 כינוי:
שין גימל בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בפוסט הקודם רשמתי שאני מרגישה שאני מתפרקת וכבר התחילו לנשור לי חלקיםבנוגע להתנדבות, שימים קודם לכן כבר הייתי במתח ומעורערת לקראת החזרה לשם אבל אמרתי שאתן עוד צאנס ומה כבר יכול לקרות. אתמול ב1 בצהריים 3 וחצי שעות לפני שהייתי אמורה להיות שם קיבלתי התקף פאניקה קטן ומיררתי בבכי שאני לא מסוגלת ללכת. התחושה החזירה אותי שנים אחורה לימי בית הספר שמיררתי בבכי בבקרים שאני לא רוצה ללכת. ההבדל בין אז לעכשיו הוא שאני יכולה כבר לקבל החלטות בעצמי על עצמי. בעיקר היה לי קשה הויתור, פעם אחת והרמתי ידיים. וזה לא שהמקום לא טוב, בכלל לא, פשוט הדרישות של התפקיד שלי הן משהו שאני נאבקת בו כבר שנים- להיות חברותית. כשאני בסיטואציה עם אנשים שההיכרות איתם שטחית ואפילו לא שטחית (קשר לא עמוק בקיצר) אני נכנסת לחרדה ובא לי לעוף משם. הבנתי שלא אוכל לספק את הסחורה כי בפן הזה קשה לי. מאוד. התקשרתי לאחראית בלימודים בהיסטריה ואמרתי לה שאני לא מסוגלת ללכת.
היום היה לאחי למחצה בר מצווה בירושלים והייתי צריכה לנסוע למודיעין לקחת טרמפ עם אחיו של אבא שלי שלא ראיתי שנים, שהוא בעצמו לא ראה את אחים שלי מעולם, ובכלל הקשר שלהם ניתק (אבא שלי היה צריך לבקש ממני לשאול את בת דודה שלי מה מספר הטלפון של אחיו) בכלל בכל האירוע הזה אני לא יכולה להגיד שהיה לי בן אדם קרוב אחד ובבוקר קמתי הפוכה לגמרי, קיבלתי התקף חרדה ובכי ולא ידעתי אם אוכל בכלל ללכת ככה. אני אומנם רואה את האחים שלי פעם בכמה חודשים אבל הם עוד קטנים ומה הם מבינים, למזלי הם אוהבים אותי (גם כשאני לא באה) ואני אוהבת אותם וידעתי שאני חייבת ללכת. כבר שהגענו לכותל איבדתי את עצמי לגמרי. נורא רציתי את חברתו של אבא שלי למרות שגם ככה הוא בקושי מדבר ואני גם בקושי משתפת כי הוא מגיב לא טוב. הייתי צריכה נחמה וכשראיתי אותו הנחתי עליו את הראש בפעם הראשונה בחיי.
במסעדה הקרינו שוב את המצגת שאשתו של אבא עשתה לאחי שזה דבר שדיכא אותי נורא כי נכנסתי בערך לשתי תמונות בלחץ במצגת של 5 דקות ודווקא יש לנו הרבה תמונות. לפני שהקרינו את המצגת אמרתי לבת הדודה שלי מצד האבא, שגם אותה לא ראיתי שנים (שוב, המשפחות בנתק) שאני בקושי משתתפת המצגת ושהקרינו אותה והתמונות המשיכו לרוץ מבלי שאהיה בהן היא שמה עליי יד ואמרה שגם לה זה עושה עצוב שנשארתי מחוץ לתמונה (ליטרלי) . היו שם תמונות של המשפחה (אבא, אשתו ושני אחיי) אבל לא הייתי בינהם. גם בפעם הראשונה שראיתי את המצגת הייתה לי תחושה שלא יהיה ייצוג "הולם" שלי אבל בכל זאת התאכזבתי ועצרתי את הדמעות. אבל לא נתקעתי על זה, מה אפשר לעשות. לפעמים יש לי תחושה בלב שחבל שהוא לא מצא אישה אחרת כי היא מכירה אותי משהייתי בת 6 אבל עדיין לא אוהבת אותי. אבל לא חובה. היא לא אוהבת אותי- אני לא אוהבת אותה
בשלב של הברכות אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה לדבר אבל אמרתי שלא. אחרי שהם סיימו לברך הלכתי לאחי בשקט ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזה שאני לא באה לקיבוץ זה לא באשמתם (האחים) אלא בגלל משהו שקשור אליי ואני עדיין אוהבת אותו מאוד . הוא התרגש ודמע ואני נשביתי בדמעות שלו
| |
אני לא יודעת כמה פעמים כבר כתבתי או רציתי לכתוב על איך שאני מקבלת נוקאאוטים מאבא שלי ואני מתפרקת, כמו עכשיו ואז כשאני בוכה ממש בא לי לכתוב פוסט.הפעם הוא התעצבן עליי כי אני לא יודעת איך אני מגיעה לירושלים יום שני ל"מיני ברמצווה" בכותל לאחי, שזה אירוע נוסף למה שהיה בחמישי של שבוע שעבר עם השכבה שלו בפאב של הקיבוץ שבדיעבד לא היה שווה את ה3 שעות נסיעה הלוך והריב עם אבא בבוקר למחרת. היה לי שבוע קשה ולא ממש קרה בו משהו, אחרי שקניתי את הרכב הייתה השתלשלות אירועים נעימה מידי שקיבלתי טלפון שהתקבלתי להתנדבות שהייתה נחשבת לי לסטאז' בלימודי מנטורינג וגם הודעה בפייסבוק מהפנקיסט שהוא חוזר בשלישי שהיה. תמיד שיש הרבה דברים טובים ביחד אני נכנסת קצת ללחץ כי אני לא יודעת איזו הפתעה אני אגלה בהמשך. המשך היום היה נוראי אבל ניסיתי לעשות לעצמי משפטי מנטרה כדי לעודד את עצמי. יום ראשון התחלתי את ההתנדבות במועדון חברתי לפגועי נפש, והקטע הוא שעם האנשים שבאים לשם אני סבבה, אבל עם הצוות קשה לי. קודם כל המנהל אמר ש"ניתן כמה מפגשים ונראה" שזה כבר מכניס אותי לתקופת מבחן וכשבוחנים אותי אני לא מתפקדת. אני צריכה לדעת שיש לי את המקום שלי במיוחד אם גם זאת לא עבודה ואני לא מקבלת שכר. בנוסף אני מנסה להתעלות את הבעיות שיש לי ברגיל כדי להצדיק את נוכחותי שם ולא לגרום להם לשקול מחדש אבל עכשיו אני שוקלת מחדש. יום חמישי הייתי מסיבה של העמותה בתל אביב ואפילו שהמנהל אמר לי כמה פעמים שחשוב שאבוא לא באתי, האינסטינקטים שלי השתוללו לי בראש. זה מהר מידי זה מהר מידי. אני נלחצת וחרדה ומרגישה כמו לפני שיעור ספורט בבית ספר שזאת התחושה הכי נוראית כי אני חושבת על זה כל השבוע. המקום הספציפי הזה לא עבד מעולם עם הפרוייקט של הלימודים שלי אז גם התפקיד שלי שם לא ממש מוגדר. מדריכה אני לא אבל זה מה שמצפים ממני. בתחושה שלי גם אני צריכה עזרה, ומרגיש לי שאני ממש על סף קריסה. דברים נוספים לי עוד לאט לאט לתוך המוח, כל מיני דברים קטנים או אמרות או אנשים, הכל לכאורה נותן מכות יבשות אבל בסוף כואב לי רצח.
בפורים עד הרגע האחרון היה נראה כי לא אעשה כלום, אבל בסוף אחרי הרבה מאמצים רבים שיכנעתי חבר להצטרף. כשאני חושבת על זה בכלל אין לי כח לכתוב וגם את המעט שכתבתי עד עכשיו הספיק לי. אבל הפסקתי לבכות
| |
קורה לי דבר נוראי ומוזר ונורא מוזר של בושה מעצמיכל פעם שאני רואה איזה גבר חמוד הולך מולי אני מורידה את הראש או עושה כאילו אני בודקת משהו בטלפון והשיער מסתיר אותי או מסתובבת לכיוון השני רק שלא יראה אותי שלא יראה כמה אני מכוערת אמרתי כבר שפעם היו לי פנטיות כשהייתי רואה איזה מישהו חמוד אבל אני לא נותנת למישהו חמוד לראות אותי גם אם נוצר קשר עין אני בורחת למקום אחר ומרגישה נורא רע עם עצמי וזה אפילו כבר לא תלוי משקל, אני שוקלת הרבה פחות משנה שעברה ומשומה כל השמלות שהייתי שמה נשארות תלויות על הקולב כי אני לא מרגישה נוח להיות באף אחת מהן, אני מרגישה מגושמת מכוערת ובדיחה
קמתי היום בדיכאון אבל מה זה דיכאון, הרבה זמן לא קרה שאיך שפתחתי את העיניים הייתי כבר בדיכאון נוראי. יעני רציתי למות על זה שהתעוררתי ועוד לקחתי כדור ב3 בלילה אז למה קמתי? כי מישהו בביניין ממול קנה גיטרה חשמלית ומגבר הרבה מזה נובע מאיזה שטות שעשיתי בסיום הלימודים ביום שלישי בשטח האוניברסיטה. בד"כ שאני עושה שטות לוקח לי קצת זמן לעבד מה עשיתי אבל לא קרה שבדיוק 2 דקות מעשיית הטעות רציתי למות, עד עכשיו אגב וכנראה עד שלישי כשאדע אם יעיפו אותי או לא
התכנונים שלי לא הולכים לי, הייתי אמורה לקנות רכב ובדקה ה90 ביטלנו את העיסקה, הייתי אמורה לעשות בגרות במתמטיקה ובדרך לשם ברכב שאני רק רציתי לשמוע מוזיקה, אמרו ברדיו שעה לפני שהבגרות בוטלה כי הודלפה ישר פרצתי בבכי והתמרמרתי על זה שנמאס לי וכבר פעם שנייה אני מתכוננת לאותה בגרות והיא בסוף לא יוצאת לפועל
נראה שכל מה שאני מנסה לשפר בעצמי לא הולך כל כך רציתי זוגיות כל כך הרבה זמן, אני כבר 3 שנים גרה לבד, עם נוגי כמובן, והיה לי בוער כבר למישהו שילך לישון איתי בלילה ויקום איתי בבוקר. היום כל פעם שאני רואה מישהו לטעמי אני מסתירה את הפנים כדי שלא יראה אותי, כי אם לא יראה אותי אולי יהיה סיכוי בעתיד.
