 כינוי:
שין גימל בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מהזמן האחרון
נתפסה לי פתאום הסיטואציה מהצד שאני וחברה שלי מהלימודים, יושבות אחת ליד ושתינו בו זמנית בודקות אם הבחור, או האובססיה העדכנית מחוברת ולמה לעזאזל לא עונים.אני לא בנוייה לעידן הזה. שני מיליון שנה האנושות קיימת ו25 שנה קיים האינטרנט. לא עברו מספיק אלפי שנים בשביל שנראה אתת הנזק. צימצמתי את מס הרשתות החברתיות לאחת שזה פייסבוק,לא שהיה לי משהו אחר אבל גם לא ניסיתי. פייסבוק נראה לי הכי בסיסי, קל לזכור ימי הולדת ואפשר לעקוב בחולניות ואובססיביות אחרי אנשים. במשך השנים השיתופים שלי בפייסבוק נהיו נדירים ואם מעלה משהו זה בדכ ציורים. קניתי פלאפון עם טביעת אצבע כי יותר מרגיע לי שלא יוכלו להכנס למרות שאין לי מה להסתיר. קיום ה"ענן" מלחיץ אותי מאוד, אני בורת אינטרנט ולא ברור לי איך כל התמונות מהפלאפון הועלו באופן עצמאי למחשב. על המצלמה בלפטופ שמתי פלסטר. חרדת הפרטיות מנעה ממני לכתוב כאן כל תקופת הלימודים אבל שבוע הבא זה נגמר
קשה לי לראות אחרים משבחים ומהללים את המקום ששימש להם מפלט שיקומי ובית, ובשבילי זאת טראומה שאני רוצה שתעלם מחיי. ההתעללות הנפשית שעברתי, הנזק שזה עשה לי גרם לי לחוסר אמון מוחלט בסובבים אותי. אני סומכת רק על המשפחה שלי. עשיתי טבלת יאוש על המקרר. מעולם לא חשבתי שבמקום כזה אני ארגיש כמו יהודי בשואה. להכנס לכיתה בכל בוקר בשביל להציץ מהחלון לראות אם היא שם ולתכנן אסטרטגיית ישיבה כי אני לא מצליחה לתפקד לידה. לא יוצאות לי מילים. אבל הפחד השתלב ביחד עם זעם ואני מרגישה אלימות עצורה מתחוללת בתוכי. יש לי מחשבות רעות עליה, ובעיקר דברים שאני רוצה להגיד לה, אחרי שפיתחה מערכת יחסים עם מי שיצאתי איתו ועשתה לי שימינג בקבוצה של התלמידים. שבועיים אחרי העדרות שבהם ירדתי 3 קילו והגעתי למשקל האנורקסיה שלי מבלי להתאמץ נכנסתי בפחד לכיתה וכששמעתי את הקול שלה משהו בי חטף סיבוב ויצאתיי בעצבים מהחדר, ועברתי בינה לבין חברה שלה באגרסיביות, 10 ס"מ ממנה.
הסיפור איתה הרס לי את הבריאות אבל יחד נתן לי מוטיבציה לא לפרוש כי זין שיהיה לה את הכוח הזה עליי. עם הבחור השלמתי למרות בגידתו כי אחרי הכל יש לנו מכנה משותף ושנינו נכוונו. אני יותר
"חגגתי" יומהולדת 24, לא הגעתי לאף יעד שהצבתי לעצמי אפילו לא 300 קליפרים. ההישג היחיד אני אומרת, זה הגיהנום שעברתי ושלא התאבדתי. זה נשמע מגוחך אבל קשה להסביר את המצוקה שהייתי בה. למדתי תקשורת אחרת עם דברים. פעם לא הייתי עוברת את הפגישה השישית ולמרות שניסיתי להתאים את עצמי ולעדן את האופי שלי זה לא עבד. אז שיניתי כיוון ועכשיו אני מאה אחוז אני ומציגה את הנכות שלי על הפגישה הראשונה. למדתי לעבור מהתנצלות על הבעיות שלי לעובדה. כשמציגים משהו בחשש זה גורם גם לצד השני לחשוש. כאני מציגה את זה בתור עובדה ומציינת שאף אחד לא סובל ממני חוץ מעצמי זה מתקבל יותר טוב ואע"פ שלא הייתה לי מערכת יחסים רצינית, הן היו הרבה יותר רציניות מפעם.
בין הפוסט הקודם לזה יצא לי לצייר מעט ואלו חלק מהעבודות
| |
פרפקטנשלאג
לפעמים אני לא מבינה איך אני לא מתמוטטתאולי זה מראה כמה ההוויה האנושית היום מפונקת שומעת אנשים שישנו "רק" 5\6\7 שעות שינה, או "לא אכלו 3 שעות" וכן תכלס זה לא תמיד נעים ולא תמיד מרענן, אבל לא משהו ששווה להתלונן עליו כל כך מנגד יש אותי שעל פי כל חוקי ההגיון הייתי אמורה מזמן לאבד את ההכרה
לוקח לי שעתיים מינימום להרדם בלילה עם שגרת OCD שמחמירה עם החרדה. כלומר, אם לא אהיה על צד ימין, אעשה פיפי 3 פעמים בזמן שאני מנסה להרדם(ואיכשהו תמיד יש עוד ועוד פיפי) או אהיה עם הידיים והרגליים באותה תנוחה, אני לא ארדם ואחרי שנרדמתי, כל 20 דק יקיצה, לא משנה כמה קר בחוץ אני אהיה מים מזיעה של חלום עם צוואר תפוס וסדין משוחרר אחרי 5 שעות בערך אני לא יכולה לעבוד על עצמי יותר ואני פשוט קמה מהמיטה. בדכ ליקיצה הסופית שלי יש שעה קבועה שמבלי שעון אקום בה כי יש לי קטע כל כך מפגר עם זמנים ושעות שהשעון הביולוגי שלי ממש ראוי לשבח
בבוקר, בידיעה שאני צריכה ללכת לגיהנום הזה, אני קמה מראש בחרדה ואחרי חצי שעה בערך קשה לי לנשום דופק לי הלב ובא לי להקיא כל הנסיעה ללימודים אני עושה תרגילי נשימה כדי לא לעשות תאונת דרכים בלימודים אני בחרדה נוראית מלראות אותו מלראות אותה והכי גרוע לראות את שניהם ואני לא מצליחה להכניס לפה כלום חוץ ממים וגם זה לא תמיד, אז עד שאני חוזרת הבייתה בערך ב4 אני בלי אוכל מהערב של יום קודם, על פחות מ4 שעות שינה לא רציפות
