 כינוי:
שין גימל בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
לפחות יש מה לעשן?
בגיל 18 כשחבר שלי לשעבר נפרד ממני הוא התחיל לצאת עם מישהי אחרת מישראבלוג
המישהי הזאת ניהלה בלוג שרובו היה סקס אבל רק בדיעבד גיליתי שהיא כותבת עליו. זה היה עוד רגיש ואפילו התקשרתי אליו בוכה וצורחת למה הוא נותן לה לרשום דברים כאלה כשאני רואה. באותו רגע הייתי בטוחה שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי באינטרנט.
היום אני מפחדת מהאינטרנט
אני מפחדת גם לרשום כאן אבל פוסטים מתנהלים בראשי כמעט כל הזמן. אם הייתי יכולה להעביר את המסקנות והמחשבות שלי היה יכול לצאת אחלה ספר, אבל לא, אני מפחדת. אני גם מפחדת לצייר כי אני יודעת שאם אצייר אני אקיא את מה שיושב לי בלב
שנה ו28 יום עברו מאז שהכרתי את ההוא שחשבתי שיהיה בעלי, הראשון שהיה לי רגש אהבה אמיתי אליו מזה שנים, פוסט טראומטי מהצבא שעזב אותי כי בעבר הייתי עם יהודי-נוצרי מיפו. אני בכלל לא חשבתי על זה שהוא ערבי. וגם אם הייתי משוכנעת בזה בודאות לא הייתי מספרת את זה לפוסט טראומטי. לאחר שבועיים הוא התחיל לצאת עם מישהי
בספטמבר שוב חיטטתי לו בפייסבוק, ולא רק שהם עשו "במערכת יחסים" (שזה מגוחך חברים זה כמו לצעוק במזדרון כיתה ו' "יש לי חבר!!!!") הם גם טסו לספרד. באותו רגע הייתי משוכנעת שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי באינטרנט
מחקתי את האפליקציה מהפלאפון והיום אני בקושי נכנסת לפייסבוק
אם היום אני מרגישה סטוקרית, פעם הייתי עוקבת בפייסבוק של הפאנקיסט, מי שקורא כאן יכול להזכר באובססיה שהייתה לי אליו לפני שנתיים, משהו לא נורמאלי שאפילו אני ידעתי שאלו לא רגשות אהבה אלא אובססיה
לא יודעת איפה הייתה התפנית שהסתדר לי המוח ויצאה לי האובססיה הזאת. אולי כי תמיד ידעתי שזה לא אמיתי
לפני 5 דקות ראיתי תמונות שלו עם חברה שלו בפיסבוק. כל כך כעסתי על עצמי שבזבזתי עליו חלק נכבד מהבריאות הנפשית והגופנית שלי
אבל מה לגבי האובססיה השנייה? שלה כן היה פוטנציאל? יותר משנה עברה. לפני שנה בכיתי לאמא שלי בפחד שאני מפחדת שזה "יתקע" לי. שאני לא אשתחרר ממנו בחיים. היא אמרה לי שזה יעבור עם הזמן אבל אני לא חושבת שהיא העריכה נכון את העיוות הרגשי שלי
למה אם אני רואה את העולם בכזה גוון שחור וריאלסטי, למה אני נופלת בפח האשליות של מערכות היחסים?
שכשאתה פוגש את ה"אחד" זה בהכרח צריך להיות אהבה במבט ראשון? רוצים להיות ביחד כל כל כל כל הזמן?
גם איתו, כשחשבתי שהוא האחד שלי אחרי שבחיים לא הרגשתי, הייתי צריכה מרחק. אני מנסה להזכיר לעצמי שהזיכרון לא בהכרח תאם את המציאות.
