*

כל סיגריה שאני מעשנת אני מרגישה את הקמטים מתחילים להיווצר מסביב לפה ואת הגוף שלי מבפנים מחליף צבע לשחור

נפגשתי עם בחור חדש. חמוד מאוד, בן 23. מצחיק שכשכתבתי את הפוסט הקודם רשמתי שהצעירים עוד לא נדבקו בחיידק הפחד מהתחייבות וקשר ובאמת הוא מסמס ומתקשר הרבה רק שיש שתי בעיות והאחת היא שאני לא בטוחה שאני נמשכת

והבעיה השנייה שזה לא מתקדם לשום מקום. 5 פגישות ואפילו לא נשיקה אבל הבחור לא שותה מפה לפה וגם לא מעשן מפה לפה אז לא נראה לי שהוא יתלהב מפה בתוך פה שזה משהו שאני לא יכולה לשאול אבל מצד שני אם הוא נגעל מנשיקות אז הבעיות הקודמות לא רלוונטיות ולקשר הזה לא יהיה המשך. 

הלכתי עם הבחור ההוא שאני מחבבת בחמישי לסרט, היה נחמד אבל לצערי רק הסרט. כשנפגשנו באתי לתת חיבוק והוא לא בא לתת כלום ובסוף יצא שנתתי לו טפיחות על הגב. מאותו רגע הייתי חייבת לגייס את כל הכוחות שלי להעביר איתו ערב שלם למרות שרק רציתי לבכות באותו רגע.

הנשיקות בסקס ירדו רק ל"משחק מקדים" וכשהלך אפילו לא נתן נשיקה יבשה כמו תמיד

וכרגיל אני מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון או מה אמרתי או מה כושילירבאק אבל תמיד אני מסננת לעצמי ברגעי שתיקה שיש שניים לטנגו וזאת לא רק אשמתי אבל איך לא אם אני רוצה והוא לא? 

יש לי תחושת פספוס בבטן כי אמר שמעוניין בקשר זוגי (בכללי) וקשה לחשוב שאם הייתי אחרת המצב היה אחרת.

כשאני מחבבת מישהו כל ה"שיר" הולך לעזאזל ואני הופכת לאישה מוכה באופי, כזאת מתפשרת ומסכימה על כל דבר ומוותרת לצד השני ובכללי מפחדת להגיד הרבה כי זה יבריח אבל גם להיות נטרלית כל הזמן זה לא בדיוק מושך אז מה נשאר לי?

קשה לי לזייף רגשות. לא יכולה לזייף שמחה. אני יכולה לטשטש רגשות כלפי חוץ אבל ניתן להבחין בכך כי אז אני משתתקת בוהה ולא רגועה. זה אצלי להסתיר. 

וודי אלן אמר שהוא לא היה רוצה להתקבל למועדון שיקבל אותו

אני לא בטוחה שכשיגיע הרגע ויהיה מישהו שיהיה מוכן לסבול את זה ארצה אותו.

כשאין לי על מה לצייר אני מציירת על ציורים

ולפני-

תודה לאיקאה על הבד שעלה כנראה יותר זול מקנבס 

I asked my mother what will I be

היא אמרה שאתחרט על איך שאני נראית.

בגיל 6 אחרי כל ביס שלקחתי הסתכלתי על הזרועות שלי לראות אם הן השמינו. מאז אני לא הולכת עם גופיות מחוץ לבית.

לפני 4 קילו הייתי במשקל הכי נמוך שלי מגיל 15

אני יודעת שהוא לא מעוניין. כשאני מעוניינת שום דבר לא יעצור בעדי. לא חתונה, לא ביטוח לאומי וגם אם אני אהיה באמצע לידה כשהבחור יציע אני אמצא דרך.

אצל הבחורים שלי אני אופציה אחרונה. צריכים לבדוק אם יש להם משהו קודם, אני לא אבוא על חשבון כלום.

עם הבחור האחרון שכתבתי עליו הכל תקוע כמו רכבת במוצאי שבת. מידי פעם הודעות אבל הפגישות במרחבים גדולים.

הקטע הוא שככל שהגברים שאני מכירה עולים בגיל ככה עולה התסבוך שלהם. כבר אי אפשר להאשים את הצעירים כי הם עוד לא חטפו את חיידק הלחץ מהתחייבות ארוכה. אני יכולה לחשוב על מי שהיה בחיי ומקום ראשון והכי מבוגר היה "האוס:" (44 בזמנו) שכיכב פה לפני 3 שנים שהכרתי באשפוז יום.

הוא ד"א, ניתק איתי קשר בטיפול נמרץ אחרי הניסיון האובדני שלי.

ועם הבחור החדש.. הסקפטיות כמובן מנעה ממני להתאהב אבל לא מונעת ממני את רכבת המחשבות עליו.

כל פעם שמקבלת ממנו הודעה, מתרגשת כי בדיוק חשבתי עליו. אבל מה החכמה, אני כל הזמן חושבת עליו.

אני מנסה לתור סימנים לאיך מרגיש כלפיי. שפת גוף, טון דיבור, מגע, נשיקות, מבט בעיניים.

אחרי 2 פגישות האינטימיות פחתה. המטפלת אומרת ששכבנו מהר מידי. היא גם חושבת שאולי אני עושה דברים מסויימים כדי לרצות את הצד השני כדי שלא ילך. לא הוא יזם, אני יזמתי.

לפעמים באמת קשה לי להבין אם אני עושה מה שאני עושה כי אני רוצה או כי אני מפחדת מההשלכות של מה יקרה אם לא אעשה את זה.

חוץ משני אנשים מהעבר , החדירה בשבילי היא חלק מהשלבים, התחנה האחרונה. היא לא הגביע הקדוש שלי.

הסיפוק היחיד שמגיע לי מסקס הוא המגע, האינטימיות, הנשיקות והמבטים.

כשאני במיטה מנסה להרדם ונכרת בסקס עם הפ' או הבחור, אני שוכחת לגמרי מהחדירה, הזכרונות מתמקדים ברגעים האינטימיים.

אני הכי שונאת שהופכים אותי, כי אז מה נשאר לי? אני לא רואה אותם, לא מנשקת ואין שום קרבה.

כשאני על 4 אני מרגישה כמו בהמה. עכשיו כשעליתי 4 קילו אני מרגישה כמו פרה.

זה נכון כשאומרים שפורנו לפעמים מעוות את התפיסה למין. אצלי זה יותר מתבטא בדימוי העצמי. אני לא נראית כמוהן, התחת שלי לא חלק כמוהן והציצי שלי לא מלא כמוהן.

אני יודעת שאני סמרטוט. הויתורים, ההתפשרות, הזמינות התמידית.

המחשבות על הפ' לא פוסקות גם בחלומות, יש לי חשש וחשד קטן בלב שיש לו כרגע מישהי.

לפני כמה שבועות נפגשנו שוב לממש קצר. שכבנו אבל הרגשתי ריקה כמו ממקודם. לא קיבלתי את ה"דלק" שהייתי צריכה כדי לשמור על מחשבות נעימות בזמן שאני מנסה להרדם.

אני אמורה לפגוש את הבחור ההוא היום, אם לא "יצוץ" משהו. אני יודעת שזה לא זה , אני יודעת שאני לא מאוהבת (למרות המחשבות הרבות) וגם הוא לא מאוהב. בלי לזלזל במין הגברי אבל די קל לקלוט כוונות של גבר. זה לא בא ממקום לא מתוחכם מספיק, אולי כנה.

אבל אפילו שזה לא הדדי ושנינו לא מאוהבים, לא יכולה שלא להאשים את עצמי. הרי אם הייתי מספיק מיוחדת הוא היה מתאהב לא?

אם הייתי מספיק יפה היה עוזב את "עיסוקיו" וממהר לראות אותי. אני כמובן יודעת שזה לאו דווקא נכון, אבל ההרגשה נשארת זהה.

יש את מה שאני יודעת ומה שאני מרגישה והם לא קשורים.

צריכה להתגבר על הבושה לצאת מהבית, הבושה מהגוף שלי. להפסיק לשים טייץ כי זה בסדר שזה צמוד בניגוד למכנסיים האחרות.

אני לא רוצה להרגיש ליגה ב' יותר. אני לא רוצה לראות את ת"א בלילה עם כל הכוסיות והכוסונים ולהרגיש כמו עוף מוזר.

אני לא רוצה להפגש עם הבחור ולחשוב מה הוא עושה פה, יש הרבה יותר יפות ממני.

אני לא רוצה להיות מתה מבפנים.

וקצת עצוב לי שאין לי בקושי זכרונות כאלה במאגר, ואם אני דולה אותם ככה מהחכה אז הם רק מכאיבים לי

ממתי מסיונרית נהייתה מילה גסה?

כשאני קוראת על הכמיהות של חבריי לבלוגספריה גורם לי לתהות האם אני מיושנת ומשעממת כי אני כמהה לליטוף ולא לסטירה

חוץ ממעט כותבים שמצליחים לעשות את זה ממש טוב, שאר הפוסטים פשוט מרגישים לא אמינים

ולפעמים זה מרגיש לי כמו משחק זול בפורנו, כשהן גונחות עוד לפני שנוגעים בהן, אין אותנטיות

מרגיש כאילו מנסים ליצור סקס אפיל ולהוציא מאיזור הנוחות אבל בקטע מפתה וסקסי ובמקום יוצא משהו שגובל בהתעללות ומשהו בי קצת נסדק, ופה אני דווקא מדברת על הכותבים הזכרים ששוב מציינת שיש חלק שהיו בעבר הרחוק וגם עכשיו באמת מדליקים אבל השאר גורמים לעצמם להשמע סאדיסטים ולא בקטע של אקט הדדי אלא פשוט סאדיסט נקודה. מודה שאישית אני לא נמשכת לתחום אבל גם דברים שהם לא בעדפה שלי יכולים להיות סקסים אם הם כתובים טוב אבל באובר-אקטינג של חלקם גורם לזה להשמע מאוד לא הדדי

ואולי זה בגלל שאני מחפשת את האנטיתזה של השליטה במין-השוויון. אם בסיטואציה מסויימת אני מרגישה סוג של אגרסיביות אני קופאת ונכנסת לי תחושת מוות בנשמה. וזאת הדפקה שלי.