לפעמים בלימודים אני מרגישה שמהמתח הלחץ דם שלי נמוך מאוד וקשה לי לאחוז בדברים מבלי להפיל אותם (מצית וסיגריה בדכ) או שאני עומדת ליפול. ברגע שאני יודעת שאין עליי איום או יודעת שלא יהיה משהו לא נעים להתמודד איתו, אני מצליחה לנשום
אתמול בלילה דיברתי עם המנהלת של המקום שאמרה לי שהסייקו חוזרת היום. הרגשתי חסרת אונים ומיואשת ולא ידעתי עם מי לדבר ומתוך אינסטינקט התקשרתי לז' שבכלל כל הזין הזה בגללו. בכיתי שאני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת לחזור ללימודים. הוא ניסה לתת כוחות בדרך המטומטמת שלו, אבל בצורה מסויימת זה קצת עזר לי כי גם המצב איתו לא היה לי נעים ואני אוהבת לדעת איפה דברים עומדים, ואיפה אנשים עומדים ולאיזה יחס אני צריכה לצפות בשביל לא לחטוף כאפה הפחד שלי שהשלימו כבר, ובאמת אמר לי שהיא התקשרה אליו לשאול אותו אם הוא אוהב אותה. אחרי שפרסמה צילומי מסך של הודעות שלו ואיימה ללכת למשטרה בקבוצה המשותפת של התלמידים. אני תופסת את השיער ומתחרפנת. איך הצוות נותן לדבר הזה להמשיך לבוא? המצב כל כך דפוק והוא לא ישתפר. אישה בת 37 עם אובססיה פסיכוטית פרנואידית לא מוצדקת על בת 23 שהייתה החברה הכי טובה שלה, שפתחה מערכת יחסים עם מישהו שהיא לא סובלת בכלל רק כדי לפגוע בי, שגם אחרי כל הבלאגן המשיכה לטנף עליי, אישה כזאת לא צריכה "תנאים", היא צריכה אשפוז. עם זאת שם אני שומרת על דיסטנס. יכולה להיות איתו בקשר עין אבל לא מצליחה להגיד לו "היי" ו"ביי" עם כל זה שהוא היה נחמד אליי בטלפון אתמול, כל הדבר הזה ככ פגע בי כי הוא היה חלק ממנו וזה לא משחרר ולא בטוח שזה צריך להשתחרר. אולי לא אהיה סמרטוט ואסלח ככ מהר
בנתיים העיניין של זה להיות או לחדול. הדבר היחיד שמניע אותי ללכת לשם זה בעיקר זה שלא רוצה שכל הסבל הזה היה בחינם, ולא מגיע לה את הכוח הזה עליי. ובטח לא מגיע לה התחושה הטובה של לדעת שאני עוזבת היום אחרי שבועיים ראיתי אותה מהחלון כי הייתה לה שיחה עם מישהי מהצוות ולאחר מכן הלכה לסטודיו עם המוזיקאים. רציתי לגמור עם המכה הזה של לראות אותה כבר היום אבל התענוג הזה כנראה ישמר למחר
אני רוצה להגיד מלא תודה על התגובות בפוסט הקודם זה עשה לי כל כך טוב בנשמה כי אם מישהו מחבב אותי פה עם כל החרא אז זה כנראה באמת 3>
עוד מעט נגמרת לי האינפוזיה אני רוצה להגיד המון תודה למייקל סקוט ודוויט שרוט, שבלעדיהם לא הייתי פה לכתוב לכם פוסט בחיי (נייר קופי וצבעי מים)
| |
אייל בי בק
אני אתאיסטית ולא מאמינה בכלום. אני מאמינה שלכלום אין משמעות ואנחנו בסך הכל חיות שהפתחו באופן דפוק והרסנילא כתבתי פה מאז שהתחלתי את הלימודים במכינה, שמיועדת למתמודדי נפש, מהפחד שזה יגיע לידיים הלא נכונות במקום הזה בחודשים האחרונים אני חיה בפחד תמידי חרדה ושברון לב לאחר שביום ראשון התרחיש הכי גרוע שהיה לי בראש התממש, דבר שאפילו בסיוטים הכי גדולים שלי לא דימייני, ויש לי ראש מאוד יצירתי ושחור לאחר יום ראשון הבנתי שיותר אין לי מה להפסיד. עברתי טרור נפשי שם מאישה שנכנסנו כחברות ומאז החיים שלי לא חיים. היום, עם חוסר האמונה שלי, אמרתי לאמא שלי, שאני כמו איוב. אבל לא בדיוק. הוא ניסה לבדוק את האמונה שלו בכך שדפק לו את החיים. האלוהים שלי סתם מנסה לגרום לי להתאבד. ואם לא חשבתי שיכול להיות יותר גרוע, גנבו לי היום אלף שקל ושעה לאחר מכן קיבלתי טלפון מהגניקולוג שכנראה טרום סרטן הרחם חזר. באותו רגע צחקתי. זה פשוט גרוטסקי מה שקורה פה
החברה שנכנסתי איתה קיבלה עליי התקף פסיכוטי פרנואידי שיום אחד אני חברה הכי טובה שלה, ואחר צהריים אחד אני מקבלת הודעות נאצה נוראיות שרעד לי הגוף שקראתי. הייתי מזועזעת. לא עניתי להודעות שלה. לאחר מכן הבינה שהייתה בהתקף והתנצלה. זאת הייתה הטעות הכי גדולה שלי- לסלוח. מאז היו עוד 4 התפרצויות שקטות מאחורי הקלעים שלא סיפרתי לאף אחד גם לא לצוות, מהפחד ממנה. פחדתי ממנה גם כשהיינו חברות, ועוד יותר פחדתי ממנה אחרי הפעם האחרונה שהשאירה אצלה טראנס ושלושה חודשים אני סובלת מיחס מאיים, הודעות מטרידות, פחד ממנה ומה שתשתף אותי. בסוף החודש הראשון ללימודים, התחלתי להפגש עם מישהו שנדלקתי עליו משם. זה היה מאוד אינטנסיבי ומאוד רע. רבנו כמו שני מטורפים כל הזמן. תמיד חשבתי שיש לו בעיה קשה של אמפתיה. הוא כמעט גר אצלי חודש וחצי, יום יום, וכשקטע את הקשר איתי התאשפז, ולמרות הפרידה ביקרתי אותו 9 פעמים בחודש וחצי. יום אחד שביקרתי אותו, קיבלתי עוד הודעות נאצה ממנה, והוא היה לידי. הוא ראה אותי מתפוררת לו מול העיניים. כשהיא עברה למגמה שלו הפחדים שלי היו שהיא תשתף מידע עליי מהתקופה שהיינו חברות ותגרום להתרחקות, והכי גרוע!!! שיהיו חברים טובים.
היא סימנה את כל מי שהסתובבתי איתם, שזה לא הרבה.לא יכולה לדבר עם מישהו בחצר בלי שהיא תגיד שדיברתי עליה. הייתי במעקב תמידי אצלה, ביום שלישי שעבר גיליתי שעוקבת אחריי גם. תמיד מחפשת אותי היא התחברה ל"קליקה" הראשית ומשם המצב הדרדר. היא קראה לי מהצד מכשפה, שיתפה פרטים על חיי האישיים ועוד שלל שקרים. אחד החברים שלה אמר לאחד החברים שלי שהוא בקבוצה הלא נכונה. אני נהפכתי בלא צדק, לאדם לא אהוד שם בלשון המעטה.
שהוא חזר מהאשפוז, הם נהפכו לחברים טובים. שאלתי אותו, אם מישהו התעלל במישהו שאהבת, איך אין לך רגשות שלילים כלפייה? אתם לא הייתם נפגעים אם בן הזוג שלכם לשעבר שנתתם לו כל כך כל כך מהנשמה היה מתחבר למי שהרסה לכם את הבריאות הגופנית והפשית? הוא ראה אותי מפוררת, מפורקת, שבורה. שואלת איפה האמפתיה כלפיי. אמרתי לו שהיא סימנה את כל מי שקרוב אליי חוץ ממי היה בן זוג שלי? ניסיתי להחדיר בו הגיון, שהיא מנסה לפגוע בי. הוא שם עליי זין
ואני אריץ חודשיים קדימה. אני והוא כבר לא נפגשנו אבל היינו בקשר, ושוב רבנו המון, אבל תמיד הייתה השלמה בסוף. זאת מערכת יחסים הרסנית מלכתחילה והיא רק התדרדרה ברגע שהתחבר עם הסיוט הכי גדול של חיי. הוא אמר לי שכל פעם שהוא מדבר איתי היא רעה אליו ולא הבנתי את ההגיון, הרי הוא היה בן הזוג שלי. לא הצהרנו על זה אבל היא ידעה עוד כשהיינו חברות שאלתי אותו אם הוא מסתיר משהו והוא אמר שהיא מעניינת לו את התחת.אמר שהוא איתה ככה פוליטיקאי, רוצה שיהיה שקט
ביום ראשון היה פיצוץ במקום הלימודים. היא שלחה בקבוצה המשותפת בוואטספ שהוא מטריד אותה והיא לא יכולה לסבול את זה יותר ואז היא פרסמה המון צילומי מסך שלהם מתוך 10 צילומי מסך ששלחה, 1 היה הודעות לא יפות ממנו והשאר היו הודעות אהבה כלפיה, תחינה שלא תנתק איתו קשר, על הנשיקה שלהם, ודברים לא יפים שנאמרו עליי. הוא הסתיר את זה ושיקר לי הוא התאהב והתחבר עם מי שמענה לי את החיים, עוד כשהיינו בקשר. והכי כואב, מעבר לדברים הלא יפים שכתב עליי שפוסרמו בקבוצה של כל התלמידים, היה כואב לראות את גילויי האהבה שלו כלפיה. אני לא מצליחה להבין את ההגיון. הוא לא דיבר אליי מעולם בצורה הזאת שהיינו יחד ונתתי את כל כולי, גם את ביתי גופי והחברות הנאמנה שלי. היא נתנה לו חודש מהגיהנום שבו הוא התוודא על אהבתו אליה, מה שמעולם לא עשה איתי. סכין נתקעה לי בגב חודשים של חרדה מהגרוע מכל, התבררו כמוצדקים, כי גם בחלומות הכי שחורים שלי לא דימיינתי זאת. התייפחתי לצוות התחננתי שיעזור לי. עד לאיזה רמה היא צריכה להגיע כדי שתצא משם? במיוחד אחרי שנאמר להם שהיא אמרה עליי- "כמה ששיר יותר תפגע- יותר טוב". ובזה הוא התאהב? אין לי אהבה רומנטית אליו אבל אני לא מפסיקה לבכות. מרגישה כמו מטומטמת. אף אחד שם מלבד שלושה אנשים לא יודע מה עברתי ממנה. בהתפוצצות בוואטספ הקבוצתי של כולם השם שלי הוזכר המון. בסוף ההתכתבות הוא רשם לה, מול כולם, שכל ההצגה הזאת הייתה כדי שאגלה עליהם
קשה לחיות בפחד. קשה לחיות בידיעה ששונאים אותך, אבל מילא שונאים, רוצים לפגוע בך החיים שלי מתמוטטים. המקום הזה גמר לי את הנשמה לא כתבתי בבלוג חצי שנה כמעט מהפחד שזה יגיע אליה איכשהו. היום אני מבינה שאין לי מה להפסיד בתוך כל הבלאגן הזה אני שבורה מפורקת חצי בנאדם לא מתפקדת לא יוצאת ובעיקר בחושך אבל!!!! אני שלמה עם ההתנהגות שלי. לא שלמה עם התגובות הרגשיות שלי, אבל אני יודעת שלא עשיתי שום דבר שאני צריכה להתנצל עליו
מחר אני חוזרת ומפחדת התקפי חרדה עברתי שיימינג לראות את פרצופו לראות את הפרצופים המרחמים שלהם
רשמתי את הדברים האלה כדי "לעדכן" למרות שאין קוראים עכשיו כשאני כבר לא פוחדת אני חוזרת
ורובי לסיום
| |
דיוקנים עצמיים
פחדתי לפרסם את זה הכל ביחד עד עכשיו כי לא רציתי להרגיש נרקיסיסטית, אבל אם פרידה קאלו יכולה, אז גם אנילא ציירתי כבר למעלה משנה וחצי אז התסרוקות בציורים הן בהתאם לתקופה בה זה צוייר... יש לי עוד ציורים שציירתי את עצמי בתור ילדה אבל לא מחשיבה אותם בתור דיוקנים. (את הציורים האחרים יש ברשימה פה בצד, פרסמתי את כל הטיוטות מחדש)
זה הציור שאני הכי אוהבת כי הוא הכי אותנטי. הייתי אז בת 17 וקצת, ובדיוק באותה התקופה היה לי "קטע" עם מישהו שהיה נורא פופולארי וחתיך ואני הייתי תמימה וטיפשה וחסרת ביטחון. מנגד יצאתי אחר כך עם עוד מישהו שלא נמשך זמן רב וכל השאלות שהיו לי לשאול הוצאתי בציור הזה... הוא צוייר על החלק האחורי של קופסאת פאזל
גלח- צוייר בגיל 17, בפרידה מהחבר השני שלי ודחייה מצד החבר הראשון שלי מצאתי את עצמי מייבבת מול מצלמת וידאו זולה, בתכנון היה לצלם את עצמי סטייל "מחוברות" אבל זה החזיק מעמד שבועיים
הציור הזה גם צוייר בתחילת גיל 17, בגלל התספורת. אני זוכרת שזה היה בשעות הקטנות של הלילה ושבכיתי, והיום קישרתי בין תמונה אחת שמצאתי לבין הציור שצויירו ביחד. לקח לי 10 דקות לצייר אותו
זה ציור שלא גמרתי אותו ואני לא מתפלאה, לא רק שיש לי נטייה לא לסיים דברים שהתחלתי אלא שנראה לי שהוא אמור להשאר ככה זה אני ומי שהיה חבר שלי באותה תקופה (השלישי) בין גיל 17-18
זה גם אחד הדיוקנים שאני הכי אוהבת, אני לא אגיד מה מצוייר בו כי אתם תכנסו לדיכאון
את הציור הזה אני כל כך לא אוהבת ששקלתי לא להכניס... מגיל 16, שיער ארוך ואדום
גם אותו לא רציתי להכניס אבל אשאר נאמנה לפוסט...