כן היה לי טוב, אבל גם הייתי צריכה את הלבד. אני זוכרת שהוא הציע מראש להפגש ליום אחרי וקצת התבאסתי כי רציתי קצת מנוחה
אני חושבת שכל כך רציתי ביחד עד ששכחתי שאני בכלל טיפוס של לבד
יותר משנה עברה וזה הכי הרבה שאני מסוגלת לכתוב עליו. אני ממציאה לעצמי אמונות, חשבתי שאם אעלה את זה על הכתב זה יתקע. אבל השיטות שלי לא עובדות מסתבר וזה נתקע במילא
כל הפוסט נכתב ברגשות אשם גדולים כי התחלתי לצאת עם מישהו חמוד וההשוואות שאני עושה הן עם ההוא בלתי נמנעות ולא הוגנות אליו בכלל
אני מחבבת אותו מאוד אבל בו זמנית מנסה לרסן את החיה שבי, את העצבים המתפרצים. הוא כל הזמן מחבק אותי וזה בסדר, אבל מספיק פעם אחת שאני ארצה לקום ויהיה לי קשה כי הוא מושך אותי אחורה אני מתפרצת. מדהים איך בשנייה אני נדלקת ומכבה את עצמי (לא כי אני נרגעת טבעי)
אחרי כל פעם שאני מתעצבנת אני מסתכלת עליו ובא לי לחבק אותו ולבכות
קשה לי עם זה שהוא "טוב" מידי. מבטל את עצמו בשבילי. זה נשמע חלומי אבל בפועל אני בתחושה של לא נעים לי כי אני לא מצליחה לתגמל אותו. לא כי אני חייבת, אני באמת רוצה שיהיה לו נעים אבל מסתבר שהנעים שלו הולך לפי הנעים שלי ואז כבר לא בא לי כלום
זה תקף גם לתחום המיני. אני מרגישה חוסר איזון ואני מרגישה ככ רע עם עצמי שאני לא מצליחה לספק אותו עד שאני נמנעת ממצבים מיניים
איך אני יכולה להסביר את זה שכשאנחנו ביחד אני מרגישה קצת מועקה אבל כשהוא הולך אני פתאום הרבה יותר מחבבת אותו?
הקטע הכי דפוק הוא שאני הכי מחבבת אותו כשהוא ישן
יש בזה משהו כזה חסר אונים וחשוף כמו כלבלב קטן ורק בא לי לטפס עליו אבל כשהוא קם ונוגע בי אני מתמלאת ברגשות רעים ועוזבת את הסיטאציה כי בסוף כנראה אני שוב ארגיש רע וכבר יורד לי
כוס אמק עם האהבה האמיתית שלכם. של האהבה ממבט ראשון ומדברים על הכלללל כל הלילה והסקס מדהים מזדיינים 8 פעמים גומרים 10
שאלתי את דודה שלי שחמסה חמסה נמצאת בזוגיות הכי יפה שראיתי בחיי, אם היא ובעלה מדברים הרבה או דיברו כל הזמן כשהם התחילו להיות ביחד. היא אמרה שלא
שאלתי אותה אם היא התחילה לצאת איתו בידיעה שהיא רוצה להיות איתי for ever והיא בכלל אמרה שהיא לא ככ התלהבה ממנו בהתחלה
אז בעצם.... כמה זוגיות מהסרטים אני מכירה אישית ולא דרך הרשתות החברתיות והטלוויזיה? אחת. והיא לא בהכרח עומדת בחוקים שלכם
| |
כמעט סוף סוף של מה אבל
יש משהו אחד שעידנתי בבלוג הזה עם השנים וזאת הפרעת האכילהאני מרגישה שהמון מהדברים שעוברים לי בראש יכולים להזיק למישהי או מישהו , למרות שאני לא מאמינה בתפיסה שאני משליכה על עצמי אני מפחדת לרשום שאני מתביישת לצאת מהבית כי עליתי קילו 200, כי בתוך תוכי אני יודעת שזה שטויות אבל כל 200 גרם הופכים דבר שמובן מאליו כמו ללכת, לפעולה לא נעימה שבה אני מודעת לכל תנועה קטנה של הגוף והיריכיים, מרגישה מגושמת ומבויישת, למרות שאם אני משליכה על מישהי מבחוץ, זה יראה לי כדבר שהוא לגמרי תפיסה מוטעית ואולי בעיה
