 כינוי:
שין גימל בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כמעט סוף סוף של מה אבל
יש משהו אחד שעידנתי בבלוג הזה עם השנים וזאת הפרעת האכילהאני מרגישה שהמון מהדברים שעוברים לי בראש יכולים להזיק למישהי או מישהו , למרות שאני לא מאמינה בתפיסה שאני משליכה על עצמי אני מפחדת לרשום שאני מתביישת לצאת מהבית כי עליתי קילו 200, כי בתוך תוכי אני יודעת שזה שטויות אבל כל 200 גרם הופכים דבר שמובן מאליו כמו ללכת, לפעולה לא נעימה שבה אני מודעת לכל תנועה קטנה של הגוף והיריכיים, מרגישה מגושמת ומבויישת, למרות שאם אני משליכה על מישהי מבחוץ, זה יראה לי כדבר שהוא לגמרי תפיסה מוטעית ואולי בעיה
אולי יש עוד דבר אחד שאולי לא הזכרתי שזה הPTSD שאני התביישתי לרשום כי זה כנראה אירוע מגיל 5 ואני לא זוכרת, אבל הפגנתי תסמינים חולים מנטלית כמו לדמיין אנשים מזדיינים בשביל לנסות להרדם בגיל 6, לא יכולה שנוגעים בי, כל גבר מהווה איום אלא אם אני מעוניינת בו רומנטית, גם את הגברים שמשפחה לא מסוגלת לחבק. אני לא ישנה מכיתה א' ויש לי חושים של חתול שזה קשה לתפקד ככה היום אצל הפסיכיטר הציע לי ללכת למקום של נפגעות תקיפה מינית אבל אני אמרתי, ומה אני אגיד? לכולן יש סיפור ומה אגיד? שלא זוכרת. שלא חלילה יתפרש כזלזול מצידן. וכמו הרבה כמוני לפעמים בכלל חושבת שכל הבעיות שלי מומצאות
הוא גם הציע לי אשפוז יום (הייתי בעבר) והתנגדתי נחרצות שאל אותי למה. שאלתי אותו- היית פעם מאושפז? הוא אמר לי לא אמרתי לו שאני לא מאחלת לו ושלא יאחל לי מה שאני לא מאחלת לו
לא מעט דיברתי איתו על זה שבשוויץ יש המתת חסד לדיכאון ומתוסכלת שיש פיתרון אבל הוא לא פה שאלתי אותו, אם זה היה חוקי בישראל והייתי באה אליך זמן ארוך ולא היה שינוי, היית מאשר לי? הוא אמר שאולי אמרתי לו שאני מעבר לדיכאון. אני כבר לא פה
בדרך חזור היה עיקול ממש מסוכן בכביש ודימיינתי איך אני מסובבת את ההגה ומתנגשת בגדר וגומרת הכל. ואז התחלתי לבכות כי לכמה רגעים אני שקלתי זאת ברצינות ואז דימיינתי את המשפחה
אני כבר חצי רגל בחוץ כבר שנים. הילדות ביליתי בודדה בחדר מפוחדת מקיאה מחרדות ובוכה מדיכאון תקראו את הפוסט הראשון של הבלוג הזה ותבינו
לקחתי קסנקס לפני כתיבת הפוסט כי היה לי קשה לגשת לזה למרות שרציתי אז אני מקווה שלא הזקתי במילותיי
עוד מעט הסוף של הבלוג הזה מה יהיה הסוף
| |
שיחרורים
כשאני שולחת קורות חיים או הולכת לראיון עבודה זה בכלל לא משנה אם אני רוצה או לא כי אני לא רוצה ואם אני אמשיך לפעול לפי מה שאני רוצה אני אטבע בים של ריק ושום דבר כל סיגריה שאני מעשנת אני מרגישה את הקמטים מתחילים להיווצר מסביב לפה ואת הגוף שלי מבפנים מחליף צבע לשחור
נפגשתי עם בחור חדש. חמוד מאוד, בן 23. מצחיק שכשכתבתי את הפוסט הקודם רשמתי שהצעירים עוד לא נדבקו בחיידק הפחד מהתחייבות וקשר ובאמת הוא מסמס ומתקשר הרבה רק שיש שתי בעיות והאחת היא שאני לא בטוחה שאני נמשכת והבעיה השנייה שזה לא מתקדם לשום מקום. 5 פגישות ואפילו לא נשיקה אבל הבחור לא שותה מפה לפה וגם לא מעשן מפה לפה אז לא נראה לי שהוא יתלהב מפה בתוך פה שזה משהו שאני לא יכולה לשאול אבל מצד שני אם הוא נגעל מנשיקות אז הבעיות הקודמות לא רלוונטיות ולקשר הזה לא יהיה המשך.
הלכתי עם הבחור ההוא שאני מחבבת בחמישי לסרט, היה נחמד אבל לצערי רק הסרט. כשנפגשנו באתי לתת חיבוק והוא לא בא לתת כלום ובסוף יצא שנתתי לו טפיחות על הגב. מאותו רגע הייתי חייבת לגייס את כל הכוחות שלי להעביר איתו ערב שלם למרות שרק רציתי לבכות באותו רגע. הנשיקות בסקס ירדו רק ל"משחק מקדים" וכשהלך אפילו לא נתן נשיקה יבשה כמו תמיד וכרגיל אני מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון או מה אמרתי או מה כושילירבאק אבל תמיד אני מסננת לעצמי ברגעי שתיקה שיש שניים לטנגו וזאת לא רק אשמתי אבל איך לא אם אני רוצה והוא לא? יש לי תחושת פספוס בבטן כי אמר שמעוניין בקשר זוגי (בכללי) וקשה לחשוב שאם הייתי אחרת המצב היה אחרת.