אני מחפשת את הרוך במקום את הכוח, נשיקה בשבילי עם האדם הנכון יכולה להיות פי אלף אורגזמות

אולי כל ההיסטוריה וכל הדפקות וכל הזיבי גורמים לי לפעמים להרגיש אי נוחות בחלק של הפוסטים, כשזה נהיה אלים מידי, כשזה נשמע טראומטי לבחורה, כשזה לא אמין בפאקינג שיט

אבל פירגון לחבר'ה שמצליחים לעשות את זה כמו שצריך, לא קל לכתוב משהו באמת מגרה ומעניין ולא משהו שמספיק כמה אזכורים לזין וכוס וכבר לחצי מהקוראים יש זקפה לא משנה שזה כתוב פחות.. פחות

וממתי מסיונרית נהייתה מילה גסה? אני לא אמיצה מספיק או בכלל יודעת לכתוב בסגנון אבל יהיה מרענן לקרוא על סקס אחר, לרענן את אופנת השליטה. ואם אולי הבנתם לא נכון... סקס "רגיל" לא חייב להיות משעמם. לא חייבים להעיף כל מחווה קינקית או חדשה. פשוט בתכלס, ראיתי "דם אמיתי" שעם כל הכבוד עוקף את "משחקי הכס" בסצינות המין שלו ורוב הסצינות הכי סקסיות היו לאו דווקא בשכיבה, אבל בהחלט פנים מול פנים. ונשיקה סוערת

יצא לי לחשוב על זה הרבה... ולא שהתכוונתי למישהו ספציפית כי אני גם ככה לא זוכרת שמות ולא עיצובים ולא הרבה בעצם. אבל עם הבעיה של ההמנעות שהזכרתי בפוסט הקודם שאני נמנעת מדברים שלא יעשו לי טוב אז בגלל הפחד שלי מלהביע את דעתי בנושא מלקבל תגובות לא נחמדות במיוחד נמנעתי מלכתוב למרות שמה זה משנה בתכלס הכל הבל הבלים

ואני גם על 2 מ"ג קסנקס זה די הרבה וזה גם כדור הרגעה נראה לי לא שמתי לב בכלל מה כתבתי

זאת התמונה המקורית של האייקון החדש ליד השם שלי. באייקון הוא נראה כאילו הוא בוכה אבל האמת היא שהוא סתם פסיכי. זה כמובן סצינה מ"אמריקן פסיכו" עם כריסטיאן בייל האליל

דוגמא לאלימות לא טובה (אך יעילה בשעת עצבים)

המטפלת שלי הצביעה על בעיה נורא גדולה שלי שאני נמנעת אני פשוט נמנעת מכל דבר שעלול לגרום לי להרגיש רע או אי נוחות, אני מנסה לעקוף אותו לא משנה כמה זה לא נוח כשלעצמו רק שלא אצטרך להתמודד איתו

וזה בדיוק מה שאני עושה תוך כדי הכתיבה שהיא בעצם המחשבה שלי, שגם במחשבה אני מנסה להמנע מלהזכר כי אז אתחיל להסריט סרטים מחדש, אני אולי מובטלת אבל גם במאית ותסריטאית במשרה מלאה

אתמול אחרי כמעט 7 חודשים פגשתי את הפ' וכל מה שבניתי לי בראש, כל האינטימיות הנדירה, כל נגיעה כנה ואמיתית וכל החוויה שלא מרגישה כמו "זבנג וגמרנו", שום דבר מזה לא התרחש אתמול

וכמעט התעלפתי רגע לפני שפתחתי את הדלת. ראיתי אותו הולך מולי לפני כחודש וחצי ברחוב אבל לא פגשתי אותו פנים מול פנים. ואם לא הייתי ככ בלחץ לפני והייתי מביאה אותו והוא לא היה בא ברגל אולי הוא גם היה מחבק אותי בכניסה כי לא היה מטפטף מזיעה

הוא סיפר לי מה שעבר עליו, על המעצר ומה עכשיו ואני אמרתי לעצמי בראש לפני שאם יספר לי על זה (ידעתי על זה מגורם אחר, לא אמרתי לו כי לא רציתי שירגיש אי נוחות. מנגד לא הייתי יכולה לזייף פליאה) אספר לו על החשמל. כולם אמרו לי: "לא! ל-מה?" וגם תוך כדי לא ככ ידעתי מה לעשות אבל נמאס לי להסתיר ממנו דברים וגם עם הזיכרון החרא שלי לא כדאי שאתחיל לשקר כי בטח לא אזכור את השקר וזה מה שהיה והוא יכול לאהוב את זה והוא יכול לא. בפועל הגישה הזאת לא פעלה לי כי כששאל מה היה איתי כל התקופה זה נשפך החוצה תוך כדי שאני רצה לפינת הגילגול להכין אחת שתגאל אותי מהבושה ותוך כדי רעד שלא היה לי בחיים כשסיפרתי את הסיפור הזה בעבר.

גם כשהוא מזיע ומטפטף מהשיער רציתי לעלות עליו ולנשק אותו. אולי משהו ביצר הטבעי שלנו בתור חיות. אולי סתם התגעגעתי טון.

שמתי "במיוחד" גופייה בלי חזייה שזה הכי פלירטוט שיכול לצאת ממני בתקופה הזאת וגם ההצעות הבלתי פוסקות שלי שיעשה מקלחת בתקווה ויצטרך עזרה לא עזרו. גם התנוחה שישבתי בה ושפת הגוף ששמתי אליה יותר לב מהרגיל לא עזרו אבל מנגד גם כשהיה צריך או יותר נכון די חייב לחזור חזרה הבייתה (חלק מהתנאים או משהו) הוא משך ומשך את הפגישה. כל נגיעה שלנו מתרחשת כשאנחנו הולכים לישון וממש כלום לפני, שזה יכול לקחת כמה שעות. במקרה הזה לא היינו הולכים לישון ביחד אז מראש התכוננתי לתרחיש הזה. אבל ככ ציפיתי וכל כך הייתי צריכה את המינימום אינטימיות הזאת ולא להרגיש כמו חור שחור נפשית ופיזית. ניסיתי לצוד כל מיני סימנים שאוכל לשער מה הוא מרגיש אבל נראה שדעתו הייתה מוסחת לא פחות, אז היו גם המון רגעי שתיקה שהכניסו אותי ממש לאמוק במחשבות שלא הפסיקו ככה שאם התחלתי לחשוב מה להגיד פשוט התחלתי למלמל בראש "תגידימשהו תגידימשהו תגידימשהו" בלי הפסקה ואז היה יוצא לי איזה משהו מטומטם שאז אני ממש שונאת את עצמי.

לקראת סוף הפגישה שאל מה אני עושה מחר כי אולי יהיה בסביבה. נורא הקל עליי לשמוע את זה כי אולי תהיה פעם הבאה כדי לכפר על מה שקרה פה. או מה שלא קרה פה.

ראיתי שמישהו עבר על פוסטים מהעבר וכשנכנסתי לאחד הקישורים היה כתוב שם עליו וזה היה מעל לשנה. זה גרם לי לחשוב מה חושב מי שקורה את זה ברצף, אז ועכשיו, כמה פתטי זה בטח נראה

אמרתי לאמא שלי שאולי אני נתפסתי לאו דווקא אליו-אליו אלא למה שהוא מייצג כרגע עבורי שהאמת הלא נעימה היא שהוא האחרון שאיתו הרגשתי ואחד המעטים (אולי 1 מ4) שאיתם הרגשתי את האינטימיות הזאת. הצורך והנזקקות לתחושה הזאת לבשה את הצורה שלו אבל אני יודעת שהצורה חייבת להשתנות.

וגם אם לא תצא מזה זוגיות, לפחות שיהיה כבוד, והבנה שהאהבה שלי לא מובנת מאליה

ובסוף לא נמנעתי מלהתמודד עם אירועי אתמול. היום לא היה קשר ואני לא יודעת אם יהיה

אבל עכשיו קצת קשה לי להתנחם בזכרונות כי הזיכרון הכי טרי הוא האכזבה

למרות שאי אפשר להגיד שיצר איתי קשר בשביל הסקס. שזאת חצי נחמה

תמונה של החדר שלי בגיל 14 שמצאתי על המחשב עוד בתקופה שלא הייתה מצלמה בפלאפון

אחח הרבה יותר קשה היה להיות בודד בבית ספר פעם

וזכור לי בחלום בעיקר שאני מסתכלת על הפנים שלו אבל לא הייתה שום משיכה ולא הייתה לזה שום משמעות מינית מבחינתי פשוט הרגשתי שככה(בחלום עצמו) אני מנסה לכפר על המעשים שלי ומנסה להתנצל בדרך הספציפית הזאת (חבל שבמציאות אי אפשר לעשות למישהו ביד והוא פשוט יסלח לך)

ואני מאוד מאוד אהבתי אותו, והכל היה נורא פשוט. הכרנו דרך הבלוג שפתחתי ב2006 לקראת סוף גיל 13

ועכשיו בכתיבת שורות אלו נופלת עליי ההבנה שאהבתי בחיי שני אנשים. ואת שניהם הכרתי דרך הבלוג (אחד הקודם והשני מהבראשית של הבלוג הזה)

אולי זה יפתיע חלק מהאנשים לנוכח האובססיביות שלי והעקביות באזכורים שכבר מביכים אותי בפוסטים, אני לא אוהבת את הפאנקיסט.

אני אולי מאוהבת בו, אני אולי מתגעגעת בטירוף אני אולי רוצה להכניס אותו מתחת לשמיכה ולחבק אותו עד סוף החורף, אבל אני לא אוהבת אותו אהבה אמיתית, שכן אני חושבת או אולי מנסה לשכנע את עצמי, אמורה להיות לפחות בקצת הדדית.

והנה וידוי גדול אפילו עוד יותר, שהפעם האחרונה שאמרתי למישהו שאני אוהבת אותו ומישהו אמר לי שהוא אוהב אותי הייתה לפני 5 שנים

מאז האמת לא הייתה לי מערכת יחסית ממש רצינית, אולי יציאות פה ושם ומערכת יחסים אחת של כמה חודשים ומונוגמיות עם מישהו שגר כמה בתים ממני, ולמרות שהיינו נפגשים ומדברים ושוכבים רוב השבוע רק אחד עם השנייה, לא באמת הצלחנו להתאהב (לא שזה כזה פספוס) וגם לא הכרזנו על רגשות כוזבים או נתנו לקשר שם רשמי, אולי לא רצינו להודות שאנחנו לא רוצים את השני כפרטנר קבוע.

האמת שאני לא זוכרת איך זה נגמר אבל זה נגמר ממש רע, וכל פעם שאני רואה אותו למטה ברחוב הוא מתעלם מקיומי. אבל זה באמת ממש ממש מעניין לי את התחת.

היו לי הרבה קראשים והדלקויות והתאהבויות מפתיחת הבלוג ב2010 ועד עכשיו, ולכל אחת מהן היה כאן שם קוד, כמו "האופה", "החמוד מהקפה", "האוס" הצלם" "הפאנקיסט" אבל אף אחד מהם לא הגיע לרמה של אהבה. אבל לא בגלל שלא רציתי או לא הייתי יכולה, הם פשוט לא אפשרו לי.

ועוד משהו שיוכל להפתיע חלק מהאנשים, אני יודעת מתי לא רוצים אותי

אני יודעת מתי שמים עליי זין (תרתי משמע) ואני יודעת מתי רוצים אותי ומתי לא, ודווקא הערך העצמי הנמוך נוטה יותר לשלול אופציות שכן.

החזות הצעירה ואולי התמימות שמתפרשת ממנה יכולה לגרום לכמה דושים לחשוב שהם יכולים למרוח אותי כמו "השחר" אבל גם אם זה למטרת ניצול וסיפוק אני מודעת לזה, גם אם הם חושבים שלא. כבר בגיל 17, לצערי באיחור קל הבנתי ש"הצלם" אומר את אותן מילים ונוגע באותם מקומות לכמה בנות שונות במקביל אליי אז המשכתי עם זה עד שנמאס לי

היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה בהתחלה שרק "יצאתי לשוק" שיתנו לי ככה להפתח נפשית ופיזית אבל לא יאהבו אותי בכל מעודם וזאת לא תהיה זוגיות מאושרת. רוב המפגשים של רוב האנשים לא יובילו לאהבת אמת.

והשילוב של זה שאני בקושי יוצאת+כנות מוגזמת ועבר בעייתי+הווה לא משהו+בחירה נוראית בבחורים, אבל ממש נוראית= FOREVER ALONE

ואם אני ככ מודעת איך אני אובססיבית למישהו שאני לא בקשר איתו ומשתמע מכך שברור שהוא לא מעוניין? אם הייתם איתנו במיטה הייתם מבינים. אבל אתם לא. איך אומרים, רק אלוהים ישפוט אותי? ואני אפילו לא מאמינה. אז בכלל

וואלה, אמרו לי את זה שנים. אולי אני צריכה באמת לצאת יותר.

שמישהו יביא מלגזה ויוריד אותי פליז

ואם כבר הזכרתי את 2006, אז אני מעריצה את רובי מ2005 כשהייתי בת 12, וכשהייתי בת 13 יצא הקליפ שלו שהאמת אני לא סובלת את השיר "Rudebox" אבל הופנטתי מהז'קט שהוא לובש שם ובמשך 10 שנים ליטרלי חיפשתי פה ושם ז'קט של אדידס שחור עם פסים צבעוניים בלי הצלחה. ליד המלון שלנו באמסטרדם הייתה חנות יד שנייה שנמנעתי להכנס אליה כי שכחתי להביא כסף (אבל עדיין הוצאתי 500 שקל. הכל הוחזר לסבא) אבל משהו משך אותי רגע לפני הצ'ק האוט להכנס ושם מצאתי את הפרשס שלי שבחישוב סופי יצא 130 שקל וגם במידה הנכונה.

