*

אני לא בנוייה לעידן הזה. שני מיליון שנה האנושות קיימת ו25 שנה קיים האינטרנט. לא עברו מספיק אלפי שנים בשביל שנראה אתת הנזק.

צימצמתי את מס הרשתות החברתיות לאחת שזה פייסבוק,לא שהיה לי משהו אחר אבל גם לא ניסיתי. פייסבוק נראה לי הכי בסיסי, קל לזכור ימי הולדת ואפשר לעקוב בחולניות ואובססיביות אחרי אנשים.

במשך השנים השיתופים שלי בפייסבוק נהיו נדירים ואם מעלה משהו זה בדכ ציורים.

קניתי פלאפון עם טביעת אצבע כי יותר מרגיע לי שלא יוכלו להכנס למרות שאין לי מה להסתיר.

קיום ה"ענן" מלחיץ אותי מאוד, אני בורת אינטרנט ולא ברור לי איך כל התמונות מהפלאפון הועלו באופן עצמאי למחשב.

על המצלמה בלפטופ שמתי פלסטר. חרדת הפרטיות מנעה ממני לכתוב כאן כל תקופת הלימודים אבל שבוע הבא זה נגמר

קשה לי לראות אחרים משבחים ומהללים את המקום ששימש להם מפלט שיקומי ובית, ובשבילי זאת טראומה שאני רוצה שתעלם מחיי.

ההתעללות הנפשית שעברתי, הנזק שזה עשה לי גרם לי לחוסר אמון מוחלט בסובבים אותי. אני סומכת רק על המשפחה שלי.

עשיתי טבלת יאוש על המקרר. מעולם לא חשבתי שבמקום כזה אני ארגיש כמו יהודי בשואה. להכנס לכיתה בכל בוקר בשביל להציץ מהחלון לראות אם היא שם ולתכנן אסטרטגיית ישיבה כי אני לא מצליחה לתפקד לידה. לא יוצאות לי מילים.

אבל הפחד השתלב ביחד עם זעם ואני מרגישה אלימות עצורה מתחוללת בתוכי. יש לי מחשבות רעות עליה, ובעיקר דברים שאני רוצה להגיד לה, אחרי שפיתחה מערכת יחסים עם מי שיצאתי איתו ועשתה לי שימינג בקבוצה של התלמידים.

שבועיים אחרי העדרות שבהם ירדתי 3 קילו והגעתי למשקל האנורקסיה שלי מבלי להתאמץ נכנסתי בפחד לכיתה וכששמעתי את הקול שלה משהו בי חטף סיבוב ויצאתיי בעצבים מהחדר, ועברתי בינה לבין חברה שלה באגרסיביות, 10 ס"מ ממנה.

הסיפור איתה הרס לי את הבריאות אבל יחד נתן לי מוטיבציה לא לפרוש כי זין שיהיה לה את הכוח הזה עליי.

עם הבחור השלמתי למרות בגידתו כי אחרי הכל יש לנו מכנה משותף ושנינו נכוונו. אני יותר

"חגגתי" יומהולדת 24, לא הגעתי לאף יעד שהצבתי לעצמי אפילו לא 300 קליפרים.

ההישג היחיד אני אומרת, זה הגיהנום שעברתי ושלא התאבדתי. זה נשמע מגוחך אבל קשה להסביר את המצוקה שהייתי בה.

למדתי תקשורת אחרת עם דברים. פעם לא הייתי עוברת את הפגישה השישית ולמרות שניסיתי להתאים את עצמי ולעדן את האופי שלי זה לא עבד. אז שיניתי כיוון ועכשיו אני מאה אחוז אני ומציגה את הנכות שלי על הפגישה הראשונה. למדתי לעבור מהתנצלות על הבעיות שלי לעובדה. כשמציגים משהו בחשש זה גורם גם לצד השני לחשוש. כאני מציגה את זה בתור עובדה ומציינת שאף אחד לא סובל ממני חוץ מעצמי זה מתקבל יותר טוב ואע"פ שלא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, הן היו הרבה יותר רציניות מפעם.

בין הפוסט הקודם לזה יצא לי לצייר מעט ואלו חלק מהעבודות