אתמול הייתי עם אמא שלי בשנקין ונכנסתי לקחת טייק אווי קפה ומרחוק חשבתי שזאת ברמנית וכשהתקרבתי ראיתי שזה בחור ושמעו זה מהההההההה זהההה עושה לי את זה!!!!!!!!!!!! בנים שנראים כמו בנות!!!!!!!!!! אני כמו בסרטים כשגבר רואה איזו מישהי כוסית והוא מתחיל לגמגם אז אותו דבר אצלי. ברור שהזמנתי אוטומטית מה שרציתי וברחתי משם תוך כדי שאני מקללת את החיים שלי על איך שאני נראית אותו יום. קיללתי את עצמי ככה גם היום אולי 3 פעמים בזמן שהייתי עם נוגה בסיבוב.
אני רק רוצה לשתף אתכם בכמה שאני מרגישה רע עם עצמי אע"פ שאני יודעת שזה טרן-אוף רציני אצל הקוראים ואולי הנושא הכי פחות מוערך בקהילת הבלוגים (התעסקות אובססיבית במראה) אבל בחיי שלחיות עם שנאה עצמית זה מתיש, די, כבר אין לי כוח. ניכר שעם הזמן אני הופכת להיות יותר ויותר שיפוטית כלפי עצמי. הנה, לפני שנה נורא רצית לחזור למשקל הזה ומה קרה? כלום! נהפוך הוא! הבושה בגופי רק מתגברת עם הזמן! דבר אחד שאני מבסוטה על עצמי זה שאני לא נגררת לאורח החיים המופרע-אכילתי כפי שהיה, אני גם זוכרת שזה התחיל בשלבים: ספירת קלוריות, המנעות ממזונות מסויימים ותפריט קבוע. אין לי לא את זה ולא את זה ולא את זה. ההבדל הוא שהיום אני מחזיקה משקל בבית שזה BIG NO NO אבל הוא היה במבצע ובמצבי הכלכלי אני אקנה כל דבר במבצע (כמו גבר) הביקורות מנגד שאני מקבלת מהסביבה לא תואמות את מצבי במידת המכנסיים שנשארה זהה ובBMI הסבבה שלי שגם לא נושק לתת משקל אמא שלי מקבלת את זה הכי קשה ומכריחה אותי להשקל לידה. פעם אחרונה שנשקלתי לידה בגיל 11 וגילתה שירדתי 8 קילו ממשקלי (אז זה היה מדיכאון) היא הפשיטה אותי מול המראה דחפה אותי על הארון וצרחה עליי כמה שאני מכוערת. אומנם אין לי מה להסתיר אבל עצם הבקשה שלה מחזירה אותי ברגש לאותה ילדה חסרת אונים בת 11 שחוטפת חרא גם בבית ספר וגם בבית. כשהיא אומרת לי "כל עוד את לא נשקלת לידי אני לא מאמינה לך" אני עונה לה שאני לא צריכה את האמונה שלה.
אין לי דרך לדעת איך אני נראית כי כל תמונה יוצאת אחרת, תלוי בלבוש בתאורה ובמרחק, מה שאני רואה לא תקף כי אני נראית לעצמי אותו הדבר בכל משקל ומה שאחרים אומרים לא מחלחל כי אני מאמינה למה שאני רואה. כשחושבים על זה זה קצת אבסורד לחיות עם עצמי כמעט 22 שנה ולא לדעת איך אני נראית
היחיד שאני מעדכנת אותו אם ירדתי במשקל זה אבא שלי שזה כאילו הכי בנאלי בעולם שארצה את התשומת לב שלו מבחינתו לא נראה שישים לב שיש בי שינוי לא משנה מה
הוא ואחים שלי באו לפאקינג תל אביב יום שבת, אולי אחרי השיחה שהייתה לי איתו לגבי אישתו הקנאה המגעילה שלי לא הפסיקה אבל אני מקווה להתעלות על עצמי ולהיות שם בשבילם למרות שנראה לי קצת מאוחר, אחי כבר בגיל ההתבגרות ואת הרכבת של לבטוח בי פספסתי מזמן
| |
רכב
אז בימים האחרונים אני במצב מתון יחסית ממה שהיה בגיל 18 של מאניהאני לא אפרט את התסמינים אבל בגדול זה מרגיש כאילו אני על ממריצים ואין לי שליטה על הפה שלי ותחושה לפרקים של התעלות רוח כמו הפוסט של אתמול שבאותו רגע הרגשתי מינימום יונה וולך אבל בתכלס זה חתיכת חרא אני יכולה שעות לכתוב שעות כי אני לא רגועה כלל וכלל ואני חייבת להוציא את זה על משהו. בניגוד לפייסבוק, פה אני לא אמחוק פוסטים שהם חרא כי גם אם זה חרא זה חרא שיצא ממני (מהמהמה???)
אז אני נורא מתרגשת היום כי יום ראשון אני מעבירה רכב על שמי, משלמת עליו מכספי ובכללי הוא יהיה שלי בהתאם לסרטים שאני מכניסה את עצמי אני לא רגועה ודופק לי הלב מחוסר נחת על פגם קטן ברכב שנראה כמו חור של קליע שבעצם לא ממש חור אולי שקעון קטן עם חלודה- אבל אני חייבת להודות שהפגם הזה הוריד לי 2000 שקל מהמחיר אז אולי זה שווה את זה. אני בסרטים איומים ועכשיו זה הזמן שלכם להגיד לי שזה לא נורא כי לפעמים אני נכנסת לאובססיות לא רציונאליות ועצם זה שאני יודעת שזה לא רציונאלי קצת מרגיע אותי אבל לא באמת.
חוסר הרוגע שלי והוקצים והעצבים שזה לא עצבים שמישהו עיצבן אותי זה כאילו השרירים שלי לא בשליטה והלב דופק וכל יום אני נכנסת לאיזו חרדה חדשה. אני מנסה לרשום וקצת קשה לי, מרגיש לי כאילו אני רוצה ללחוץ על כל המקשים במקלדת ולשלוח אותו ככה
אתמול אבא שלי התקשר ואמר שהוא בא לקחת מישהו מנתב"ג ושהוא יעבור דרכי, אז ראיתי אותו אחרי שלושה חודשים בגלל שהנושא של אבא שלי עולה לי נורא בזמן האחרון ונורא קשה לי עם המרחק ושקשה לי לבוא ואמרתי לו שאחת הסיבות שאני לא באה זה אישתו והוא אמר שהוא כבר הרים ידיים במקרה הזה. מבחינתו הבעיה היא אצלי אבל אמרתי לו שניסיתי, ניסיתי לאהוב אותה ולפתוח את עצמי בפנייה אבל תמיד קיבלתי קונטרות או יציאות עוקצניות שמפילות אותי לריצפה. אמרתי לו גם שיש שתי שיר אחת שזאת אני ואחת שנמצאת אצלם, שאני לא טבעית ואני מנסה נורא להתאים את עצמי לבית הקר שלהם יחסית כי אני באה מתרבות יותר של "שכונה". אמרתי לו שאם היה יודע איך אני מתנהגת ברגיל שלי הוא היה מתכחש אליי (בצחוק כמובן) הוא שאל אותי אם אני אומרת "כפרה" ועניתי לו שמידי פעם. שאל אותי אם אני אומרת "נשמה" ואמרתי לו שזה ביטוי שגור אצלי שהוא חלק נכבד מהלקסיקון והוא אמר "אז את לא הבת שלי" ושנינו צחקנו בכללי הייתה פגישה נחמדה, שאלתי לגבי הטיסה שלהם לחו"ל לרגל בר המצווה של אחי, אם הפעם יזמינו אותי עקב הפעם הקודמת שלא הציע לי אפילו. אחרי הפעם ההיא הוא אמר לי שזאת הייתה טעות שלא תחזור עליה, אבל מהשיחה איתו הבנתי שה"טעות" הזאת תחזור על עצמה. אמרתי לו שהטיול פחות חשוב לי כמו זה שאני רוצה שהוא ירצה שאני אהיה שם. העיקר הכוונה כמו שאומרים.