כשאני מחבבת מישהו כל ה"שיר" הולך לעזאזל ואני הופכת לאישה מוכה באופי, כזאת מתפשרת ומסכימה על כל דבר ומוותרת לצד השני ובכללי מפחדת להגיד הרבה כי זה יבריח אבל גם להיות נטרלית כל הזמן זה לא בדיוק מושך אז מה נשאר לי?
קשה לי לזייף רגשות. לא יכולה לזייף שמחה. אני יכולה לטשטש רגשות כלפי חוץ אבל ניתן להבחין בכך כי אז אני משתתקת בוהה ולא רגועה. זה אצלי להסתיר.
וודי אלן אמר שהוא לא היה רוצה להתקבל למועדון שיקבל אותו אני לא בטוחה שכשיגיע הרגע ויהיה מישהו שיהיה מוכן לסבול את זה ארצה אותו.
כשאין לי על מה לצייר אני מציירת על ציורים ולפני-
תודה לאיקאה על הבד שעלה כנראה יותר זול מקנבס
| |
שלבים וציור
אחרי 5 שנים שלא נגעתי במכחול, בשבועיים יצאו לי שלושה ציורים. כמובן שלא סובלת שניים מהם ואני מאוד מתוסכלת שהידיים שלי לא תואמות את מה שהולך לי בראש, אבל בכלל לא הולך בראש כלום.ניסיתי לצייר מה מרגישה באותו רגע. לפני יומיים ציירתי ציור נוסף שהוא בעיניי משעמם ובנאלי אבל זה מה שיצא. כששמתי את שלושתם אחד ליד השני ראיתי שהם מתארים את שלבי הדיכאון שלי. מאוד אותנטי לפחות
אמרו לי שכישרון לא נעלם. אולי הוא מת
שלב ראשון-
שלב שני-
שלב שלישי-
הבדידות הורגת
| |
מתחרפנת
חשבתי לראות מה יצא אם אצייר ולא היו לי דפים ולא קנבסים (או קנאביסים) אז מצאתי מגש מפלסטיק ששימש פעם כפלטת צבעים (לכן הוא לא חלק והיו לו הרי צבע)מתי אצייר ואהיה מרוצה? זה מה שאני רוצה
| |
ציור חדש "שלישייה"
4 שנים לא ציירתי כי לא יצא ליהבלוג הזה היה אמור להיות עם הציורים שלי בעיקר ולא חשבתי שיהיה אישי כמו שהוא. בגיל 17 בערך הפסקתי לצייר כי לא הלך לי 4 שנין לא הצלחתי לצייר. שום דבר לא עבד לי גם שכחתי את הטכניקות שלי, אתמול לרגע זה חזר לי אומנם בפעמים הנוספות שניסיתי לא יצא לי כלום. שכחתי לצייר שוב לאחר מכן
לא דימיניתי את הפרצופים והם לא יצאו עמו שרציתי (הבעות פנים) וברגע של עצבים גזרתי את הקרטון ביצוע שעליו זה צוייר אבל בסוף זרמתי עם זה
ועוד מילה, רוצה להודות למגיבים או שהגיבו חלק מהתגובות עושות לי טוב וזה נעים
נקרא לזה "שלישייה", יאללה... 
מה אומרים? מעניין עוד כמה שנים היכולת תחזור... וכן, אני מנסה לצייר הרבה. לא עובד ומאוד מתסכל
| |
דיוקנים עצמיים
פחדתי לפרסם את זה הכל ביחד עד עכשיו כי לא רציתי להרגיש נרקיסיסטית, אבל אם פרידה קאלו יכולה, אז גם אנילא ציירתי כבר למעלה משנה וחצי אז התסרוקות בציורים הן בהתאם לתקופה בה זה צוייר... יש לי עוד ציורים שציירתי את עצמי בתור ילדה אבל לא מחשיבה אותם בתור דיוקנים. (את הציורים האחרים יש ברשימה פה בצד, פרסמתי את כל הטיוטות מחדש)
זה הציור שאני הכי אוהבת כי הוא הכי אותנטי. הייתי אז בת 17 וקצת, ובדיוק באותה התקופה היה לי "קטע" עם מישהו שהיה נורא פופולארי וחתיך ואני הייתי תמימה וטיפשה וחסרת ביטחון. מנגד יצאתי אחר כך עם עוד מישהו שלא נמשך זמן רב וכל השאלות שהיו לי לשאול הוצאתי בציור הזה... הוא צוייר על החלק האחורי של קופסאת פאזל
גלח- צוייר בגיל 17, בפרידה מהחבר השני שלי ודחייה מצד החבר הראשון שלי מצאתי את עצמי מייבבת מול מצלמת וידאו זולה, בתכנון היה לצלם את עצמי סטייל "מחוברות" אבל זה החזיק מעמד שבועיים
הציור הזה גם צוייר בתחילת גיל 17, בגלל התספורת. אני זוכרת שזה היה בשעות הקטנות של הלילה ושבכיתי, והיום קישרתי בין תמונה אחת שמצאתי לבין הציור שצויירו ביחד. לקח לי 10 דקות לצייר אותו
זה ציור שלא גמרתי אותו ואני לא מתפלאה, לא רק שיש לי נטייה לא לסיים דברים שהתחלתי אלא שנראה לי שהוא אמור להשאר ככה זה אני ומי שהיה חבר שלי באותה תקופה (השלישי) בין גיל 17-18
זה גם אחד הדיוקנים שאני הכי אוהבת, אני לא אגיד מה מצוייר בו כי אתם תכנסו לדיכאון
את הציור הזה אני כל כך לא אוהבת ששקלתי לא להכניס... מגיל 16, שיער ארוך ואדום
גם אותו לא רציתי להכניס אבל אשאר נאמנה לפוסט...