אולי יש עוד דבר אחד שאולי לא הזכרתי שזה הPTSD שאני התביישתי לרשום כי זה כנראה אירוע מגיל 5 ואני לא זוכרת, אבל הפגנתי תסמינים חולים מנטלית כמו לדמיין אנשים מזדיינים בשביל לנסות להרדם בגיל 6, לא יכולה שנוגעים בי, כל גבר מהווה איום אלא אם אני מעוניינת בו רומנטית, גם את הגברים שמשפחה לא מסוגלת לחבק. אני לא ישנה מכיתה א' ויש לי חושים של חתול שזה קשה לתפקד ככה היום אצל הפסיכיטר הציע לי ללכת למקום של נפגעות תקיפה מינית אבל אני אמרתי, ומה אני אגיד? לכולן יש סיפור ומה אגיד? שלא זוכרת. שלא חלילה יתפרש כזלזול מצידן. וכמו הרבה כמוני לפעמים בכלל חושבת שכל הבעיות שלי מומצאות
הוא גם הציע לי אשפוז יום (הייתי בעבר) והתנגדתי נחרצות שאל אותי למה. שאלתי אותו- היית פעם מאושפז? הוא אמר לי לא אמרתי לו שאני לא מאחלת לו ושלא יאחל לי מה שאני לא מאחלת לו
לא מעט דיברתי איתו על זה שבשוויץ יש המתת חסד לדיכאון ומתוסכלת שיש פיתרון אבל הוא לא פה שאלתי אותו, אם זה היה חוקי בישראל והייתי באה אליך זמן ארוך ולא היה שינוי, היית מאשר לי? הוא אמר שאולי אמרתי לו שאני מעבר לדיכאון. אני כבר לא פה
בדרך חזור היה עיקול ממש מסוכן בכביש ודימיינתי איך אני מסובבת את ההגה ומתנגשת בגדר וגומרת הכל. ואז התחלתי לבכות כי לכמה רגעים אני שקלתי זאת ברצינות ואז דימיינתי את המשפחה
אני כבר חצי רגל בחוץ כבר שנים. הילדות ביליתי בודדה בחדר מפוחדת מקיאה מחרדות ובוכה מדיכאון תקראו את הפוסט הראשון של הבלוג הזה ותבינו
לקחתי קסנקס לפני כתיבת הפוסט כי היה לי קשה לגשת לזה למרות שרציתי אז אני מקווה שלא הזקתי במילותיי
עוד מעט הסוף של הבלוג הזה מה יהיה הסוף
| |
אל תמחוק אותי
אני כבר שלושה ימים בלי הכדורים המייצבים אז אני לא יודעת אם הבום הפתאומי הזה שהרגשתי הוא רגש אותנטי או חריגה כימיקליתהפוסט הקודם שלי היה על כך שהאהבה היא לא בשבילי. אני כותבת את הבלוג הזה מגיל 17, 2010. אתמול נודע לי שהיום בגיל 24 אחרי 7 שנים, לא יהיה בלוג יותר. מבחינתי זה מרגיש כ... זהו? אין? זה הסוף? 7 שנים שרפתי בלזיין את המוח כמה אני מתה ושבורה ואין אפילו איזו אנחת רווחה בסוף? זה מרגיש לי יותר גרוע מלבזבז שעתיים על סרט שלא מתקדם לשום מקום רק שזה החיים שלי ובסוף אני לא מתבאסת וממשיכה הלאה, אני עושה חישוב מסלול מחדש. האם החיים האלה שלא שווים צפייה של שעתיים בסרט, שווים עשרות שנים של חיים?