בעוד פחות משבועיים יש לי בגרות במתמטיקה, יחידה אחת כמובן (והכי "קלה") ובגלל המצב הכלכלי הלחוץ והצמצומים שאני עושה בגלל הרכב לא לקחתי מורה פרטית ואני לומדת דרך סרטונים ביוטיוב. אם אני עוברת את הבגרות הזאת בציון טוב זה כנראה יהיה השיא של החיים שלי (עזבו פסיכומטרי ותואר, זה יהיה השיא של חיי)
ניסיתי כמה שיותר לשמור את הפוסט מסודר מבחינה תחבירית, מקווה שיצא בסדר
| |
פוסט
את הפוסט הראשון של השנה החדשה אני פותחת תוך כדי גמילה שנכפתה עליי- גם מטבק וגם מהדבר השני שאני מעשנתטוב אולי לא נכפה עליי עיניין הטבק. הוא נגמר אתמול בבוקר ורק יום ראשון הייתי אצל השיננית שהוציאה לי את הסימן עישון המכוער מבין שתי השיניים הקידמיות אז אני בסרטים שזה יחזור ומצחצחת בממוצע 10 דקות ביום ועושה חוט דנטלי 3 פעמים ביום ובודקת את השיניים 200 פעם ביום אז החלטתי שעד שאני לא בשנקין בחנות טבק הזולה אני לא קונה כלום (במצבי הכלכלי הנוכחי [וטרום קניית הרכב {בעזרת השמ}]). אבל בכל זאת שונררתי 5 סיגריות כמו מאניקית בלימודים היום. הייתה מישהי כל כך מתוקה שהביאה לי שתיים- "שתהיה לך אחת לאחר כך" ובאלוהים שאפילו המעט טבק שאני מעשנת, 5-6 סיגריות מגולגלות שאני אפילו לא מסיימת מכניס אותי לסרטים שעור הפנים שלי יזדקן וחס וחלילה אני אראה בגיל שלי ולא בת 12 וחצי אז אני משתדלת לשתות המון מים כדי לשמור על מאזן מאוזן הגמילה מהדבר השני הייתה ועדיין קשה לי מאוד בעיקר בקטע הריגשי ולהיות עם עצמי 24 שעות ביממה שברובן אני ערה זה לא משהו שהייתי מאחלת לאףףףףףףףףףףףף אחד ואני על קוצים. רקדתי היום משעה 10 בלילה עד 11 ורבע רצוף פלייליסטים ביוטיוב ואפילו החלפתי תלבושות תוך כדי. אז יש לי מלא אנרגיה ואני כאילו ממש עוד שנייה הולכת להתפוצץ
המון עשו פה רשימה של דברים שהם עשו בשנת 2014 ואני מנסה להמנע מזה כי אחת הבעיות הכי גדולות שלי זה רשימות של מה הספקתי ואני תמיד בסוף מרגישה כמו אפס כי לא קרה איזה משהו שאני יכולה להתגאות בו. בעצם התחלתי את הלימודים אבל הקולות בראש שאומרים לי שאני שם בחסד ולא בזכות מונעות ממני הנאה והנעה. ב22 יש לי בגרות במתמטיקה, הבגרות האחרונה שתשלים לי בגרות מלאה שאיכשהו עשיתי לבד בלי קורס ובלי מורים ובזיל הזול. נרשמתי לפני כמה חודשים שעוד הייתי אופטימית ונרשמתי לשלושה שאלונים ואיפה אני ואיפה חצי שאלון. מבחינתי השנה החדשה מתחילה ביומהולדת שלי, 2015 באמת שלא אומרת לי כלום ובשבילי לשנה החדשה יקראו "22" כי אלוהים אני אהיה בת פאקינג 22 וכשואלים אותי בת כמה אני עומד לי על הלשון 19 כי נראה לי שנתקעתי שם מבחינה תפקודית ובכל זאת אני אנסה לראות מה הספקתי מינואר האחרון. ינואר- לא זוכרת פבואר- לא זוכרת מרץ-התפטרתי אפריל- לא זוכרת מאי- לא זוכרת יוני- טסתי לברלין, בגרות בסוציולוגיה ומתודולוגיה יולי- נראה לי כלום אוגוסט- שכבתי עם החמוד מהקפה (תתפלאו אבל עבדתי על זה כמעט שנה)(#מכוערת) ספטמבר- מתביישת לספר אבל זה ממש גרוע, וצבעתי את החדר וחלק מהסלון אוקטובר- התחלתי לימוד מנטורינג, קניתי כרטיס להופעה של רובי (ראיתם איך אני מכניסה סתם דברים?) נובמבר- כלום והביי-פולר נתן את אותותיו דצמבר- כלום והביי-פולר עדיין נתן את אותותיו
נראה לי בשנה האחרונה ראיתי את אבא שלי 3 פעמים. לאחרונה אני בוכה הרבה בגלל אבא שלי כי אני מרגישה מוזנחת ביחס לאחים שלי, יותר נכון חצי אחים שלי וקצת פגועה מכך שאמר פעם שיעזור לי עם קניית רכב וברגע האמת לא מציע אפילו. הוא לא קמצן אבל הוא מבלבל מאוד. הייתי אולי שוקלת שאולי הם קצרים בכסף אם לא היו קונים רכב משפחתי חדש (והם לא יוצאים מהקיבוץ שתהיו בעניין, אבא ואשתו שניהם עובדים בתוך הקיבוץ והם מטיילים לאף מקום, סעמק לפחות היית בא לתל אביב :( ) הדבר שאני הכי מתחרטת עליו זה שבחיים לא ביקשתי ממנו עזרה, גם כשלא היו לי בגדים אוכל או שום דבר בעצם והיום אני מרגישה שמאוחר מידי לבקש, אבל עדיין מרגישה שמגיע לי מה שלא קיבלתי. מטמטם אותי לראות איך שאני גדלתי לעומת איך האחים שלי גדלים. הכי מתסכל זה לדעת שיכול להיות שהייתי בנאדם יותר בריא ויותר מתפקד אם הוא היה לוקח אותי איתו בגירושים
אני חייבת להודות שאני מתבאסת רצח שאיבדתי קוראים ומגיבים אפילו שזה קצת הגיע לי כי לא כתבתי הרבה אבל ממצב שהייתי בודקת לראות אם יש תגובות אני שוכחת בכלל שכתבתי אז על מה יש להגיב בכלל. אם באמת איבדתי את קוראיי אוכל להגיד שאני מנהלת יומן ולא בלוג
| |
זה באמת פורקן גדול
אני כותבת את זה ומתביישת לספר את זה ואפשר להגיד שאני פוחדת לכתוב את זה עוד מלפנות בוקר של יום רביעי.
אני כמעט בטוחה במאה אחוז שתחשבו שזה שטויות, אם אבא שלי לא גרם לי לבכות בגלל זה, אולי זה באמת לא כל כך נורא.
אז ככה, יום חמישי כמעט הייתה אמורה להיות לי בגרות במתמטיקה שזה היה מועד ב, לא ניגשתי לא' מכיוון שלא היה לי זמן ללמוד.
כשאתה אקסטרני ולומד לבד יש שתי אפשרויות להרשם לבגרות: אחת דרך האינטרנט שזאת אופציה שנסגרת בזמן די מכובד לפני הבחינה, ודרך מרב"ג שזה בית ספר ביפו שבאים אליו יום לפני הבחינה, ממלאים טופס, הולכים לדואר לשלם אגרה וחוזרים לקבל אישור להבחן.
ככה היה בתכנון שלי ללכת ביום רביעי ליפו להרשם לבגרות שאליה התכוננתי חודש וחצי והוצאתי 2000 שקל עליה.
לפנות בוקר של רביעי נכנסתי לאתר של משרד החינוך לראות באיזה שעות אפשר ללכת למרב"ג להרשם, ושם היה כתוב באותיות מודגשות שהמרב"ג סגור במועדי ב', זה משהו שהייתי שמה אליו לב אם לא הייתי עושה שם כבר מספר בגרויות והיה לי ביטחון בדרך ההרשמה הזאת.
באמת חברים, אני לא חושבת שבכיתי על משהו כל כך הרבה כמו שבכיתי על זה. ואני אפילו לא חושבת שזה בגלל כמה שהתכוננתי אלא כי כעסתי על עצמי כמה אני מטומטמת וכמה אני חסרת אחריות. ב-3 בלילה התקשרתי לאמא שלי שידעתי שיהיה סיכוי שהיא תוריד אותי למטה על כמה שאני מטומטמת אבל באמת בכמות כזאת של דמעות ונזלת כל כעס כלפיי היה נדחק החוצה. חוץ מאבא שלי, שזה בחלק השני של הפוסט.
אחד הדברים שהכי הטרידו אותי זה , שהבוס שהיה אמור להיות לי שסיפרתי עליו בוידאובלוג האחרון עזר לי כמה פעמים להתכונן למבחן הזה ובאמת השקיע כמה שעות טובות מחייו על לעזור לי. כנראה שאני עדיין קצת דלוקה עליו אם כל כך פחדתי לספר לו שבסופו של דבר אני לא יכולה לעשות את הבגרות שטימטמתי לו את המוח עליה כי פחדתי שיחשוב שאני מטומטמת ולא אחראית. כשהתקשרתי להודיע לו הבהרתי לו שעשיתי במקום ההוא מספר בחינות ולא היה לי מושג שזה לא תקף למועד ב'. הוא הגיב יחסית בסדר, אבל בטח חושב שאני אפס. הייתי שואלת אתכם אם אתם חושבים שאני מטומטמת ואפס וחסרת אחריות אבל אני פוחדת מה"ללא שם" שצץ פה מידי פעם לתת לי בראש ובאגו.
ביום הבחינה עוד הייתי יותר רגועה עד שקראתי שכל אלה שעשו מועד ב', יוכלו לגשת למועד ג' בגלל הטילים. ביררתי וגיליתי שזה רק מי שנרשם למועד ב'.
ואם מקודם הרגשתי חרא אז עכשיו הרגשתי כמו ביוב במחשבה שאם באמת הייתי עושה את מועד ב' הייתה לי הזדמנות לשפר.
ובאמת שכבר זה היה גדול עליי, ונוגה הייתה בהיסטריה מהאזעקות ומזה שהזכוכית של החלון רעדה כל פעם שהיה יירוט של טיל.
אז ביום חמישי ב7 וחצי בערב עשיתי החלטה מאוד לא נבונה ומאוד לא מחושבת והחלטתי לנסוע לאבא שלי שלא הייתי אצלו חצי שנה בקיבוץ ליד נהריה, 112 קילומטר מתל אביב סה"כ.
דבר ראשון אני רוצה לבקש מכם טובה: אם אני רושמת מתישהוא, או איכשהוא רומזת על כך שאני עומדת לנסוע לאבא שלי, תניעו אותי מזה. פשוט תפנצ'רו לי את הגלגלים או תרסקו לי את הרכב. וגם לנסוע ב-8 ולהגיע ב10 בדרך שהיא לא דרך זה רעיון גרוע מאוד.
;
באמצע הדרך בכניסה ליוקנעם, יש כביש מהיר שבמרכזו יש צומת מרומזרת ובצד הדרך מרכז קניות גדול. בכביש הזה נוסעים בערך על 90-100 קמ"ש והוא היה די ריק חוץ ממכונית אחת מלפניי. נסעתי מאחורי המכונית כשהיה ירוק מלא ברמזור ובכניסה לצומת המכונית שמלפניי בלמה בפתאומיות, לקח לי כמה שניות לקלוט שאני עוד שניה מתנגשת בה ב-90 קמ"ש, כמה סנטימטרים ממנה שברתי את ההגה ימינה ככה שצד ימין שלי השתפשף בצד שמאל שלה. האטתי כדי לסמן לה לבוא לצד אבל היא פשוט דפקה ספיד והמשיכה לנסוע.
נכנסתי למרכז הקניות לראות אם היה נזק למכונית וראיתי שהפגוש קצת נשבר אבל לא משהו קריטי.
התקשרתי לאבא שלי בהיסטריה והתחלתי לבכות כי הייתי כל כך מבוהלת, באמת שאם בשנייה אחת הייתי מתהמהמהת הייתי כנראה עם הכרית אוויר או יותר גרוע- אם הייתה מכונית בנתיב הימיני ובזמן שהייתי שוברת ימינה הייתי כנראה מתנגשת בנהג.
אבא שלי התעצבן וצעק עליי שזאת אשמתי, שלמה לא שמרתי מרחק. אמרתי לו שהייתי 100 מטר ממנה והיא בלמה בירוק מלא והוא התחיל להאשים אותי שזה היה רעיון גרוע לנסוע בלילה שרק שעה וחצי קודם הוא עודד אותי לצאת לדרך. אני הייתי מרוסקת ושבורה ובכיתי בהיסטריה ואמרתי לו שאני כבר לא רוצה לבוא לשם יותר והוא אמר לי בעצבים: "תודה רבה באמת שיר" וניתק לי. אחרי 2 דקות אישתו מתקשרת אליי ומנסה להרגיע אותי. זה אולי הפעם הראשונה שהגעתי לאבא שלי בזכות אישתו.
אז ברור שעכשיו אני בתל אביב ואתמול כשנכסתי לאיילון דרום קיבלה את פניי אזעקה, רוב המכוניות עצרו בצד הדרך אבל העדפתי להמשיך לנסוע כי לא רציתי שנוגה תיכנס שוב להסטריה בגלל האזעקה ותרוץ לתוך איילון. ואז באמת הייתי מתה. ליטרלי. לא משנה איך.
