"הרגע הרגתי מישהו.
וסביר להניח שהוא נושם,
וסביר להניח שהוא פועם,
אבל הרגתי אותו מבפנים.
ויום אחד הוא יקום לתחייה,
לחיים חדשים.
לא התכוונתי
וזה בכלל לא היה בכוונה.
אני לא אשמה בכך שאני חתיכת בת זונה"
נכתב לאחר שנפרדתי מבן הזוג השני שלי ארז (8 חודשים)
ארז היה החבר השני שלי
הוא אהב אותי אהבה גדולה שאני חושבת שעוד לא אהבו אותי ככה בקטע זוגי, אבל זה לצערי לא היה כל כך הדדי
אני זוכרת שלא יכולתי להתנשק איתו כי נגעלתי
לא הצלחנו לשכב כי התכווצתי, וגם כשכן זה כשהרגשתי חייבת כי הוא נתן לי סיפוק ואני לא הייתי יכולה להחזיר לו בחזרה.
מה שהוא לימד אותי אבל זה משמעות של חיבוק. בזמן האחרון אני שוכחת דברים שקרו לי בקשרים אחרים אבל אני זוכרת כמה הוא היה אסיר תודה על כל חיבוק. הוא היה הראשון שהצלחתי להירדם איתו, לפני זה לא יכולתי הירדם לא ליד הבנזוג הראשון, לא ליד חברה בכיתה א' ולא עד אותו השלב. אני זוכרת שהייתי מכריחה אותו לאכול דוריטוס חמוץ-חריף כדי שאוכל לנשנש ממנו והוא היה עושה כאילו הוא עומד להקיא וזה הרגיז אותי אבל לא הייתי יכולה להגיד כלום כי אז הוא היה מפסיק לדבר איתי. אמא שלו הייתה קונה לי דיאט קולה וזה גרם לי תחושה של חמימות.
החלק הכי טוב היה כשצבעו לנו את הבית, אמא שלו הסכימה לי לקחת את נוגה (הכלבה) אליהם הבייתה ל-3 ימים!!!!!!!!!!
ומוזר שרק עכשיו נזכרתי בזה כי זה פרח לי מהראש. אבל היה הייתה משוגעת ופחדתי שהיא תעשה לה משהו.
אבל היו עוד קטעים נחמדים. כשהייתי באה לשם הם היו מזמינים לי מוניות ואמא שלו הייתה משלמת, שזה מת"א לראשל"צ שזה די הרבה כסף שלא חסר לה, אבל זה עדיין ממש נדיב.
ארז היה קצת לא בסדר.
עם כל האהבה שהוא חש הוא הסב לי המון רע ביומיום
הכרנו בבה"ח גהה (היינו שם 9 חודשים במחלקה פתוחה. אני נכנסתי לשם ב-23 לנובמבר ויצאתי ב-31 לאוגוסט. הוא נכנס שבוע לפניי ויצא באותו היום) ויצא שרוב הזמן היינו ביחד.לקראת סוף השהות הוא היה מעדיף לבלות את זמנו בשינה ולעשות לי פרצוף חמוץ. הוא לא היה מגיע באיזהשהו שלב מסויים כמעט בכלל כי הוא לא היה יכול לקום. אני זוכרת שצרחתי לו בטלפון ובכיתי והתחננתי שיבוא כבר לעזאזל כי עומדים להעיף אותו והוא במצב לא טוב.
אני זוכרת עוד לפני שהיינו ביחד הוא התנהג אליי כמו מאנייק, ובצדק כי היה לי חבר. אבל הוא היה ממרר לי את החיים. הוא היה מדבר אליי כמו אל זבל.
אחרי שהיינו ביחד הוא היה מדבר אליי מגעיל בגהה. בכללי הוא היה פסיכי, הוא היה מאוד מסוכן שם. היו רעים שהייתי יושבת לידו ורועדת מפחד.
כשהייתי באה אליו הבייתה רציתי לקבור את עצמי מבושה, איך החבר שלי מתנהג לאמא שלו.