את הציור הזה אפילו לא פרסמתי באף מקום אחר מרוב שהוא מטריד אותי... הדמות השמאלית זאת אני בגיל 4 והדמות הימנית אני בגיל 17+ (לפי השיער) דרך אגב, קוראים לו "בתולין" 
לא יודעת למה, אבל משומה יותר קל לי לצייר את עצמי מדברים מהדמיון. לא ציירתי כבר קרוב לשנתיים והיום זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שזה חסר לי
מקווה שאהבתם
| |
למה אני אוהבת את ישראל+חוויות מהמפגש+ ציור קיר שלי
ישבתי באוטו בחושך וחיכיתי שיביאו לי את התרופותמאחורה עברו שני אנשים, ששומעים עליהם שהם צ'חצ'חים פשוטים כאלה מהסוג שאתה אומר לעצמך, "אוייש נו רק שלא יטפלו אליי עכשיו..." האישה דיברה בטלפון והבחור הלך לפנייה "בוא בוא נשמה, נכין לך אוכל, קבבים, פרגיות, מה, מה אתה אוהב נשמה??" והבחור מלפנייה צועק: "תגידי לו שנפנק אותו!!" "רואה?" אמרה האישה לבחור בטלפון, "איזה חמוד, הוא רוצה לפנק אותך. בוא, חצי שעה- שעה אין אף אחד רק אנחנו נכין לך משהו מהר טעים בוא כפרה"
ואז הם היו כבר רחוקים. אחרי אתמול, היום הנורא בחיי, זאת הייתה נקודת אור מדהימה. ניסיתי להיות האנשים האלה, שמנסים לשכנע מישהו אחר כדי שיאכל. חשבתי לעצמי, איזה בנאדם שלם אתה צריך להיות כדי לדעת לפנק ככה אנשים אחרים. לרצות שיהיה להם טוב. או איזה כייף להם שהם נהנים מאוכל טוב (והמזרחים יודעים לעשות אוכל פיצוץ בלי להתאמץ) ואוכלים את מה שאנחנו אוכלים בד"כ רק בפיקניקים, אבל להם גם הגינה הציבורית מספיקה. הייתי רוצה להיות הם, בלי יותר מידי דאגות. לא אומרת שאין להם שכל (ואין דאגות) אלא שהכל יותר פשוט. כולם יושבים מתחת לביניין וזין על העולם אם זה מפריע לאחד השכנים. ברחוב שלי שהוא קטן וכל הבניינים 3 קומות, דירת קרקע אחת שמה נדנדה, ערסל ומשחקים לילדים בגינה. זה כמובן לא לציבור הרחב ואני גם לא חושבת שזה מתאים שהם עשו את זה בכלל, אבל תקלטו איזו רמה של פתיחות יש פה.
ובקשר למפגש, חשבתי על זה ובאמת מגיע לבנות שלא היו הסבר. נעשה זאת ניטרלי ואז איך אני מרגישה: קודם כל, בתחילת היום היו לי המון ביטולים. ועם הביטולים היינו 14 בנות(!!!) שכולן בלי יוצא מן הכלל היו מקסימות. כולן היו בסלון ואני התארגנתי, התיישבתי וקלטתי שהן מדברות על גובה של כל אחת. לקחתי את העיניינים לידיים וביקשתי, בלי משקל, בלי גובה, בלי תפריטים. מספרים מחוץ לתחום. זה התחיל שאני סיפרתי את הסיפור שלי וכמובן שהשמטתי לא בכוונה כמה פרטים כי עדיין, אני מארחת הרבה בנות והרגשתי שיש עליי המון לחץ וביקורת. אני חושבת שקלטתי מזווית העין כמה בנות שאמרו לעצמן "מה לעזאזל אני עושה פה". המשכנו בזה שביקשתי מבנות לספר גם את הסיפורים שלהן. אני רוצה להגיד עכשיו תודה לכל הבנות ששיתפו איתי פעולה וכיבדו את הבקשה שלי, אפילו שהן קראו לי "המורה" (וביננו, מעליבבבבבבב) הדבר היחיד שבגללו יצאתי בתחושה רעה היא ההתפלגויות. אני יודעת שהיו בנות שבאו לא למטרת המפגש אלא כדי להכיר את הבנות איתן הן מתכתבות. זאת בדיוק הסיבה למה לא פתחתי קבוצה מיוחדת למפגש. רציתי שכולן יבואו מהמקום שלהן הפרטי ויצא שהייתה הרבה התעסקות עם פלאפונים והעברת מספרי בלוג. פה ושם גם נעלמו בנות למקומות אחרים, דיברו בזמן שמישהי אחת מדברת אבל בכל הבלאגן ברגע שמישהי סיפרה מהמקום שלה כולן הקשיבו וזה מדהים בעיניי שבאמת אף אחת לא ניסתה לנחם ולתת עיצות. וחשוב לי לציין שהיו בנות מכל הסוגים, מכל המצבים של ההפרעה, חלקן חולות חלקן אחרי, אבל כולן הבינו ב-100% זו את זו. אני יודעת שכל מי שהייתה שם הייתה צריכה להיות שם וגם אלה שלא היו. אני מקווה שאם יהיה עוד מפגש מי שלא באה תבוא, ואולי בפעם השנייה זה יהיה יותר מאורגן. אני מצטערת בפני הבנות שהרגישו שלא קיבלו את המקום שלהן ושלא קיבלו מענה שהן היו דרושות לו. אני תמיד אשמח לדבר בפרטי... מצבים חברתיים לא פשוטים לי ולא אשקר שיצאתי מסמורטטת, תשושה. אבל אם זה עזר למישהי זה נותן לי המון כוחות. גיליתי גם שיש לי כוח להקשיב ולא להשליך על עצמי.