(דרך אגב, עשיתי את הבגרות בסוציולוגיה ושיטות מחקר ומקווה שאעבור. קראתי את התגובות לפני שני פוסטים ולגבי האוניברסיטה הפתוחה אין אופציה כי אין שם עבודה סוציאלית וגם אני צריכה מסגרת נוקשה יותר, מסתבר שאני ממש סתומה)
ובנוגע למלחמה: באמת הדבר הראשון שעלה לי בראש כשהייתה אזעקה בתל אביב היה: "אבל דווקא כשהבאתי את השטיח החדש???"
| |
אחים
אז את האחים שלי לא ראיתי מאז ינואר, שלושה חודשיםקשה לי ללכת לאבא שלי כי לא טוב לי שם ואני מרגישה זרה בבית הגדול הזה שיש בו צבעים חמים אבל מרגיש לי נורא קר אני לא סובלת ילדים אבל אוהבת את האחים שלי, במיוחד שהם גדלו קצת, הגדול בן 12 והקטנה בת 9 אחי מתמודד עם קשיים משלו, לצערי הוא מתעל אותם למקומות לא טובים (אחת הסייעות בגן קראה לו אלים בקטע סייקו) ואחותי כזאת בובה קטנה, ואני מתה מפחד שיהיו לה הפרעות אכילה כי שניהם מאוד מלאים וכבר יש לה ציצי. בגיל הזה זאת בושה, איזה קטע. אני יודעת שאם הייתי שם יותר זה היה רק עושה להם טוב, כי בניגוד להורים המקובעים והפוליטקלי קורט שלהם, אני נורא כנה וחושפת אותם למידע שכל הורה צריך לחשוף את הילד שלו, הרי להשאיר אותם תמימים לא יעזור, ברגע שהם מגיעים לחטיבה הם מקבלים כאפה של החיים, במיוחד בתחום המיני. נראה לי שכל ההגנה הזאת ממין בגיל צעיר מכניס אותם לא מוכנים לתחום כשהם גדלים ואז הם אבודים לגמרי. זאת הסיבה לדעתי למה כל העיניינים האלה מתחילים נורא מוקדם. הם ממש חיים בבועה, קיבוץ ליד נהריה, חור גדול והם בחיים לא היו בתל אביב ובאוטובוס ציבורי. כבר תקופה שאני מנסה לשכנע את אבא ואשתו שיבואו אליי לישון והופה!!! היום זה קורה!!! ניסיתי לחשוב למה זה כל כך מרגש אותי והבנתי שזה בגלל ששני העולמות שלי מתחברים. העולם בתל אביב והעולם של הקיבוץ שממנו אני מנסה להמנע. בדימיון שלי זה היה אמור להיות יותר מתוכנן, לא בחג כי תל אביב מפוצצת ולא בפסח, שאני לא מצליחה להשיג שמרים להכנת פיצה כי זה לא כשר. ההורים שלהם ישנים בתל אביב במלונית כמובן ליתר ביטחון. אמרתי לאבא שלי שצריך להביא להם כאפת מציאות כי הם כבר גדולים וצריכים לדעת להתמודד. אני בגיל של אחי כבר הייתי לבד לגמרי בבית כי אמא שלי הייתה ישנה אצל בני זוגה. אני באמת מתרגשת ולא יודעת מה לעשות איתם ממש. מה אפשר לעשות עם ילדים שכנראה יחטפו הלם תרבות בגלל שיש הרבה אנשים על המדרכה? מאז שנכנסתי לקשר אני מתחילה פתאום לנקות יותר את הבית, ולעשות קצת עוגות. איזה מוזר שגם שאנחנו לא נפגשים הרבה יש לי את המוטיבציה להיות נשית ולבלות עם מטאטא. לכאורה.
בטח אחותי תקבל מחזור בגיל 10 כמוני, הרי גם אני הייתי שמנמנה ומפותחת בגילה. היא תקבל את זה אחרת לגמרי כי היא עדיין מתעקשת על זה שהיא ילדה. היא אולי הילד היחיד בעולם שמפחד מוות להתבגר. אני מגיל 6 נורא הייתי עסוקה במין לצערי. הייתי מציירת מין, הייתי חושבת על מין והייתי רואה מין (ערוץ אגו על MUTE בסתר ב4 בבוקר) זה קטע שאחותי לא יודעת מה זה מחזור. ומה זה מין. אני בגיל 8 כבר ידעתי מה זה כששאלתי את אמא שלי מה זה החוט שיוצא לה מהפיפי. זה מוזר שעם כל ההעסקות עם מין באה גם רתיעה נורא גדולה. גם שהיה לי חבר בגיל 14 שהיה בן 16 וחצי חיכיתי שנשכב עד גיל 16 וחצי בעיקר כי לא הצלחתי (לא מספרים לנו שלא תמיד זה על הניסיון הראשון מצליח!!! )
ואחי כבר רואה קליפים של מיילי סיירוס, שזה הכי קרוב לפורנו שהוא יראה בזמן הקרוב. אולי הוא אינטלגנט, אבל נורא ילדותי.
זה מצחיק איך שהם גדלים, איך כל שנה קריטית בעיצוב של מי שהם יהיו כשהם יהיו גדולים, חשבתי על זה איך אני השתנתי משנה שעברה ושעוד מעט כבר לא יהיו שינויים ואז אני אתקע עם אופי מסויים, אני רק מקווה שאני אתקע על אופי כשאני במצב רוח טוב. אח שלי כבר עושה כאילו הוא מתעלם ממני כי זה כבר לא מגניב להתלהב מזה שהם רואים אותי, הרי הוא גדול ומגניב ואני בכלל בת איכס.
איך מונעים הפרעות אכילה? אני חושבת שאני צריכה לעשות עם אחותי קצת שופינג של דברים יפים כדי שתרגיש נוח במה שהיא לובשת ואולי בעקיפין גם עם הגוף שלה. איזה קטע שבגיל של אח שלי ששוקל יותר מ-65 קילו מגיל 11 אני ירדתי ממשקל 47 ל39 בגלל דיכאון. גם לו היו את החרדות שלו אבל התמודדנו עם זה בדרכים אחרות. אולי ככה זה כשאתה גדל עם טיפולים מסביבך מגיל 4 ולא חסר כל עזרה גם כשאתה ילד אומלל ומאבחנים שיש לך איזשהי בעיה בגיל 16 ולא איזה מיזונטרופ שאוהב לעשות כאילו הוא שונא את החיים
| |
דבר אחד בטוח אני יכולה להגיד על מאניה דיפרסיה כשאתה על כדורים: זה מלחיץזה מלחיץ כי בכל יום אתה יכול להרגיש שאתה נופל לבור ללא תחתית ושאין לך שום דבר לחיות למענו וזה גם לא צפוי, זה לא בא בהדרגה של יום לא-משו ואז נהיה עוד קצת לא משהו. תוך כמה שניות אתה יכול לעבור ממצב שבאמת אתה בסדר, אין שום דבר שאתה יכול לחשוב עליו שהוא באמת מפריע לך למצב שבו שאתה מרגיש באופן הכי בנאלי שאין לך תכלית ואין לך מישהו להעביר איתו את הדקות הבאות. אני יכולה להעיד על עצמי, א"עפ שאין הנחתום מעיד על עיסתו, שהשתפרתי בתור בנאדם ואני יותר חברותית ממה שהייתי, לא שזה ממש שיפור ניכר, אבל גם עם יותר ביטחון ובכללי יותר נעימה. חוץ מההתפרצויות שנאמרו כאן להנ"ל.
היה לי ידיד שהיה שכן שהיינו מעשנים ביחד והיינו נפגשים די בתדירות והפגישות היו אומנם שטחיות ולא מעניינות כל כך אבל זה העביר את הזמן. לאחרונה בגלל היובש הוא נפל ל"נייס גאי". היום באתי לבקר אותו והוא פשוט מחוק מהתחת ואין עם מי לדבר. הוא כאילו מנסה לדבר אבל הוא ממלמל. הבנתי שזה הזמן שלי לזוז אחרי שהוא שאל בפעם השלישית אחרי 5 דקות אם בא לי קפה. אני מרגישה נורא עצובה ובודדה ואין לי תחומי עיניין. עכשיו כמובן אני לא ממש אחפש כי בא לי לקבור את עצמי אבל בכללי חסר משהו.
לפעמים אני נתקפת מוטיבציה לא נורמאלית להצליח להיות מה שאני רוצה, העיקר שיספק אותי נפשית ופחות חשוב לי הכלכלית, ונרשמתי לשתי בגרויות כדי לקדם את המטרה. אתמול הייתה בגרות אחת ואני ממש ממש מקווה שאקבל 55. נהייתי כל כך אפתית שכשרוב הנבחנים היו בלחץ ושיננו את החומר לפני המבחן אני עוד הייתי חצי מסטולה.
שישי שבת עבר יחסית בסדר ובצורה מפתיעה לא סבלתי אצל אבא שלי. רק כשהמשפחה של אישתו באה הרגשתי ממש חרא אבל מצאתי מלא תמונות של אבא שלי כשהוא תינוק וילד ונער וקודם כל ממש התאהבתי בו הוא היה כל כך יפה שזה כואב. מה שגם שרואים בתמונות שלו שהוא מהנערים המופנמים והשקטים שכולן חרמניות עליהם בסדרות ובסרטים האמריקאים הוא היה נורא סקפטי שאני אסדר את האלבום אבל יצא לי משהו נדיר ויפה והאחים שלי היו לידי ושאלו אותי כל מיני שאלות על הסבאסבתא שהיו לנו ומתו כי הם לא הכירו אותם וגם אני בקושי אבל אבא שלי לא מוצא עליהם מילה. עם כמה שהוא חסר רגישות כלפי אחרים הוא נורא רגיש בעצמו. היה לנו בונדינג לי ולאבא שלי ואולי זה בגלל זה שהביטחון שלי עלה כי פעם נורא פחדתי אפילו לפנות אלי ונלחצתי אפילו לבקש ממנו משהו או לשאול אותו משהו פן יתעצבן אבל היום אני יותר עונה לו ויותר מראה לו את האופי שלי והוא אפילו זרם איתי על פאנץ' גס בנוסף הוא הביא לי שרשרת מזהב טהור של השם שלו שהוא קיבל לבר מצווה. רק אם הייתי יכולה לתאר לכם איך זה ריגש אותי. הבעיה שלאבא שלי יש אותו שם כמו של אחת הבני זוג הקודמים שלי. 