אני כבר בקושי בישרא וכבר לצערי לא ממש קוראת ואם פעם הייתי ממש "בקיעה" פה היום זה נאדה. מידי פעם אני נתקלת בבלוג של מישהו או מישהי שהייתי מדברת או אפילו נפגשתי איתם וזה ממש נעים לקרוא, כאילו כלום לא השתנה עם הרשתות החברתיות, סגנון הכתיבה של הכותבים נשאר זהה לסגנון שלהם וגם אני במעט פוסטים שאני רושמת מרגישה שכשכן אני כותבת זה זורם לי.
רוב הזמן אני סובלת ממה שיש לי כבר יותר משנה שזאת חרדת כתיבה, זה קורה לי גם בפייסבוק. אני לא כותבת סטטוסים זה גורם לי לחרדה. לפעמים אני מתה מתה לכתוב פה וכבר נכתבים לי פוסטים בראש אבל כשזה בא לשלב ההוצאה לפועל אני נתקעת. הפוסט הקודם נלקח כשהייתי תחת השפעת קסנקס שאז אני ממש זן ואוהב את כולם
אבל תמיד בראש מאחורה יש את ישרא בלוג. החברים הראשונים שלי היו מפה, חנן ועלמה. החבר הראשון שלי בגיל 14. החבר השני בגיל 17-18, הקבוצה של החמניות שהקמתי, האנשים שפגשתי לאורך הדרך... זה לא כמו שאם אני הייתי סוגרת מיוזמתי, המקום עדיין היה נשאר והיה איזה בסיס איתן בשורשים לחזור אליו. זה כמו לשרוף ספריה. ועם כמה ששומם פה, אני לפעמים מעדיפה שזה לא מסחרי כמו שחלק מהבלוגרים שהצליחו עסקית מפה עשו, הייתה תקופה לפני 10 שנים שזה היה רשת חברתית לכל דבר. היום זה שריד אריכאולוגי שהולכים להשמיד, אבל חלקנו שעדיין פה כאן מסיבה מסויימת. אני מודעת כמעט לכל סיבה של מעשה שאני עושה חוץ מהכתיבה. כמובן שלקבל תגובות כמו בפוסט הקודם זה ממלא שאין מילים אבל בפועל לא כל פוסט אצלי ככה הייתה תקופה לא זוכרת מתי שהיו גם שמועות על סגירה אז הדפסתי את כל הבלוג. אני צריכה לראות מאיפה הפסקתי ולהמשיך. למרות שהמסקנה הברורה היא שזה סיפור שלא שווה לקרוא
| |
פרפקטנשלאג
לפעמים אני לא מבינה איך אני לא מתמוטטתאולי זה מראה כמה ההוויה האנושית היום מפונקת שומעת אנשים שישנו "רק" 5\6\7 שעות שינה, או "לא אכלו 3 שעות" וכן תכלס זה לא תמיד נעים ולא תמיד מרענן, אבל לא משהו ששווה להתלונן עליו כל כך מנגד יש אותי שעל פי כל חוקי ההגיון הייתי אמורה מזמן לאבד את ההכרה