(ציור קיר שעשיתי על חלקה קטנה במשרד של העובדת הסוציאלית בפרוייקט מטבח שעבדתי בו) אז תודה באמת למי שהייתה ולמי שתהיה אם יהיה ותתיחסו בבקשה גם לחלק הראשון של הפוסט, טוב? אחרי הכל, הבלוג הזה מלא בעוד מלא דברים אחרים, ואני צריכה את יחס
| |
ציור קיר
העובדת הסוציאלית מהעבודה ביקשה שאצייר לה, או יותר נכון הציעה שאצייר לה על הקיר (חלק ממש קטן ממנו)אני סובלת מזה מאוד והיום הייתי שם 4 שעות.. התמונה הזאת צולמה באמצע וכבר הספקתי לשנות את הצבע רקע ולהוסיף עוד חמנייה... אני אשים תמונה חדשה מחר או עוד שלושה ימים או יום חמישי או מתי שאני אסיים את הציור... שתבינו שממש קשה לי ואני לא מצליחה לצייר כלום ובאיזור הריק למעלה אולי אכתוב משפט משיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל שמתאים לאופי הפרוייקט היום זאת הפעם השלישית שהלכתי לשם ואני מרגישה ממש פראיירית כי אני משקיעה את הנשמה , כסף (הלוך חזור) ומנטלית קשה לי לנסות לצייר ולא להצליח. שכבה שלישית כבר יאללה שיגמר כבררררר (הדמות למעלה זאת אני, תמותו)
אין שום דבר פסיכולוגי ובעל משמעות בזה שלדמויות אין עיניים. פשוט לא הצלחתי לצייר. מה קרה????
****תגובת השבוע****: גופי , 12:03 18/10/2011:
את פשוט כל כך נואשת לתשומת לב שאני אפילו לא מרחם על המסכנות שלך. אדם מסכן באמת זה אדם שלא בוחר בדרך הייסורים אבל הם נוחתים עליו. אני חושב שאת די ניהנת מכל הסיפור.
אז ככה, גופי קושקושון, מעולם מעולםםם לא טענתי שאני מסכנה. כשמרחמים עליי אני מקבלת כריזה אני לא מאמינה במסכנות, מסכנות זה לאנשים שלא שולטים בעצמם/לא מודעים לעצמם אני מודעת ושולטת בהל וברור שאני נואשת לתשומת לב, תנסה אתה 12 שנה להיות תקוע בחדר שהבית ריק מגיל כל כך צעיר! מה רע?
| |
כוס
אמקבום בום, בום בום, בום בום
אם הייתם מרגישים את הלב שלי הייתם חושבים שאתם מחזיקים ארנב או אוגר מישהו שוב פינצ'ר לי את הריאות, אני לא יכולה לנשום
אם הייתי יכולה לצייר עכשיו בטח היה יוצא לי משהו בוכה בטח הייתי מציירת את עצמי בוכה כמו שאני תמיד עושה כי אני כזה מקורית וזה אתמול אנשים אמרו לי שאני יכולה למכור ציורים בכסף והתבאסתי כי אני חושבת שאלה הציורים היחידים שאי פעם יהיו לי אני נמצאת במאניה בימים האחרונים ועכשיו הכל צנח, איזה מציאות משפילה זאת להיות כל הזמן לבד בבית אבל אני לא מדברת על אי נוכחות של חבר או בנזוג אלא זה שגם אף אחד מהמשפחה לא נמצא ואני גרה רק עם אמא ואמא רק עם החבר שלה ואני רק מקנאה כי אני רוצה מישהו שיבוא אליי וישכב לי על הרגליים ואני רוצה להכין לו אוכל ולתפוס לו את הבטן מאחורה שאני עושה לו כפית וזה גם היה יכול להתאים לתרגילים של הפיזיותרפיסט כי אני חייבת לישון על הצד, במרכז של הכרית , עם היחד לו מתחת לראש ומשהו בין הרגליים אבל לא נראה לי שזין נחשב, אולי כרית אבל זה כפית אז בכל מקרה אני אשים משהו בין הרגליים.