כשאמרתי לאחותי הקטנה שהיא אישה קטנה היא נעלבה ואמרה שהיא עדיין ילדה (9) אמרתי לה שזה טוב להיות אישה קטנה והיא התעקשה שאני לא אקרא לה ככה. אז אמרתי לה שהיא נערה היא אמרה שהיא לא נערה והיא ילדה אז אמרתי לה שעוד 3 שנים היא תהיה נערה היא שאלה אותי למה בגיל 12 אז עניתי לה שאז היא תקבל מחזור (למרות שאני קיבלתי בגיל 10!!!!!) היא שאלה אותי מה זה מחזור ואם יצאו לה זרעים אמרתי לה שזרעים זה אצל בנים אז היא שאלה אותי "זה מתי שיש שערות בפות?" כן ליאורי, יש גם שיערות בפות" "אבל אני לא רוצה שיערות בפות!" היא מחתה "אבל לכולן יש שיערות בפות, גם לי יש" "וזה כואב לך?" היא שאלה "לא" "ונתפס פיפי בשיער?"
"לא..." למרות שתכלס אף פעם לא חשבתי על זה ואז היא הלכה והשבעתי אותה לא לספר לאמא שלה. היא לא תרשה לי לבוא לשם יותר
והחלקתי את השיער בהחקלת קראטין ויצאתי מכוערת  ביי
| |
האחות הכי טובה בעולם
אחרי הפוסט הקודם שהתקטננתי על אחיי הקטנוניים וזה שיש להם יומהולדת ושום דבר לא ישמח אותם והתחושה שלי שאני חייבת להפגיז אחרי ארבעה חודשים של העדרות יצא לי להתקל במישהו שמסתבר שהוא ביג-שוט בקרב הילדים שיש להם ממיר של "יס"
אף אחד מאיתנו הניצבים לא זיהה אותו חוץ מאיזו מישהי שאמרה שהוא משתתף בסדרת ילדים ("יומני החופש הגדול")
התקשרתי לאבא שלי לשאול אם האחים שלי רואים את הסדרה הזאת, אחרי שהוא אמר לי שכן הוצאתי את אחרון הישראלי שלי ואז התיישבתי בשושו
בימים האחרונים יש לי משהו שלא היה לי הרבה זמן, כנראה בגלל שהתחלתי לחפף עם הכדורים המצב המאוזן שלי התחיל להתנדנד ושוב מצאתי את עצמי באמצע מקום ציבורי כמעט שוברת צלחת צורחת ובורחת
הצלחתי להרגיע את עצמי והיו לי כאבי ראש זוועתיים, כבר כמה ימים שיש לי כאבי ראש
אבא שלי התקשר וסיננתי אותו שוב ושוב ושוב עד שהרגשתי אשמה כי ידעתי שאני אוכל על זה כאפות מאוחר יותר
התקשרתי אליו חזרה ובלי ששמתי לב התחלתי לבכות בלי סיבה גלוייה או סמוייה אבל בכיתי בשקט כי כשאני עצובה אבא שלי נשמע לא מרוצה. פאק איט אתם עלולים לחשוב אבל זאת האינטרקציה היחידה שאני מקבלת ממנו
;אין לי הרבה מה לכתוב וחבל כי לפני שאני הולכת לישון מתנגנים לי פוסטים בראש ורובם כל כך נורא מוצלחים אבל שם זה נשאר, בראש והפעם היחידה בחיים שתשמעו אותי אומרת את זה כי אני שונאתתתתתתתת את זה אבללל
הרגע הזה שאת באה לקנות טבק ונותנים לך מתנה לבחור מצית של קליפר במזל שלך ואז את באה הבייתה להדליק סיגריה ורואה את זה:
והחלטתי שאני רוצה להתחתן. לא. אני חייבת להתחתן. אני חייבת שיהיה לי מישהו לסנג'ר על בסיס יומיומי להוריד את נוגה ולהוריד את הזבל ולשטוף כלים כי לי כבר יש כאבי ראש אבל זה לא אומר שלא אתן לו, כי למזלו של בעלי לעתיד אני אלרגית לחלב פרה וחלב סוייה מלא באסטרוגן אז אני מלאת הורמונים מיותרים. כל סצנת סקס שאני רואה בסדרה מדליקה אותי והשיא היה בסרט "היא" שמישהו עושה שם שיחת סקס בטלפון עם מערכת הפעלה עם אינטלגנציה מלאכותית
התחרמנתי משיחת סקס עם מערכת הפעלה בעלת אינטלגנציה מלאכותית
| |
אתה, אתה הייתי עומד בזה?
האם 20 זה הגיל שבו אני משתווה לגדולים ממני?
תמיד הייתי הקטנה בין האנשים שאיתם הייתה לי אינטרקציה. לא ברור אם הצורך שלי באנשים גדולים יותר הוביל אותי לזה או פשוט שמבחינת מחשבה אני יותר מתחברת לגדולים יותר
מצד שני, גם בסיומת העשרה הייתי בעיקר מנהלת שיחות עם סבא שלי שביננו יש הפרש של 45 שנה (כן, נו) וכרגע הבחורה שאני איתה באמת בקשר רציף היא דודה שלי, שביננו יש רק (!) 17 שנה
מצד אחר גם יש אנשים בגילי. בערך. או יותר קטנים, שאני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליהם. אבל בכללי בעבודה שאני בוחרת לעצמי בד"כ אני הילדה.
כשאני רואה שיש לי קוראים אפילו בגיל 25 שלכאורה בשבילי זה הפרש מזערי, אני קצת מרגישה מאויימת לא לדבר יותר מידי שטויות, פן יעזבו אותי וירגישו שאני לא משתווה לרמתם האינטלקטואלית, אע"פ שאני מכירה בני 40 ו50 פלוס עם אינטלגנציה של ילד בן 14.
ובכללי אני חושבת שילדים צריך להפשיר בין הגילאים 11 עד 17, בעיקר הבנים.
אני רואה את אחי שהוא בן 12, ומגיל 11 אני שמה לב לאופי הקקה שהם מפתחים בגילאים האלה.
למרות שקשה לי לראות את אחי בתור ילד בן 11 ממוצע. זה ישמע סוטה אבל קשה לי לדמיין את אחי מתחיל לאונן או בכלל נמשך לבנות המין השני (לגמרי לא הומו, בגיל 3 הייתה לו ההתאהבות הראשונה באיזה ביצ'. מסתבר שאנחנו מפתחות את זה עוד ברחם) או לחשוב ששנה מעכשיו זה היה הגיל בו התנשקתי פעם ראשונה והיה לי חבר רציני.
אני זוכרת אז בגבעת חביבה קרוב לגיל 14 שהוא הבחור שהיה החבר הראשון שלי השתפשף בי והיו לי תחושות סותרות של איזה נעים לאוי ואבוי מה אני עושה מפה
את אחי? אין מצב. לא עד גיל 17 מינימום. הוא נורא ילדותי תלותי ומפונק ובכלל ככה זה הגיל שלהם. אם בגילו, או בעצם שנה מאוחר יותר כי בגיל 12 אתה לא מקבל מתנות אתה מקבל צ'קים לכיסוי הבת מצווה רצית משחק פשוט או אפילו חיקוי שלו ב-50 שקל, היום הדרישות שלהם הן משחקי קונסולות במאות שקלים. זין, אחי קיבל בגיל 9 אקס-בוקס מאבא שלי. כשאני רציתי אקס בוקס וכבר הייתי בת 18 הוא סרב, למזלי החבר שהיה לי באותה תקופה קנה לי אחד מכספו (היה יותר גדול ממני, שוב) והרוויח די טוב אז הרגשתי פחות מנודה.
אני לא ראיתי את האחים שלי כבר 4 חודשים. והפינוק שלהם מובן באופן בו הקיבוצים מתנהלים היום: בתים פרטיים שמביישים כל אידיאולוגיה קיבוצית וגדר מלבנים לקיבוצניקים עילאיים ומתנשאים שחס וחלילה לא יפריעו לשלוות הנפש שלהם.
בזמן שאחיי גדלים בשפע אני גדלתי בצנע. עד לפני כמה זמן הרגשתי רגשות נחיתות ותחושה של "לא פייר" למה הם גדלים עם תנאים יותר מבסיסיים של כביסה, הרבה יותר מידי משחקים, בגדים שראויים ללבוש ואוכל זמין בכל שעות היממה והכי הכי חשוב: טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שהיה עושה לי רק טוב אם היו מאבחנים אותי קודם ולא היו חושבים שאני סתם פגומה חברתית.
היום אני שמחה שלא גדלתי ככה כי אני יותר מחוברת למציאות. נכון שהתנאים שלי היו תת תנאים ונדפקתי לגמרי מאמא לא כשירה וסביבת לימודים לוקה בחסר ששמעתי כמה אני מכוערת בילדותי על בסיס יומי כי כולם פה חצי ערסים אבל לפחות מבחינת ההתנהלות אני יכולה להגיד שמגיל 18 אני רשמית עצמאית. כבר מגיל קטן הייתי די לבד כי לאמא היום בני זוג שהיא הייתה ישנה אצלם אבל בכל זאת, ההתמודדות שלי עם רגעי משבר הרבה יותר טובה ממה שלאחים שלי יהיה.
אחותי זה סיפור אחר. מגיל 4 שמתי לב שהיא גאון עוד בארוחה המשפחתית שלהם בה סבתא שלה אמרה לסבא שלה שלא יאכל כל כך הרבה והיא אמרה לה : "אבל סבתא, הוא יאכל כמה שהוא צריך..." ושם היא שבתה את ליבי.
לשניהם יש יומהולדת ולאחי ממש לא בא לי להשקיע כי ברור שהוא לא יהיה מרוצה ואני ממש לא מתכוונת לבזבז חצי משכורת על משחק קונסולה מטומטם אבל לאחותי וואלה בה לי להפציץ. עם איזה בגד מגניב מ"תל אביב" כמו שהם מתלהבים (אף פעם לא היו בתל אביב!!!) או איזה תכשיט יפה.
שנה שעברה קניתי לה פסלון מעיסת נייר של פייה מנחלת ביניימין. חשבתי שהיא לא הייתה מרוצה עד שראיתי שהיא שמה אותה בזווית שמשקיפה עליה ליד המיטה. רק כי פלטתי שזה ישמור עליה בלילה
ולמה אני לא הולכת לשם? בגלל אמא שלהם כמובן. היא לא אוהבת אותי ואני למדתי להבין שאני לא יכולה לאהוב אותה כי אז אני רק אתאכזב כל פעם מחדש מהיציאות חסרות הרגישות והטאקט שלה.