הניסיון להרדם ולהשקיט את המחשבות גורם לכל הזיכרונות שנשארו לצוף לפני השטח

ומתגלגלת כמו שווארמה כנגד כיוון השעון, קודם ימין אחכ שמאל

ומכל הזיכרונות הכי רעים שבעולם, שגורמים לאנשים לקצת שוק או הרבה אי נוחות,

הדבר הכי כואב הוא הזיכרון של כף יד על הלחי ומבט בעיניים

של נשיקה ומבט, של נשיקה וכף יד על הפנים

זה ממוטט אותי בשנייה, כמו זהבה בן, געגועים לחיבוקים חמים

כן זה היה

עכשיו

עצוב לי

נוראאאאאאאאאא

ומה הטעם בחדירה

אם אין את הקשר הישיר

שלמשך התהליך האהבה קצת הדדית

יקח כמה שיקח, גם אם אלו שתי דקות הן שתי דקות של חסד

אם לא נכנס לי לנשמה למה שיכנס לי לגוף

יש לי בראש זכרונות

על התעללות והזנחה ואלימות מילולית ודיכאון ונטישה

אבל הכי כואב הוא כף היד על הלחי, מלווה בנשיקה עם עיניים פקוחות

כשקמתי הייתי באמוק ואיך שקמתי על הרגליים התחלתי להפוך את הבית לחפש את הדיסק שנמצאות עליו התמונות מהמטבח וגם התמונה ההיא.

כל פיסת מציאות שאני יכולה להאחז בה שהקשר הזה לא רק בראש שלי

כשעבדנו ביחד לא דיברנו מילה אחת אחד לשניה, אולי פעם אחת ששאלתי אותו אם יש לו סדרה להמליץ לי ולצערי הוא המליץ לי על הסדרה שאני עכשיו הכי אוהבת בעולם אבל לא רוצה לראות שוב כי סנטימנטים ("אוז") 

אני גם לא חושבת שאי פעם אמרנו "היי" ו"ביי". הרי הייתי עובדת למטה בהכנות והוא במטבח, וגם לא הייתי חברותית בשיט אז גם לא תמיד הייתי יוצאת להפסקות סיגריה או שהייתי מעדיפה לדחות את ארוחת הצהריים כדי לאכול לבד,

אז כל בוקר הייתי מתגנבת לראות אם הוא מופיע בסידור עבודה. כי התביישתי לשאול

וכל פעם שיש סצינה רומנטית בטלויזיה או כל פעם שאנשים עושים סקס בטלויזיה או כל פעם שאנשים מאוהבים בטלויזיה מתכווץ לי הלב, כי אין לי את זה ויש לי מישהו אחד בראש כשאני רואה את הדברים האלה, והמישהו הזה לא טרח אפילו לענות לי. אני באמת לא יודעת מה בשבילו היה ה"סטופ", עברתי עם רוב האנשים שאני לא מתביישת מהם על הפרטים מהפגישה האחרונה ושום דבר לא ניכר כדיל ברייקר. 

והעניין הזה עם הזמנים, לחשב זמנים. ככל שה16 בינואר מתרחק (הפגישה האחרונה) ככה האחיזה שלי בקשר הזה רופפת. הוא אף פעם לא היה שלי וגם זה לא היה שיקול אבל המוח שלי לא מתקשר עם הרגשות שלי. יש דבר אחד לדעת ויש דבר אחר להרגיש.

והוא היחיד שאני יכולה לנגוע בו,  היחיד שאני לא קופאת שהוא מעביר עליי יד. וזה אפילו לא הסקס שאני נזכרת בו ברגעים אינטימיים, זה הזה שהפנים שלו קרובות אליי ומסתכל לי בעיניים ושם לי יד על הלחי. אני יכולה למות מעצב עכשיו בחיי 

אני מתגעגעת לעדינות שלו שגם כשהוא מתקרב לנשק הוא עושה את זה בזהירות כדי לראות שגם אני רוצה, וזה מצחיק שהאדם היחיד שאני כן רוצה שיגע בי ככ נזהר עליי

אני מתגעגעת שגם שאנחנו שונים בתכלית, (לפעמים שאני מתסכלת לו בפייסבוק בתמונות ובחברים זאת תרבות שלמה ואחרת, לי יש רגישות שמיעתית קשה והוא מתופף בלהקת פאנק. אני כל הזמן לבד והוא כל הזמן לא. לי קשה לי להיות מחוץ לבית הוא חלקים ניכרים משנה מבלה ומנגן באירופה, אני פחדנית הוא אנרכיסט.) במיטה אנחנו לא הוא ולא אני, אנחנו שנינו

בפוסט קודם כתבתי על סקס והנאה מסקס. עם כמעט כולם, כל מי ששכבתי איתו הרגשתי שזה קצת כמו תפקיד, שאני מחקה מה שאני רואה, היו פעמים עם אנשים שבהיתי באיזה אובייקט בחלל ורציתי שזה יגמר כבר הסיוט המשעמם הזה. בגדול עם רוב האנשים זה הרגיש כאילו הם טוחנים מים. איתו לצערי, צחוק הגורל, זה היה נמשך די מעט זמן אבל עדיף 2 דקות של "לעשות אהבה" מאשר חצי שעה של "להזדיין"

אבל פה בעצם אני מקווה שאני אפסיק לדבר עליו. עברו כבר יותר מחודשיים אבל אובססיות אצלי זה משהו עמיד. בודקת כל הזמן את הפרופיל שלו, בודקת מתי היה מחובר אבל הכי גרוע זה לבדוק למי עושה לייקים. הייתה מישהי שהיה עושה לה ממש הרבה יחסית אליו והייתי בכוננות 24/7 לראות אם היא פירסמה פוסט חדש. לקח כמה ימים עד שהבנתי שגם לי יש גבול אז חסמתי את הפרופיל שלה כדי לא להתפתות. כמובן שברגעים אלה אני מתה לבטל את החסימה אבל לא

מחר הטיפול הראשון של החשמל. כשהרופא דיבר איתי על זה פעם ראשונה שאלתי אותו אם זה מרפא לב שבור. וזה היה בתקופה שהיינו בקשר. אבל תמיד חרא קשר, תמיד פחדתי והייתי באי ודאות. פשוט לא ידעתי מתי זה יבוא אבל משום מה כשזה בא, זה נורא נורא כאב לי

לפני שבועיים חיפשתי תמונה בתיקיות וראיתי תיקייה בשם "מטבח 2011"

חבל שהפכתי את הבית 

החלק הדפוק הוא שאמרתי לעצמי שכשניפגש לפני החשמל אני אספר לו מה אני רגישה כי אפילו שאני יודעת שלא היה קורה משהו רציתי לפחות שידע או לראות אם יש בזה שמץ של הדדיות, ובמקרה הכי גרוע באמת יעשו קצת חשמל ואני אתגבר מהר. לא הייתה לי אומנם הזדמנות לומר אבל אני חושבת שקיבלתי תשובה

גם בתקופה האחרונה שנמשכת כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, על אופנה של בלוגרים ובלוגריות שעוסקים בסקס.

והעיניין מתסכל אותי, כי חוץ מחלק קטן של בלוגים רובם פשוט לא אותנטיים וfull of shit

כשאני מסתכלת על סרט אני דבר ראשון מסתכלת על האינקרקציה בין השחקנים לראות שזה אותנטי מספיק שאאמין להם

אבל כשיש מגמה חוזרת של סיפורים שנשמעים העתק בנאלי של הסיפור מהבלוג הקודם זה כבר מוציא לי את החשק להמשיך לראות פוסטים נוספים באותו בלוג.

ועזבו שיש לי חוויה שונה מסקס שאצלי זה באמת הרבה יותר רגשי מפיזי אז גם לא הייתי נהנית בכלל בסיטואציה שאין בה רגש (לעומת העבר, הסבר בהמשך) אבל אני לא אומרת שאני לא מאמינה שאפשר להנות נטו פיזית . זה פשוט אומר שאני פשוט לא קונה מה שכתוב בבלוגים הספציפים שאני מדברת עליהם

נכון נהייתה מגמה של לכתוב על סקס קצת יותר אלים ואדג'י אבל יש פוסטים שאני פשוט לא מאמינה להם. וממש לא משנה אם זה דימיון או לא, מבחינתי זה כמו קומדיה רומנטית- חרא תסריט

עזבו את זה שהן לא נשמעות כאילו הן נהנות (שובבבבבבבבב, לא כולן) גם הדיאלוגים של "קח זיין אותי זיין אותי בבקשה כבר זיין אותי כבררררררררר" או "אני השפחה שלך "  ואז הגבר אומר לה שהיא הזונה הקטנה שלו, אבל מי בעצם מדבר ככה? האם באמת אתם הייתם אומרים דברים כאלה? ובסהכ הוא נורא עצבני והיא נורא כנועה (אבל נהנית, ברור.)

(ואני לא מדברת על BDSM)

היו בלוגים שכתבו על סקס בעבר והיום(לאו דווקא נושא עיקרי) ושעושים את זה בנזונה וזה לפעמים לא נופל מלקרוא סצינה סקסית בספר או סצינה ב"כחול זה הצבע החם ביותר"

אבל כנראה מה שבאופנה באופנה וכל עוד ימשיך להיות בנאלי כל ההארדקור סקס בשקל שלא נשמע אמין בשיט וגם לא מחרמן ומתסכל פיצוצים.

אבל למה בעצם אני ככ מתוסכלת??? אני אגיד, ובלי שיפוטיות חברים זאת רק דעתי, שלפעמים לוקח הרבה זמן להבין מה באמת אוהבים במיטה. אני יכולה להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד שהייתי מוותרת כמעט על כל מי שהייתי איתו, שנהניתי רק כי אמרתי לעצמי שאני נהנית

שמרוב אפשרויות לא שאלנו את עצמנו אם זה הסקס שעושה לי טוב. אם באותו רגע זה נראה מגניב ומתאים לתקופה ומשהו שהוא "מחוץ לקופסא" בעתיד יכול להזכר כחוויה שנותנת בוקס בבטן.

וחוץ ממעט אנשים שאני מאמינה להם וכייף לי לקרוא, חלקם הגדול שהוא בעיקר בנות עושה לי אי נוחות כי אני מרגישה שההנאה שלהן לא שלמה, קצת כמו שאני לא באמת נהניתי. ואני גם לא עשיתי ברזומה מין שהוא אלים, אז לקרוא את האלימות שהן טוענות שנהנות ממנו עושה לי לא טוב כי אני מכניסה את עצמי למקום של כאב, וחברים, זה כואב. או המילים הגסות שמביעות זלזול ואטימות , ובדכ הגברים מתוארים שזאת המטרה שלהם ולא תוכל להיות אופציה אחרת. בהרבה מהסיפורים אני בכלל לא רואה כבוד הדדי, יש כוס וזין וגוף. אבל אין נשמה.

וגם אם יש מישהו שזה מרגיז אותו, אני אחזור שוב שאלה תחושות שלי וממש לא התכוונתי לכל הבלוגרים, יש כאלה שאני מאוד נהנית לקרוא ויש את האלה, שגורמים לי אי נוחות.

