החברה ההיא לא עונה לי ואני מתה מדפיקות הלבהבחור לא מתקשר ודופק לי הלב
המחזור מאחר ודופק לי הלב
אבל נוגה לא פה בבית והוא נשבר
ב30 לאוקטובר אני מתחילה מכינה באומנות, משהו ספונטני לגמרי שעונה על הצרכים גם הכלכליים שלי
ביום אוריינטציה כשבאו כל התלמידים להכרות וישבנו במעגל, חזרתי כמה שנים אחורה לימי הבית ספר האומללים
מגיל קטן מאוד בעיות חברתיות דיכאון וחרדה אבל ההבדל בין אז לבין היום הוא שאז הייתי חסרת אונים. רק עד גיל 16 שאובחנתי, חשבו שאני עושה "דווקא" וקיבלתי הרבה ירידות ממי שאמור להיות הכי קרוב אליי אבא ואמא
ושוב לא דיברתי, כמו בבית ספר. ושוב דפק לי הלב כשהייתי צריכה להגיד את השם שלי בקול, כמו בבית ספר. ושוב חזרתי מדוכאת שבוזה ועצבנית, כמו בבית ספר. מה השתנה? רובם בני השכבה שלי, או שנתיים מעל או מתחת אבל באזור גילי. כולם אומנים שזה מזכיר לי את התלמידים בתיכון שהיה לאומנות. היו את הקליקות המיידיות בין ה"חזקים" בחבורה שיש להם ביטחון עצמי גבוה יותר אבל ההתבלטות המיידית שלהם גרמה לי ולעוד כמה אנשים שם לאי נוחות והסתגרות.
אני מתה מלחץ שיתחילו הלימודים. אני לא מכירה שם אף אחד חוץ מחברה אחת שלא עונה לי. אני לא יכולה להתמודד עם זה בבית ואני לא יודעת איך אתמודד עם זה שם. יש לי תחושות קשות של נטישה ושכועסים עליי כל הזמן.
כרגע אני נפגשת רק עם הבחור הצעיר והעיניינים קצת התקדמו מהפעם האחרונה. בפגישה השמינית אחרי הרבה דפיקות לב ופאוזות פלטי מתוכי את המועקה שאני לא יודעת מה הקשר הזה ואני מבולבלת ובסוף יישרנו קו בנשיקה
נפגשנו בחודש שאנחנו מכירים כמעט כל יום, מודה שמצד אחד יש "שגרה" של זוג שהרבה זה גם צפייה בתוכניות ומצד שני אין את הבטחון של זוג כמו שמות חיבה או לשתף ברגשות אחד כלפי השנייה או על תחילת הפגישה להיות מכורבלים, אין את זה.
וביום ראשון משהו השתנה, הפגישה הרגישה לא טוב. ריחוק ריחף באויר וכשאני מרגישה חוסר ביטחון אני קופאת ונובלת. זה יוצר מצב שדבר גורר דבר ואם הכל היה בסדר והכל היה בראש, רק ההתנהגות שלי תוביל לתרחיש להתרחש.
(מכאן והלאה נמחק הפוסט המקורי. מתלבטת אם זה אומר שחפרתי או שזה חרא פוסט)
והתרגלתי לטוב, טלפון כל יום, פגישה כל ערב. בול לחוסר ביטחון שלי.
ואני רוצה שהוא יבוא, והוא לא מעיק עליי. בימים שלא נפגשים יש תחושה שמשהו חסר.
אבל מאז יום ראשון ושתי הפגישות הבאות, השלווה והנחת הפכו לחרדה ולחץ נוראיים. הירידה בפגישות והטלפון שמתעכב, לפעמים לא יכולה לחכות ומרימה בעצמי. עד ה30 באוקטובר, הוא זה שיש לו חיים מבין שנינו.
אני הכי סבבה כשאני לא מעוניינת במישהו. יש לי יותר ביטחון עצמי ואני פחות נזהרת כי לא כל כך אכפת לי. כשמגיע השלב שאני מתחילה לחבב, פתאום כל דבר מפחיד אותי. כל צעד משהו יכול לההרס. פתאום מרגישה כל כך מכוערת. מסתכלת עליו ואומרת, בטח ימאס לו מהר. בטח ימצא איזו יפיופה תיירת. במיוחד כשאני עם המשקפי ראייה, מרגישה מכוערת כמו בגיל 12. אבל אני אומרת לעצמי שהוא צריך לחבב אותי כמו שאני, גם עם משקפי ראייה.
תחושת מועקה. החברה לא עונה וזה מלחיץ במיוחד לפני פתיחת המכינה.
הבחור פחות מעוניין שזה חונק לי את הלב והגרון
נוגה לא איתי כמעט שבוע כי יש לה כנראה פריצת דיסק ואצלי בבניין יש מדרגות ואסור לה ואצל אמא שלי יש מעלית.
אני חושבת שהתחושה הקשה נובעת גם מזה שהיא לא פה. כזאת שקטה אבל דומיננטית.
דברים שאני מוצאת באיביי:
ברכת שנה טובה תבוא בסוף דצמבר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