את הציור הזה אפילו לא פרסמתי באף מקום אחר מרוב שהוא מטריד אותי... הדמות השמאלית זאת אני בגיל 4 והדמות הימנית אני בגיל 17+ (לפי השיער) דרך אגב, קוראים לו "בתולין" 
לא יודעת למה, אבל משומה יותר קל לי לצייר את עצמי מדברים מהדמיון. לא ציירתי כבר קרוב לשנתיים והיום זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שזה חסר לי
מקווה שאהבתם
| |
כושעלאמא שלכם
אמרתי להן, "אני מרגישה שהם עלו עליי, אלה מהתגובות הרעות שהגיבו לי על הפוסט"מה שכתבתי, מה שאני מתכננת, זה לא משהו שמתאים לי. תבינו, אני לא אוהבת בני אדם גדולה. כשאני רואה בנאדם מולי הוא מתחיל ישר מנקודת המינוס. הוא יכול לעלות והוא יכול לרדת, אבל הוא תמיד יתחיל מנקודת המינוס. אני בנאדם עצבני, אלים ויש לי פה מלוכלך. יש לי חברה אחת עכשיו, וזה כי, תבינו, אני לא בקטע של בנות קשה לי עם בנות, אני לא מתחברת איתן. אני לא יוצאת לבלות ממש, אולי לקפה פה ושם. אין לי ביטחון ואין לי הערכה עצמית, אני מדברת עם הבנות שרוצות לבוא או לדבר איתי ולהגיד לי כמה מדהים מה שאני עושה, ואני נושכת את השפתיים כדי לא להגיד להם שאני בעצם בנאדם מאוד ממוצע עם רעיון שבטח אם הוא היה מהצד הוא היה יורד עליו. ויש תגובות רעות, של אנשים שתפסתי מהם שנונים וחדים, שיורדים על המטרה, יורדים על הבנות, והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא: "שיט. עלו עליי." ואני פותחת את הבית שלי ואני לפעמים נכנסת לסרטים, למה אני עושה את זה? אני בכלל מקללת, ומתעצבנת ועם מיליון בלאגנים משלי. יש לי אג'נדה? אני רוצה לעשות משהו רע למישהו? אמא לימדה אותי שכשאתה עושה משהו למישהו בלי לקבל תמורה אתה פראייר. כשבנות אומרות לי שאולי ההורים שלהן לא יסכימו אני מציעה שאדבר איתם בעצמי. לפעמים אני קמה מהספה בדיכאון, אני רואה שאין ביקוש, אני רואה שאני צריכה לרדוף כדי לא להשכח. בא לי למות. גם ככה אני שוכבת על הספה ובא לי לדפוק את הראש בקיר. אבל אז אני נכנסת לבלוג של מישהי ואני רואה אותה שהיא נפתחה בעקבות הפוסט, סיפרה על עצמה קצת יותר או הראתה כמה נכונות יש לה לבוא גם אם היא לא באה בסוף, הכל הולך לעזאזל, זה שווה הכל. אני יכולה להיות הבנאדם הכי מחורבן בארץ. אני יכולה להיות עם המטרה הכי נוראית בעולם אבל אני יודעת שכבר שמישהי התרגשה מזה זה עושה לי את התחושה הכי כנה בעולם. ולפעמים אני מתביישת לקרוא את הפוסטים האחרונים שלי כי אפילו לי זה מרגיש קצת קיטשי, ואני רוצה לכסות את הראש שאחד ה"שנונים" דוקר אותי במותן, אבל כוס אמא שלכם, פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה כזאת כנות של אנשים, מרגישה כזאת אנרגיות טובות ורגש דרך מילים על המסך, אני יודעת שגם אם אף אחת לא תבוא זה נגע למישהי ואני יודעת שאכפת לי מכל אחת, גם אלה שלא באות כי הן מרגישות לא מספיק רזות (ולא בצדק...)
אז יצאתי קצת רכרוכית, מודה. אבל באמתתתתתתתתתתת שמעוווו זה לא מפגש של אנורקסיות וזה לא מצחיק וזה לא "פ'ח" וזה לא "שמ'כ" ונסיים בנימה אותנטית: כושעלאמא שלכם (ציירתי את זה לפני שבוע ב-10 דק', האם חזיתי את האירועים?)
| |
שמעו, (ציור:"חברות")
היום קיבלתי חיבוקחיבוק כזה אמיתי וחזק כזה שבאמת דואג ולא מתבייש ולא מתנצל חיבוק כזה של חום ואהבה וכנות חיבוק מלא בכוונות ודאגה, ורצון לעזור
גם נוגבו לי הדמעות ולא הייתי צריכה להתנצל שאני בוכה ועצובה אז ירדו לי קצת עוד..
שמעו, איזה חיבוק קיבלתי עכשיו... צוייר לפני 4859357 שנה שעוד הייתי בגהה זה תמונה שלי בתור ילדה קטנה עם הכלב זאב שהיה לנו אז, צריכה לצייר אותי ואת נוגה בלי ספק...
| |
you got a friend in me ציור- Woody!
אבל וודי, למה אתה פוזל???  [ אחרי שקראתי את "התפסן בשדה השיפון" בפעם השנייה ולמדתי את פירושיו לעומק אני לא נגמלת מלהיגד "זיפת" ו"כאב תחת" והמצב עכשיו ממש זיפת וזה עושה לי כאב תחת רציני. באמת. אני חווה עכשיו מה שאנשים רבים היו יכולים לו לקרוא לו "התנתקות רוחנית" אבל אני פשוט מרגישה שאני מתנתקת מהמציאות ומהרגשות שלי. הקטע המצחיק הוא שאני מרגישה עם יותר ביטחון בסביבת אנשים ואני מסוגלת לדבר ולהגיד, למרות שאני מדברת מאוד מאוד חלש וכמעט תמיד שואלים אותי לפחות פעמיים מה אמרתי. אבל יחד עם זה שאומרים לי שאני נראית הרבה יותר טוב אני מרגישה הרבה יותר כלום ואני מעדיפה פשוט לשתוק. קשה לי לדבר כי אני מנתחת כל הזמן את מה שאנשים חושבים בתוך הראש ואת שפת הגוף שלהם. אני מודעת לזה שאם אני אתקן אותם שאני מרגישה די תהומי הם יקחו את זה כדרישה לתשומת לב. ולמה שאני ארצה תשומת לב בכלל? תנו לי לישון. אני מרגישה מאוד מצוקתית עכשיו וכואב לי שאין לי דרך להוציא זאת. אני פוחדת לדבר מכיוון שמבחוץ אני משדרת "עסקים מוצלחים ביותר" אבל אני מלאה במק וריקבון ובא לי להקיא את זה ממני האנשים היחידים שיכולים לראות את מה שאני מדברת עליו הוא כאלה שעוברים את זה ביחד איתי ויודעים להזדהות עם מה שאני מתארת, סבא שלי שקורא לי את העיניים, רואה לי לתוך הנפש ובנזוגי שימון שמקבל את זה לצערי על בשרו. הרגעים שאנחנו שוכבים במיטה ופתאום אני נתקפת פחד תהומי מזה שיחשיך ואני יודעת שאני אצטרך לחזור הבייתה. והפחד מלנסוע לרכבת כי זה מחלל את הקדושה של אותו היום. קשה לי להפרד וזה ממש מזכיר לי את החוויה שלי בתור ילדה קטנה יותר, כשאבא שלי שמעון היה מחזיר אותי הבייתה ופחדתי לצאת מהמכונית כי אז הכל היה נמחק. זה קצת כמו אחרי שיוצאים מסרט ממש טוב שאתה המום ממנו ואז בחניון כבר אף אחד לא מדבר על זה וזה חולף ברוח. וקשה לי להפרד מסרטים. סרט אחד שמאוד נגע בי זה צעצוע של סיפור שאני באופוריה רק מלחשוב עליו. כמה דברים זה מסמל עבורי! קודם כל נתחיל בזה שאני מאוד אוהבת את וודי והוא גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי כי הוא כמו חבר דימיוני כזה. אני מנסה כבר יותר מחצי שנה להשיג את הבובה שלו וכנראה שבסוף אצטרך להביא אותו מארה"ב או משהו
הדברים היחידים שגורמים לי להרגיש הרבה יותר טוב ברמה קטסטרופאלית הם אפייה, סרט טוב ושאוהבים אותי מאוד. כמה אני אוהבת שאוהבים אותי זה קצת לא בריא לי. אני מחכה לזה שיאהבו אותי ושיגידו לי את זה. אבל זה לא הכל, אני רוצה שיאהבו אותי הכי הכי הרבה. אז חשבתי לשים פה קצת סרטים שגורמים להרגיש יותר טוב, הם די קומיים, אפילו מאוד אבל אם אני אגיד שלראות סרט דרמה סוחטת דמעות ברמה לא נורמאלית גורם לי להרגיש טוב אז הייתי כבר נשמעת ממש כבר קצת לא בסדר. ואני מדברת כמו הולדן מהתפסן
אתמול ראיתי סרט הכי מצחיק שראיתי בחיי, בית ספר לשוטרים מתחילים ולא הפסקתי לצחוק בקול ועוד הייתי לבד בבית!
צעצוע של סיפור (כל הטרילוגייה כמובן)
יומנה של ברידג'יט ג'ונס - אני אוהבת אותה ביותר והיא גורמת לי להרגיש כאילו היא החברה הכי טובה שלי 2
הנסיכה הקסומה- זה הסרט הפנטזייה שערך היחיד שאני יכולה לראות
חתיכה בהפתעה- הסרט קומדיה האמריקאית הכמעט יחיד שאני יכולה לראות ואני ממש אוהבת אות זה
ואחרון חביב שעושה חשק ללכת לגשר ולקבל הארה- אני מאוד אוהבת את הסרט הזה והוא מאוד ישן וזה קסום בעיניי
אלו סרטים שהם אופטימיים וממש לא הכי אהובים עליי אני אוהבת טרגדיות ודרמות חזקות ואף אימה  | |
חמנייה (ציור מס' 22 חמנייה)
התחננתי ממך שלא תאכזב אותי ועיקמת פרצוף,שאלתי מה אתה מרגיש והשפלת מבט אני רציתי חמנייה ביקשתי שתביא לי חמנייה שאוכל לחייך ולהתגאות בה אבל הבאת לי ליטוף רציתי שתביא לי חמנייה אבל הבאתי לעצמי. אז הבאתי לעצמי חמנייה וחייכתי לאורך כל הדרך כי מישהו חשב עליי ונתן לי חמנייה. למרות שביקשתי אותה בעצמי.
רציתי חמנייה אחת אבל קנית לי תריסר ולא ידעתי מבין התריסר לזהות את החמנייה שביקשתי.
אני כל כך פוחדת להתאכזב פעם נוספת הלב שלי לא יוכל להכיל עוד אכזבה גדולה בינתיים החלומות שלי מתחילים לקטר לי. זה כי הראש שלי הוא הפקת ענק. כל אירוע הוא מופע בפני עצמו
| |
קחו אותי לדייט
כי אני צריכה ריגוש ופרפרים בבטןואני נחמדה ++ ואפילו אף יותר
נחסם לי המסנג'ר אז יש לי כתובת חדשה. אני לא מצליחה להוסיף אף אחד
היום הוצאתי תסכולים לשם שינוי אני מתה מפחד לעלות על המשקל ולראות מה התוצאה אני שונאת את הגוף שלי אני פשוט שונאת אותו. תמיד כשיש לי שנאה נוראית כזאת לעצמי ולאיך שאני נראית אני עושה משהו קיצוני בשיער. ביולי זה היה גלח קרחת כזה באוקטובר חימצנתי קצת עכשיו אני רוצה לגלח הכל מחדש אבל אני יודעת שזאת תוצאה של שנאה עצמית ורצון להרס וחורבן אז אני משתדלת שלא לבינתיים.
אני עדיין מחפשת דירה נחמדה בת"א לי ולכלבתי היפייפיה הכי שבעולם *עריכה* מקודם הטורקי יצר איתי קשר בטענה שהוא מתגעגע לגוף שלי. שאלתי אותו מה עם הפרצוף, הוא אמר לי "אני חרמן מתי אני בא אלייך היום" זה מגעיל אותי איכס. לא שיש לי בעיה עם מין וגם אני חרמנית בכללי, אבל, איכס
| |
בולמוס (ציור מס 20)
אני כרגע בעיצומו של בולמוס לא נורמאליהכנסתי לתוך גופי ברבע שעה האחרונות יותר ממה שתוכלי להבין מה שמצחיק בבולמוס הזה זה שהוא נגרם לאחר שראיתי שעליתי ב-2 קילו שלקח לי חודשיים להוריד ויומיים לעלות. אני לא חושבת שמישהו שאין לו הפרעות אכילה יוכל להבין את רמות התסכול הנוראיות שזה מביא, וכמה חוסר אונים ומביך זה. לכמה רגעים אתה חוסר לימי האדם הקדמון אתה מתנפל על האוכל בהיסטריה, מאבד עשתונות, אוכל עם הידיים ומתוך הסיר. ברגעים המשפילים האלה של הבולמוס אני עומדת עם כאב בטן נוראי רצון עז למות וידיים דחוסות לתוך סיר של מאכל שמחייב מזלג אבל אתה מוותר על זה בזמן בולמוס כמובן, ומכניסה לפה הכל. עד שלא הכל ייכנס אני לא אהיה "רגועה". כשאומרים לי "את יכולה לשלוט בזה", לא מבינים, זה לא מבחירה, בולמוס. זה נורא. במיוחד כשיש לך הפרעות אכילה. אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי פשוטו כמשמעותו. הראש בוכה להפסיק והידיים דוחסות לפה שמתאמץ לעכל הכל. והבולמוס הוא חמקמק ונחשי. בהתחלה הוא בא בהסוואה של "רק ביס", ואז "אולי עוד קצת". זה כל כך מתסכל. במיוחד כשיש לך הפרעות אכילה. ובין כל הבלוגים של ההפרעות אכילה שאני נמנעת להכנס אליהם כי זה עושה לי לא טוב נפשית, אני מבינה את הבנות שדוחסות ודוחסות לפה ובוכות על זה. זה באמת כואב. זאת אניסה אישית שלך לעצמך. התאווה אונסת אותך להכניס את זה לגוף. והחרטות אחרי, הוו החרטות. אני לא מקיאה ומעולם לא הקאתי. אבל כמו אישה בהיריון אני מרגישה אותי סוחבת את הטעות הזאת איתי לכל מקום, ביומיים הראשונים של הנפיחות בבטן. האוכל הולך איתי לכל מקום ועכשיו לא רק בראש אלא בכל הגוף. והכי מצחיק, זה שכשזה מתחיל מתסכול שעליתי במשקל.
| |
התקף בלב (ציור מס' 14(?) דיוקן עצמי 3)
נשיקה אחת טובה ורטובה,
יצר וחיבוק
ולרגע קיבלתי מה שרציתי
והיה לי קצת חיוך
אבל מה קרה-
שברו לי את הקערה.
ולקחו לי את החיוך
כי אחרי הכל,
 אהבה
לנצח נשארת
ואני תמיד אהיה האחרת.
אז תלכי לשירותים,
ותרגעי
ומה שאת,
אל תהיי. _______________ זה כזה פלצני יואו מה יהיה עם חוסר כשרוני השורר בקרבי? מה אעשה???
צוייר בתחילת ספטמבר זה עוד מהתקופה שהיה לי שיער ארוך ואדום, עם החבר הראשון שלי לפני שכל הבלאגן אצלי במוח התחיל. אבל עדיין רציתי שיצלם אותי כדי לראות אם אני שמנה או רזה. יצא לי שיצאתי שמנה, טוב נו.
איפה הפתיתים?!?!??
נכון שאיני מענינת כמו פעם? תגידו זה בסדר
| |
מי הזיז את אבא שלי (ציור מס 12 "נצר המלוכה")
כשהייתי בת 5 אבא שלי עוד היה בבית, אני זוכרת שבינו לבין אמא שלי אותו הכי אהבתי. כשהייתי שופכת על החולצה שלי צלחת של מג'דרה הייתי קוראת לו בהיסטריה כי ידעתי שאמא שלי תחטיף לי. והיא בסוף באה ולא הוא. וקיבלתי על הראש שבל-על-הזמן.כשההורים שלי הודיעו על הפרידה, משום מה, בגיל 5, הייתי נורא גאה והתביישתי לבכות. אז הסתובבתי בכל הבית ו"בחרתי" איזה צעצוע אני אקח לבית של אבא שלי. הייתי הדבר היחיד של אבא שלי. הוריו מתו כשהייתי בת שנה ושנתיים (סיפור לפוסט אחר), הוא לא בקשר עם אחיו ובטח לא עם דודיו ובני דודיו הרחוקים מאוד. אז עוד היה קשר. הייתי ישנה אצלו בדירה הקטנה והחמודה בראש העין, היינו רק שנינו, בבית קטן שבאמצע יש עמוד שנורא התלהבתי ממנו, וישנו על אותה מיטת פוטון כשהייתי באה לבקר. אני ואמא שלי המשכנו לגור בדירת הקוטג' שבראש העין לבדנו (אוי לא) אני זוכרת ריב אחד של ההורים שלי- אני הייתי ישנה איתם במיטה, ויום אחד בפתח של האחד ההורים שלי צעקו אחד על השני ואבא שלי הזיז את אמא שלי והיא בטעות נפלה. היא בכתה בהיסטריה והזעיקה את סבא וסבתא שלי. אבא שלי עשה שטות ואמר שהוא יכנס לכלא ואני לא אראה אותו יותר לעולם (!!!).
כשאני ואמא שלי עברנו לת"א, אבא המשיך להתגורר בראש העין. בכיתה א' הוא הכיר את אישתו הנוכחית. משהו השתבש בסידור שלנו. בארוחת שישי אחת אבא שלי שאל אותי אם זה בסדר שהיא תישאר- בנוכחותה (כמה נוח) ואני בתור ילדה קטנה ותמימה אמרתי כן. בלילה אבא שלי אמר לי שאני לא יכולה לישון איתו באותה המיטה כי באה מישהי חדשה ואני צריכה לישון בחדר שלי. כמה בכי! כמה היסטריה!
יום אחד אבא שלי שאל אותי כשהייתי בת 8 מה יקרה אם יהיה לי אח. תמיד התנגדתי לזה. אמרתי לו שאני אקנא. הוא שאל אותי למה ואמרתי לו "כי הוא יהיה איתך כל הזמן" אחרי כמה זמן הודיע לי שאשתו בהיריון. צעקתי והרבצתי לו וצעקתי שאני שונאת אותה ולא הפסקתי לבכות. עולמי חרב עליי.
לפני כ-7 שנים אבא שלי הודיע כי הוא ואישתו עוברים דירה לקיבוץ בצפון הארץ שהמרחק בינו לבין ת"א הוא שעתיים במקרה הטוב. נכנסתיי לפאניקה והוא ניסה לנחם אותי בכך שהוא יבוא כל שבוע, נעשה סיבוב, אני אסע ברכבת, יהיה לי חדר משלי..כייף חיים. זה אד הרגעים המרגשים שבו אני זוכרת שהוא בכה איתי כי היה לו קשה לראות אותי. הוא הבטיח לי שלעולם לא ימכור את הבית בגלל העץ שנטע לזכר אמא שלו ז"ל. לפני שנתיים הוא מכר אותו. את הדבר היחיד שהיה שלי ושלו. בקיבוץ לא היה לי חדר ולא נעליים. לא סבלתי את המקום ואני עדיין לא סובלת. נולדה לו עוד בת ואני ואשתו התרחקנו. קרו כמה פעמים שהיא פגעה בי בכוונה או לא, ושנאתי אותה. ניסיתי להתקרב אליו תמיד בכך שציירתי אותו, ציירתי ציורים, שאלתי על המשפחה המרוחקת שלו כל הזמן (עוד דבר משותף) אבל לאבא שלי זה לא כל כך הזיז. הו אבא, כמה שאני ניסיתי להתחנף אליך וכמה שאני מנסה! בעיקרון יש לי עוד הרבה מה לכתוב על העיניין עם אבי אבל אני חייבת למהר לרכבת. אז בואו נגיד שזה פוסט חלק א'. עוד ניסיון התקרבות היה ציור משותף שלי ושלו. לא יצא לי דומה בכלל, הייתי בת 5, והוא היה צעיר, ולא יצא לי דומה. אבל יצא לי רגש. משום מה הכנסתי גם דמעות לציור. הוא אמר לי "נחמד". עם הציור מצורף כמה משפטים שכתבתי לאבא שלי בספונטניות על הנייר (אפשר לראות מצד ימין למטה) ושלחתי לו במייל. גם זה לא צלח.
הטקסט שמופיע בתחתית: "פעם הייתי הדבר היחיד שהיה לך. אהבת אותי בכל ליבך ואני הייתי שלך ישנו באותה המיטה וקנית לי קלטות, שפכתי מעדן על הריצפה ואמרת לי שבחיים לא תכעס עליי. תמיד ידעתי שתגן עליי. ואז נוסף אחד נוסף. ואני לא הייתי האחת והיחידה. ילדה קטנה אחת אינה יכולה להוות משפחה למישהו. נהייתי אחת מ... ואז הלכתי ממי שהייתה הדבר היחיד שלך. הבטחת לי שתבוא כל שבוע ושניסע ברכבת. ושיהיה לי מזגן בחדר, אבל לא היה לי חדר. והיה לי קר כי המזגן היה מעליי. הייתי מגיעה פעם בשבועיים כדי לקבל תשומת לב אבל לא הרגשתי שייכת. אני המשפחה השנייה שלך. היום כשיש לי זכות לכעוס ולבכות אני לא באה, אתה המשפחה השנייה שלי. אבל תתגאה בי."
בואו נקרא לזה חלק א', בסדר?
| |
ציור מס' 10- "סלואו"
(בבקשה הכנסו גם לפוסט החדש, לחצו על האפשרות של לראות את הבלוג במלואו. יעזור לי מאוד, תודה :) )
אני אוהבת את סבא שלי יותר מכל דבר אחר.למעשה, הוא כאן איתי בביתי משגיח עליי כדי שלא יהיה לי רע. אני אוהבת את סבא שלי, הוא אוהב אותי מאוד. הוא אוהב אותי בכמות שהעולם אינו יכול להכיל. הוא דואג לי ואוהב אותי. סבא הוא האבא שלי. וברגעים קשים כמו היום, שבלימודים התפרקתי, בכיתי, השתגעתי, סבא בא מרחוק כדי שאני לא אהיה לבד. סבא פה לידי עכשיו , בסלון. כשסבא בא אתמול בלי התראה מוקדמת בזמן לא נכון וביקשתי ממנו ללכת, הוא אמר שזה בסדר ובא לצאת. אני התחלתי לבכות כי לא רציתי שיעלב. אני אוהבת את סבא שלי ורוצה לשמור עליו. סבא שלי מבין אותי, הוא לא נרדם בלילה בזמן שאני לא נרדמת. סבא הוא היחיד שמסתכל על הציורים שלי דקות ארוכות כדי להבין את העומק שבהם. רק הוא עושה זאת. הוא אומן וחכם, והוא הגבר של חיי. בזמן שנשבר לי הלב שוב, סבא היה שם בשבילי. סבא שלי אני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אותך ובא לי לבכות שאתה שם בסלון לבד ואני כאן על המחשב. לסבא שלי יש טורט, יעני, טיקים. שהייתי ילדה קטנה שאלתי אותו למה הוא קופץ. הוא אמר לי שזה בגלל שהוא מתגעגע אליי. אחרי שחזרתי מהשירותים באתי אליו ואמרתי, "אבל סבא, איך &nbsp;אתה יכול להתגעגע אליי אם אני לידך?" זה סבא שלי אני אוהבת אותו. הוא צעיר ונמרץ. רק בן61
אני כל כך עצובה סבא, כל כך רע לי. אתה יושב בחדר הסמוך מוכן ומזומן להיות איתי בכל רגע ואני מרחיקה אותך ממני. קשה לי סבא, תבין, אני לא יכולה לדבר איתך כל הזמן כי לפעמים אתה לא מבין. אתה אופטימי מידי בשבילי ברגעים בהם אני שרוייה בעצב. אתה מקבל אותי כמו שאני עם הציורים של הזיין והכוס ורואה בזה כאומנות. השאר מעקמים מבט.
הלוואי והיית יכול לעזור סבא, אלב תודה שאתה דואג לי ואוהב אותי בזמנים שאני לא מספיק אוהבת ודואגת לעצמי. אבל אני צריכה עוד אהבה, מעוד סוג, שאינך יכול להעניק לי, ובגלל זה אהיה עצובה עד שאמצע את מקומי בסביבתי שלי.
אני וסבא שלי, צויר באוקטובר 2010. אני קטנה, כמובן.
| |
תחזיקו חזק (ציור מס' 9 "הביטו בי")
עצובה ובוכה בקיבוץ בצפון הארץ.
כרע לקחתי כדור הרגעה שבן אדם נורמאלי היה חורפ את נישמתו במיטה ולא מתהלך כמו זומבי למציאת עיסוק.
אמונה זה דבר כל כך חשוב, רק אם מאמינים במשהו הוא יכול להתגשם. אני חסרת אמונה לחלוטין. אפילו כשהביאו לי את התרופה חשבתי שזה פלצבו. אולי בגלל זה זה לא כל כך משפיע.
כל כך כייף לבכות בבית אבי. החדר די חשוך, הוא ממד, יש לי מיטה נפתחת גדולה ואף אחד לא שואל יותר מידי שאלות. כשאחותי שאולת את אבא שלי "מה קרה לשיר" הוא אומר לה ששיר לא מרגישה טוב.
הבית שלהם גדול ופרטי עם חצר יפה וגדולה ורהיטים יקרים שמאוד באופנה. מטבח מאובזר, הכל יפה ונקי והקטלוגים של איקאה היו מתהפכים בפחם אילו ראו לאיזה רמה עיצובית אפשר להגיע.
אבל אני לא אוהבת את הבית הזה. הוא גדול לי וקר לי. הייתי רוצה לזרוק כמה בגדים על הספה ולשפוך חלב על הריצפה. שיהיה כמו בית. אני מעדיפה את דירת השתיים וחצי חדרים המעופשת שלי. אני אוהבת אותה, היא נורא אינטימית בשבילי.
מאז שהגעתי לאבי אני לא מפסיקה לבכות. בחיי לא קרה מצב שבו הייתי כל כך לבד. ואני לא מדברת על בדידות. אני מדברת על לבד.
כמה משמעות נותנים לאהבה וכמה נכווים ממנה כאשר היא לא מתממשת.
כמה קשה לאישה לשמוע את דעתו של חביב ליבה על מראהה וכמה זה פוגע שהוא נותן לך ציון יותר נמוך מלאישה האחרת.
כמה שכבות של בגדים אני צריכה להוריד כדי שאקבל את מלוא תשומת הלב שמגיעה לי.
כמה דמעות עוד אשפוך לריק, למה אתה לא עונה לי? למה אתה לא חושב עליי?
למה החיבה שלי לא יכולה להיות הדדית.
אבי ומשפחתו כרגע יצאו לטייל להם בקיבוץ. לב נשבר #3879 . אל תשאירו אותי לבד!!! אני צריכה אהבה!!!
אני צריכה שתחשבו שאני יפה ומתוקה ושתאהבו אותי ושתפגעו ממני כשאתעלם מכם בטעות
תאהבו אותי בבקשה, אני לא אוהבת מספיק את עצמי.
אל תאחלו לי בדידות ואל תדברו איתי רק על מין. אני מאסתי. תאהבי את ראשי ולא את איבריי. תהיו מהופנטים ותחשבו שאני הכי מדהימה שבעולם.
וליפה שבגברים- אתה לא מאכזב אותי כי אני לא מצפה ממך לדבר. מנת הסיפוק עוד תגיע. הכישרון שלך להעלות לי את האגו ולשבור לי את הלב בו זמנית מדהים.
"תראו אותי" צוייר לא מזמן. שבועיים בערך. ב-4 בלילה עם המון דמעות
ראיתם אותי?
| |
האגו של אדולף (ציור מס' 7- "על מה אתה חושב")
היטלר רצה שפם כמו של דאלי.אבל הוא לא היה מספיק גבר, ולא צמח לו השיער. אז הוא החל להציק, לקלל, להכות, כדי לחפר על כך ששפמו נראה כמו- פות. מאז הוא הרס, השמיד, מוות גזר- ועד שצמח לו השיער, היה כבר מאוחר.
לחן עממי
"על מה אתה חושב?", אוקטובר 2010.
אמא רצתה שאצייר לה על הפסל עם הראש הלבן משהו נחמד. אז ציירתי כמה
| |
ציור מס' 4- דיוקן עצמי 1
"ואהבת אותי,ורצית אותי, וחשקת בי וחשבת עליי, ונאמנת לי והייתה איתי, ולא אכזבת אותי אפילו פעם אחת"
"לא טוב היות האדם לבדו" ציור מסוף ספטמבר, דיוקן עצמי העתק מתמונה, צבעי מיים.
| |
ציור מס' 3- "נפש" מס' 1
אני לא יודעת למה אבל הציור הזה מאוד נוגע לי. אנשים לא מבינים מה הסיפור הגדול עם הציור ולמען האמת הוא לא זכה למחמאה אחת בחייו. מה שיפה לדעתי בציור הוא העדינות של הדמות והשילוב של כפות הידיים. גם הציור הזה נעשה במהירות- בין 5 ל-10 דקות. צבעי מיים, קיפלתי את העמוד באמצע כדי ליצור את הכתמים ברקע הציור. | |
ציור מס' 2- "פני הבגידה"
הבגידה היא עדינה ורגישה. למד להכיר אותה ואת דרכיה סיבותיה ורגישותה. בגידה היא נושא מאוד רגיש אצלי, למדתי שלא שופטים בוגד או בוגדת. כשהייתי צעירה יותר בזתי לעיניין, צריך להבין למה ואיך. כשחשבתי על בגידה בראש זה מה שיצא לי על גבי הנייר. | |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