ולעזאזל, אי אפשר לזיין לילדים את השכל. כל הכייף בילדים שאפשר לזיין להם את השכל כדי להעשיר את העולם הצר שלהם ולהתחמק מסיטואציות שצריך להסביר איזה משהו כבד או שאין לך כוח ואתה מנפנף אותם. אבל ההורים שלהם? הווו לאאא הם כועסים עליי כשאני עושה את זה.
כשאחי היה בגיל גן חובה שכבתי איתו על הטרמפולינה ואמרתי לו שיש גמד שמקפץ על העננים ואמרתי לו להסתכל טוב טוב כי אולי הוא יבחין בו. אמא שלו קיבלה עליי קריזה
WTF אישה
לגמרי צריך להעביר את הילדים היום טיפול בהלם. לשלוח אותם לדרום תל אביב עם השגחה צמודה כמובן או לגמול אותם מטכנולוגייה משוכללת עד גיל 15 או עד שיוכלו לחסוך קצת כסף כדי להבין את ערכו ושהוא באמת לא פשוט תופח לו בבנק.
ומנגד- ישיבה עם הדודה בקיבוץ שלה שאלף אלפי הבדלות באמת מגניב והילדים רצים יחפים ומתנחלים אחד אצל השני בבתים והאנשים נחמדים ונדיבים באופן מפתיע. צירפתי את התמונה הזאת כי היא לא מתפנפנת כמו הקודמת, ואני אוהבת אותה כי אני לא נראית כמו כדור. איזה כייפית הדודה הזאת. קיבוצניקית לשבח
| |
אמרתי לסבא שלי, "נכון שיש את הפניות החדות ברכבת? לפעמים אני מתפללת שהיא תרד מהפסים ותתרסק""אני ממש בדיכאון, אני בדיכאון-דיכאון, רשמי כזה, לא דיכאון של עצב. דיכאון של 'מה אני עושה עם החיים שלי' ". ותמיד שאני אומרת את זה הוא נראה כאילו קצת בא לו למות ואז הוא הזמין הפוך. הוא אמר לברמן שהבנות שלו קוראות לו "זקן" כשהוא מזמין נס. ואז אלתרתי למה הפוך זה יותר מלכותי מנס.
ואז אני אומרת לו כמה שאני צריכה שינוי. אבא שלי הזה, כל הזמן שואל במה אפשר לעזור אבל העזרה כל כך יכולה להיות פשוטה לו וכלום לא עושה עם זה. אבא עכשיו מנהל הבריכה בקיבוץ שבו הוא גר. שעתיים נסיעה ממני אבא גר ואני לא חושבת שאי פעם סלחתי לו על זה. כשהייתי בטיפול נמרץ אבא אמר משהו על איך זה מרגיש שילדים שלו בבית חולים. ושכחתי שאני הבת שלו ורציתי להגיד לו: "אבל עמית וליאור בסדר" ובדיוק התפוצץ לי וריד וכל המיטה הייתה דם. אני רואה שהרבה מפנטזים על היום שהם יראו להורים שלהם "מה זה". שיהיו באשפוז ויאשימו אותם, אבל אבדתי את המומנטום. לא עשיתי כלום בשביל לעשות לאף אחד שום דבר ואפילו לא נהניתי מהספק של כל הדברים שהייתי יכולה לבקש, לא עשיתי כלום מרוב שזה היה רצון טהור ללכת. ועכשיו יש לי את הדיכאון המלכותי הזה שהוא דיכאון של מבוגרים רציונאלי נורא יש לי סיבה להיות מדוכאת וזה ברוך
אני שונאת את החיים שלי אני שונאת את החיים שלי ואני שונאת את עצמי יותר. אני לא חושבת שאתם יודעים כמה אני שונאת את עצמי. אני מסתכלת על כל הוידיואים שאני עושה ואני מתביישת בעצמי. אני כל כך מפחדת שיחשבו שאני מטומטמת ואני כזאת פרופסור לענייני אובדנות בתוך הראש אבל מי היה יכול לנחש. כשהרצון ללכת מהעולם הוא כל כך טהור ונקי כשלא רוצים שאף אחד ידע פשוט להתעופף מהחלון
אז אבא שלי מנהל הבריכה אני בטוחה שהוא יכול לעשות לי ג'סטה של לעבוד בבית הקפה שפתחו שאף אחד לא סיפר לי בכלל, ראיתי בפייסבוק, או למכור ארטיקים מזויינים ולאכול את הדיאט כי כל החברות שלי נורא רזות ולא אוכלות הרבה ויש לי בולמוסים של מוות והוא אמר לי שזה החלום שלו שהייתי גרה ואמרתי לו "תשכיר לי חדר בקיבוץ לתקופה" וזה נפל בין הכסאות כמו שאני נופלת בד"כ בין הכסאות.
זה נורא מעליב ש זה נורא מעליב כש זה נורא מעליב כי ואני נעלבת מהמון דברים ורוב הזמן אני מרגישה נורא מטומטמת מטומטמת ויש לי זרועות גדולות ידעתם שאני לא הולכת עם גופיות כי אני מתביישת?
אני שונאת מאוד ובא לי שינוי אבל אין לי כישורים חברתיים או מוטיבציה ויש לי מחשבות על שלוות עולמים נורא תמימה אני לא חושבת שהקוראים פה בכלל הבינו שהייתי בטיפול נמרץ שלושה ימים כי חוויתי התנתקות רוחנית ולקחתי את המינון הכי גבוה שהייתי יכולה לחשוב עליו ושזה נס שאני כותבת עכשיו כי הרופאים בכלל הכינו את המשפחה שלי ל"ביי ביי" וחודש אחרי רק בכיתי שלא ניסיתי קצת יותר ולא סיפרתי למשפחה שאחרי שבאו לקחת אותי לבית חולים לקחתי עוד כמה בשושו ליתר ביטחון אבל היו עליי איזה חמישה רופאים שעשו עבודה מרהיבה
אבל השיער שלי באמת נראה טוב בבית חולים, לפחות זה והנה יציאה מטומטמת
| |
להתאבד זה לא באופנה
בא לי שישימו אותי באוטובוס מתפוצץ ככה שבטעות, שבסבבה, שככה וסתםעצב זה יותר אנושי מדיכאון, אתמול הייתי מאוד עצובה היום ישנתי עד שעה 9 וחצי בלילה, מאתמול בלילה שזה יוצא שלא היה לי יום
עשו לי ביופסיה בבפנים של הכושלאמאשלי, פפילומה יש, 90 אחוז שטרום סרטני, אז אם ה-10 אחוז האלה יפגיזו אז באמת שיש לי מזל, אבל אני מדממת כמו פגועת מלחמה כי מישהו לקח לי משהו במפנים, חתיכה קטנה כזאת כשהוא אמר לי עם צבט: "תשתעלי" ואז צעקתי עליו "אייייייייה מה זה??????"
ואז עבודה ואיזה דיכאון יא רבאנן, אתם יודעים שרק לכם אני מספרת? לא דיברתי עם אבא שלי כבר חודש בגלל שבא לרמת גן עם אחי למשחק כדורגל ולא הציע לבקר אותי אחר כך, אבל הבעיה הבאמת גדולה פה היא שהוא לא בא לבקר אותי 10 שנים. מחר יש לו יום הולדת. קמתי במיוחד ב-9 בבוקר מסטולה מהחיים כדי להזמין לו בטלפון פרחים מחנות מנהרייה. "17 חמניות!" ביקשתי כדי שישלים את ה-100 שקל בשביל שישלים את ה-40 שקל של המשלוח. אבא התקשר אחר כך להגיד תודה ואיכשהו כל הנתק הזה באשמתי. הוא כמו הבוס הגדול שגורם לך לשכוח מה שרצית להגיד וכל מה שרציתי להגיד זה שהוא אבא שלי והוא יכול לשים את האגו בצד וליצור איתי קשר אם זה ממש חשוב לו.
גם להחזיר אותי יותר לתל אביב הוא לא יכול בגלל הגב. היה לי זמן להתארגן ולנסוע אליהם, זה יום הולדת 50 זה כל כך עגול שבא לי למות. לא נסעתי. אני כל כך פח אשפתות עכשיו שבאמת לא בא לי לעשות כלום. והוא מנהל את הבריכה של הקיבוץ, איזה יופי ואיזה עצב, כל משהו טוב שקורה להם גורם לי לדמוע. הוא שלח לי את הזר והוא נראה ערבי. ממש לא מה שרציתי.
אמא באה אחר כך בהפתעה וצרחות כמה צרחות כמה ירידות ואני בוכה בוכה והיא אומרת שיש לי את הוירוס הזה בגלל כל ה"צי" שאני הבאתי למיטה, ובכלל לא שכבתי עם כל כך הרבה גברים. וקונדומדום אני התחלתי לרדת עליה שבמקום להיות נשואה היא החליפה חברים כל שנתיים ואם אני אהיה כמוהה אני מעדיפה להתאבד כבר מעכשיו. בגילי היא כבר הייתה נשואה.
וצרחות ובכי ואני מתחת לפוך והיא צורחת מהצד ואני מתקשרת לדודה שלי שתבוא אבל היא לא יכולה לבוא, כמה מפתיע. אני מתחננת, תלכי מפה, ואז אני אומרת לה שאני אעיף אותה בכוח. היא אומרת לי "אני אחטיף לך סטירה", ואני אומרת, "אני אחטיף לך 2". ומוסיפה: "אני לא בת 6 יותר"
והיא הולכת ואני פה ומדמם לי עוד מהבדיקה, נכנסת להתקלח וכל הבדידות הזאת ושאף אחד לא רוצה לבוא ואף אחד לא ממש אוהב וסבא שהפתיע אותי לפני חצי שעה עם אוכל שבא לי למות ממנו. אני במקלחת ואני ממש משתדלת לא לבכות ומה זה שורף לי האף אבל שקט לא בוכים יותר בחיים רק אם מישהו דוחף לך מחט
| |
כ.ח.ש
אני מנסה להיות בסדר אני תמיד מנסה להיות בסדראבל הכל לא בסדר ואני מכחישה ואני עושה עגילים בפופיקים כי זה גורם לי להרגיש שאני נעלה ומתגברת על הפחדים שלי ואני הוגשתי לטסט פנימי במינימום שיעורים ועברתי תיאוריה ראשונה והתנהגתי כאילו מינימום השגתי את העולם ואשתו אבל לא השגתי כלום והדמעות מטשטשות לי את הראייה ואני מכחישה שאני לא מדברת עם אבא שלי, ובצדק, ואני מכחישה את זה שהוא לא יוצר איתי קשר בכלל והוא ויתר עליי בקלות כמו שהמון מוותרים עליי בקלות ואני לא מרשה לעצמי לבכות כי אני פתטית בפני עצמי אבל אני רוצה שתבכו לי, שתראו לי את הפגמים שלכם ואני אוכל לנשק לכם את הפצעים עם הסובלנות שלי והאכפתיות שאני מנסה לשכנע את עצמי שיש לי רק בשביל אנשים מסויימים כי האמת, אני חרא בנאדם ואני רעה נורא ואני צועקת ומוכיחה אנשים שאני לא מחבבת.