לוקח לי שעתיים מינימום להרדם בלילה עם שגרת OCD שמחמירה עם החרדה. כלומר, אם לא אהיה על צד ימין, אעשה פיפי 3 פעמים בזמן שאני מנסה להרדם(ואיכשהו תמיד יש עוד ועוד פיפי) או אהיה עם הידיים והרגליים באותה תנוחה, אני לא ארדם ואחרי שנרדמתי, כל 20 דק יקיצה, לא משנה כמה קר בחוץ אני אהיה מים מזיעה של חלום עם צוואר תפוס וסדין משוחרר אחרי 5 שעות בערך אני לא יכולה לעבוד על עצמי יותר ואני פשוט קמה מהמיטה. בדכ ליקיצה הסופית שלי יש שעה קבועה שמבלי שעון אקום בה כי יש לי קטע כל כך מפגר עם זמנים ושעות שהשעון הביולוגי שלי ממש ראוי לשבח
בבוקר, בידיעה שאני צריכה ללכת לגיהנום הזה, אני קמה מראש בחרדה ואחרי חצי שעה בערך קשה לי לנשום דופק לי הלב ובא לי להקיא כל הנסיעה ללימודים אני עושה תרגילי נשימה כדי לא לעשות תאונת דרכים בלימודים אני בחרדה נוראית מלראות אותו מלראות אותה והכי גרוע לראות את שניהם ואני לא מצליחה להכניס לפה כלום חוץ ממים וגם זה לא תמיד, אז עד שאני חוזרת הבייתה בערך ב4 אני בלי אוכל מהערב של יום קודם, על פחות מ4 שעות שינה לא רציפות
לפעמים בלימודים אני מרגישה שמהמתח הלחץ דם שלי נמוך מאוד וקשה לי לאחוז בדברים מבלי להפיל אותם (מצית וסיגריה בדכ) או שאני עומדת ליפול. ברגע שאני יודעת שאין עליי איום או יודעת שלא יהיה משהו לא נעים להתמודד איתו, אני מצליחה לנשום
אתמול בלילה דיברתי עם המנהלת של המקום שאמרה לי שהסייקו חוזרת היום. הרגשתי חסרת אונים ומיואשת ולא ידעתי עם מי לדבר ומתוך אינסטינקט התקשרתי לז' שבכלל כל הזין הזה בגללו. בכיתי שאני לא יודעת מה לעשות ואני מפחדת לחזור ללימודים. הוא ניסה לתת כוחות בדרך המטומטמת שלו, אבל בצורה מסויימת זה קצת עזר לי כי גם המצב איתו לא היה לי נעים ואני אוהבת לדעת איפה דברים עומדים, ואיפה אנשים עומדים ולאיזה יחס אני צריכה לצפות בשביל לא לחטוף כאפה הפחד שלי שהשלימו כבר, ובאמת אמר לי שהיא התקשרה אליו לשאול אותו אם הוא אוהב אותה. אחרי שפרסמה צילומי מסך של הודעות שלו ואיימה ללכת למשטרה בקבוצה המשותפת של התלמידים. אני תופסת את השיער ומתחרפנת. איך הצוות נותן לדבר הזה להמשיך לבוא? המצב כל כך דפוק והוא לא ישתפר. אישה בת 37 עם אובססיה פסיכוטית פרנואידית לא מוצדקת על בת 23 שהייתה החברה הכי טובה שלה, שפתחה מערכת יחסים עם מישהו שהיא לא סובלת בכלל רק כדי לפגוע בי, שגם אחרי כל הבלאגן המשיכה לטנף עליי, אישה כזאת לא צריכה "תנאים", היא צריכה אשפוז. עם זאת שם אני שומרת על דיסטנס. יכולה להיות איתו בקשר עין אבל לא מצליחה להגיד לו "היי" ו"ביי" עם כל זה שהוא היה נחמד אליי בטלפון אתמול, כל הדבר הזה ככ פגע בי כי הוא היה חלק ממנו וזה לא משחרר ולא בטוח שזה צריך להשתחרר. אולי לא אהיה סמרטוט ואסלח ככ מהר
