד כאלה לנסות להזכיר לעצמי שמה שבראש שלי לאו דווקא הוא מה שקורה בחוץ, או עובר בראש של אנשים אחרים. לנסות להזכיר לעצמי שמה שבדכ הכי מעניין אנשים אחרים זה הם עצמם וגם אם אעשה משהו מוזר הוא ישכח מהר מאוד. להזכיר לעצמי שגם אם אני מרגישה הכי מכוערת בעולם או אם עליתי 2 קילו, אין לי פחות זכות קיום מלהם. אפילו שהם מהממים למות שם.
לפני הטיסה הייתה לנו שעה לשרוף (ואני כבר שרפתי כל מה שהיה לי) אז נכנסו למאדם טוסו למרות שהמלצתי לו לא לעשות את זה כי היה ברור לי שהוא לא יזהה שם הרבה ובתכלס זה נראה בעיניי כמו בובת ראווה של חנות בגדים, ברור שהבובות ישתנו ב11 שנה מאז הטיול בתמצווה אבל בואנה כמעט לא היה שם אף אחד וגם רובי היה הבובה הכי גרועה שם, אבל בכל זאת עליתי עליו (התמונה הושמדה)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל