*

אני מרגישה שהמון מהדברים שעוברים לי בראש יכולים להזיק למישהי או מישהו , למרות שאני לא מאמינה בתפיסה שאני משליכה על עצמי

אני מפחדת לרשום שאני מתביישת לצאת מהבית כי עליתי קילו 200, כי בתוך תוכי אני יודעת שזה שטויות אבל כל 200 גרם הופכים דבר שמובן מאליו כמו ללכת, לפעולה לא נעימה שבה אני מודעת לכל תנועה קטנה של הגוף והיריכיים, מרגישה מגושמת ומבויישת, למרות שאם אני משליכה על מישהי מבחוץ, זה יראה לי כדבר שהוא לגמרי תפיסה מוטעית ואולי בעיה

אולי יש עוד דבר אחד שאולי לא הזכרתי שזה הPTSD שאני התביישתי לרשום כי זה כנראה אירוע מגיל 5 ואני לא זוכרת, אבל הפגנתי תסמינים חולים מנטלית כמו לדמיין אנשים מזדיינים בשביל לנסות להרדם בגיל 6, לא יכולה שנוגעים בי, כל גבר מהווה איום אלא אם אני מעוניינת בו רומנטית, גם את הגברים שמשפחה לא מסוגלת לחבק. אני לא ישנה מכיתה א' ויש לי חושים של חתול שזה קשה לתפקד ככה

היום אצל הפסיכיטר הציע לי ללכת למקום של נפגעות תקיפה מינית אבל אני אמרתי, ומה אני אגיד? לכולן יש סיפור ומה אגיד? שלא זוכרת. שלא חלילה יתפרש כזלזול מצידן. וכמו הרבה כמוני לפעמים בכלל חושבת שכל הבעיות שלי מומצאות

הוא גם הציע לי אשפוז יום (הייתי בעבר) והתנגדתי נחרצות שאל אותי למה. שאלתי אותו- היית פעם מאושפז? הוא אמר לי לא

אמרתי לו שאני לא מאחלת לו

ושלא יאחל לי מה שאני לא מאחלת לו

לא מעט דיברתי איתו על זה שבשוויץ יש המתת חסד לדיכאון ומתוסכלת שיש פיתרון אבל הוא לא פה

שאלתי אותו, אם זה היה חוקי בישראל והייתי באה אליך זמן ארוך ולא היה שינוי, היית מאשר לי? הוא אמר שאולי

אמרתי לו שאני מעבר לדיכאון. אני כבר לא פה

בדרך חזור היה עיקול ממש מסוכן בכביש ודימיינתי איך אני מסובבת את ההגה ומתנגשת בגדר וגומרת הכל. ואז התחלתי לבכות כי לכמה רגעים אני שקלתי זאת ברצינות ואז דימיינתי את המשפחה

אני כבר חצי רגל בחוץ כבר שנים. הילדות ביליתי בודדה בחדר מפוחדת מקיאה מחרדות ובוכה מדיכאון

תקראו את הפוסט הראשון של הבלוג הזה ותבינו

לקחתי קסנקס לפני כתיבת הפוסט כי היה לי קשה לגשת לזה למרות שרציתי אז אני מקווה שלא הזקתי במילותיי

עוד מעט הסוף של הבלוג הזה

מה יהיה הסוף

אולי זה מראה כמה ההוויה האנושית היום מפונקת

שומעת אנשים שישנו "רק" 5\6\7 שעות שינה, או "לא אכלו 3 שעות" וכן תכלס זה לא תמיד נעים ולא תמיד מרענן, אבל לא משהו ששווה להתלונן עליו כל כך

מנגד יש אותי שעל פי כל חוקי ההגיון הייתי אמורה מזמן לאבד את ההכרה

לוקח לי שעתיים מינימום להרדם בלילה עם שגרת OCD שמחמירה עם החרדה. כלומר, אם לא אהיה על צד ימין, אעשה פיפי 3 פעמים בזמן שאני מנסה להרדם(ואיכשהו תמיד יש עוד ועוד פיפי) או אהיה עם הידיים והרגליים באותה תנוחה, אני לא ארדם

ואחרי שנרדמתי, כל 20 דק יקיצה, לא משנה כמה קר בחוץ אני אהיה מים מזיעה של חלום עם צוואר תפוס וסדין משוחרר

אחרי 5 שעות בערך אני לא יכולה לעבוד על עצמי יותר ואני פשוט קמה מהמיטה. בדכ ליקיצה הסופית שלי יש שעה קבועה שמבלי שעון אקום בה כי יש לי קטע כל כך מפגר עם זמנים ושעות שהשעון הביולוגי שלי ממש ראוי לשבח

בבוקר, בידיעה שאני צריכה ללכת לגיהנום הזה, אני קמה מראש בחרדה ואחרי חצי שעה בערך קשה לי לנשום דופק לי הלב ובא לי להקיא

כל הנסיעה ללימודים אני עושה תרגילי נשימה כדי לא לעשות תאונת דרכים

בלימודים אני בחרדה נוראית מלראות אותו מלראות אותה והכי גרוע לראות את שניהם ואני לא מצליחה להכניס לפה כלום חוץ ממים וגם זה לא תמיד, אז עד שאני חוזרת הבייתה בערך ב4 אני בלי אוכל מהערב של יום קודם, על פחות מ4 שעות שינה לא רציפות

לפעמים בלימודים אני מרגישה שמהמתח הלחץ דם שלי נמוך מאוד וקשה לי לאחוז בדברים מבלי להפיל אותם (מצית וסיגריה בדכ) או שאני עומדת ליפול. ברגע שאני יודעת שאין עליי איום או יודעת שלא יהיה משהו לא נעים להתמודד איתו, אני מצליחה לנשום

אתמול בלילה דיברתי עם המנהלת של המקום שאמרה לי שהסייקו חוזרת היום. הרגשתי חסרת אונים ומיואשת ולא ידעתי עם מי לדבר ומתוך אינסטינקט התקשרתי לז' שבכלל כל הזין הזה בגללו. בכיתי שאני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת לחזור ללימודים. הוא ניסה לתת כוחות בדרך המטומטמת שלו, אבל בצורה מסויימת זה קצת עזר לי כי גם המצב איתו לא היה לי נעים ואני אוהבת לדעת איפה דברים עומדים, ואיפה אנשים עומדים ולאיזה יחס אני צריכה לצפות בשביל לא לחטוף כאפה

הפחד שלי שהשלימו כבר, ובאמת אמר לי שהיא התקשרה אליו לשאול אותו אם הוא אוהב אותה. אחרי שפרסמה צילומי מסך של הודעות שלו ואיימה ללכת למשטרה בקבוצה המשותפת של התלמידים. אני תופסת את השיער ומתחרפנת. איך הצוות נותן לדבר הזה להמשיך לבוא? המצב כל כך דפוק והוא לא ישתפר. אישה בת 37 עם אובססיה פסיכוטית פרנואידית לא מוצדקת על בת 23 שהייתה החברה הכי טובה שלה, שפתחה מערכת יחסים עם מישהו שהיא לא סובלת בכלל רק כדי לפגוע בי, שגם אחרי כל הבלאגן המשיכה לטנף עליי, אישה כזאת לא צריכה "תנאים", היא צריכה אשפוז.

עם זאת שם אני שומרת על דיסטנס. יכולה להיות איתו בקשר עין אבל לא מצליחה להגיד לו "היי" ו"ביי"

עם כל זה שהוא היה נחמד אליי בטלפון אתמול, כל הדבר הזה ככ פגע בי כי הוא היה חלק ממנו וזה לא משחרר ולא בטוח שזה צריך להשתחרר. אולי לא אהיה סמרטוט ואסלח ככ מהר

בנתיים העיניין של זה להיות או לחדול. הדבר היחיד שמניע אותי ללכת לשם זה בעיקר זה שלא רוצה שכל הסבל הזה היה בחינם, ולא מגיע לה את הכוח הזה עליי. ובטח לא מגיע לה התחושה הטובה של לדעת שאני עוזבת

היום אחרי שבועיים ראיתי אותה מהחלון כי הייתה לה שיחה עם מישהי מהצוות ולאחר מכן הלכה לסטודיו עם המוזיקאים.

רציתי לגמור עם המכה הזה של לראות אותה כבר היום אבל התענוג הזה כנראה ישמר למחר

אני רוצה להגיד מלא תודה על התגובות בפוסט הקודם זה עשה לי כל כך טוב בנשמה כי אם מישהו מחבב אותי פה עם כל החרא אז זה כנראה באמת 3> 

עוד מעט נגמרת לי האינפוזיה

אני רוצה להגיד המון תודה למייקל סקוט ודוויט שרוט, שבלעדיהם לא הייתי פה לכתוב לכם פוסט

בחיי

(נייר קופי וצבעי מים)

איך?

איך אהב אותה ולא אותי? איך כמעט גר אצלי, שיגע לי את הנשמה, ביקרתי אותך 9 פעמים באשפוז של חודש וחצי ועוד עזרתי לו לחסום אותה בזמן שהיו ברומן קצר, ואני וכל התלמידים במקום הלימודים שלי, נחשפנו להודעות האהבה ששלח לה, ולמילים שהיא קיבלה ממנו שאני לא קיבלתי מעולם. לפי מה שידוע לי הייתה בינהם "רק" נשיקה. וגם אם זה נכון, האם האהבה שלהם הייתה כל כך גדולה, שמספיק שהסתכמה בנשיקה?

הוא אומר לי, "היא כישפה אותי", נתנה לו אהבה, מה שהוא צריך, לדבריו. ומה עם האהבה שאני הצעתי? אתם יודעים, לא הייתי יכולה לקרוא לו "ממי" כשהיינו יחד כי הוא נבהל מהרעיון הזוגי. מנגד, רואה שופך את ליבו בפני מי שמתעללת בי עוד מהתקופה שהיינו יחד.

זה גורם לי לחזור לשאלה שאני שואלת כבר שנים רבות.. האם אני ניתנת לאהבה? ואני לא מדברת על אהבה משפחתית או חברית.

האם מישהו יוכל לאהוב אותי אהבה רומנטית אינטימית והדדית?

אם הדרישות של ז' היו כל כך נמוכות עד כדי כך שהתאהב בפסיכוטית מתעללת בחברתו לשעבר, מה זה אומר על חוסר התאהבותו בי?

באתי יומיים משבוע שעבר וביומיים האלה אחרי שהצוות הבטיח לי שהיא לא תבוא (אבל היא תחזור) כמעט התעלפתי מהידיעה שאולי אראה אותו. מעולם לא עשו לי דבר כזה.

ואני אפילו לא מאוהבת בו. הוא שלח לחברתי הטובה (מבלי לדעת שזאת היא) הודעה באוקיי-קיופיד, וזה דווקא היה משעשע

אבל היא? היא???

אני מרגישה שלקחו לי שליטה על החיים רוב הדברים הרעים קורים לי כשאני על הספה בבית, ובזכות הטכנולוגיה המפוארת שלנו אני זוכה לראות את כל העולם שלי קורס לי מול העיניים במסך של הגלקסי 4 המחורבן שלי

וכל העניין הזה של האהבה... 6 שנים לא נאמר שאוהבים אותי. 6. פאקינג. שנים.

היה אחד, אחד מיוחד ומקסים. שהוא הראשון שקראתי לו "ממי" מאז 6 השנים האחרונות. ופעם ראשונה בחיי שהרגשתי ביטחון עם גבר. ובפגישה השנייה שדיבר על מה יעשה ביומהולדת שלי כי חבר שלו מתחתן אותו יום (שלושה חודשים מאוחר יותר) דימיינתי אותנו מתחת לחופה

אך פליטת פה קטנה, תמימה לחלוטין

הבחור המקסים פוסט טאומטי מצה"ל

אני יצאתי עם יהודי נוצרי מיפו

כל סיגריה שאני מעשנת אני מרגישה את הקמטים מתחילים להיווצר מסביב לפה ואת הגוף שלי מבפנים מחליף צבע לשחור

נפגשתי עם בחור חדש. חמוד מאוד, בן 23. מצחיק שכשכתבתי את הפוסט הקודם רשמתי שהצעירים עוד לא נדבקו בחיידק הפחד מהתחייבות וקשר ובאמת הוא מסמס ומתקשר הרבה רק שיש שתי בעיות והאחת היא שאני לא בטוחה שאני נמשכת

והבעיה השנייה שזה לא מתקדם לשום מקום. 5 פגישות ואפילו לא נשיקה אבל הבחור לא שותה מפה לפה וגם לא מעשן מפה לפה אז לא נראה לי שהוא יתלהב מפה בתוך פה שזה משהו שאני לא יכולה לשאול אבל מצד שני אם הוא נגעל מנשיקות אז הבעיות הקודמות לא רלוונטיות ולקשר הזה לא יהיה המשך. 

הלכתי עם הבחור ההוא שאני מחבבת בחמישי לסרט, היה נחמד אבל לצערי רק הסרט. כשנפגשנו באתי לתת חיבוק והוא לא בא לתת כלום ובסוף יצא שנתתי לו טפיחות על הגב. מאותו רגע הייתי חייבת לגייס את כל הכוחות שלי להעביר איתו ערב שלם למרות שרק רציתי לבכות באותו רגע.

הנשיקות בסקס ירדו רק ל"משחק מקדים" וכשהלך אפילו לא נתן נשיקה יבשה כמו תמיד

וכרגיל אני מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון או מה אמרתי או מה כושילירבאק אבל תמיד אני מסננת לעצמי ברגעי שתיקה שיש שניים לטנגו וזאת לא רק אשמתי אבל איך לא אם אני רוצה והוא לא? 

יש לי תחושת פספוס בבטן כי אמר שמעוניין בקשר זוגי (בכללי) וקשה לחשוב שאם הייתי אחרת המצב היה אחרת.

כשאני מחבבת מישהו כל ה"שיר" הולך לעזאזל ואני הופכת לאישה מוכה באופי, כזאת מתפשרת ומסכימה על כל דבר ומוותרת לצד השני ובכללי מפחדת להגיד הרבה כי זה יבריח אבל גם להיות נטרלית כל הזמן זה לא בדיוק מושך אז מה נשאר לי?

קשה לי לזייף רגשות. לא יכולה לזייף שמחה. אני יכולה לטשטש רגשות כלפי חוץ אבל ניתן להבחין בכך כי אז אני משתתקת בוהה ולא רגועה. זה אצלי להסתיר. 

וודי אלן אמר שהוא לא היה רוצה להתקבל למועדון שיקבל אותו

אני לא בטוחה שכשיגיע הרגע ויהיה מישהו שיהיה מוכן לסבול את זה ארצה אותו.

כשאין לי על מה לצייר אני מציירת על ציורים

ולפני-

תודה לאיקאה על הבד שעלה כנראה יותר זול מקנבס 

ניסיתי לצייר מה מרגישה באותו רגע. לפני יומיים ציירתי ציור נוסף שהוא בעיניי משעמם ובנאלי אבל זה מה שיצא. 

כששמתי את שלושתם אחד ליד השני ראיתי שהם מתארים את שלבי הדיכאון שלי. מאוד אותנטי לפחות

אמרו לי שכישרון לא נעלם. אולי הוא מת

שלב ראשון- 

שלב שני-

שלב שלישי-

הבדידות הורגת 

מתי אצייר ואהיה מרוצה? זה מה שאני רוצה

כואב לי הצוואר והלב

וברצינות, זה האוסף, הוא מתקדם ממש לאט. ממש לאט. כאילו ממש לאט.

גיליתי שצריך 500 כדי לקבל תעודת אספן מהחברה של "קליפר". כרגע יש 200. מוזמנים לתרום את הקליפרים הגוססות שלכם

הניסיון להרדם ולהשקיט את המחשבות גורם לכל הזיכרונות שנשארו לצוף לפני השטח

ומתגלגלת כמו שווארמה כנגד כיוון השעון, קודם ימין אחכ שמאל

ומכל הזיכרונות הכי רעים שבעולם, שגורמים לאנשים לקצת שוק או הרבה אי נוחות,

הדבר הכי כואב הוא הזיכרון של כף יד על הלחי ומבט בעיניים

של נשיקה ומבט, של נשיקה וכף יד על הפנים

זה ממוטט אותי בשנייה, כמו זהבה בן, געגועים לחיבוקים חמים

כן זה היה

עכשיו

עצוב לי

נוראאאאאאאאאא

ומה הטעם בחדירה

אם אין את הקשר הישיר

שלמשך התהליך האהבה קצת הדדית

יקח כמה שיקח, גם אם אלו שתי דקות הן שתי דקות של חסד

אם לא נכנס לי לנשמה למה שיכנס לי לגוף

יש לי בראש זכרונות

על התעללות והזנחה ואלימות מילולית ודיכאון ונטישה

אבל הכי כואב הוא כף היד על הלחי, מלווה בנשיקה עם עיניים פקוחות

עכשיו אני כבר יומיים סחית נורא והייתי רוצה לשאול את אותו אדם, למה לעזאזל אם הפסקתי לעשן, הזמן עובר לי פי 15 יותר לאט?

וזה באמת מרגיש כמו עונש, הלאט הזה. ברמה של להסתכל בשעון, עוברת חצי שעה אבל במבט חוזר עברו 4 דקות. 

והבעיה היא בהסחות דעת, שדווקא ההסחות דעת גורמות לי למחשבות יתר שגורמות לי להתנתק. אז כבר עדיף לי להיות מנותקת לבד על הספה מאשר עם אנשים בחוץ בבית קפה. וכשאני מתנתקת עם אנשים, זה נראה כאילו אני שם בכפייה אחרי התעללות של יומיים.

יש לי באמת זמן קצוב שאני יכולה להקציב לכל דבר לפני שאני מרגישה תחושת מיצוי ומיד לאחר מכן עצב תהומי וייאוש. זה יכול לקרות גם בסרט אז אני אף פעם לא הולכת לקולנוע ורואה במסך בבית. גם ב"קן הקוקייה" עשיתי איזה 5 הפסקות.

אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה לרוב לפני שהתחלתי לעשן, ונזכרתי שבדרך כזו או אחרת תמיד הייתי "מכורה" למשהו. אומנם לא בקטע גופני עם תסמינים של גמילה אבל בקטע של הרגל, מהיסודי שאני זוכרת. אם זה היה סדרות טלוויזיה או אפילו נרגילה (שהיו ימים שהייתי מעשנת 5 פעמים ביום עד שזה עשה לי בחילה והבחילה עשתה לי התנייה רעה וזרקתי את הנרגילות לפח) אני תלותית וזה לא חדש אבל עדיף להיות תלויה בצמח מאשר בבן אדם. מניסיון.

ואם כבר מדברים על בני אדם חשבתי על שיטה שבה לא אוכל סרטים על חצי מהדברים שיוצאים לי מהפה שהיא לחכות 5 שניות לפני שאני עומדת להגיד משהו שאני לא בטוחה לגביו ולחשוב אם הוא נחוץ או שאפשר לוותר עליו. לרוב אפשר (לא כולל חברים קרובים ומשפחה. שם כל הג'ורה נשפכת)

ברגעים של סיטואציה חברתית זאת התמודדות שאני צריכה לעבור לבד. אבל בשליחת הודעה התחלתי לשאול אנשים מה לרשום

אני מרגישה שההתקדמות שלי היא כמו ריקודי עם- צעד קדימה, 3 אחורה

אבל יש דברים שהייתי רוצה שישמרו לעצמי

כמו הבדידות וכמו הייאוש והחוסר ביטחון אבל כשאין עם מי לדבר בעולם האמיתי מה שנשאר זה לפרסם את זה באינטרנט

אבל יש דברים שלא ארשום, כי לפעמים דברים מתגלים כמו שאני מגלה. אולי באמת כמה שפחות אני יודעת יותר טוב.

היום הייתי הדוגמא הבנאלית של "דיכי", לא יצאתי כמעט מהמיטה ולא דיברתי עם אף אחד

ואני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך וחוששת מכל מילה שתצא שמא תשמש לרעתי

ניסיתי כבר לכתוב פה כמה שורות ולא הולך לי

אני מרגישה שהדמעות חונקות לי את הנשמה וכבר כואב לי הגרון

אתמול בארוחת הערב סבתא שלי סיפרה שלפני שהיא וסבא שלי התחתנו ניסו לשכנע אותה לא להתחתן איתו כי יש לו טורט קל והיא אמרה לנו: "ובתכלס הם צודקים", אני כבר הייתי מעורערת לגמרי מגילוי של שעה קודם, קמתי בצעקות משולחן האוכל ותוך כדי בכי אמרתי שאם על שטות כזאת בצדק שלא צריך להיות עם מישהו אז מה זה אומר עליי. בדיעבד התגובה הייתה מוגזמת אבל אני הייתי מתודלקת לגמרי והיא פשוט הדליקה את הגפרור

זה הניגודים בראש בין הרצון והצורך לקרבה ואהבה והפחד מנטישה וחוסר אמונה שזה יבוא ויהיה הדדי וטוב

גם עם המחמאות שקיבלתי מאנשים שאני באמת מעריכה את דעתם, כמו מי שקרוב אליי, הצייר ואפילו המטפלת אני לא יכולה לשאול את עצמי אם באמת ככה זה באמת או שהם פשוט מרגישים כלפיי אמפתיה, כי קשה לי להאמין שסוג האדם שהם מתארים ירגיש את הלבד הזה

מצטערת על הפוסט, הוא היה בכוח ומאוד חסכני בפרטים

אני אחד האנשים הלא פרופורציונאליים ומאז שחידשנו קשר אני זוכרת את עצמי על סף התקף לב. אני באמת לא יודעת איך לא חטפתי התקף לב עד עכשיו. כל הזמן שהיינו בקשר לא יכולתי להנות כי עננת הנטישה ריחפה מעליי כל הזמן. ועד שזה סוף סוף קרה, הנשמה שלי כמעט קרסה. 

הגעתי כבר לטיפול השישי בחשמל, קשה לי להבין איך אני אמורה לצאת  מהדיכאון כשהמקום הזה מדכא לי את התחת.

כאילו ידוע שהזקנים וחולי הנפש מקבלים את היחס הרפואי הכי משפיל אבל על הפעם הראשונה כשהגבתי לא טוב להרדמה והקאתי את נשמתי במקום לבדוק מה קורה בדיוק האח הלך את אמא שלי ודודה שלי ואמר להן ששיקרתי ולא באמת צמתי כמו שאמרתי (שזה שקר והתנערות מאחריות) 

גם כשקמים מההרדמה זה בחדר התאוששות אחד גדול עם 8 מיטות לכל מגוון החולים, ושם באמת כולם יוצאים מההרדמה, ואנשים נראים ממש מוזר כשהם יוצאים מהרדמה ממש מחזה מרגיע.

אמרו לי בהתחלה שבטיפול השישי ארגיש שיפור. עכשיו כשהגעתי ראיתי שהנה, אין שיפור

ואז מגיע ה-"אה, כן. זה בגלל הדיכאון העמיד יכול לקחת יותר זמן" אז עכשיו אם ארגיש שיפור היא אומרת זה יהיה רק בטיפול העשירי (נראה מה יהיה לה להגיד לי בעשירי) ובסה:כ לדעתה יהיה צורך ב20 טיפולים במקום ה-12 הסטנדרטיים 

אני ממש מפחדת לחשוב מה יקרה אם הטיפול הזה לא יעזור. אולי עדיף לא לחשוב על זה עכשיו. אני מאמינה שאני לא הדכאונית הפסימית הראשונה שעברה את הטיפול הזה ושהוא יחדור את הפסימיות העבה שלי.

הגיע הפוסטר של שוורצנגר בדואר ובהפתעה גמורה בא עם גליל שמור טיפ טופ פוסטר לגיטימי 27 שקל הגיע תוך פחות משבוע וואלה שמעו ממש פיצוי על כל החרא שמגיע

עכשיו הבעיה שאחרי שהלכתי למסגרייה שידביקו לי על קרטון ביצוע, כשתליתי מעל המיטה הבנתי כששכבתי שהבגדים של ארנולד הם מהסצינה הראשונה בסרט שהוא חוזר מהעתיד ונתקל בחבורה של הפאנקיסטים ושודד אותם. אז כל הסרט כולל הכרזה הוא עם הז'קט עור הזה והדבר היחיד שאני רואה בעיניים בערך זה פאנקיסט.

חשבתי על זה ואם יהיה נגיד מישהו שאני אחבב רומנטית והוא ממש יהיה מעוניין בי, אני אחבב אותו פחות אוטומטית כי בתת מודע שאני אני אעריך אותו פחות על זה שהוא רוצה מישהי כמוני. אני אשאל את עצמי מה לא בסדר איתו. גם יהיה לי חשוד למה הוא יהיה מוכן לעשות ככ הרבה ויתורים בשבילי, כשמנגד אני יכולה לבטל את עצמי לחלוטין בשביל הצד השני 

כשקמתי הייתי באמוק ואיך שקמתי על הרגליים התחלתי להפוך את הבית לחפש את הדיסק שנמצאות עליו התמונות מהמטבח וגם התמונה ההיא.

כל פיסת מציאות שאני יכולה להאחז בה שהקשר הזה לא רק בראש שלי

כשעבדנו ביחד לא דיברנו מילה אחת אחד לשניה, אולי פעם אחת ששאלתי אותו אם יש לו סדרה להמליץ לי ולצערי הוא המליץ לי על הסדרה שאני עכשיו הכי אוהבת בעולם אבל לא רוצה לראות שוב כי סנטימנטים ("אוז") 

אני גם לא חושבת שאי פעם אמרנו "היי" ו"ביי". הרי הייתי עובדת למטה בהכנות והוא במטבח, וגם לא הייתי חברותית בשיט אז גם לא תמיד הייתי יוצאת להפסקות סיגריה או שהייתי מעדיפה לדחות את ארוחת הצהריים כדי לאכול לבד,

אז כל בוקר הייתי מתגנבת לראות אם הוא מופיע בסידור עבודה. כי התביישתי לשאול

וכל פעם שיש סצינה רומנטית בטלויזיה או כל פעם שאנשים עושים סקס בטלויזיה או כל פעם שאנשים מאוהבים בטלויזיה מתכווץ לי הלב, כי אין לי את זה ויש לי מישהו אחד בראש כשאני רואה את הדברים האלה, והמישהו הזה לא טרח אפילו לענות לי. אני באמת לא יודעת מה בשבילו היה ה"סטופ", עברתי עם רוב האנשים שאני לא מתביישת מהם על הפרטים מהפגישה האחרונה ושום דבר לא ניכר כדיל ברייקר. 

והעניין הזה עם הזמנים, לחשב זמנים. ככל שה16 בינואר מתרחק (הפגישה האחרונה) ככה האחיזה שלי בקשר הזה רופפת. הוא אף פעם לא היה שלי וגם זה לא היה שיקול אבל המוח שלי לא מתקשר עם הרגשות שלי. יש דבר אחד לדעת ויש דבר אחר להרגיש.

והוא היחיד שאני יכולה לנגוע בו,  היחיד שאני לא קופאת שהוא מעביר עליי יד. וזה אפילו לא הסקס שאני נזכרת בו ברגעים אינטימיים, זה הזה שהפנים שלו קרובות אליי ומסתכל לי בעיניים ושם לי יד על הלחי. אני יכולה למות מעצב עכשיו בחיי 

אני מתגעגעת לעדינות שלו שגם כשהוא מתקרב לנשק הוא עושה את זה בזהירות כדי לראות שגם אני רוצה, וזה מצחיק שהאדם היחיד שאני כן רוצה שיגע בי ככ נזהר עליי

אני מתגעגעת שגם שאנחנו שונים בתכלית, (לפעמים שאני מתסכלת לו בפייסבוק בתמונות ובחברים זאת תרבות שלמה ואחרת, לי יש רגישות שמיעתית קשה והוא מתופף בלהקת פאנק. אני כל הזמן לבד והוא כל הזמן לא. לי קשה לי להיות מחוץ לבית הוא חלקים ניכרים משנה מבלה ומנגן באירופה, אני פחדנית הוא אנרכיסט.) במיטה אנחנו לא הוא ולא אני, אנחנו שנינו

בפוסט קודם כתבתי על סקס והנאה מסקס. עם כמעט כולם, כל מי ששכבתי איתו הרגשתי שזה קצת כמו תפקיד, שאני מחקה מה שאני רואה, היו פעמים עם אנשים שבהיתי באיזה אובייקט בחלל ורציתי שזה יגמר כבר הסיוט המשעמם הזה. בגדול עם רוב האנשים זה הרגיש כאילו הם טוחנים מים. איתו לצערי, צחוק הגורל, זה היה נמשך די מעט זמן אבל עדיף 2 דקות של "לעשות אהבה" מאשר חצי שעה של "להזדיין"

אבל פה בעצם אני מקווה שאני אפסיק לדבר עליו. עברו כבר יותר מחודשיים אבל אובססיות אצלי זה משהו עמיד. בודקת כל הזמן את הפרופיל שלו, בודקת מתי היה מחובר אבל הכי גרוע זה לבדוק למי עושה לייקים. הייתה מישהי שהיה עושה לה ממש הרבה יחסית אליו והייתי בכוננות 24/7 לראות אם היא פירסמה פוסט חדש. לקח כמה ימים עד שהבנתי שגם לי יש גבול אז חסמתי את הפרופיל שלה כדי לא להתפתות. כמובן שברגעים אלה אני מתה לבטל את החסימה אבל לא

מחר הטיפול הראשון של החשמל. כשהרופא דיבר איתי על זה פעם ראשונה שאלתי אותו אם זה מרפא לב שבור. וזה היה בתקופה שהיינו בקשר. אבל תמיד חרא קשר, תמיד פחדתי והייתי באי ודאות. פשוט לא ידעתי מתי זה יבוא אבל משום מה כשזה בא, זה נורא נורא כאב לי

לפני שבועיים חיפשתי תמונה בתיקיות וראיתי תיקייה בשם "מטבח 2011"

חבל שהפכתי את הבית 

החלק הדפוק הוא שאמרתי לעצמי שכשניפגש לפני החשמל אני אספר לו מה אני רגישה כי אפילו שאני יודעת שלא היה קורה משהו רציתי לפחות שידע או לראות אם יש בזה שמץ של הדדיות, ובמקרה הכי גרוע באמת יעשו קצת חשמל ואני אתגבר מהר. לא הייתה לי אומנם הזדמנות לומר אבל אני חושבת שקיבלתי תשובה

גם בתקופה האחרונה שנמשכת כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, על אופנה של בלוגרים ובלוגריות שעוסקים בסקס.

והעיניין מתסכל אותי, כי חוץ מחלק קטן של בלוגים רובם פשוט לא אותנטיים וfull of shit

כשאני מסתכלת על סרט אני דבר ראשון מסתכלת על האינקרקציה בין השחקנים לראות שזה אותנטי מספיק שאאמין להם

אבל כשיש מגמה חוזרת של סיפורים שנשמעים העתק בנאלי של הסיפור מהבלוג הקודם זה כבר מוציא לי את החשק להמשיך לראות פוסטים נוספים באותו בלוג.

ועזבו שיש לי חוויה שונה מסקס שאצלי זה באמת הרבה יותר רגשי מפיזי אז גם לא הייתי נהנית בכלל בסיטואציה שאין בה רגש (לעומת העבר, הסבר בהמשך) אבל אני לא אומרת שאני לא מאמינה שאפשר להנות נטו פיזית . זה פשוט אומר שאני פשוט לא קונה מה שכתוב בבלוגים הספציפים שאני מדברת עליהם

נכון נהייתה מגמה של לכתוב על סקס קצת יותר אלים ואדג'י אבל יש פוסטים שאני פשוט לא מאמינה להם. וממש לא משנה אם זה דימיון או לא, מבחינתי זה כמו קומדיה רומנטית- חרא תסריט

עזבו את זה שהן לא נשמעות כאילו הן נהנות (שובבבבבבבבב, לא כולן) גם הדיאלוגים של "קח זיין אותי זיין אותי בבקשה כבר זיין אותי כבררררררררר" או "אני השפחה שלך "  ואז הגבר אומר לה שהיא הזונה הקטנה שלו, אבל מי בעצם מדבר ככה? האם באמת אתם הייתם אומרים דברים כאלה? ובסהכ הוא נורא עצבני והיא נורא כנועה (אבל נהנית, ברור.)

(ואני לא מדברת על BDSM)

היו בלוגים שכתבו על סקס בעבר והיום(לאו דווקא נושא עיקרי) ושעושים את זה בנזונה וזה לפעמים לא נופל מלקרוא סצינה סקסית בספר או סצינה ב"כחול זה הצבע החם ביותר"

אבל כנראה מה שבאופנה באופנה וכל עוד ימשיך להיות בנאלי כל ההארדקור סקס בשקל שלא נשמע אמין בשיט וגם לא מחרמן ומתסכל פיצוצים.

אבל למה בעצם אני ככ מתוסכלת??? אני אגיד, ובלי שיפוטיות חברים זאת רק דעתי, שלפעמים לוקח הרבה זמן להבין מה באמת אוהבים במיטה. אני יכולה להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד שהייתי מוותרת כמעט על כל מי שהייתי איתו, שנהניתי רק כי אמרתי לעצמי שאני נהנית

שמרוב אפשרויות לא שאלנו את עצמנו אם זה הסקס שעושה לי טוב. אם באותו רגע זה נראה מגניב ומתאים לתקופה ומשהו שהוא "מחוץ לקופסא" בעתיד יכול להזכר כחוויה שנותנת בוקס בבטן.

וחוץ ממעט אנשים שאני מאמינה להם וכייף לי לקרוא, חלקם הגדול שהוא בעיקר בנות עושה לי אי נוחות כי אני מרגישה שההנאה שלהן לא שלמה, קצת כמו שאני לא באמת נהניתי. ואני גם לא עשיתי ברזומה מין שהוא אלים, אז לקרוא את האלימות שהן טוענות שנהנות ממנו עושה לי לא טוב כי אני מכניסה את עצמי למקום של כאב, וחברים, זה כואב. או המילים הגסות שמביעות זלזול ואטימות , ובדכ הגברים מתוארים שזאת המטרה שלהם ולא תוכל להיות אופציה אחרת. בהרבה מהסיפורים אני בכלל לא רואה כבוד הדדי, יש כוס וזין וגוף. אבל אין נשמה.

וגם אם יש מישהו שזה מרגיז אותו, אני אחזור שוב שאלה תחושות שלי וממש לא התכוונתי לכל הבלוגרים, יש כאלה שאני מאוד נהנית לקרוא ויש את האלה, שגורמים לי אי נוחות.

וסוף סוף היה לי "תירוץ" לעשות את הפוסט, אחרי שנים שבו ידעתי את השם האמיתי של דניבוי ואחרי כל פעם ששמעתי אותו מקריין את מזג האויר בתחנת הרדיו האהובה עליי והתעצבנתי, הוקל לי לשמוע שחלק מהבנות לא שתקו יותר

זה מתקשר למה שרשמתי מקודם- לפעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שמה שלא טוב לנו הוא בעצם כן.אבל הבלוג של דניבוי לא היה מאלה שהיה לי סבבה לקרוא. מבחינתי זה היה כמו תאונת דרכים. לא רציתי להסתכל אבל לא הייתי יכולה שלא. הבלוג שלו גרם לי להרגיש הכי הרבה מכולם אי נוחות לא כי הוא לא אותנטי, אלא כי הוא יותר מידי אותנטי. וזאת אותנטיות שהיה לי קשה לעמוד בה.

ומנגד הייתי קוראת את הבלוגים של חלק מהבנות שנפגשו איתו. ושם אפילו יותר כאב לי. היה בלוג אחד שתיאר במדיוק את הקונפליקט- אני סובלת, רע לי, אבל הוא טוב לי ואני אוהבת אותו. והדבר הזה ככ ממשי וככ טבעי, שגם אם הוא לא בא לידי ביטוי במין אלים ומשפיל הוא יבוא בדרך אחרת ואלה מסוג הדברים שמסתכלים אחורה ולא מבינים איך הם קרו.

וכשאני קראתי את זה הרגשתי כאילו אני שם בסיטואציה, הרגשתי אי נוחות אי נעימות וקצת חוסר אונים. אני חושבת שבעיקר הרגשתי לחץ לקרוא.

וכל מי שקרא לבנות האלה "פצועות" יכול לפצוע את עצמו בתחת עם מטאטא. הילדות לא פצועות, הילדות רגישות, פגיעות, מורכבות אבל לא פצועות.

חשבתי על זה שכל הזכרונות שלי הם רעים. אין תקופה אחת בחיים שלי שהייתי יכולה לחזור אליה או להזכר בה בכייף.

אני אספר עכשיו, אחרי מלא חודשים שחיכיתי, שאתחיל טיפול בנזעי חשמל שזה בעצם הטיפול הכי יעיל לדיכאון (AKA מכות חשמל רק בלי מכות ויותר הומאני) ב24 לחודש. יש גבול לכל תעלול ויש כאן גוף בלי נשמה (אם יש פה מישהו שעבר את זה אשמח לשמוע במייל)

כשאין לך תקווה לעתיד, תוכל להסתכל אחורה לתקופות טובות שעוד יוכלו לחזור. כשאין לך תקווה לעתיד ואין לך לאן להסתכל אחורה כי לא היית רוצה לחזור לאף תקופה מהעבר, שם מתעצם הייאוש

אני חיה מיום ליום, הבקרים עד הערב הכי קשים לי ומלווים בחרדה דפיקות לב וקוצר נשימה, הכי מלחיץ אותי שהגיע יום חדש. הסיוט התחיל ואני אפילו לא ישנה כמו שצריך. כל בוקר אני קמה אפרו כי אני זזה ומזיעה מחלומות רעים קמה 30 פעם בלילה שהוא בעצם לפנות בוקר והשינה שלי לא שלמה בדיוק, בין החלום למציאות בד"כ ועם החלומות נכנסות גם מחשבות שלא מהתת-מודע

כשאני חולמת על הפאנקיסט הכי עצוב לי כי לשגריר שנייה אני רואה אותו

אני יודעת שאני צריכה "להמשיך הלאה" כי הכי טוב (זה כבר משהו ממני) בשביל להפטר מאובססיה זה להכנס לאובססיה חדשה. עדיף לא מישהו שלא עונה לך

אבל מה זה להמשיך האלה? אתם חושבים שמחכים לי פאקינג מחזרים מאחורי הדלת שאני צריכה לבחור בינהם?

וגם בתרחיש הכי תרחישי אני מעוניינת במישהו ונמשכת אליו (שזה לא משהו מובן מאליו אצלי, אני לא נמשכת להרבה אנשים וגם אין לי סגנון מועדף זה או שנמשכת או שלא) זה לא ימשיך ולא יתקדם ואני אכנס לסרט והוא ימשיך בחייו.

זה קצת כמו קארי וביג בהתחלה שלהם, זה ברור שיש לו אליה משהו אבל זה לא מספיק והוא הולך.

וגם בתרחיש הכי טוב החשמל יעזור, אני אכיר מישהו (לא סביר להניח. לא יוצאת מהבית. אל תזכירו אפילו אתרי הכרויות [מניסיון, אין לי שום זלזול לזה הרי את בני הזוג שלי הכרתי כאן אז במה זה שונה]), אז אחרי שהוא שוב ישבור לי את הלב, אני שוב אכנס לדיכאון???

בנתיים אני יכולה רק לפנטז על הפנים של ארנולד שוורצנגר, ככ התלהבתי ממנו בתור הרובוט הכי יפה שראיתי בחיי (ולא סתם קוראים לו "מחסל" כי אני מתה מרוב שהוא סקסי) אז הזמנתי פוסטר של שליחות קטלנית הראשון כי אני מתלהבת וזיבי לא מעניין אותי שאני בקיץ בת 23 מה אכפת לי להתעורר בבוקר עם הדבר היפה הזה

סרטים בכללי הדברים היחידים שאני עושה. משתדלת לראות לפחות אחד ביום, ואחד טוב. או דוקו טוב וארוך. לצערי מרוב מחשבות, כמו בהופעה של רובי קשה לי הנאה שלמה כי אני ככ מרוכזת במה שבפנים ולא מה שבחוץ. בנתיים הספקתי לראות המון סרטי חובה ואם כבר להרקב מול הטלויזיה אז להפיק מזה תועלת איכותית

ואין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לשתף את העצב הזה. בימים האחרונים אני פשוט מפורקת. אני לא נושמת מרוב שהכל בפנים רקוב ולצאת מהבית זה עינויים. תמיד מנסה לפענח מה אני מרגישה אבל באמת ששום הרגשה שיש לה שם לא תתאר מה קורה שם. 

לפעמים אני מרגישה שאני גוססת מעצב. שהלב שלי יפסיק לעבוד פתאום או שאני אחנק ממחסור בחמצן. ברור לי שזה לא יקרה, אבל ככה זה מרגיש

ואין לי שום משהו שינחם, אין לי שום עניין, שום רצון

לא להיפגש, לא לצאת, לא לראות סרטים לא לראות סדרות לא לעשות כלום!!! 

כל הזמן אני סופרת דברים,מחשבת כמה נשאר, בת כמה אני ומה הספקתי ובשנתיים האלה לא הספקתי כלום

ביוני אני בת 23, אני תקועה באותו מקום מגיל 20-21 ולא הספקתי לעשות שום דבר יעיל בחיים שלי אבל החטא הכי גרוע הוא שגם מהשום דבר הזה לא הפקתי כלום. מילא לא הייתי עושה כלום אבל נהנית, אבל גם לא זה

ויש לי פחד מהזמן. כל יום עובר לי כמו עינויים ובסה"כ נראה שהשבוע עבר מהר. רבע שעה מרגישה לי כמו שעה ולא סתם אני הכי מדוכאת בבוקר, עד שארדם בלילה בטח יקחו איזה 16 שעות. 16 שעות בשעון שיר זה 64 

אני מנסה לחזור כמעט 3 שנים אחורה ליום של הניסיון האובדני. אני גם לא יודעת אם צריך לקרוא לזה ככה כי הייתי מנותקת לחלוטין ותמיד אני תוהה אם זה יקרה שוב. אני מוצאת הרבה קווי דימיון בין אותו יום לחלק מהימים שלי היום וקשה שלא לחשוב האם הפעם אני אשבר. האם העצב הזה יחפף לי את המוח. אני חושבת שפעם קודמת התנתקתי כי לא הייתי יכולה לשאת את הכאב ואני מרגישה לפעמים היום שאני גם קצת מאבדת כוחות ואני יודעת ששום דבר לא יעזור לזה כי אם זה קורה זה קורה 

התעצבנתי על המטפלת שלי שהיא מתעקשת שנדבר על המחשבות והרצון שבאים לי מידי פעם על מוות בטענה שמה זה משנה מה אני חושבת כל עוד אני לא הולכת לעשות כלום עם זה. שמותר לי לחשוב מה שבא לי וזה ככ נורמאלי בשבילי שאולי כדאי להתחיל לדבר על הדברים ה"חשובים באמת". גם קשה לי להסביר לה שאני לא יכולה להבטיח לה שאצור איתה קשר במידה ואעשה עם המחשבות האלה משהו כי בפעם הקודמת לא ידעתי 2 דק לפני שעשיתי מה שעשיתי שאעשה את זה

ומצד שני זה נראה לי רק עניין של זמן. אני באמת מרגישה שאני חיה לפי התחושות שלי

וכשאומרים לי שאני צעירה ויש לי זמן רק מתחשק לי לבכות יותר כי אומנם אני "רק" בת 22 אבל חיה עם השטן בראש כבר 16 שנה

וכאב של ילד, במיוחד כשהוא מפוחד מוזנח ובודד, זה הכאב הכי גדול. בתור ילדה כאב לי הרבה יותר מעכשיו רק בגלל החוסר אונים

ואני בת 22 ואני צעירה אבל ברזומה שלי אין תקופה טובה שארצה לחזור אליה או משהו שאשען עליו

אני ממש מרגישה שאני חיה משנה לשנה. אז מעניין לי את התחת שאני צעירה כי אני מרגישה חרא וכל עוד אין לי עניין או טעם בחיים או בעצמי או שבאמת כבר עייפתי מה זה עוזר לי שיש עוד הרבה לפניי?

בשבילי זה כמו אסיר במאסר עולם שאומרים לו להתעודד כי יש לו עוד 60 שנה לערך בכלא

גדלתי עם הכאב, הוא עיצב אותי. איך אפשר להאמין שיהיה אחרת כל עוד אני נשארת אותו בן אדם. זה לא שנפל עליי אסון או שבאמצע החיים חטפתי דיכאון או מאניה או חרדה, כל אלה הם היו הדבק שאיחה את האיברים שלי כשהתפתחתי גופנית ומנטלית. 

וזה כל פעם לראות את הגיל מתחלף, איך שהימים והחודשים עוברים ואני מרגישה כבר שאני מקומטת מזקנה לגמרי. 

ורגשות האשם והשיפוט העצמי והשנאה העצמית וההלקאה העצמית שבגילי כבר לומדים וברור שעובדים וזוגיות ומעגל חברתי יפה ורזומה של חוויות וגם אם לא הכל אז לפחות משהו אחד. אבל אצלי זה ככ סטטי ולא משתנה, אין לי כוחות בנשמה שלי יותר לנסות להצדיק את עצמי בפני אחרים למה אני לא עובדת או לומדת. אני מניחה שאם הייתי שוברת יד והיה לי גבס והייתי אומרת שבגלל זה אני לא עובדת היו מקבלים בהבנה. אבל לא לעבוד בגלל דיכאון? פחחחחח מפונקת פרזיטית עצלנית

ובין כל הכאב הזה יש כמיהה אחת שבאה לי בחלומות. הצורך באהבה, קרבה, מגע נעים ולא מאיים והדדיות. אלו דברים שלא היו לי שנים, זה תמיד לא בריא ולא הדדי. אבל לפעמים בחלום אני בזוגיות או באינטימיות ואני מרגישה שם דברים שככ הרבה זמן לא הרגשתי וחלק מהדברים לא הרגשתי בכלל (כמו ביטחון בקשר שהוא לא ילך) ואפילו שזה חלום הרגשות אמיתיים. ובכל הזמן של החלום אני חווה את מה שככ כמהתי אליו ובשנייה שבין החלום להתעוררות, אני מתפכחת ומבינה שזה היה רק חלום

הימים שבאים אחרי החלומות האלה הם הקשים במיוחד

פעם הייתי עצבנית, ואז בשנתיים האחרונות התמתנתי. בחודשים האחרונים לא רק שאני עצבנית אלא שאני מתפוצצת, והמתינות שלי התחלפה בלברוח- כל פעם שאני מרגישה את העצבים גועשים בי ואני יודעת שאם אשאר באותו מקום ההשלכות יהיו כואבות אני בורחת. זה קורה בד"כ אצל סבתא שלי, לא רק כי זה אחד המקומות היחידים שאני הולכת אליהם אלא, כי לצערי, הם האנשים שאני מרגישה איתם הכי בנוח להיות עצמי (גם אם אני מפלצת) אז הם סופגים את המכות. אם אני לא מספיקה לברוח, יוצא לי ארס מהפה. אבל תמיד תמיד תמיד אני בוכה. כשאני עצבנית ואין לי איך לבטא את זה, אני מתחילה לבכות.