אני תמיד שמה שמיכה בין הרגליים כי יש לי קוצים ברגליים וזה דוקר אותי משינה
בא לי לבכות אני קצת כועסת על עצמי כי אני מרגישה שאני הורסת דברים כי אני אימפולסיבית אבל לפעמים אני צריכה להגיד לעצמי שזה בסדר קצת לכעוס ולפעמים אני אפילו קצת בסדר וזאת תגובה נורמאלית
בא לי לבלוע לעצמי את הראש לא לחשוש
| |
לפעמים אני בסדר | ציור חדש ולא גמור
היה לי נורא מפחיד לקום למחשב כי כשאני קמה למחשב אני בעצם נמצאת בחיים וכשאני נמצאת בחיים אני סתם נורא במתח. יש לו קטע כזה ללב שלי שהוא פועם כמו לב של ארנב, אני באמת בלחץ. תמיד אני מרגישה אשמה, תמיד.מאז שאני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, כל טלפון שחברה הייתה מפספסת הייתי בטוחה שהיא כועסת עליי ומנתחת את כל הדברים שאמרתי כל היום ומשגעת את הסובבים אותי באם הם חושבים שהיא עדיין החברה הכי טובה שלי. אני תמיד צריכה להיות "הכי". אם אני לא הכי אז אני הכי נמוך. ככה זה אין לי אמצע. הציור לא גמור!
ניסיתי לשכב במיטה ולהרגע אחרי שהחבר לא דיבר איתי שלושה ימים ולא רצה לראות אותי. וזה לא שאני כועסת או משהו כי אני מבינה איך הוא מרגיש אבל סוננתי וסוננתי לפחות 335 פעם. באמת שאיבדתי את הכבוד אבל מה אכפת לי כבוד? אני רוצה לדעת מה קורה יום שישי זה יום טוב כי אנחנו נפגשים וזה הכי כייף שאנחנו נפגשים. כי כשאנחנו נפגשים אנחנו נזכרים כמה שטוב וכייף לנו ואנחנו ככה על המיטה כמו פרזיטים עושים אהבה ומחפשים מה לאכול כי אצלי אין אוכל בבית. והמקלחות, איזה כייף! להתקלח ביחד תמיד בתורות לאחד קר ולשני נעים אז שמים את הדוש על המחזיק שלו בקיר ומתחבקים כדי ששנינו ניכנס מתחת למיים ולא יהיה לנו קר אבל בגלל שאני כל כך נמוכה המיים נכנסים לי לפנים ולאוזניים ואני ממש סובלת מזה, ואז הוא יוצא קודם ומחזיק את המגברת ככה בפתיחת ידיים כדי שאני אשתחל לתוכה והוא בטח ממש יכעס שאני כותבת את זה אבל ככה זה יוצא לי וחבל שהיום שישי מתבזבז. אני יודעת שאני צריכה יותר לכבד רצונות של אנשים אבל לפעמים הרגש שלי חזק מידי ואני מגזימה. זה מתסכל שאני שולחת אסמסים שלא נענים או שאני מתקשרת ואחרי שלוש שניות יש תא קולי. זה בעיה זה בעיה הטלפון הזה באמת. תמיד שנפגשים רואים כמה יש אהבה וכמה טוב. הייתי רוצה לתפוס מונית ולנסוע אבל לא, זה לא טוב. לא טוב לנדנד זה פשוט לא טוב. לא משנה כמה אני מתגעגעת וכמה אהבה יש לי להרעיף לפעמים אני צריכה טו "צ'ילאקס". אולי המצב המחורבן יעבור מעצמו אני לא יודעת. אז כל הזמן בראש אני מנסה לשנן לעצמי שלפעמים אני בסדר ולא הכל באשמתי, ולא כועסים עליי וזה לא שלא אוהבים אותי יותר. לפעמים אני בסדר. ובכיתי ובכיתי ובכיתי קצת ונרגעתי הרבה, והלכתי למיטה לנסות לישון קצת. והיה נורא נחמד במיטה בחצי שעה הראשונות, הייתי נורא רגועה והייתי בין השינה למציאות ותוך כדי הרוגע הזה וההתנתקות מהמחשבה על המצב התחלתי לדמיין שאני מתקשרת בערב והוא בא לקחת אותי. או את המקלחת שנדפוק ביחד ושנבכה ביחד כי יש מין אווירה כזאת שצריך לבכות בה. ואז אני חוזרת למציאות ומבינה שהסופ"ש הזה אבוד ושאצטרך לחכות לבא אחריו. בינתיים אני מנסה להעסיק את עצמי במחשבות אופטימיות כמו הצימרים שהמשפחה שלי מזמינה, ולכל זוג יהיה חדר משלו (גם לנו!) והטיים אוף שייקח מהעבודה ואולי יהיה קצת יותר זמן. בן אדם לא יכול לעשות יותר מידי דברים בבת אחת במשך זמן ממושך ביותר ולא להשתגע. ואפילו שהוא לא דיבר איתי שלושה ימים ושהוא לא רוצה לראות אותי, לא היום לפחות, שמרתי לו קופסא של עוגיות שהכנתי היום בצד. כי באמת שלא עשיתי כלום הפעם, אני חושבת, אז מה שנותר לי לעשות זה להיות סבלנית ולקוות שהעוגיות לא יתקלקלו. והאהבה שלי עצומה וגדולה ויכולה להכיל עולם ומלואו ואם הייתי מרשה לעצמי להיות קצת פחות מתחשבת הייתי כופה את עצמי. טוב, כופה את עצמי יותר.
לפעמים צריך את הפיצוץ הגדול כדי שיראה לך פרופורציות על המצב ואני רואה קצת יותר טוב. אבל זה עדיין קקה.
היום אין לי כל כך חברים שאני מרגישה שכועסים עליי, אבל אני יודעת שאנשים אוהבים אותי פחות כי אני לא מצליחה לשמור על קשר. מה המורה שלי אמרה לי? "תתגאי בלבד שלך". אני משערת לעצמי שהכוונה הייתה בכך להתגאות שאני מיוחדת באופן טוב מאחרים ובגלל זה אני לא משתלבת ולא בזה שאני פשוט יושבת בצד עם פרצוף תחת כמו בוקית.