ואני מנסה לענות לאסמסים ולהודעות בפייסבוק אבל אני שקועה בעולם של סדרות שאני מכריחה את עצמי לאהוב כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות ומכחישה כל בדידות שצצה לה על פני השטח כי אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי ועם הראש שלי.
והדלקת הנוראית בצוואר הרחם שאני לא מצליחה להוציא את המילים "סרטן" או "טרום סרטן" מהמוח המחורבן שלי, שולחת את אותותיה, וגם אם זה לא זה, מחכה לי ניתוח לייזר נהדר ואני לא יכולה ללכת יותר לשירותים ולגלות דם והדמעות חונקות אותי כי אני נורא מנסה להכחיש הכל וכלום לא מוכחש ובעצם חשבתי על זה כל הזמן המחורבן הזה.
אוי גרון שלי, יפה שלי, נהדר שלי ונחנק שלי, די כבר, הרגת אותי ויש פה יותר מידי סימני פיסוק בפוסט הזה ואני לא מחבבת אותו יותר. אני אשמור על מעטפת יפה של דיסטנס, כי כשאתם רואים מי אני יוצא לכם שחשבתם שאני יותר גבוהה.
אבא אבא לא מדבר איתי אבא אבא אני לא יכולה להפקיד את הצ'קים, אני אהיה תאבת בצע כמו אמא שלי אני לא יכולה להיות כמוה. כל יום אני מפלחת מהעבודה דברים לאנשים שאני אוהבת. לחם, פיצוחים, עוגיות. הרבה עוגיות. פשוט מחביאה בשקית, אבל אף פעם לא באמת בשבילי, מבינים? אני צריכה לתת לכם משהו בתמורה שאתם חיים, מבינים? אבל אין, אני לא יכולה לתת לכם כלום ושום דבר כי אני חסרת נשמה כי היא ברחה לי ביחד עם הכחשות.
אני אספר לכם משהו על הלילות שלי: אני נרדמת ב5-6 בבוקר עם הציפורים המזויינות האלה ואני לא יכולה לישון על הבטן בגלל הפופיק היפה שלי שאני מעריכה יתר על המידה שהצלחתי לחורר אותו כי נורא פחדתי אבל בגיל 14 עשיתי נזם שכואב כפליים ושרדתי וזה למה עליתי על האנקונדה כי ילדים בני 10 עושים את זה 7 פעמים אבל אחרי פעם אחת אני תפסתי מונית הבייתה כי הלכתי למות באמת באמת. הכדורים החדשים למאניה הרסו את כל ההתקדמות שלי בעבודה כי אז הייתי יכולה לדבר והם נורא נפלאים ופעלו מהר וממש מהר והם עושים לי רגישות לריחות ואני מקבלת בחילה ואני לא יכולה להתעסק עם הטבק לנרגילה אבל עד לפני שבועיים שלושה הייתי מעשנת חמישה ראשים ביום ועכשיו אני עומדת על אחד או אפס. אני אכריח את עצמי ב5 בבוקר להדליק אחד בשביל הסיכוי הקטן שזה יעשה לי "ראש" למרות שאחרי כל כך הרבה עישונים אני צריכה הפסקה של חודש כדי שזה יזיז לי את הקצה של הזין.
ביי אני הולכת לטפל בחלקים הפנימיים שלי אבל אין באמת משהו שאני יכולה לעשות ולא באמת סיפרתי את זה חוץ מאמא והחברים הקרובים כי אני לא יכולה לספר לסבא וסבתא ולדודות כי התבגרתי קצת קצת ואני שמה את הטובה הנפשית שלהם קצת מלפני שלי אבל אני סתם אומרת כי אני לא יכולה לשמוע זיוני שכל, אבל באמת, זה יהרוג את סבתא שלי. אתם צריכים לראות אותה כשכואב לי הראש. היום התחשק לי שפה גבוהה.
| |
גם אני ילדה של אלוהים
אח שלי בחדר שלו מפרפר מהתקף חרדה ואבא שלי מחבק אותובום ישר לשנת 2005, אבא שלי היה אי שם בצפון הרחוק עם המשפחה החדשה שלו, אני בהתקף בשירותים של הבית ספר בוכה בוכה בוכה אף אחד לא מחבק אותי באה הבייתה חוטפת איומים מאמא מרזה 8 קילו מלחץ ודיכאון חוטפת עוד צעקות חוטפת "לא פלא שאין לך חברים עם הפרצוף הזה שלך" חוטפת מאבא שזאת עוגמת נפש עד שאני באה והפרצוף שלי, ואני באותו הגיל כמו אחי לראות את זה מעורר בי רחמים עצמיים. לא לאחי, לי ראיתי גרוע יותר. חוויתי גרוע יותר
מעבירים אותו מאחד לשני כמו בובת סמרטוטים, מי ירגיע אותו יותר טוב לעזאזל, מי ואני רואה אותו במיטה מתפרפר לו שוכבת על המיטה ושמה עליו את הראש לא אומרת לו כלום מלטפת לו את הראש נרגע
אני מנסה להגיד לעצמי, התחשלת, טוב שעברת רצח אופי בילדותך אבל למה אותו האבא מחבק בשר מבשרו אבל אחר
עזבו אין לי כוח לדבר על זה אין לי כוח לדבר על כלום.
אני נהיית נדיבה מידי פעם ופעם אני בmood של הדחקה אלוהים ואני לא ביחסים כל כך טובים, אולי כי אני לא חושבת עליו מספיק. אבל הוא אמור לאהוב אותי כמו שהוא אוהב את כולם אבל אני מרגישה שהוא שכח אותי אי שם בדרך. אלוהים, אם אתה שומע, אני כן צריכה טובות. אל תעשה את זה בלב שלם רק זרוק לי עצם באמת שאני מדחיקה לפעמים קצת כואב לי בגרון ואני עוצרת לפאוזה קטנה הלם קרב, וואלה זה קרה, שיט אני צריכה לבכות עכשיו? לא, עדיף לחכות שיבוא בבום. ושוב השאלה, מי יאהב אותי כמו אלוהים שאוהב את הילדים שלו (אבל לא כמו ישו, הוא גמר עם מסמרים על קרש) אני שואלת על מי לכעוס, עליי, עליו. עליי עליי זה תמיד אני משהו בי לא בסדר
קשה לי לדמיין שהישועה תבוא מישראבלוג. הכרתי פה כבר ואני לא רוצה להכיר בשנית אני כל כך זהירה היום. אי אפשר לעשות לי לייקים פה או לחפש אותי בגוגל או לחפש אותי במנוע חיפוש בתוך האתר אין לי אימייל אל תצרו איתי קשר אלא אם כן ממש ממש חשוב לכם אבל אתם לא רוצים לתקוע לי משהו בתחת, כי זה אבוד מראש יש לי שם שיניים
אני הכי שונאת שמצדיקים. אל תצדיקו אף אחד תעשו טובה אם אתם רוצים להגיב תגידו לי מילים חמות לא נחמות נחמות זה לחלשיייייייייייייייים
אני גזורה על השיר הזה
זה קטע חיטטתי לי בפייסבוק וראיתי שבאותו תאריך שפתחתי את הבלוג נראיתי ככה: וזה שלושה חודשים אחרי שגילחתי את השיער אז דמיינו לכם... חתכתי את הירכיים ברשותכם
| |
דיכאון של לילה
הייתי כל כך מדוכאת ביורו דיסני בגיל 12.אבא שלי לקח אותי לטיול בת מצווה שאחותי נולדה בדיוק כל הטיול הרגשתי שהוא מתחרט שהוא פה ולא שם. אני חושבת על הטיול ואם אני אחשוב על זה לעומק אני עלולה לבכות. לא יודעת אם ניצלתי אותו כראוי היחסים איתו לא היו כל כך טובים באותה תקופה, לא ממש תקשרנו. את אמסטרדם דווקא אהבתי. קשה לי לחשוב שזה היה לפני שמונה שנים, זה מדכא אותי לחשוב איך הזמן עבר מהר. הייתי כל כך מדוכאת ולא רעבה, לא הייתי אנורקסית אבל לא הייתי רעבה. המשפחה לא הבינה את זה בזמנו, הייתי כל כך מדוכאת שלא אכלתי. בדיעבד אולי היו מתייחסים אליי אחרת ולא היו מייסרים אותי. הגעתי למשקל 39 ואני מספרת את המספר כי לא הייתי אנורקסית, הייתי כל כך בדיכאון. היה לי רע בבית ספר. הלוואי והייתי יכולה לחזור על הטיול עם אבא שלי עוד פעם. אני לא רוצה לטוס לחו"ל, חוץ מההופעה של רובי ביולי באמסטרדם. לפני שנתיים הייתי בהופעה שלו בדנמרק, החבר הקודם שלי בדיוק נפרד ממני וכל הטיול הייתי בדיכאון אטומי, לא יצאתי מהחדר. אני בחיים לא אסלח לו על שיחת הטלפון שנתן לי בעודי בחדר בדנמרק. בחיים לא אסלח לו על זה שגרם לי להרגיש רע והשאיר אותי בחדר. הוא היה מחורבן אבל לפחות הוא אהב אותי. אני אוהבת אנשים אחרים עכשיו, אוהבים אותי. בהופעה הייתי באופוריה.