וסוף סוף היה לי "תירוץ" לעשות את הפוסט, אחרי שנים שבו ידעתי את השם האמיתי של דניבוי ואחרי כל פעם ששמעתי אותו מקריין את מזג האויר בתחנת הרדיו האהובה עליי והתעצבנתי, הוקל לי לשמוע שחלק מהבנות לא שתקו יותר

זה מתקשר למה שרשמתי מקודם- לפעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שמה שלא טוב לנו הוא בעצם כן.אבל הבלוג של דניבוי לא היה מאלה שהיה לי סבבה לקרוא. מבחינתי זה היה כמו תאונת דרכים. לא רציתי להסתכל אבל לא הייתי יכולה שלא. הבלוג שלו גרם לי להרגיש הכי הרבה מכולם אי נוחות לא כי הוא לא אותנטי, אלא כי הוא יותר מידי אותנטי. וזאת אותנטיות שהיה לי קשה לעמוד בה.

ומנגד הייתי קוראת את הבלוגים של חלק מהבנות שנפגשו איתו. ושם אפילו יותר כאב לי. היה בלוג אחד שתיאר במדיוק את הקונפליקט- אני סובלת, רע לי, אבל הוא טוב לי ואני אוהבת אותו. והדבר הזה ככ ממשי וככ טבעי, שגם אם הוא לא בא לידי ביטוי במין אלים ומשפיל הוא יבוא בדרך אחרת ואלה מסוג הדברים שמסתכלים אחורה ולא מבינים איך הם קרו.

וכשאני קראתי את זה הרגשתי כאילו אני שם בסיטואציה, הרגשתי אי נוחות אי נעימות וקצת חוסר אונים. אני חושבת שבעיקר הרגשתי לחץ לקרוא.

וכל מי שקרא לבנות האלה "פצועות" יכול לפצוע את עצמו בתחת עם מטאטא. הילדות לא פצועות, הילדות רגישות, פגיעות, מורכבות אבל לא פצועות.

חשבתי על זה שכל הזכרונות שלי הם רעים. אין תקופה אחת בחיים שלי שהייתי יכולה לחזור אליה או להזכר בה בכייף.

אני אספר עכשיו, אחרי מלא חודשים שחיכיתי, שאתחיל טיפול בנזעי חשמל שזה בעצם הטיפול הכי יעיל לדיכאון (AKA מכות חשמל רק בלי מכות ויותר הומאני) ב24 לחודש. יש גבול לכל תעלול ויש כאן גוף בלי נשמה (אם יש פה מישהו שעבר את זה אשמח לשמוע במייל)

כשאין לך תקווה לעתיד, תוכל להסתכל אחורה לתקופות טובות שעוד יוכלו לחזור. כשאין לך תקווה לעתיד ואין לך לאן להסתכל אחורה כי לא היית רוצה לחזור לאף תקופה מהעבר, שם מתעצם הייאוש

אני חיה מיום ליום, הבקרים עד הערב הכי קשים לי ומלווים בחרדה דפיקות לב וקוצר נשימה, הכי מלחיץ אותי שהגיע יום חדש. הסיוט התחיל ואני אפילו לא ישנה כמו שצריך. כל בוקר אני קמה אפרו כי אני זזה ומזיעה מחלומות רעים קמה 30 פעם בלילה שהוא בעצם לפנות בוקר והשינה שלי לא שלמה בדיוק, בין החלום למציאות בד"כ ועם החלומות נכנסות גם מחשבות שלא מהתת-מודע

כשאני חולמת על הפאנקיסט הכי עצוב לי כי לשגריר שנייה אני רואה אותו

אני יודעת שאני צריכה "להמשיך הלאה" כי הכי טוב (זה כבר משהו ממני) בשביל להפטר מאובססיה זה להכנס לאובססיה חדשה. עדיף לא מישהו שלא עונה לך

אבל מה זה להמשיך האלה? אתם חושבים שמחכים לי פאקינג מחזרים מאחורי הדלת שאני צריכה לבחור בינהם?

וגם בתרחיש הכי תרחישי אני מעוניינת במישהו ונמשכת אליו (שזה לא משהו מובן מאליו אצלי, אני לא נמשכת להרבה אנשים וגם אין לי סגנון מועדף זה או שנמשכת או שלא) זה לא ימשיך ולא יתקדם ואני אכנס לסרט והוא ימשיך בחייו.

זה קצת כמו קארי וביג בהתחלה שלהם, זה ברור שיש לו אליה משהו אבל זה לא מספיק והוא הולך.

וגם בתרחיש הכי טוב החשמל יעזור, אני אכיר מישהו (לא סביר להניח. לא יוצאת מהבית. אל תזכירו אפילו אתרי הכרויות [מניסיון, אין לי שום זלזול לזה הרי את בני הזוג שלי הכרתי כאן אז במה זה שונה]), אז אחרי שהוא שוב ישבור לי את הלב, אני שוב אכנס לדיכאון???

בנתיים אני יכולה רק לפנטז על הפנים של ארנולד שוורצנגר, ככ התלהבתי ממנו בתור הרובוט הכי יפה שראיתי בחיי (ולא סתם קוראים לו "מחסל" כי אני מתה מרוב שהוא סקסי) אז הזמנתי פוסטר של שליחות קטלנית הראשון כי אני מתלהבת וזיבי לא מעניין אותי שאני בקיץ בת 23 מה אכפת לי להתעורר בבוקר עם הדבר היפה הזה

סרטים בכללי הדברים היחידים שאני עושה. משתדלת לראות לפחות אחד ביום, ואחד טוב. או דוקו טוב וארוך. לצערי מרוב מחשבות, כמו בהופעה של רובי קשה לי הנאה שלמה כי אני ככ מרוכזת במה שבפנים ולא מה שבחוץ. בנתיים הספקתי לראות המון סרטי חובה ואם כבר להרקב מול הטלויזיה אז להפיק מזה תועלת איכותית

אולי כי אני רגילה עוד בראש לילדה הדחוייה בכיתה, מא' עד חודשיים בי"א, נשארת בהפסקה כאילו יש לי דברים לעשות כדי לא להתבייש להשאר לבד בכיתה

כשהפאנקיסט שאל אותי אם אני מכירה אנשים מסויימים שהוא גם מכיר משם אמרתי לו שחוץ מהכיתה שלי (ויש שם 7 כיתות בשכבה) אף אחד לא ידע את שמי או קיומי. אני תמיד אומרת שאני מאלה שעוברים לידם ולא בטוחים מי הוא למרות שראו אותו יוםיום למשך שנים

אז קצת קשה לי להבין וגם מוזר לי לחשוב שזה פשוט טבעי, שאני חלק משיחה בקבוצה של אנשים שאני לא מכירה

בטיפול אנחנו 10 בנות שבשבילי זה גיהנום. בנות הן התגלמות חוסר הביטחון שלי במיוחד כשהן באות בקבוצה ועוד יותר שכולן נורא אינטגלנטיות, חדות ומטופחות

יש שתי בנות בקבוצה שגורמות לי הכי חוסר ביטחון ותחושה של קוטן לידן. כשהן לידי אני מתכווצת ומרגישה שאין לי זכות קיום. יש בהן את כל התכונות של ה"מקובלת" שהיו לי בתיכון. ואני נכנסת לילדה שהייתי, חסרת ביטחון וחרדתית וגם המראה הצעיר שלי לא עוזר כי ברושם הראשוני אני נראית בת 16 וזה ללא ספק משפיע על יחס במקומות שאני הולכת כי איכשהו יש לי נטייה להיות בחברתם של גדולים ממני

ותמיד הייתי סולדת מה"מקובלים". מעולם לא רציתי להיות חלק מהם או קיוויתי שהם יאהבו אותי. קיוויתי רק שיתנו לי כבוד

והייתי דג הייתי שותקת הייתי מפחדת כי הייתי ככ קטנה וג'וק ומי אני בכלל. אבל בכיתה י' כשעליתי במדרגות לכיתה ה"מקובל" הכי מקובלי בשכבה היה מאחורי, ניסה לזרז אותי ואמר לי "סעי סעי". הרגשתי מושפלת ונעלבת וצרחתי עליו שהוא בן זונה כי לא הייתי יכולה לשאת את הזלזול

התגובה שלו הייתה ככ לא רלוונטית כי בשבילו התגובה שלי הייתה ככ לא רלוונטית

ושתי הבנות האלה מזכירות לי איפה אני נמצאת בהיררכיה החברתית- למטה בלי הרבה בלאגן.

אז כשאחת מהן התיישבה לידי בהפסקה קמתי והלכתי כי אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות במקום הזה יותר שאני מרגישה קטנה. אני בת 22 ואני כבר מבוגרת קטנה ולא סתם לא חסכתי מעצמי שנתיים של תיכון

שבוע שעבר היינו חצי כמות ורוב הקבוצה דנה על חברה אחרת בקבוצה שעושה טריגרים ומפריעה לשאר הבנות (אני פחות מתרגשת) ובגלל שהיה ככ מצומצם כולנו עמדנו ביחד. לא הפסקתי לבחון את שפת הגוף של הבנות. כמה זמן מהשיחה הן מסתכלות עליי והאם שפת הגוף שלהן מופנת אליי מה שמעיד על המשך השיחה או לכיוון אחר מה שמעיד שאין הרבה עניין בין האינטרקציה ביננו

אני בטוחה שאם הייתי לומדת פסיכולוגיה הייתי משתגעת

גם אני וצמד הבנות שהיו שם דיברו איתי וככ הלחיץ אותי שאני חלק מהדינמיקה הקבוצתית עד שחשבתי שאולי אני משלה את עצמי ואין להן הרבה נושאי שיחה איתי או שאין בי הרבה עיניין ובמקרה נקלענו לאותו מעגל כי לא היו הרבה אופציות אחרות

והכרתי שם חברה חדשה וזה מרגש אותי כי זה ממש נדיר לי. לצערי כשהייתה פה אולי קצת השתעממה אבל זה משהו שסיפרה לי זמן רב לפני שבאה (שמשתעממת אצל אחרים) אז עכשיו צריכה לעבוד על עניין הקנאה שלי כשהיא מדברת עם מישהי אחרת במיוחד שתיהן כי אז פחות נוח לי בסיטואציה

ובנושא אחר- בפעם האחרונה שהייתי עם הפאנקיסט אחרי חודש וחצי שלא נפגשנו (בזמן שלא כתבתי בבלוג שיפצנו את המקלחת והוא הזמין אותי לישון אצלו בבית אמו יום אחד וזה ככ ריגש אותי שכמעט התעלפתי מאושר) אז היו מלא רמזים סותרים שאחרי חודש וחצי הבנתי שכנראה רגש בשבילו אין הרבה שם ומצב היחסים לא מזהיר. גם ניסיתי לעשות מאמץ לעשות דברים שרציתי לעשות מלא זמן ולא היה לי אומץ כמו לנשק אותי על הספה בפה (כי האינטימיות מתבצעת רק שהולכים לישון ולא בא לי לחכות 3 שעות) ולנשק אותו על השפתיים כשאומרים לילה טוב. בשביל זה לקחתי גם כדור הרגעה אבל בסוף זה היה נפילה אז לא יודעת אם יהיה משהו

אז יש מישהו בגינת כלבים שהייתי הולכת כבר ממזמן שנורא הזכיר לי את האוס שהייתי מאוהבת בו, מי שקורא אצלי שנים יזכור אם יש מישהו כזה אז נורא נמשכתי אליו. גם בן 40 פלוס גבוה רזה בהיר נראים ממש דומה ותמיד ניסיתי לפלרטט בלי הצלחה.

לפני שבועיים אני והסבים הלכנו לשתות קפה וראינו אותו בכניסה. אמרתי לו היי והתיישבנו. אחרי 10 דק אמרתי שיש לי שיחה כי להתגנב לדבר איתו. שאלתי אותו מתי הוא בגינה כי כל פעם שאני באה אני לבד שם (ולא באתי כבר כמה חודשים בעצמם) והוא נתן לי את הטלפון שלו שנדבר כשאני רוצה ללכת. צינתקתי לו

כמה ימים לאחר מכן הוא הזמין אותי אליו. ידעתי שהכוונות לא "טהורות" אבל אחרי הפגישה עם הפאנקיסט ומחשבה על זה שלא הייתי כמעט שנה וחצי (!!!!) עם מישהו מלבדו עודדו אותי לעשות משהו שרציתי לעשות מזמן אולי אפילו בגדר פנטזיה וחוויה כי למה לא

אבל אחרי 5 דק שם הבנתי למה אני אובססיבית לפאנקיסט, למה אני לא שוכבת עם אחרים

בראש שלי בגלל שהוא בן 40 פלוס חשבתי שיהיה מתחשב, מנומס, עדין, אבל לא. הוא יותר גרוע מכל צעיר שפגשתי, מבין טינייג'רס, בני עשרה ובני שלושים. פשוט התנפל עליי מבלי לנהל אפילו סמול טוק. ניסיתי להנות מהרגע אבל זה בעיקר הגעיל אותי. כשהוא לקח את היד שלי לכיוון המכנסיים שלו משכתי אותה חזרה. ידעתי שלא משנה מה יהיה- אני בו לא נוגעת.

כששאל אותי מה קרה אמרתי לו שהוא ממהר ויזרום והוא ניהל איזה מונולוג קלישאתי להקיא (אה כן, הוא גם שחקן) ואחרי זה סיפר לי על טרגדיה שקרתה לו לפני שבועיים ודיברנו קצת על כך ועל כך וכשהרוחות נראו כאילו התקררו אמר לי "ועכשיו קצת סקס". כשסיפרתי לחברה שלי מה שאמר היא אמרה שהוא נשמע כמו האדם הקדמון וזה הרסססססס אותי מצחוק. אמרתי לו שאני לא רוצה לשכב איתו והוא שאל מה חשבתי שיקרה ואמרתי לו שאין חוק שאני צריכה

יצאתי משם עם אנחת רווחה ו3 שעות אני והחברה דיברנו והוצאתי את כל הגועל נפש שהיה לי עליו

במבט לאחור, מעדיפה מישהו שמחכה 3 שעות עד שנלך למיטה מאחר מישהו שמחכה 3 דקות בלחץ ולהוריד לך את התחתונים על הספה

איך משחררים? איך מפסיקים להכנס לסרטים? מה עושים כשנכנסים לדיכאון כשרואים שהוא מחובר בפייסבוק ומעדיף להיות מול המחשב על פני לראות אותך, שהוא נראה בעיניין אבל כזה טיפוס שפורש, שבסבבה שיבוא אלייך היום בלילה אבל בסוף לא מודיע והכל הולך לזבל

רבים יקראו ויגידו איזה דושבאג אבל האמת היא שהוא לא ואני מכירה אותו כבר כמעט 5 שנים. גם כשעבדנו ביחד הוא לא היה עקבי ועזב וחזר ומה אפשר לעשות שבתוך הקהילה שלהם תמיד יש רחשים והוא תמיד נמצא שם אע"פ שזה בתל אביב ומה אכפת לך שיבוא לישון ספונטני?

לפני יומיים כשהצעתי לו להפגש אמר שאפשר אחרי שהוא יסיים אצל דוד שלו אם לא יהיה לי מאוחר מידי. רשמתי לו דבר איתי כדי להעביר את הכדור לידיים שלו ולא להציק בסמסים

אז לקראת ה"ביקור" קניתי מה שצריך לקנות (בירה) הורדתי מה שצריך להוריד (שיערות) וניקיתי את הבית (דיר חזירים)

בערך בשעה 12 כבר הייתי עייפה מאוד אך פחדתי שאם ישלח הודעה אני לא אתעורר, אז כיוונתי שעון כל חצי שעה שאם באמת היה סמס אז אוכל לראות אותו לא באיחור רב. עד 2 וחצי כיוונתי שעונים וזה אולי הדבר הכי פתטי שעשיתי מעולם. הבחור לא יצר קשר בכלל וגם נשאר בתל אביב כך נראה

אז נכון, הוא נשמע לא טוב אבל תבינו כשתכירו אותו שהוא מיוחד, לא פלא עם החברים כל הזמן

ואני בחרדות איומות שמא חשב שאני אצור קשר ולא יצרתי והוא התבאס או חרדות יותר איומות על כך שפשוט לא רצה. אבל אתם הייתם זורמים על פגישה עם מישהו שלא בא לכם להיפגש איתו? 

זה לא הגיוני שאהיה ככ אובססיבית, אני אובססיבית על האינטימיות איתו שהרגשתי רק עם עוד שניים בלחץ. אני כל כך מחכה ליד שלו עליי ומנגד שאחרים לא יעיזו להתקרב. גם עם אנשים שממש הייתי בקטע שלהם לא הרגשתי כזאת אינטימיות 

ומה הכי טוב? הוא מנשק מנשק מלא מנשק כל האקט וכמה שאני אוהבת נשיקות כאלה שבדכ מיועדות לבני זוג.

ראיתי שהוא טס לגרמניה שוב ועם כמה שאני מקווה שאראה אותו עד אז אני מקווה שאני אראה אותו שוב פעם

הוא טיפוס מעופף ואולי זה למה אני לא כועסת שלא יצר קשר. אבל איך משחררים ?

תהליך התספורת היה יסודי ולקח כשעתיים, בניגוד למקומות אחרים נתנו לי להכנס ואני והוא דיברנו קצת

הוא נתן לי את הטלפון שלו ומגניב ואמרנו נלך לגינה עם הכלבים כמו שהיה עם החבר הטוב מהגינה שלא היה איתו שום דבר מיני אז חשבתי מגניב, חבר חדש

מאז נפגשנו בגינה ובאמת בחור חמד ושום דבר בי לא רמז שאני מעוניינת

אתמול הצעתי לו שאני אראה לו פרק של "אוז" לבקשתו והתכתבנו בוואטספ ואחרי שכבר קבענו שעה הוא בא אליי ביציאה ואני אומרת לעצמי זהו, הלך עלייך. הבחור מעוניין אבל את לא

שיטת ה"שיר" להברחת גבר ב10 דק:

השיר האהוב עליי שלו 

גם בהתנהגות וגם במראה, היום דובקת בשיער ארוך חלק כשפעם מה זה עיניין אותי, לגלח, לצבוע, לחמצן, לגזור. רק שיהיה מעניין.

פעם גם הייתי נורא פתוחה ולא דופקת חשבון, כאילו הייתי מספרת הכל. הכל. אם הייתי רוצה להיפגש עם מישהו הפלא ופלא- הייתי מציעה!

היום? פחד אלוהים. בוררת את המילים שלי בפינצטה, עושה חושבים לפני שמדברת, מודעת לעצמי נורא (לא יודעת איך פעם כל הדברים האלה חלפו על פניי) 

אתמול בערב שלחתי לפנקיסט שחזר מגרמניה אחרי 9 חודשים הודעה בפייסבוק של "היי מה קורה?" ובנתיים לא ראיתי שהתחבר ומאז אני בשירותים מלחץ. ממתי נהייתי כזאת פחדנית? הדחייה- הדחייה היא המפחידה. אבל אם שלח לי בעצמו הודעה לפני שבועיים כנראה שיש נכונות. זה מה שאני משננת לעצמי בראש. 

מיד אחרי ששלח לי הודעה לפני שבועיים הלכתי לסופר פארם לקנות קונדומים כי נורא התרגשתי (כאפות). אחרי שקניתי הפרנויות השתלטו והרגשתי שבגלל שקניתי קונדומים דווקא בגלל זה ידפקו לי התוכניות ולא יהיה בהם שימוש. בדקתי את התפוגה שלהם למקרה ובאמת לא יהיה בהם צורך והופה!!! פג תוקף ב2019! זה אומר שהקונדומים האלה יהיו בסדר עד שאהיה בת 26. ומעניין על מי אשתמש איתם. אם פעם הייתי יותר "משוחררת" מבחינה מינית היום, כיאה למשעממת שנהייתי, הבנתי שהסקס שאני נהנית ממנו הוא יותר מהראש, מהאינטימיות. אז ממש אין לי איזה מבחר גדול או אופציות וזה טוב לי וזה גם לא כל כך נורא. השורה התחתונה היא שיש מצב שהקונדומים האלה יחזיקו עד 2019.

בגלל כל הלחצים שיש לי עכשיו הבנתי שאני צריכה איזה סוג של עזרה טיפולית כי איך שאני מרגישה עכשיו עם הלחץ שאם הוא יענה להודעה שלי ואם תהיה היענות לפגישה זה לא נורמאלי, רמת החרדה שלי ממש מונעת ממני לתפקד כי אני בשירותים חצי מהזמן ובחצי השני מנסה להמנע מהשירותים.

במצבים כאלה אני שואלת את עצמי אם אני מוכנה לזוגיות או אפילו קשר שהוא לא עמוק עד כדי כך, אם מלשלוח הודעה  למישהו שאני מכירה כבר הרבה זמן עושה לי כל כך רע בידיעה שלא יצא מזה משהו רציני, מה יהיה אם האופצייה למשהו רציני תהיה ברקע? זה ילחיץ אותי פי אלף

בכל אופן אני בלחץ היסטרי. ושום צמח בעולם לא יעזור כרגע 

רשמתי פה בקטנה שאני יוצאת עם מישהו, הבעיה היא שאני שוכחת שאני יוצאת איתו. זה לא אומר שאני נפגשת עם גברים אחרים (גם תור של מעריצים מחוץ לדלת אף פעם לא היה לי) אבל נגיד עדיין יוצאות לי יציאות כמו "מתי מישהו ירצה אותי" ושטויות כאלו.

הוא חמוד ומתחשב, נראה טוב אבל לא מרגישה תשוקה בוערת מבפנים. עם כל כמה שבאמת לא נעים לי להגיד ואני מרגישה ממש ממש רגשות אשם הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר (או כמו שהחבר מהגינה אומר:"הוא לא מבריק, הוא מט") ואני בתור בנאדם ציני עם יציאות ציניות כל הזמן צריכה להסביר את עצמי ולהכריז שאני צוחקת.

בפגישה הראשונה שלנו הוא ראה את הפרצוף של רובי על הקייס של הפלאפון ושאל אותי מי זה , אמרתי לו שזה האקס שלי ואז הראיתי לו את התמונה הענקית הממוסגרת של רובי טופלס אצלי בחדר. אמרתי לו שנפרדנו אבל אני עדיין אוהבת אותו וזה למה כל הבית שלי מלא תמונות שלו. הוא אמר שזה די עצוב והרגשתי ממש רע שנתתי לו את הפרצוף של "מי הפיל אותך בלידה" כי הוא אמר את זה באמפתיה מוחלטת ואפס שיפוטיות.

אנחנו יוצאים זמן מה ואנחנו לא שוכבים מסיבות ששמורות במערכת וגם לא כל דבר צריך לכתוב, במיוחד שהפרצוף שלי מופיע פה כל כמה פוסטים. וכמו שאני אומרת כל פעם אחרי בדיקת איידס- אני עם סקס גמרתי. (אבל לא ליטרלי)

בראש שלי ככ רציתי מישהו שיאהב ושאני אוהב אותו חזרה ואמשך אליו ושנתנשק בלי שזה יהיה מאחד השלבים של הסקס הרגיל והאובר-רייטד, נשיקה של סתם חיבור שלא תוביל לשום דבר ששכחתי שיש דבר כזה גם מערכות יחסים לא עמוקות. אבל אני לא יודעת להסתפק בזה אז החלל בלב לא מולא ולהזכר בחמוד לדוגמא לא עוזר. הייתה לו יומהולדת ב-17 ורשמתי לו הודעת מזל טוב בוואטספ שגרמה לי לכזאת גאווה כי היא הייתה כל כך אגבית קולית ולא פתטית שציטטתי אותה לדודותיי ואמי.

המשבר שהיה לי מהפוסט הקודם קצת שכח, כמו שאמרתי לא מזמן מה שחיובי בהפרעת מצברוח זה שהמצברוח יכול להשתנות נורא מהר. השלילי בהפרעת מצברוח זה שהמצברוח יכול להשתנות נורא מהר.

סיפרתי לדודה שלי בערך בזמן הפוסט הלפני האחרון שבו רשמתי על הירידה במשקל על כך שירדתי במשקל והיא מחששות מובנות אך לא סבירות הביעה דאגה לנוכח ההיסטוריה שלי עם אוכל. היא אמרה לי שבטח ארד עוד במשקל ואני אמרתי לה שלא אז החלטנו לעשות מזה התערבות: אם בתקופה של שבועיים אני יורדת במשקל אני חייבת לה 2 ג'ויינטים. אם אני לא יורדת או עולה לצורך העיניין,היא חייבת לי

אחרי שבועיים נשקלתי וגיליתי שעליתי 2 קילו. היה נחמד והייתה אחלה סטלה אבל סורי... לא שווה את זה

החלטנו שההתערבות נשארת פעילה ואם אני יורדת מהמשקל המדובר אני עדיין חייבת לה, והפוך. עם איך שאני מכירה את עצמי ואת היו-יו שבמשקלים שלי זה לא יגמר לעולם. רק שיהיה על מה להתערב

אתמול הייתי בפאב בקיבוץ של דודה שלי וכל כך מגניב שם וכלכך שיתופי וכולם חברים והמוזיקה בול לטעמי והעיצוב וזה פשוט הרגיש לי כמו לסמן ביומן תחת הכותרת "רגעים ששווה לחיות בשבילם"

ובלי קשר התחלתי את הלימודי מנטורינג אבל אם יש משהו שלמדתי מג'ורג' מסיינפלד זה תמיד לפרוש בשיא

כשאני אומרת שאני עצבנית אני לא רגועה. לא מצליחה לשבת לא מצליחה לעמוד לא יודעת לאן ללכת, מסתובבת פה ופה ושם ולא מוצאת את מחוז חפצי.

כשאני עצבנית הדמעות מוציאות לי את העצבים דרך העיניים כי העצבים שלי מרעילים לי את הגוף ואני מקיאה דרך העיניים

בעצם אני לא רואה בעיניים. אני מרגישה שהעיניים שלי לא מפוקסות. כל אות שאני כותבת אני מוחקת וכותבת שוב כי האצבעות לוחצות על המקשים הלא נכונים

מרגישה שהגוף רועד אבל אני די יציבה

כשאני עצבנית אני מרגישה שסגרו אותי בתוך תא קטן בחושך ובשקט, אני מרגישה חוסר אונים כי כל מילה לא במקום אני יכולה לפרוץ בבכי וזה לא בכי של עצב ולא בכי של אכזבה ולא בכי של שמחה זה בכי של ניקוי רעלים אבל כשאני עצבנית אני כמו נחש ואני לא רוצה להכיש את מי שמסביבי כל הזמן.

כעיקרון אפשר להגיד שלפני שנה וחצי המצב הנפשי שלי כפי שהרגשתי אותו היה יותר גרוע, אבל שאני רגע באמת נכנסת לנבכי נשמתי אני מבינה כמה אני חסרת אונים ומבובלבלת. מכירה את עצמי? אני לא שמה לב מה אני עושה בכלל

גם כשהמשפחה שואלת מה קורה אני מספרת חצי מהסיפור ולא את כולו כי אני בעצמי שוכחת מהדברים שאני עוברת ביומיום.אני מדחיקה את המעשים שלי אע"פ שאני מודעת אליהם, אבל פועלת על אוטומט.

מרגיש שיש לי שתי זהויות, האחת שאני מודעת אליה והשנייה שבאה כבדרך אגב שעליה אני שוכחת לספר.עכשיו אוקטובר ואני לא מבינה מה הולך מסביבי.

אני רועדת ככה מרגיש בידיים תוך כדי כתיבת שורות אלו. קשה לי קצת לנשום

אתמול שכבתי במיטה ערומה עם הפנים לתיקרה וזלגו להן זלגו הדמעות ולמה בעצם הן זולגות? מה אני מרגישה? מה אני מרגישה לעזאזל?

תוך שניה אני מתהפכת כמו פנקייק. אם אתם חושבים שזה לא כל כך נעים להיות איתי באותם רגעים אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איך זה להיות איתי ביחד באותו גוף. אתם יכולים לנתק את הטלפון ואתם יכולים לחזור הבייתה אבל לכל מקום שאליו אלך אני אלך ביחד איתי

אני והזהות השנייה שאני לא כל כך מכירה עדיין. מה אני עושה מה אני עושה

יש לי אובססיות לאחרונה. חייבת שדברים יהיו בצורה מסויימת. אם יש 2 מעלות פחות במזגן ממה שאני רגילה התפקוד שלי עוצר

אם הכמות של האוכל לא מכסה בדיוק כמו שצריך את הצלחת האוכל לא נבלע לי

אני מראה סימנים קטנים של OCD רק בלי התהליך המסודר והמסגרת שזה נותן לך. אין לי מסגרת, אני לא מבינה מה אני עושה אני אפילו לא שמה לב מה אני כותבת ואם הגיוני מה שאני כותבת.

הייתי רוצה הייתי רוצה לספר מה אני עוברת בימים האחרונים, איך עוברים עליי הימים האחרונים ומה אני עושה בימים האחרונים.

אני לא אני ומי לי בכלל, המשפחה קצת חוששת ועצוב לי שהם שוב חוששים להצית אצלי את הלהבה כי אני יכולה לפוצץ את הבית, וחבל לי. חבל לי כי נהייתי הרבה יותר סימפתית אבל הם לא מבינים שהעצבים שלי הם לא עצבים רגילים, זה חוסר אונים. אני בחוסר אונים.

אני בחוסר אונים

חוסר אונים

חוסר

אונים

חו

ס

ר

או

ני

ם

אני צריכה עזרה אני צריכה לדבר אני צריכה להפטר משתי הזהויות ולדבוק רק באחת.

לא מרגישה קירבה לא מרגישה עיניין

לא רוצה לדבר לא רוצה לספר

אני לעצמי לא ממש כנה וישירה. לפעמים בזמן שאני עושה משהו אני נזכרת באנשים שהיו והלכו ושחיבבתי

למדתי להדחיק את הרגשות שלי. וזה בסדר להיות עצובה וזה בסדר לבכות אבל לא, לא בוכה. רק משחררת רעלים

לפעמים אני קולטת שאני יושבת עם מישהו ולא בטוח איך אני מצליחה לתחזק שיחה כי בעצם אני לא מרגישה שאני שם. מרגישה קצת מחוץ לגוף שלי, מתנתקת מהתחושות ומהגוף ושוכחת להרגיש. כן אני שוכחת להרגיש

זה עדיין מוזר לי שיש דברים שאני לא מדברת עליהם עם אף אחד וגם כשאני במצב רוח לשתף, או שאני מבינה שאין דרך אחרת ואם לא אשתף זה יאכל אותי אני שוכחת חמישים אחוז מהבעיה

כמו הכחשה כמו הדחקה רק שזה בראש שלי

אין לי אויר

***עריכה

חשבתי על זה איך שכמעט כל מי שפגשתי מהבלוג הופתע לראות כמה אני נמוכה

אפילו שרשמתי אינספור פעמים את הגובה שלי אני שמחה לפחות שאין לי "פנים נמוכות" כמו לברני מ"איך פגשתי את אמא" (1.83!!!)

אז נמוכה נמוכה(153)

אף אחד לא שיכנע אותי, אף אחד לא הוליך אותי שולל ואף אחד לא הבטיח לי הבטחות

למעשה ידעתי שזה בטח מה שיהיה. ידעתי גם שאם לא אעשה את זה אצא קרחת מכאן ומכאן, אולי שכחתי לספר שחודש הבא הוא בן 33 ואע"פ שמתנהג כמו ילד ונראה כמו נער ומטפס על עצים כמו קוף, הוא עדיין בן 33 ואני עדיין בת 21, וגם אם אגדל בכמה שנים הוא יגדל בהתאם אליי.

אז זוגיות לא הייתה יוצאת, אפילו שברור שקיוויתי (אבל גם לא התאכזבתי) ובאמת באמת באמת שרציתי לשכב איתו. לא יודעת למה. רציתי להיות קרובה אליו ולחבק אותו ולנשק אותו ולהיות איתו בגובה העיניים

מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד ממחלות מין. אני על גלולות נגד הריון מגיל 15 וחצי אפילו שבפועל הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 16 וחצי בול(!) אבל דווקא לפני כמה שבועות הפסקתי לקחת אותן, סתם עצלות של לקחת מרשם

עם הפחד ממחלות והפנאטיות ל-לא להכנס להריון זה לא שינה לי להיות עם החמוד נטולי הגנה ומניעה

אין דברים כאלה אצלי. פשוט אין אבל לא עיניין אותי. וזה לא עיניין של הרס עצמי אולי זה עיניין של 'אני כל כך הרבה זמן חיכיתי ורציתי' ולא ממש עיניינו אותי ההשלכות. חשבתי כמה חסרת מזל אפשר להיות ואם באמת אחטוף משהו זה מנט-טו-בי. וגם אם זה איידס- חסר לו שלא ישא אותי לאישה.

לפני שבוע בהתאם לקליטה המאוחרת שלי הבנתי שאני מאחרת ונכנסתי להלם והייתי לבנה כי כל הדם ברח לי מהגוף. אצתי רצתי לסופר פארם מלאה בפיפי כי עדיף לעשות את הבדיקה בשתן הראשון של הבוקר וכמעט התעלפתי מול הרוקחת 

אני יודעת שמה שהפריע לי זה פחות האופציה להריון כי זה היה ברור שגם אם כן (ספווילר- לא בהריון) הייתי עושה הפלה. שזה גם דופק לי את המוח מכל מיני סיבות שאין לי כוח למנות

אבל בעיקר חשבתי על החמוד. מה הוא יגיד, איך הוא יגיב, אם הוא יכעס עליי אם הוא ישנא אותי אם הוא ירתע ממני האם ישאר לו זיכרון רע ממני

בפוסט שכתבתי אחרי שחזרתי ממנו שאלתי אתכם אם עשיתי משהו רע בעינכם. הבעיה שפחות משנה לי אם היה אומר לי שהוא לא רוצה להיפגש מאשר שהיה אומר שעשיתי משהו לא בסדר. 

פעם באמת הייתי מופרעת וגם אני הייתי בורחת מעצמי. היום כשאני במקום מאוזן יותר יחסית, אפילו שאני עושה שטויות שאני אפילו לא רושמת כאן, אני מאוזנת ואני לא מפלצת בתרדמת. התסכול שאני כל כך מנסה להשתפר ומרגישה שהשתפרתי שאם היו אומרים לי שאני לא משופרת מספיק הייתי כבר מוותרת.

לפני יומיים חלמתי שיש לי תינוקת. לא ממש אהבתי אותה בחלום אבל באמת ש..... ואל תשפטו כי זה לא אומר שזה מה שאני רוצה לעשות, היו לי כבר חלומות שיש לי תינוקת אבל בשניים מהם הטבעתי אותה באמבטיה אבל היא הייתה בסדר. למעשה כל התינוקות שהיו לי לא בכו אפילו פעם אחת וגם כשהיו בנות שבוע הן נראו כבנות חצי שנה

הפעם לא הטבעתי אף אחד אבל אני זוכרת שהדבר היחיד שעשיתי איתה זה להניק אותה. הנקתי אותה והחזרתי אותה

בחלום עצמו משומה הביולוגיה של ההריון זה סקס- שלושה שבועות הריון- תינוקת וגם בחלום חשבתי על מה החמוד חושב, אם הוא בפאניקה שהיא שלו

בבוקר קמתי ממש הפוכה כי יחד עם התינוקת שלי חלמתי שכולם כמו במתים המהלכים רוצים לאכול אותי ואת האהובים עליי והייתי צריכה לנפץ גולגולות עם פייפים

בשירותים ראיתי שקיבלתי מחזור

אחרי שסיימנו נכנסתי להתקלח ובטעות שברתי את הקליפס שמחזיק את הדוש במקלחת

אני לא יודעת אם זה משהו שיכול לגרום למישהו לא לרצות לראות יותר מישהי  או שזה שבכללי אני מבולבלת ומפוזרת כל כך ... הבוקר מרחתי על המברשת שיניים בן גיי כי זה נורא דומה לשפורפרת של המשחת שיניים וזה היה נראה מאוד מתסכל בשבילו. זה נשמע כאילו זה בקטע מצחיק אבל באמת שאני רוצה לירות לעצמי בראש.

אולי גם אחרי שהתקלחתי ואמרתי לו ששברתי את זה התחלתי לתהות אם להשאר לישון או ללכת הבייתה כי הרי אני נרדמת רק בבוקר. אמרתי לו שאלך לסלון לקחת עוד כמה שכטות וקסאנקס כדי שארדם ככה שנכנסתי למיטה שעה מאוחר יותר.

בבוקר הוא היה כל כך קר, לא יודעת אם רמז לי שאני צריכה ללכת כשאמר שיש פקחים בשעה הזאת ומה עם הרכב שלי, ואחרי שלא הבנתי את הרמז אמר שגם הוא צריך לזוז (הוא בעלים של מקומות כך שאין לי עבודה בפועל במהלך השבוע)

כשנפרדנו לשלום לא היה חיבוק ולא נשיקה על הלחי. מעולם בעבר כשסיימנו פגישה לא נתנו נשיקה על הלחי אבל גם אף פעם לא שכבנו לפני כן.

יכול להיות שהוא לא טיפוס של בוקר, אבל אתמול לפני שקרה מה שקרה הוא אמר שיקפוץ לראות אצלי איזה משהו היום והיום לא שמעתי ממנו.

שוב, הוא די מבלבל והייתי די בשוק שנפגשנו אתמול. הוא לא צפוי.

אז עכשיו אני בסרטים שעשיתי משהו לא בסדר. ולא רק ששברתי לו חלק במקלחת החדשה. אני כל כך מבולבלת ומעופפת ועושה לעצמי כל כך הרבה פאדיחות שנראה לי שהוא עבר מהשלב של איזה מצחיקה זאתי לשלב של איזה מטומטמת שתעוף לי מהבית.

זוגיות לא תצא מזה אבל לא רוצה שפה יגמרו הפגישות שלנו. חוץ ממה שסיפרתי פה ועצם זה שהוא מבלבל בכללי שום דבר נוסף לא קרה.

אני רק רוצה להפיץ משאל עם לשאול מה דעתכם או אם עשיתי משהו ממש פשלני וזהו אין סיכוי שאראה אותו שוב

כמה שאני נשמעת טמבלה? אבל זה היופי אני בסרטים וכתבתי פה תסריט

אשמח אם תביעו את דעתם כי בא לי להקיא 

היום באמת ניסיתי לחשוב כמה מפגשים מיניים מלאים היו לי בשנה האחרונה, עם מספר מצומצם מאוד שאותם הכרתי היטב עוד לפני ואני באמת חושבת שאני יכולה לספור אותם על שתי ידיים. אם אני מתעמקת היטב, יתכן שחפיסת הקונדומים שלי כבר פגה תוקפה

אני לא בטוחה ממתי החל השינוי, הרי ידעתי תמיד בלב ובראש שהאנשים שהייתי איתם לא אהבו אותי ואני קצת חיבבתי אותם אבל אולי היה איזה שבריר של תקווה שאולי יתפתח מזה משהו

המחשבה של לעשות סקס מזדמן עם מישהו שלא היו לי איתו יחסים קודמים (ידידות, עבודה, הכרות קודמת) לא מצליחה להתעכל לי בקיבה

אני יכולה להגיד שחוץ מהבנזוג שהיה לי בגיל 17 ששם באמת הייתה אהבה, התחלתי להנות ממין רק בגיל 20

אני מהבחורות שסקס אצלן זה לא מהואג'יג'י (כינוי שהבאתי לדודות שלי כי לא נעים להן לשמוע "כוס") אלא מהמוח. אם אני לא מרגישה קירבה לבנאדם זה מרגיש כאילו לטחון מים. אבל במקום מים זה כמו לטחון אותי וגם זה בקושי. יאללה שיגמר כבר ואני אוכל להספיק לראות את הפרק של איזשהי סידרה שהייתי רואה באותה תקופה.

ובכללי אין לי הרבה ציפיות מסקס, באמת ובתמים הייתי יכולה לוותר על חדירה אם הנשיקה היא מתאימה לפה של שנינו כמו שני חלקים של פאזל. אם הנשיקה טובה פאק איט, לא צריכה יותר מזה

שנה שעברה נורא הייתי לחוצה על זוגיות ואפילו שמתי את זה ברשימה של דברים שאני צריכה להספיק לעשות עד גיל 20

אבל זה לא עובד ככה, היום אני רק רוצה חיבוק ואינטימיות והמון המון נשיקות שמתאימות לפה שלי כמו כפפה.

טוב עברתי נושא

מי שקורא פה הרבה זמן יודע שאני מעשנת מריחואנה (אם יש פה שטינקר הלך עליך, אין לי פה כלום) אבל מי שלא ממש התעמק לא יודע שזה לא בקטע של להמרח כמו מסוממת. קודם כל יש לי מעי רגיז, אני סובלת מבחילות נוראיות  רק בלי החלק של הקיא אז זה פשוט תקוע שם.

כל הסובבים הקרובים אליי חוץ מאבא שלי יודעים שאני מעשנת. כשהייתי בברלין עם סבא שלי לא רק שעישנתי לידו, אלא גם התמקחתי על המחיר של כמות מסויימת מאחד הכושים בתחנת רכבת

יום שישי הייתי עם אמא שלי בנחלת ביניימין והלכנו לבקר את אחת המוכרות שם שכבר הפכה לחברה שלי, בת 50 וטיפה והיא בדיוק אבל בדיוק כמוני. מוזרה וקשה לעיכול בהתחלה, קצת מעוררת סלידה אבל מהזה נכנסת ללב עד שאפילו אמא שלי נשארה לפטפט איתנו קצת

אחרי כמה פטפוטים שרה המוכרת פונה אליי ושואלת אותי: "שיר, יש לך קצת מריחואנה להביא לי?" ליד אמא שלי וחשבתי שאני מתעלפת

ויותר גרוע, הייתי בקיוסק של השכונה וביקשתי מהמוכר OCB שזה ניירות גלגול של גויינטים. אחרי ששילמתי הסתובבתי והיה מאחורי שוטר.

זה היה יותר גרוע מהיום שבו עישנתי מריחואנה על עדן החלון והייתה לי ניידת בדיוק מתחת לבית. כל כך נבהלתי שהפלתי את המאפרה מהחלון.

אני מתחילה להרגיש ניצוצות של התאהבות בהוא שהיה אמור להיות הבוס שלי . בעבודה הקודמת שלי הייתי קוראת לו "החמוד מהקפה" כי הוא הבעלים של המקום שהיינו קונות שם קפה וסלט בהפסקת אוכל

אחרי שניסיתי לעבוד אצלו קצת ללא הצלחה, הוא עזר לי קצת בבגרות במתמטיקה שעליה לא ארחיב כי אז ממש אכנס לדיכאון. הייתי בטוחה שלא אראה אותו כי נוצרו ביננו יחסי מרות, שהוא כאילו או הבוס שלי או המורה שלי והידידות ביננו לא שווה

יום חמישי באופן מפתיע קפצתי לביקור ידידות. הוא ארז את הבית כי הוא קנה דירה (אחחחחחחחחחחחחחח אין כמו גבר עם אמצעים) היה נחמד והכל אבל הכל נשאר באופן אפלטוני חרף הרמיזות הבוטות שלי והבדיחות ההדדיות. כולן מתחילות איתו וכשהגעתי רק התקשרה אליו מישהי לשאול אם בא לו להיפגש. וגם כשעשיתי לו מסאג' וכמעט התעלפתי מחשק זה נשאר שם. אני כלכך חסרת ביטחון איתו שאני פוחדת לשאול אם הוא צריך עזרה במעבר דירה. בשבילי זה סתם תירוץ לבלות איתו אבל אולי הוא צריך עזרה במעבר דירה.

הוא שאל אותי  אם אני רוצה לעבוד אצלו, אמרתי שאין מצב והוא אמר שהוא התכוון לכך שאני אעזור לו במעבר דירה וישלם לי על זה

ממש נפגעתי ואמרתי בתוקף שאני לא מוכנה. אם הוא רוצה עזרה אני אתן לו בכייף אבל בשום פנים ואופן לא אקח ממנו כסף.

קשה לי לדמיין מצב (אפשרי בהחלט) שבו הוא לא עושה מהלך כי הוא לא נמשך אליי. כי אני לא מספיק יפה ולא מספיק רזה, או אם אני מוזרה מידי או בגלל הפרשי הגילאים (12 שנה) אבל בגלל כל הפוסטים שאני רואה פה על בנות עשרה שהולכות עם 30+ אולי נדפקה לי הפרספקטיבה

הדבר הכי פוגעני יהיה זה שהוא לא מעוניין בגלל שאין לי השכלה על תיכונית או עבודה מסודרת. הרי אני מנסה וחייבים להתחשב בעברי שאת הדברים האלה אני מתחילה קצת יותר מאוחר מהרגיל אבל אני מתחילה בכל זאת. לפחות אני גרה לבד ויש לי רכב (לא על שמי אבל הוא חונה מתחת לבית ואני היחידה שמשתמשת בו. שלי!!!!!!!!!)

אשמח לטיפים מכם או לראות את המצב יותר ברור, ולמה אני בלחץ משלוח לו הודעה. בכללי אני מרגישה שכל הסיפור הזה עושה אותי עצבנית.

וצבעתי חלק מהסלון ואת כל החדר. עכשיו החדר שלי מסודר וריק לגמרי אבל לא תפסתי תמונה טובה שלו

אשים כאן תמונות מהצבע בסלון. זה מאותו יום של הצביעה והבלאגן מאחורה כבר סוגר והתבלגן מחדש

גודלים לנו חצ'קונים באותם מקומות, יש לנו כאב בגב התחתון בעודנו לא במחזור, והכי נורא זה שאנחנו משמינות ביחד.

הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שאני אוכל לחזור למשקל המקורי שלי זה להחזיר את אמא למשקל המקורי שלה, היא כמו בובת וודו שכל פעם שהיא דופקת וופל זה כאילו אני דופקת וופל אז מה הטעם למנוע מעצמי בולמוסים כשגם שאני לא אוכלת אני בעצם דופקת וופלים כל הלילה.

וזה לא שהיינו קרובות, תנו לי להזכיר לכם אם אתם כמוני מעופפים, שעד גיל 16 פחדתי ממנה פחד מוות וספגתי איומים והשפלות.

אני זוכרת שבגיל 17 כשהתחלתי לחפש דירה לגור לבד היא צרחה עליי שאני רוצה להזדיין כל היום ואני לא ארגע עד שאני אשכב עם 14 גברים. מה קורה בגבר ה14 תהיתי לעצמי.

היום כשאנחנו מדברות בצורה שווה ואין שום פחד חוץ מההתקפי עצבים שלי שלשם שינוי היא זאת שפוחדת, היא נחשפת לזה שאני לא כל כך פתוחה ומשוחררת לכל מה שקשור למין שלא כולל בתוכו אינטימיות וביטחון.

לשתינו יש תחת מעפן ושתינו דיברנו על זה שזה ביג נו-נו ואוי ואבוי לאחד שיתקרב אליו יותר מידי.