בנתיים העיניין של זה להיות או לחדול. הדבר היחיד שמניע אותי ללכת לשם זה בעיקר זה שלא רוצה שכל הסבל הזה היה בחינם, ולא מגיע לה את הכוח הזה עליי. ובטח לא מגיע לה התחושה הטובה של לדעת שאני עוזבת היום אחרי שבועיים ראיתי אותה מהחלון כי הייתה לה שיחה עם מישהי מהצוות ולאחר מכן הלכה לסטודיו עם המוזיקאים. רציתי לגמור עם המכה הזה של לראות אותה כבר היום אבל התענוג הזה כנראה ישמר למחר
אני רוצה להגיד מלא תודה על התגובות בפוסט הקודם זה עשה לי כל כך טוב בנשמה כי אם מישהו מחבב אותי פה עם כל החרא אז זה כנראה באמת 3>
עוד מעט נגמרת לי האינפוזיה אני רוצה להגיד המון תודה למייקל סקוט ודוויט שרוט, שבלעדיהם לא הייתי פה לכתוב לכם פוסט בחיי (נייר קופי וצבעי מים)
| |
הסוף
כל הסיפור מהפוסט הקודם מאוד מערער אותי. יש לי שאלה אחת בראש שחוזרת שוב ושוב, וזאת אפילו לא שאלה כועסת. זאת שאלה תמימה.איך? איך אהב אותה ולא אותי? איך כמעט גר אצלי, שיגע לי את הנשמה, ביקרתי אותך 9 פעמים באשפוז של חודש וחצי ועוד עזרתי לו לחסום אותה בזמן שהיו ברומן קצר, ואני וכל התלמידים במקום הלימודים שלי, נחשפנו להודעות האהבה ששלח לה, ולמילים שהיא קיבלה ממנו שאני לא קיבלתי מעולם. לפי מה שידוע לי הייתה בינהם "רק" נשיקה. וגם אם זה נכון, האם האהבה שלהם הייתה כל כך גדולה, שמספיק שהסתכמה בנשיקה? הוא אומר לי, "היא כישפה אותי", נתנה לו אהבה, מה שהוא צריך, לדבריו. ומה עם האהבה שאני הצעתי? אתם יודעים, לא הייתי יכולה לקרוא לו "ממי" כשהיינו יחד כי הוא נבהל מהרעיון הזוגי. מנגד, רואה שופך את ליבו בפני מי שמתעללת בי עוד מהתקופה שהיינו יחד.
זה גורם לי לחזור לשאלה שאני שואלת כבר שנים רבות.. האם אני ניתנת לאהבה? ואני לא מדברת על אהבה משפחתית או חברית. האם מישהו יוכל לאהוב אותי אהבה רומנטית אינטימית והדדית? אם הדרישות של ז' היו כל כך נמוכות עד כדי כך שהתאהב בפסיכוטית מתעללת בחברתו לשעבר, מה זה אומר על חוסר התאהבותו בי?
באתי יומיים משבוע שעבר וביומיים האלה אחרי שהצוות הבטיח לי שהיא לא תבוא (אבל היא תחזור) כמעט התעלפתי מהידיעה שאולי אראה אותו. מעולם לא עשו לי דבר כזה. ואני אפילו לא מאוהבת בו. הוא שלח לחברתי הטובה (מבלי לדעת שזאת היא) הודעה באוקיי-קיופיד, וזה דווקא היה משעשע אבל היא? היא???
