*

הפוסט הקודם שלי היה על כך שהאהבה היא לא בשבילי. אני כותבת את הבלוג הזה מגיל 17, 2010. אתמול נודע לי שהיום בגיל 24 אחרי 7 שנים, לא יהיה בלוג יותר. מבחינתי זה מרגיש כ... זהו? אין? זה הסוף? 7 שנים שרפתי בלזיין את המוח כמה אני מתה ושבורה ואין אפילו איזו אנחת רווחה בסוף? זה מרגיש לי יותר גרוע מלבזבז שעתיים על סרט שלא מתקדם לשום מקום רק שזה החיים שלי ובסוף אני לא מתבאסת וממשיכה הלאה, אני עושה חישוב מסלול מחדש. האם החיים האלה שלא שווים צפייה של שעתיים בסרט, שווים עשרות שנים של חיים?

אני כבר בקושי בישרא וכבר לצערי לא ממש קוראת ואם פעם הייתי ממש "בקיעה" פה היום זה נאדה. מידי פעם אני נתקלת בבלוג של מישהו או מישהי שהייתי מדברת או אפילו נפגשתי איתם וזה ממש נעים לקרוא, כאילו כלום לא השתנה עם הרשתות החברתיות, סגנון הכתיבה של הכותבים נשאר זהה לסגנון שלהם וגם אני במעט פוסטים שאני רושמת מרגישה שכשכן אני כותבת זה זורם לי.

רוב הזמן אני סובלת ממה שיש לי כבר יותר משנה שזאת חרדת כתיבה, זה קורה לי גם בפייסבוק. אני לא כותבת סטטוסים זה גורם לי לחרדה. לפעמים אני מתה מתה לכתוב פה וכבר נכתבים לי פוסטים בראש אבל כשזה בא לשלב ההוצאה לפועל אני נתקעת. הפוסט הקודם נלקח כשהייתי תחת השפעת קסנקס שאז אני ממש זן ואוהב את כולם

אבל תמיד בראש מאחורה יש את ישרא בלוג. החברים הראשונים שלי היו מפה, חנן ועלמה. החבר הראשון שלי בגיל 14. החבר השני בגיל 17-18, הקבוצה של החמניות שהקמתי, האנשים שפגשתי לאורך הדרך... 

זה לא כמו שאם אני הייתי סוגרת מיוזמתי, המקום עדיין היה נשאר והיה איזה בסיס איתן בשורשים לחזור אליו.

זה כמו לשרוף ספריה. ועם כמה ששומם פה, אני לפעמים מעדיפה שזה לא מסחרי כמו שחלק מהבלוגרים שהצליחו עסקית מפה עשו, הייתה תקופה לפני 10 שנים שזה היה רשת חברתית לכל דבר. היום זה שריד אריכאולוגי שהולכים להשמיד, אבל חלקנו שעדיין פה כאן מסיבה מסויימת. אני מודעת כמעט לכל סיבה של מעשה שאני עושה חוץ מהכתיבה. כמובן שלקבל תגובות כמו בפוסט הקודם זה ממלא שאין מילים אבל בפועל לא כל פוסט אצלי ככה

הייתה תקופה לא זוכרת מתי שהיו גם שמועות על סגירה אז הדפסתי את כל הבלוג. אני צריכה לראות מאיפה הפסקתי ולהמשיך. למרות שהמסקנה הברורה היא שזה סיפור שלא שווה לקרוא