הלוואי והייתי יכולה לחזור ליורו דיסני ולהנות הפעם. אני מתקשרת עם אבא שלי יותר טוב והפעם אולי אוכל צ'יפס, אם אהיה במשקל נורמאלי. יש לי מחנק בגרון. אני לא יכולה לא להרגיש אשם על זה שלקח אותי בעל כורחו כשאחותי נולדה, ראיתי את האכזבה בעיניים שלו, ראיתי את האכזבה שלי מעצמי. את אמסטרדם אהבתי ואני רוצה לחזור לשם. כל כך דיכא אותי שלא הייתי יכולה להנות כראוי לטיול בת מצווה. לפני שנה אבא שלי לקח את משפחתו החדשה ואחיי ואשתו לטיול סקי ולא הוזמנתי. אם אחשוב על זה אתחיל לבכות. אומרים לי לא להתרכז בעבר אבל אני כועסת ופגועה בבר מצווה של אחי אני מאמינה שייקח אותו לאמריקה. אפשר להגיד שאולי ישקיע בו יותר ממה שהשקיע בי, כמו בילדותי. אני מקווה ויש לי תקווה שייקח אותי גם. לא יודעת איך אהיה בחו"ל אבל אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר אם לא אוזמן. אני חושבת שהדחקתי את חוסר ההזמנה הקודמת והמשכתי לבוא. היום לא הייתי באה, היום אני חזקה ויש לי אופי ואני יכולה להחזיר. מלחיץ אותי קצת לדבר איתו ואני חושבת שאשתו לא משתגעת עליי. והנה אני בוכה בטעות ואני שונאת לבכות. הלוואי וייקח אותי שוב ליורו דיסני. ראיתי את החוש השישי פעם שלישית והעלו הצגה של זה שהצליח להוציא חרב מהאבן.. היה את זה שם. ביורו דיסני, התפדחתי לעלות. אני יודעת שהיום הייתי מצליחה להוציא את החרב כי הייתי עדינה איתה. הוא ייקח את אחי לאמריקה. לא הייתי באמריקה, זה היה יקר מידי אז ואחותי נולדה. לא הייתי יכולה להרגיש יותר רגשות אשם מזה. הייתי בת 12 ובמוחי הייתי בת 60. לא התחברתי לילדים האחרים ואבא היה מאוכזב. אני לא רוצה לענות לו לטלפונים כדי שלא יהיה מאוכזב. הוא מסיע אותי לתל אביב כי קשה לי לחזור ברכבת בחושך, זה מדכא אותי. זה נטל עליו אבל הלוואי והיה רואה את זה כ"בונדינג". הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולהנות כמו שהייתי אמורה, ואני מבטיחה אבא, הייתי אוכלת את הצ'יפס המזויין.
| |
אבא ואני
אבא אסף אותי בשעה עשר וחצי בלילה אחרי שהיה בחתונה אליו לקיבוץ, למשפחתו.הם גרים בקיבוץ ובנו חומה מסביב לבית הגדול שלהם עם עצי הזית. הייתי שבר כלי עוד כשנכנסתי לאוטו. אחרי חצי קילומטר היו לי דמעות בעיניים. אני לא יכולה לדבר עם אבא, הוא זר לי. אבל אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד. שאלתי אותו על סבתא שלי שנפטרה, והאם רצתה להתאבד אז כשאושפזה בגהה. הוא אמר שהיא לא רצתה להתאבד, אבל לא היה לה רצון לחיות.
אמרתי לו שאני מיואשת, שאני מוצאת נחמה בלא להיות. הוא סיפר לי על אחי למחצה בן ה-11 שסובל מחרדות והתקפים ואמר שהוא "הולך בדרכי". התעצבנתי על מה שאמר וטענתי שהוא רואה אותי פעם בחודשיים, ואין לי השפעה עליו, ואיזה מן מודל לחיקוי אני אם ללכת בדרכי אומר להשתגע. סיפרתי לו עליי בגיל 11, מדוכאת, בלי חברים, בוכה בשירותי בית הספר היסודי. הוא הרים את קולו, כצפוי, ואמר שהוא לא פחות סובל ממני.
הסתכלתי עליו דומעת ואמרתי לו, "יודע מה? לפחות יש לו אוכל חם על השולחן. לפחות יש לו חצר ובגדים נקיים" בניגוד אליי בגילו עם אמא, ובכיתי. הוא האשים אותי בכך שאני בחרתי את זה. אמרתי לו שהייתי בת 11
אמרתי לו שהוא היה אבא מחורבן, ובתגובה השיב שהוא לא מת והוא עדיין אבא שלי. ואני יכולה לקרוא לו "בן זונה" מצדו.
אמרתי לו שהוא לא מאמין בי. אמר לא נכון.
שאלתי אותו, ואמרתי לו, תענה לי בכנות עכשיו, אתה רואה אותי עם בעל וילדים? הוא ענה לי, "לא" שאלתי אותו למה לא הוא ענה לי, "למה כן?"
ואז רציתי להראות לו כמה מוצלחת אני אהיה, שאהיה שם דבר אבל אבא שלי לא מאמין שאהיה אמא, ואישה לגבר שיאהב אותה אז מה הטעם, אני שואלת? עכשיו, אני רוצה הבייתה
| |
קסטות על ישראל
קראתי בטעות לרקטות "קסטות", ואז התחלתי לדמיין מטר של קסטות נופל על הדרוםוזה נורא הצחיק אותי אז כתבתי את הסטטוס הבא: "דבר שיצא לי להגיד בתור תל אביבית: "הלימודים בדרום בוטלו בגלל שלא מפסיקות לרדת שם קסטות"". ופרסמתי את זה. וכבר יותר מיממה אני אוכלת סרט שמי שראה את זה נפגע ממני, או חשב חלילה שאני מזלזלת. אני נכנסת לסרטים בפול כוח, אני לא אתפלא אם העיניין הזה יעיק עליי גם בשבוע הבא, עד שאני אשמע קבוצה של 20 אנשים לפחות שאומרים לי "לא! זה לא נשמע פוגע! כן! כן שמים לב שאמרת את זה בטעות!" אבל ככל שאני שואלת יותר אנשים אם זה נשמע פוגעני הם אומרים לי שזה נראה כאילו קצת לא אכפת לי. אז אני בסרט
היום הייתי עם אמא שלי בנחלת ביניימין בתל אביב שזה נמצא ליד שוק הכרמל שזה אומר הרבה שטח פתוח. אחרי שיצאנו מהשוק אל הרחבה הגדולה שבתחילת היריד התחילה אזעקה. אחר כך קניתי שני בריושים והתבאסתי שאף אחד לא התקשר אליי. אבל אז שמתי לב שכולם מסביבי מדברים בטלפון ומקללים את אלוהים שנפלו הקווים, אז הרגשתי קצת יותר טוב.
אחי בן ה-11 התקשר אליי בפאניקה אם אני בסדר. מלחמת לבנון השנייה ממש דפקה לו את העמידות בפני מצבי לחץ והוא סובל עד היום מהרטבות במיטה, חרדות נטישה ופחדנות כללית. לפני קצת יותר משנתיים הינו בלונה פארק. עליתי על האנקונדה עם החבר שהיה לי באותה התקופה וכשירדתי הוא חיכה לי בוכה בצד כי הוא פחד שיקרה לי משהו. אז דיברתי איתו ונתתי לו לשמוע איזה סבבה לי ברחוב ושכולם ממש סבבה ושהכל בכלל סבבה ושזה בכלל זיקוקים.
מאוחר יותר היום קיבלתי תמונה שלי עם אבא שלי מחתונה של בת דוד שהייתי בה לפני שבועיים, וקיבלתי ממנו את התגובה הבאה: 'סה חמוד. מאחותי אגב, לא קיבלתי כלום. (ד"א, אם יצאתי יפה בתמונה אבל לא דומה לעצמי, מה זה אומר?)
| |
רגשי נחיתות
באה מקודם הרקדנית שאבא שלי ואשתו "אמצו" מלהקת המחול מפרוייקט שבאים 30 רקדים מדי שנה מרחבי העולםכל השנה הזאת שהיא באה אליהם הצלחתי להמנע מלראות אותה לא הייתי באה ימי שישי שהיא הייתה שם, הייתי מבטלת והם כעיקרון יודעים שאני מרגישה רע עם כל הסיפור הזה. הרי אני בעצמי באה פעם בחודשיים ונוכחותה כל יום שם או אפילו פעם בשבוע מרגישה קצת כמו לקיחת מקום. היא באה בהפתעה והייתי בגינה, כמעט הקאתי רצתי לקצה השני 1.80 רזה ויפה, ואני ראיתי מקודם תמונות שלי במצלמה ביקשתי מאבא שלי חולצה שלו, אני עם שק עליי כי אני מתביישת. המשפחה של אשתו של אבא מכירה אותה כבר. פעם אחרונה שבאתי שאלו בשולחן: "מה קרה, למה X לא באה?"
אני מסתתרת בחדר ובא לי לבכות איזו בושה לפני יומיים ביציאה כשהרגשתי רע רציתי לכסות את הפנים מבושה אני חושבת שזה מחמיר, מרגישה רע על ביסים טעימים ומיותרים אבל עדיין, לא סופרת ולא בוררת. בחיים לא שוב.
אני פה בחדר ובאה עכשיו גם אחיינית של אשתו של אבא. כוסית ויפה, שתיהן משוחחות זו עם זו. מרגישה כאילו חזרתי לבית ספר, אני הברווזון המכוער, ההאוט סיידרית. כמה שאנסה לשכנע את עצמי שהשלמתי עם זה נוחתת עלי סיטואציה שגורמת לי לרצות למות.
עוד מעט הארוחה, הרקדנית יותר בבית פה ממני. אתבייש למזוג לצלחת? אהיה בשקט בזמן שהיפות מדברות? אשתו של אבא שלי אוהבת אותה יותר ממני, איזו שמחה שהיא באה. לי בקושי אמרה שלום, בכלל לא אמרה לי מזל טוב ליומהולדת.
| |
dislike
קניתי מחשב נייד חדש דרך לינקים שאבא שלי שלח לי עם מספר דגמים של חברות שונות, הוא משתתף איתי בשליש מחיר.
באותו היום שקיבלתי אותו פירסמתי את הסטטוס הבא בפייסבוק:
"אע"פ שנקנה באינטרנט, ללא ניסיון ובהימור שעלה די הרבה, אני גאה להכריז: יש לי את הלפטופ הכי יפה שחברת dell אי פעם ייצרו!"
כשאבא נכנס הבייתה באתי אליו והוא הניח את הלפטופ שלי ליד שלי.
הדבר הראשון שאמר לי, בציניות הכואבת הזאת ובטון המפחיד הזה
"ממש אהבתי את הסטטוס שלך על הלפטופ... בלי ניסיון, הימור לא בטוח... יפה מאוד."
אמרתי לו, זה באמת נקנה בלי שנראה אותו, זה דרך תמונה לא הייתה דרך לדעת אם זה טוב.
"כן? ואני חיפשתי מלא, וביררתי, את בחרת דרך קישורים ששלחתי לך... אני מצטער להגיד אבל מה שכתבת זה פשוט בולשיט."
הלכתי לחדר.
אחרי כמה זמן באתי אליו למטבח עם הלפטופ פתוח על הסטטוס והצבעתי עליו-
"רואה את החלק השני של המשפט? שזה המחשב הכי יפה שחברת "דל" אי פעם ייצרו??"
"אבל זה לא נכון!" הוא צדק
"יש להם יפים יותר!"
הלכתי לחדר והתחלתי לבכות. לא דיברנו מאז ואני מתביישת להגיד
שאני פוחדת מאבא שלי וכל החוצפנות שלי והלשון החדרה שלי והביטחון שלי
הולכים לעזאזל.
בא לי הבייתה.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