הוא היה צורח ומאיים עלייה, משפיל אותה ומעליב אותה. אם היא הייתה מציעה לו אוכל בזמן שלא מתאים לו הוא היה קם עומד מעלייה (הוא כמעט 1.90) תופס לה ביד ומאיים עלייה מה הוא יעשה לה אם היא לא תסתום את הפה שלה, "יא חתיכת פסיכית"
כל בוקר הייתי מתקשרת להעיר אותו, ובימים שהוא לא היה בא גם אני לא הייתי באה עד שכמעט העיפו גם אותי.
כשהייתי מגיעה לשם הוא היה נרדם על הספסל וניסיתי להעיר אותו ושיגיד לי בוקר טוב אבל הוא התעלם והמשיך לישון
הוא היה קנאי בצורה הכי נוראית שיש. כל טלפון שהיה לי הוא היה קם לראות מי זה. הוא היה מחטט לי באסמים, ומנסה להצליב "גרסאות" של סיפורים. יום אחד דיברתי עם סבא שלי על הסרט האחרון שהוא ראה, והוא קפץ ואמר ש"חשבתי שהסרט האחרון היה.." והוא לא דיבר איתי יומיים והפחיד אותי בגלל שחשב שהלכתי עם מישהו אחר. הוא גם פרץ לי לאימייל ביום שנפרדתי ממנו וראה שכתבתי משהו לחבר הראשון שלי. לא היה לי חברים והוא חזר מהצבא וביקשתי להיפגש והוא דחה אותי כמו מאנייק (ביום של הפרידה, זה לא פשוט). שלחתי לו (לקודם) הודעה שזה לא היה לעיניין שהוא לא הודיע לי בסוף אפילו אם זה לא ילך. כמה עלבונות אני קיבלתי, הוא סיפר את זה לאמא שלו
והיא המטירה עליי קללות וקונספירציות לא מהעולם הזה. היא דרשה ממני דברים שהיא הביאה לי חצי שנה לפני, קראה לי (לא מול הפנים) "זונה", "שרמוטה", "ידעתי שהיא כזאת! ראיתי עליה!" וכלה ב-"היא עשתה בך כשפים". מרוקאית אסלית אמיתית !!!!!!!!
יום אחד הוא דרש ממני את הפרטיות שלי, במלוא מובן המילה. אחרי שהוא קלט הוא בכה לי בטלפון שהוא פסיכי
רוב הזמן עם ארז היה ללכת על קליפות ביצים. פחדתי מהתגובות שלו כל הזמן, והוא היה הדבר היחיד שהיה לי. הדבר הכי נורא שכן הייתי בקשר עם החבר הראשון והייתי צריכה להסתיר ממנו דרכים לראות זאת. הוא לא השאיר לי ברירה, הרגשתי שהוא מתעלל בי.
היום אני רואה שזאת היה בחירה גרועה, לא בגלל המעשה אלא בגלל שברחתי לבנאדם הלא נכון והלוואי והייתי יכולה לחתוך את זה כמה שיותר מהר.
נפרדתי ממנו לאחר שעשיתי משהו שלא הייתי יכולה לעמוד בו, וקצת אחרי ועד היום יש נתק מוחלט. הוא חסם אותי בכל מקום אפשרי ולא שמעתי ממנו יותר. אני כל כך פוחדת ממנו, פחד תהומי שקשה לי להסביר אותו.
אם אני אראה אותו ברחוב אני יודעת שאני אכנס לחרדות למשך כמה ימים ולא אפסיק לבכות. אני לא אהיה עצובה כי הוא לא שלי יותר, אלא כי אני פוחדת. לא יודעת ממה. הוא לא הרביץ בי ולא התעלל בי פיזית. נפשית אולי
אני מאחלת לו באמת שיהיה לו טוב, הוא יוכל להצליח בחייו כי יש לו מוח פנומנאלי.
אבל אני יודעת, לפחות בזמן הקרוב, שהוא לא יהיה מאושר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
צוייר לפני קצת יותר משנה
