*

מקודם ירדתי עם נוגה לסיבוב לקנות קפה כמו בכל בוקר

אני בתור בן אדם חרדתי מאוד שסביר להניח שאני אתאבד אחרי שהיא תמות, נמצאת בכוננות שיא במעברי חצייה ורמזורים ירוקים שהמכוניות נוסעות ופונות ימינה או שמאלה (סליחה על התיאור במילים פשוטות כשלרכב ולהולך רגל יש ירוק בו זמנית)

האינסטינקט שלי כשאני עוברת הוא לשים את נוגה בצד השני שלי שאם חס וחלילה תבוא מכוניות אז שאני אבלום אותה קודם

אז ירדנו למטה והתחלנו לחצות את הכביש כמובן אחרי שהסתכלתי לכל הכיוונים 3 פעמים וגם שמתי לב לרכב שיוצא ברוורס מחנייה שנמצאת צמוד למעבר חצייה.

בהתחלה המכונית התקדמה לאט אבל ברגע שהייתי 2 מטר ממנה הנהגת האיצה את הרוורס

אני עם החושים החתוליים שלי קלטתי שהיא עוד שנייה עולה עליי, ואם נוגה הייתה בצד השני שלי היא הייתה כבר נמחצת מתחת לאוטו

כשהמכונית הייתה חצי מטר ממני בערך, דפקתי אגרוף על הבגאז' ואחר כך באתי לקדמת המכונית בצד השני של הנהג, דפקתי בעוצמה על החלון תוך כדי שאני צועקת "מטומטמת!!!!"

הנהגת הייתה בשוק והרגשתי שהיא על סף בכי והמשכתי ללכת בעצבים

ברור לי שאם הייתי בלי נוגה, הייתי פשוט קופאת ובמקסימום הייתי דופקת לה מבט ארסי. אבל רק המחשבה של 'מה אם' הייתי מורידה את המגננה ולא מעבירה אותה צד

כשהלכתי משם היו לי רגשות מעורבים של עצבים מהגיהנום לרגשות אשם

הבנתי מה היא הרגישה כי גם אני עשיתי רוורס במעבר חצייה פעם ובפוקס לא פגעתי, ואני מכירה גם את התחושה שצורחים עלייך ואת באמת מתנצלת אבל אין מילים מההלם

ניסיתי לשכנע את עצמי שלפחות היא למדה שיעור מזה, כי אני לגמרי נזהרת עכשיו אחרי שזה קרה לי

אני בן אדם מאוד אלים. אומנם אני לא מישמת את זה בפועל אבל אני עוצרת את עצמי הרבה מהתפרצויות. הרבה פעמים בסביבת הרבה אנשים אני עם הידיים באגרופים מרוב העצבים, גם חורקת שיניים

אני עוברת מ0 ל200. לפני כמה שבועות ניפצתי צלחת. שבוע אחרי התפרצתי על כל המשפחה שלי מחוץ לבית ולא דיברתי איתם יומיים, העפתי אותם מהבית

אני לא מאוזנת והתרופה היחידה האנטי פסיכוטית שלא משמינה, לא נותנים לי הנחת קופת חולים ואני אמורה לשלם 600 שקל שאין לי. 

בדרך כלל שמקללים מישהו אומרים לו "שיהיה לך לתרופות". אם מישהו יגיד לי את זה כנראה אגיד "תודה"

אבל בכל ההתפרצויות שלי, יש התמוטטות נפשית. תוך כדי הצעקות והקללות אני בוכה ובוכה כי אני מתה מרגשות אשם, אבל מלאה בכעס. אני קצת מפחדת מעצמי במצבים האלה, בפרט עם אמא שלי שאני מפחדת שיום אחד זה יגיע לאלימות של ממש.

יש בי שני ניגודים. צד אחד מלא אמפתיה שמידי פעם יוצא לי לעזור או להגן על אנשים זרים, גם מתוך אינסטינקט 

ומצד שני, רצון להוריד 99% מהאנשים בעולם

הרגשות אשם האלה הם מה שעוצר ממני לאבד את האנושיות שבי. בכל פעם שאני מרגישה אשם אני מרגישה גם הקלה.

בכל פעם שאני בוכה מהטלויזיה מאמפתיה, אני מרגישה בריאה

כשאני מתפרצת על אנשים כשאני מרגישה שנוגה, הכלבה-בת שלי בסכנה, אני מרגישה נורמאלית

כשאני שמה את האנשים שאני אוהבת לפניי, זה בעצם מה שמניע אותי