ואחרי כל העידוד העצמי חזרתי שוב לפסימיות הנוראית ושוב דופק לי הלב ויש לי בחילה מחשש שדברים לא יסתדרו. אבל איך לא יסתדרו אחרי שצפנו בים המלח??? איך???? רק שהמחשבות יפסיקו להתנדנד ולהפסיק לחשוב על הסופ"ש המבוזבז או לפחות השינה של יום שישי כי זה לא יעזןר. רגע אחד אני עם ביטחון ותקווה ו"הכל יהיה בסדר" ורגע אחר שוב שיגועים. וכאן אני אסיים את השיגועים שלי
| |
ציור מתחילת השנה- שיר#34535
קודם כל רציתי להגיד לכם שאני מתה מפחד לרשום כי בשבוע האחרון מחקו אותי שני מנויים וזה עושה לי ממש רעזה מוריד לי את הביטחון ואני חושבת על למחוק את כולם רק בגלל המצב הלא נעים שחושבים שאני כבר לא מעניינת ו"מוחקים" אותי. אז עד אז אני מבקשת מהמנויים לא להוריד לי את הביטחון :-( תודה (-:
צוייר בינואר- אני לא קוראת לזה ציור רציני כי זאת העתקה גרועה וזה צבוע גרוע והכל פה ממש גרוע ויש לי כאב ראש רק לחשוב על זה שאני לא יכולה לצייר כמו שצריך אולי בלון או לב אבל לא יותר מזה...
בבקשה אל תמחקו אותי הציור צולם בראש העין, הייתה לי לאבא ולאמא קוטג' משלנו, הם בנו בעצמם וגרתי שם 3 שנים עד שההורים שלי התגרשנו ואני ואמא שלי עברנו מהדירה העצומה לדירת 2 וחצי חדרים. יחי הצניעות!
| |
שיר ציצי (ציור חדש!= בתולין)
יש לי ציצי
והוא נפלא ועגול
והוא מסתכל לשמיים,
ויש לו חזון.
יש לי ציצי,
והוא הולך בגאון,
הוא היחיד מגופי
שנותן ביטחון
אבל בסוף כל יום,
ואין לי צורך לשאול,
ששנינו יודעים
שלי יש ציצי, אבל לך יש הכל.
את השיר הזה כתבתי עכשיו,
ואת הציור ציירתי לפני חודשיים בערך, והוא מסמל בשבילי את תחילת היובש האומנותי שלי. חודשיים לא נגעתי במכחול ואני מרגישה חסרת תועלת.
קראתי לו בתולין בגלל שיש שם שתי דמויות- אני בגיל 4-5 ואני בגיל 17+. השיער השתנה ברוך השם כבר אין לי בלונדיני ואני אדמונית כמו דויד מהמופע של "דויד וגליית".
דווקא בתמונה מיל 4-5 אני נראית כמו זונה קטנה וטיזרית ואני חמודה נורא, אבל בגיל 17+ אני בעצמי לא יכולה לראות את הגוף שלי במראה.
הדמות המכוערת למטה מסמלת את חירבון הכישרון והיא צויירה לאחר כמה ימים ושם בכלל לא הצלחתי לצייר כלום. ממש אבן דרך
| |
הזובי של הדובי (ציור מס 16- "איילה")
אני לא מבינה את הבנות שמתלוננות שצועקים להם "כוסית" ברחוב
לציור הזה קראתי "איילה" על שם הבת שלי. שאמורה הייתה להיות אבל אני לא אעשה לה את זה בחיים אני אוהבת אותה ואני חושבת עליה הרבה, היא רעיון מדהים וטהור. אפילו שבחלומות שלי היא בת זונה והיא בורחת לי כל הזמן אני קצת משוגעת, כי תמיד כשפוגע לי משהו בבטן אני מדמיינת אותה מתה אני צריכה לשמור על עצמי לפני שאאבד עשתונות. אני מתגעגעת ל... התרגשות ו תמימות ונשיקות קטנות כאלה והתלהבות. הפסיכולוגית שאלה אותי מה החלום שלי ולא ידעתי מה לענות. אמרתי לה שאין לי חלומות כי לא יהיה לי עתיד אני נולדתי בעבר ואני גם חייה שם אני לא יכולה לעבור בשלום אני לא יכולה תמיד הלב שלי קצת מקבל בוקסים ואז מתאושש והולך לחפש אהבה במקום אחר אבל אז הוא מקבל עוד קצת בוקסים ואני לא מעריכה הזדמנויות שהיו לי במקומות אחרים. בסוף אני בגישה של "זין על כל העולם" ולא אכפת לי שאני לבד ולא אכפת לי שאמא מעליבה אותי כל הזמן ואז אני הולכת לצייר משהו, ולא יוצא לי שום דבר חוץ מאנשים בוכים. אני רוצה שהם יסבלו, אני מרגישה את הכאב שלי עובר דרך המכחול אל הדף. אני מענישה את הקנבס שירגיש רע כמוני. שיסתכלו עליו בעין עקומה ויצחקו עליו שיעבור ברחוב. ולא משנה כמה הוא מושקע ומהלב, אמא תגיד שהוא מכוער, שהיא בחיים לא תתלה אותו בסלון כי היא לא אוהבת אותו והוא מכוער. והיא רצתה משהו אחר ולא אותו. אני קצת קנבס