אני מרגישה נורא בודדה והחלומות מקשים עליי. רק היום היה לי חלום על אהוב לשעבר וכשקמתי רציתי למות כי הרגשות היו כל כך אמיתיים, כלומר אומנם זה לא קרה באמת אבל הרגשתי את זה, ואז בבוקר הבנתי שזה לא אמיתי.

שבוע שעבר היה לי חלום שאני בתוך מערכת זוגית כלשהי והרגשתי בחלום מן שלווה כזאת שבחיי לא הרגשתי שנים או שלא הרגשתי בכלל. כי אף פעם לא היה לי את הנחת שאני בטוחה והבחור לא ילך. אף פעם בחיי הבוגרים.

אני לא יוצאת מהבית ואני לא במצב להכיר אבל כמו שאני יודעת שזוגיות יכולה להרים אותי- רק המחשבה על זה מורידה אותי. כי עזבו שיש לאנשים נטייה לוותר עליי, גם אין סיכוי שאכיר מישהו דרך הבית. ואל תתחילו איתי עם אתרי הכרויות- הייתי, ראיתי, מיציתי. חסל. רוצה אולד-פאשן

כל מי שלא מבין למה אני אובססיבית לפאנקיסט זה פשוט מאוד- האמת היא שזה העיניין היחיד שיש לי בחיים. אם אפסיק לחשוב עליו ואמחק אותו מהראש שלי סופית (שאין לדעת אם לא עשה זאת בעצמו. לא נפגשנו מלאן זמן) אהיה עוד יותר ריקה. לפעמים עדיף לי להכנס לסרטים בראש על בחור מאשר לחשוב על הדרך היעילה והפחות כואבת ביותר לגמור את החיים האלה.

אתם חושבים שאני לא יודעת שזה פתטי? יודעת. אבל כל עוד זה נשאר פה ובקרב הקרובים אליי ולא נותן דרור להתנהג ככה כלפי חוץ זה לא כזה קריטי. לא רוצה לחסום תגובות ולא למחוק אז מה הקטע לרדת עליי פה? שיהיה... קצת נעלבת בהתחלה ואחר כך עובר לי

אין לי כוחות לעבור את הימים האלה אני רק חושבת כמה אני בת 22 וכל יום שעובר כואב לי בנשמה כי זה עוד יום שבו בזבזתי את החיים והנעורים שלי על כלום. לא מצפה שמשהו ישתנה ב180 מעלות אבל שיהיה איזה משהו חדש שאוכל להגיד שעשיתי בגיל הזה.

נמאס לי מזה שאין לי מה לעשן

היה מרגיע אותי קצת

אני קליפה, אני חלולה אני מתה מהלכת. לפעמים קשה לי לנשום מרוב שרע לי והאופציה שמשהו ישתנה בקרוב כבר לא על הפרק.

אני לא יכולה להביא את עצמי לעשות דברים קטנים לבד, הפכתי לסיעודית. לא מסוגלת להרים טלפון ולא לשלוח הודעה

השעון מתקתק ואני כבר בת 22 וכל דקה שעוברת אני שונאת את עצמי יותר ויותר על כך שאת שנותיי היפות ביותר לכאורה אני מעבירה כמו סבתא רבא שלי. נמאס לי להסתכל עליכם בני גילי בפייסבוק, עם החברים שלכם והלימודים האקדמיים שלכם ושאתם לא מסוגלים לנשום מרוב עבודה. 

אני מקנאה ואני מתוסכלת. כמה הרצונות שלי טובים וחזקים, ברגע האמת אני לא מצליחה לצאת מפתח הבית

הלחץ הגדול הזה של הגיל, שאלו השנים היחידות שאני יכולה לעשות כל העולה על רוחי מבלי שיהיו לי התחייבויות רציניות ואני לא עושה בהן כלום.

כמה שאני שונאת את עצמי, כמה שמשעמם לי בראש וכמה אולי מתחילים אצלי רחמים עצמיים שכמה אני מרגישה לבד וחוץ מבן אדם וחצי במשפחה אין לי באמת עם מי לדבר. גם בבלוג קשה לי כבר לרשום כי אני לא מצליחה להעביר רבע ממה שאני מרגישה.

והמחשבות על מוות כל הזמן בראש, תהליכים על גבי תהליכים של מחשבה על מה הטעם בעצם, וזה לא ברמת הפנטזיה אלא באמת תהייה לגיטימית. שנים על גבי שנים סחבתי את התחושות האלה כל הגב אבל בחודשים האחרונים נראה שכבר כבד לי. חוץ מזה שמעולם לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה ורצופה של חרא, המציאות של החיים וההתבגרות מביאים אותי לסף קריסה. מלקה את עצמי שוב ושוב על חוסר עבודה, למרות שניסיתי פעמיים ובשתיהן לא הצלחתי להביא את עצמי לשם. אני תוהה איך בימי בית הספר שהייתי הרבה יותר צעירה ושבירה הצלחתי ללכת והיום אני כנראה מוותרת לעצמי. אבל אני לא חושבת שלוותר על עצמך מגיע עם כל כך הרבה שנאה עצמית ובוז עצמי

אני נמצאת במלכוד בתוך הבית אבל גם לא מצליחה לצאת ממנו. וגם שיוצאת זה מלווה בבכי ועצבים שגורמים לי לרעידות בגוף וסחרחורות

סרטים בלתי נגמרים על הזדקנות, עושה פרצופים כל כמה זמן כדי "למנוע" קמטים מהבכי. 

אני רוצה לצרוח כי אני לא מצליחה גם עכשיו לבטא מה אני מרגישה. אני רוצה לצרוח ולהרביץ ולנפץ ולשבור ולצרוח ולבכות ולבכות ולבכות

והקול הזה בראש שאומר שהכל זה אני עושה, שאין בי שום דבר לא בסדר ואני פשוט עצלנית ומפונקת. 

אני בוהה בחלל ואין לי מה לעשות, השיעמום כבר טרף לי את המוח ומצד שני אין לי תחומי עיניין. כלום.

כל השיר של פעם שהייתה אופה מציירת כותבת עושה סרטונים מתה. כל ביטחון שצברתי ירד לטימיון בתקופה של כמה חודשים. 

ללכת לבד למקומות זאת לא אופצייה כי אני לא מסוגלת. 

אין בי אופטימיות, אני יודעת שאהיה לבד במובן הרומנטי כי אין לי מה להציע, עבודה לימודים תחומי עיניין חיים, אין לי. שלא לדבר על זה שאני בעצמי הייתי נרתעת ממישהו כמוני. הדבר שיכול לעזור לי, אהבה, זוגיות, חברות לא זמין לי ולא יהיה זמין.

אני חסרת אונים ונראה שהמצב לא עומד להשתנות. בניגוד לתקופות אחרות של משברים תמיד נשארתי אני אבל פה כבר אני לא מכירה את עצמי.