זה מצחיק הקטע הזה עם המין, אני מרגישה ממש שמרנית ומעפנה כי כל פעם כמעט, כמעט כל פוסט שאני קוראת פה על סקס אני מרגישה קצת כאילו תוקפים אותי מינית. אולי זה הקטע הזה שכל מה שאני קוראת ולא רואה בעיניים שלי אני מדמיינת אותו בראש וזה מרגיש כמו...

לא אוכל להזדהות עם ההנאה בכאב שבסקס כי אני יודעת שאם קצת כואב לי אני ישר בוכה. גם לפעמים שממש מגרדת לי הרגל ואני מגרדת ממש חזק אני מקללת את העולם ואחותו שכמה שכואב לי אוי אוי אוי

זה מוזר כמה שקשה לנו להאמין לאנשים לדברים שאנחנו לא יכולים להזדהות איתם. אבל עצם זה שאני יודעת שלא אוכל להבין לגמרי כי אני לא אוכל להנות מזה ולא אוכל לשקול את זה גורם לי להבין שזה קיים ושזה נורמאלי לחוות את הדברים שאני כל כך פוחדת מהם כמו כאב והשפלה, שלפעמים התחושות האלה תוקפות אותי בלי סיבה מוצדקת ברגעים אינטימיים (היום כבר לא) וזאת תחושה שכאילו מוכרת כמו פלאשבק כזה שזה קרה כבר אבל אני לא זוכרת.

אני אשתף אתכם שביחד עם כל המבחני אישיות והרורכשים ואנשי הטיפול כמעט קבעו פה אחד שעברתי איזשהי חוויה מינית לא נעימה בילדותי, לא שאפשר לקרוא לזה "חוויה" אבל אני מעדיפה את זה מלתת שמות מחייבים על דברים שאני לא זוכרת. חוץ מהפלאשבקים של התחושות אין לי ממש משהו קונקרטי.

כל פעם שאני מרגישה איזשהו קורטוב של חוסר התחשבות אינטימית אני נכנסת לסרטים ובכלל כבר לא בא לי ולא נעים לי.

התחלתי לקחת גלולות מגיל 15 וחצי כי הייתי בטוחה שאני הולכת לשכב עם החבר שהיה לי מגיל 14, אבל כנראה שהגוף שלי ידע יותר טוב ממני אם אני רוצה או לא רוצה ופשוט לא הצלחתי עד שהייתי בת 16 וחצי

ואני כל כך שמחה שלא הצליח לי , שלא עשיתי את זה קודם כי הבנתי מאוחר יותר שאני ספציפית למדתי להנות ממין הרבה אחרי.

אני חושבת שהבעיה העיקרית אצל נערות וחבל שלא הבנתי את זה אז שההנאה הגדולה מסקס היא בעיקר בראש, ולא מהכוס.

כמה הבדל זה פשוט להדפק על המיטה ועם כל השפגטים בעולם זה לא ישתווה לסקס עם מישהו שיש רגשות הדדים אפילו בתנוחה הכי "מעפנה" לכאורה

וזה מצחיק איך שאני מצליחה לשדר את ה"לא בא לי שתגעו בי" לאנשים שאני לא מכירה ולא מחבבת דרך הכתיבה שלי, אני קוראת אצל אחרים בבלוגים שהם מקבלים הרבה מיילים ואני תכלס מקבלת אחד ל............ וואלה כל כך הרבה חודשים שאני אפילו לא יכולה לעשות ממוצע בראש.

גם אם הייתי אנונימית זה נושא שאני לא מצליחה לכתוב עליו בפתיחות בניגוד לאם אני אפגש איתכם פנים מול פנים ואני אפתח שיחת סקס לא בקטע מיני כאילו זה מזג האויר ומה ניש. אני חושבת שהדבר הכי מיני שכתבתי פה  מהחוויה שלי עם גבר שגם היה בן זוגי זה משפט על זה שאיזה כייף זה לעשות אהבה במקלחת. כמה אני זקנה האא??? הוו

אני לא יודעת למה זה מפריע לי שיש בנות ממש צעירות שמקיימות יחסי מין ולא נהנות ממנו, ממש כחומר ביד היוצר רק שהיוצר קצת מכאיב להן וזה קצת מכאיב לי. ושוב, זה שאני לא יכולה להזדהות עם התחושה לא אומר שהיא לא קיימת מבחינתי, אבל לפעמים בין השורות אפשר לקרוא קצת חוסר אונים ובלבול וזה צובט לי, ועם כל החוסן שלי לטרגדיות ושמעתי כל כך הרבה ביחס לזה שביליתי כמה שנים טובות בחברת משתקמים ממגוון גילאים (10-70) הדבר שבאמת הכי צובט לי זה התעללות בילדים וחוויות קשות ממין.

ולנושא אחר,

פעם אחרונה שהסתפרתי לפני אתמול הייתה לפני כמעט שנה והיה לי ממש קצוץ מאחורה והיום כבר מגיע לי קצת אחרי הכתף

שנה שעברה כשהסתפרתי נראיתי כמו רובי בתקופה שלו בטייק ד'את ועכשיו אני נראית כמו בון ג'ובי באייטיז אבל זה נחמד ומגניב ונוח כזה ומעניין מתי אני אהפוך לבחורה טיפוסית ממוצעת שהיא סבבה עם השיער שלה כמו שהוא ונשארת שנים עם אותה תסרוקת. אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לפעמים להסתכל בעצמי במראה ואני חייבת שינוי.

היום שכחתי שיש לי קעקוע וכשהסתכלתי על עצמי מאחורה במראה הייתי בטוחה שזה טיקט של החולצה וניסיתי ללא הצלחה להוריד אותו עד שקלטתי שהטיקט נראה כמו תחת של במבי.

לפעמים אני מנסה להתעמק בתמונה שלי כדי להבין איך אני נראית. מישהו יכול להזדהות איתי, שאין לו מושג איך הוא נראה גם אם יש לו מראות בכל מקום? אין לי מושג איך הפנים שלי נראות מהצד, איך הגוף שלי נראה מהצד. לפעמים מרגיש לי כאילו זאת מישהי אחרת מסתכלת עליי במראה, חוץ מבימים ממש מכוערים, אז אני ממש רואה את הדימיון.

קשה לי ללכת לאבא שלי כי לא טוב לי שם ואני מרגישה זרה בבית הגדול הזה שיש בו צבעים חמים אבל מרגיש לי נורא קר

אני לא סובלת ילדים אבל אוהבת את האחים שלי, במיוחד שהם גדלו קצת, הגדול בן 12 והקטנה  בת 9

אחי מתמודד עם קשיים משלו, לצערי הוא מתעל אותם למקומות לא טובים (אחת הסייעות בגן קראה לו אלים בקטע סייקו)

ואחותי כזאת בובה קטנה, ואני מתה מפחד שיהיו לה הפרעות אכילה כי שניהם מאוד מלאים וכבר יש לה ציצי. בגיל הזה זאת בושה, איזה קטע.

אני יודעת שאם הייתי שם יותר זה היה רק עושה להם טוב, כי בניגוד להורים המקובעים והפוליטקלי קורט שלהם, אני נורא כנה וחושפת אותם למידע שכל הורה צריך לחשוף את הילד שלו, הרי להשאיר אותם תמימים לא יעזור, ברגע שהם מגיעים לחטיבה הם מקבלים כאפה של החיים, במיוחד בתחום המיני. נראה לי שכל ההגנה הזאת ממין בגיל צעיר מכניס אותם לא מוכנים לתחום כשהם גדלים ואז הם אבודים לגמרי. זאת הסיבה לדעתי למה כל העיניינים האלה מתחילים נורא מוקדם.

הם ממש חיים בבועה, קיבוץ ליד נהריה, חור גדול והם בחיים לא היו בתל אביב ובאוטובוס ציבורי.

כבר תקופה שאני מנסה לשכנע את אבא ואשתו שיבואו אליי לישון והופה!!! היום זה קורה!!!

ניסיתי לחשוב למה זה כל כך מרגש אותי והבנתי שזה בגלל ששני העולמות שלי מתחברים. העולם בתל אביב והעולם של הקיבוץ שממנו אני מנסה להמנע.

בדימיון שלי זה היה אמור להיות יותר מתוכנן, לא בחג כי תל אביב מפוצצת ולא בפסח, שאני לא מצליחה להשיג שמרים להכנת פיצה כי זה לא כשר.

ההורים שלהם ישנים בתל אביב במלונית כמובן ליתר ביטחון. אמרתי לאבא שלי שצריך להביא להם כאפת מציאות כי הם כבר גדולים וצריכים לדעת להתמודד.

אני בגיל של אחי כבר הייתי לבד לגמרי בבית כי אמא שלי הייתה ישנה אצל בני זוגה.

אני באמת מתרגשת ולא יודעת מה לעשות איתם ממש. מה אפשר לעשות עם ילדים שכנראה יחטפו הלם תרבות בגלל שיש הרבה אנשים על המדרכה?

מאז שנכנסתי לקשר אני מתחילה פתאום לנקות יותר את הבית, ולעשות קצת עוגות. איזה מוזר שגם שאנחנו לא נפגשים הרבה יש לי את המוטיבציה להיות נשית ולבלות עם מטאטא. לכאורה.

בטח אחותי תקבל מחזור בגיל 10 כמוני, הרי גם אני הייתי שמנמנה ומפותחת בגילה. היא תקבל את זה אחרת לגמרי כי היא עדיין מתעקשת על זה שהיא ילדה. היא אולי הילד היחיד בעולם שמפחד מוות להתבגר.

אני מגיל 6 נורא הייתי עסוקה במין לצערי. הייתי מציירת מין, הייתי חושבת על מין והייתי רואה מין (ערוץ אגו על MUTE בסתר ב4 בבוקר)

זה קטע שאחותי לא יודעת מה זה מחזור. ומה זה מין. אני בגיל 8 כבר ידעתי מה זה כששאלתי את אמא שלי מה זה החוט שיוצא לה מהפיפי.

זה מוזר שעם כל ההעסקות עם מין באה גם רתיעה נורא גדולה. גם שהיה לי חבר בגיל 14 שהיה בן 16 וחצי חיכיתי שנשכב עד גיל 16 וחצי בעיקר כי לא הצלחתי (לא מספרים לנו שלא תמיד זה על הניסיון הראשון מצליח!!!  )

ואחי כבר רואה קליפים של מיילי סיירוס, שזה הכי קרוב לפורנו שהוא יראה בזמן הקרוב. אולי הוא אינטלגנט, אבל נורא ילדותי.

זה מצחיק איך שהם גדלים, איך כל שנה קריטית בעיצוב של מי שהם יהיו כשהם יהיו גדולים, חשבתי על זה איך אני השתנתי משנה שעברה ושעוד מעט כבר לא יהיו שינויים ואז אני אתקע עם אופי מסויים, אני רק מקווה שאני אתקע על אופי כשאני במצב רוח טוב.

אח שלי כבר עושה כאילו הוא מתעלם ממני כי זה כבר לא מגניב להתלהב מזה שהם רואים אותי, הרי הוא גדול ומגניב ואני בכלל בת איכס.

איך מונעים הפרעות אכילה? אני חושבת שאני צריכה לעשות עם אחותי קצת שופינג של דברים יפים כדי שתרגיש נוח במה שהיא לובשת  ואולי בעקיפין גם עם הגוף שלה. איזה קטע שבגיל של אח שלי ששוקל יותר מ-65 קילו מגיל 11 אני ירדתי ממשקל 47 ל39 בגלל דיכאון. גם לו היו את החרדות שלו אבל התמודדנו עם זה בדרכים אחרות. אולי ככה זה כשאתה גדל עם טיפולים מסביבך מגיל 4 ולא חסר כל עזרה גם כשאתה ילד אומלל ומאבחנים שיש לך איזשהי בעיה בגיל 16 ולא איזה מיזונטרופ שאוהב לעשות כאילו הוא שונא את החיים