קחו אותי לחופש, תארחו אותי בביתכם, תאחסנו אותי בבגאז', תמשכו אליי הכי הרבה, תהיו מרותקים ממני, תחשבו עליי ותרצו להיות איתי כל הזמן. תהיו ההורים שלי ואל תאכזבו אותי בבקשה גם ככה קשה לי לנשום
| |
לא רוצה לקום, נמאס להשתגע
אני לא אגיע עד גיל 20 אני לא מסוגלת. המוח שלי משתגע. לא הרגשתי שמחה כבר יותר משנתיים. והנה הדמעות יוצאות אני מכירה את הילדים שהיו אמורים להיות לי, קוראים להם איילה ויואב והם עצובים כמוני. אני חולמת כל כך הרבה על לידה והילדה שלי. בכל החלומות שאני חולמת על איילה יוצאת, היא לא מתייחסת אלי. כבר בגיל שבוע היא לומדת ללכת ורצה ממני. לפני שנה הטבעתי אותה באמבטיה. אבל יהיו לה תלתלים, היא לא תישאר קירחת לנצח. אני יודעת מי יגדל אותם. תמיד לפני מותי דמיינתי שאני יולדת ומתה. אני יודעת מי יגדל אותם. הדמעות שלי זה כמו הסמים שלי. אני מרגישה קצת יותר טוב אחר כך. יותר מידי פרטים יש לי אני לא יכולה לצאת. אני לא רוצה לצאת ואני לא יכולה לצייר יותר. אני כל כך מתוסכלת. אני לא יכולה לכתוב יותר. קשה לי גם עכשיו. "אני אוהב אותךךךךךך" חושך וקר לי אני רועדת ומרגישה חסרת ביטחון. לחץ ואי נעימות. פראנוייה שזה יגמר מהר מידיי והכל ילך לעזאזל. זה קרה לי וזה יקרה לי מה אני נותנת להרגיש, מה אני משדרת 3 וחצי פעמים מספטמבר- "אני לא בנוי לקשר" ואני לא אומרת כלום. מביך לי ועצוב לי. אני לא אומרת כלום הם אולי קוראים את מחשבותיי אף על פי האטימות שלהם. למה אנשים לא מבינים את ההשפעה שלהם על אנשים אחרים? סחבקים זה טוב. כבוד זה טוב. אני מתפוצצת צריכה להרגיש שמחה. אני בוכה בוכה בוכה קשה לי וקשה לי לנשום. צער ובדידות. לחץ. אני נחותה יותר מכם. אני לא מגניבה כמו שאני נשמעת. אני משעממת ועצובה. אין לי חברים ידידיי. אני נעלבת במהירות האור. הציפיות שלי בעננים וההוויה שלי בריצפה. אני רוצה להרגיש שמחה וביטחון. זה אמצע הרחוב אל תעזבו אותי לבד. לא תהייה לי אהבה לא תהייה לי אהבה. האמנתי בדבר הלא נכון. אבל זה ממש בסדר. לידיד שלי, יש מחלת אור מידבקת ואני לא אראה אותו הרבה זמן וזה קצת עצוב לי. כי הוא מרגיש אליי משהו שלא הרגישו אליי הרבה זמן. הוא בכלל חושב שאני לא יפה. הוא נתן לי ציון 6. תאחלו לי לישון לנצח. נעים לי בחולצה ירוקה. הזעתי בלילה וזה נחמד
| |
מאמא (ציור מס' 13- דיוקן עצמי 2)
אני משתגעת הצילו
למה אתם לא אוהבים אותי יותר? כי אני בוכה הרבה? כי אני מבואסת? או מבאסת? משהו אצלי במוח שגוי. אני יותר מידי רגישה. יום שלישי עבדתי עם דודתי בבישול בקיבוץ עד שהיא פלטה שמישהי יותר יפה ממני ואופס התחלתי לבכות ועליתי על רכבת חזרה לת"א יום שני קרה דבר ממש מצחיק,התחלתי עם ;מישהו, פלרטטן לא קטן, הוא בא אליי יום שלישי וניסה לזייני. לא נתתי לו אבל נספרה עוד אכזבה קשה מצד הבנים. אבל הוא טורקי ויש לו עיניים כחולות. עוד מינוס שהוא רוצה לעשות לייזר בגוף כי הוא שחיין. איך אני יכולה להיות עם מישהו יותר חלק ממני? אני שעירה בכל מקום. יש לי יותר שערות בערווה מאשר על הראש. אבל מה זה משנה, כשהוא הלך הוא נתן לי כמה כיפים על הלחי ואמר "תהיי ילדה טובה" טוב חביבי הריני ילדה טובה.
יום אחרי ידידי הטוב אמר לי שהינו אוהב אותי, ושאפסיק להיפגש עם הבחור. היום התעצבנתי עליו כי הוא נלחץ לבוא אליי הבייתה. בטח בגלל שאאנוס אותו. הזאת אהבה חבריי?; רצוני היחיד היה לישון עם מישהו חביב ואדיב& בא לי להקיא את נשמתי עוד פעם השמנתי, כן גם אני כזאת. כזאת אני גם כן
יום אחד אבין מה הבעיה בפותים שעירים. אתם תראו, אני אהיה כוכבת
| |
פרוייקט "חיי" ציור מס' 11
אין לי חברים רישמית. אתם רוצים להיות חברים שלי?בואו נצא לאיזה מועדון מגניב, אולי יתחילו איתי כמה אנשים... מתאים לי יחס ואהבה. אני זוכרת בפעם הראשונה שהתוודאתי לכך שנשארתי לבד אחרי שהחבר לשעבר חיטט לי בפלאפון ומצא הודעות זימה לגבר אחר, אחרי שהוא בא ואמר לי שהוא לא רוצה לשמוע ממני יותר בחיים (החבר הכי טוב שלי) צרחתי את נשמתי, ניתצתי ספל על הריצפה, ניתצתי את המשקפיים שלי על הריצפה (נשברה העדשה) ננעלתי בשירותים וצרחתי שיהרגו אותי כבר ובכיתי וצרחתי וזה לא פסק. וזה היה במקום ציבורי. עכשיו כשאני מתוודאה ללבד, יש לי גוש מוזר כזה בגרון של מועקה. הדמעות מצטברות שם אבל אני מנסה את התרופה שנקראת "הדחקה". כמה יכול לכאוב כמה. אני כל כך מדכאת. למה שלא תחייכו לשומר בכניסה לקניון? זה ממש ישמח אותו
ציור שעבדתי עליו ביומיים שזה פי יומיים מציור רגיל. אין לו שם אבל יש לו הרבה מסר. הוא שמח ועצוב. הוא בוחק וצוכה.
הציור במלואו "השלמה". בדמות גבר ואישה אשר חיים חיים אומללים יחדיו. האישה מכחישה והגבר מיוסר.  "אני לא בהיריון, אני שלמה" או "לב שבור" פשוטו כמשמעותו  "טעות" מאהבה הוא לא נוצר  "התקף חרדה" יש מה לפרט?  "בושה" אל תראו אותי בוכה 
עבדתי על הציור ממש הרבה זמן ומחשבה ובהתחלה זה היה ציור אחר. אתם יכולים בבקשה להגיב לי על זה? אף אחד לא רוצה את זה אצלו בסלון! אני צריכה עידוד
יעזור גם אם תמליצו על הקטע פליייייייז
(אקריליק על קנבס 50X60)
| |
אני אפת'חה ת'תחת (ציור מס' 8- "בחוץ")
כל הנושא של המין נורא נורא רגיש אצלי. ואני מתעסקת בו המון. כבר שהייתי ילדה ממש קטנה הייתי מציירת אנשים ערומים. בגיל 4/5 ציירתי איברי מין גבריים ואמא שלי נורא כעסה עליי. אז המשכתי לצייר בסתר. בגיל 9 סבתא שלי גילתה שציירתי נשים ערומות עם פות ושיער פות וכל הבלאגן. היא נורא התגאתה והראתה את זה לכולם. אז המשכתי לצייר בסתר. נורא רגיש אצלי הנושא הזה. בתור ילדה הייתי מאוד מפותחת בחשיבה המינית שלי, ביסודי הייתי עושה הצגות של משכב, וכשהיה לי קשה להירדם הייתי חושבת על אנשים מזדווגים (גיל 6). בגיל 10 ראיתי פורנו כמעט כל הזמן עד השעות הקטנות של הלילה בערוץ "אגו" אצל סבא וסבתא שלי. בגיל הזה גם התחלתי להיכנס לצ'אטים שאז היו ממש באופנה והייתי מתכתבת עם סוטי מין מבוגרים והתחזתי ליותר מבוגרת ממה שהייתי באמת. אבל הם אכלו את זה כי כאמור, הבגרות המינית שלי הייתה ממש בשיאה. בגיל 10 וחצי קיבלתי את המחזור הראשון שלי והרגשתי נורא אישה. הבן אדם הראשון שסיפרתי לו היה אבא שלי כי אמא שלי הייתה בחו"ל.; בגיל 11 וחצי נכנסתי לדיכאון בגלל מישהי שמיררה את חיי והפסקתי לאכול, רזיתי נורא ב-8 קילו לערך ובפעם הראשונה שמעתי מאבא שלי את המושג "המיניות שלך" ו-"את מאבדת אותה".
נורא מפחיד אותי נושא של מין, למרות שאני די פעילה בו. בגלל בעיות דימויי הגוף שלי אני לא יכולה להנות ממנו בצורה מושלמת אבל זה יגיע. אם תגעו בי בלי שאשים לב אני אקפוץ. אם תעשו כלפיי תעונה חפוזה אני אכסה את פניי. אם תגעו בי בצורה אינטימית אני אצחק. אם תסתכלו עליי יותר מידי אני עלולה לבכות. אני לא יכולה להיות עם גבר במקום סגור אחד. לפעמים המיניות שלי מאיימת עליי כי אני יודעת שאצלי היא באה על חשבון יופי חיצוני. דבר אחד שאני יכולה להגיד על עצמי זה שאני נורא מינית, וזה נורא מפחיד אותי.
נושא המין נורא רגיש אצלי. מעניין אותי למה אני מתעסקת בו כל כך הרבה.
העבודה הזאת היא מתערוכה של אוקטובר שאני ועוד כמה ילדים עצובים הוצגו בה. נתנו לנו דמויות מעץ ונתנו לנו לצייר. כמובן שאני חשבתי על זיין. אבל נוספה לזה גם משמעות כמובן.
אני עדיין חושבת שלהביא ילדים זה נורא אנוכי וזה מה שאני לוקחת איתי מהשיר הזה. הוא מעביר בי צמרמורת ואני מרגישה כמו הילד שמתעקש לא לגדול בחוץ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