אני מרגישה שלקחו לי שליטה על החיים רוב הדברים הרעים קורים לי כשאני על הספה בבית, ובזכות הטכנולוגיה המפוארת שלנו אני זוכה לראות את כל העולם שלי קורס לי מול העיניים במסך של הגלקסי 4 המחורבן שלי
וכל העניין הזה של האהבה... 6 שנים לא נאמר שאוהבים אותי. 6. פאקינג. שנים. היה אחד, אחד מיוחד ומקסים. שהוא הראשון שקראתי לו "ממי" מאז 6 השנים האחרונות. ופעם ראשונה בחיי שהרגשתי ביטחון עם גבר. ובפגישה השנייה שדיבר על מה יעשה ביומהולדת שלי כי חבר שלו מתחתן אותו יום (שלושה חודשים מאוחר יותר) דימיינתי אותנו מתחת לחופה אך פליטת פה קטנה, תמימה לחלוטין הבחור המקסים פוסט טאומטי מצה"ל אני יצאתי עם יהודי נוצרי מיפו הסוף
| |
החברה ההיא לא עונה לי ואני מתה מדפיקות הלבהבחור לא מתקשר ודופק לי הלב המחזור מאחר ודופק לי הלב אבל נוגה לא פה בבית והוא נשבר
ב30 לאוקטובר אני מתחילה מכינה באומנות, משהו ספונטני לגמרי שעונה על הצרכים גם הכלכליים שלי ביום אוריינטציה כשבאו כל התלמידים להכרות וישבנו במעגל, חזרתי כמה שנים אחורה לימי הבית ספר האומללים מגיל קטן מאוד בעיות חברתיות דיכאון וחרדה אבל ההבדל בין אז לבין היום הוא שאז הייתי חסרת אונים. רק עד גיל 16 שאובחנתי, חשבו שאני עושה "דווקא" וקיבלתי הרבה ירידות ממי שאמור להיות הכי קרוב אליי אבא ואמא ושוב לא דיברתי, כמו בבית ספר. ושוב דפק לי הלב כשהייתי צריכה להגיד את השם שלי בקול, כמו בבית ספר. ושוב חזרתי מדוכאת שבוזה ועצבנית, כמו בבית ספר. מה השתנה? רובם בני השכבה שלי, או שנתיים מעל או מתחת אבל באזור גילי. כולם אומנים שזה מזכיר לי את התלמידים בתיכון שהיה לאומנות. היו את הקליקות המיידיות בין ה"חזקים" בחבורה שיש להם ביטחון עצמי גבוה יותר אבל ההתבלטות המיידית שלהם גרמה לי ולעוד כמה אנשים שם לאי נוחות והסתגרות. אני מתה מלחץ שיתחילו הלימודים. אני לא מכירה שם אף אחד חוץ מחברה אחת שלא עונה לי. אני לא יכולה להתמודד עם זה בבית ואני לא יודעת איך אתמודד עם זה שם. יש לי תחושות קשות של נטישה ושכועסים עליי כל הזמן.
כרגע אני נפגשת רק עם הבחור הצעיר והעיניינים קצת התקדמו מהפעם האחרונה. בפגישה השמינית אחרי הרבה דפיקות לב ופאוזות פלטי מתוכי את המועקה שאני לא יודעת מה הקשר הזה ואני מבולבלת ובסוף יישרנו קו בנשיקה נפגשנו בחודש שאנחנו מכירים כמעט כל יום, מודה שמצד אחד יש "שגרה" של זוג שהרבה זה גם צפייה בתוכניות ומצד שני אין את הבטחון של זוג כמו שמות חיבה או לשתף ברגשות אחד כלפי השנייה או על תחילת הפגישה להיות מכורבלים, אין את זה. וביום ראשון משהו השתנה, הפגישה הרגישה לא טוב. ריחוק ריחף באויר וכשאני מרגישה חוסר ביטחון אני קופאת ונובלת. זה יוצר מצב שדבר גורר דבר ואם הכל היה בסדר והכל היה בראש, רק ההתנהגות שלי תוביל לתרחיש להתרחש. (מכאן והלאה נמחק הפוסט המקורי. מתלבטת אם זה אומר שחפרתי או שזה חרא פוסט)
והתרגלתי לטוב, טלפון כל יום, פגישה כל ערב. בול לחוסר ביטחון שלי. ואני רוצה שהוא יבוא, והוא לא מעיק עליי. בימים שלא נפגשים יש תחושה שמשהו חסר. אבל מאז יום ראשון ושתי הפגישות הבאות, השלווה והנחת הפכו לחרדה ולחץ נוראיים. הירידה בפגישות והטלפון שמתעכב, לפעמים לא יכולה לחכות ומרימה בעצמי. עד ה30 באוקטובר, הוא זה שיש לו חיים מבין שנינו. אני הכי סבבה כשאני לא מעוניינת במישהו. יש לי יותר ביטחון עצמי ואני פחות נזהרת כי לא כל כך אכפת לי. כשמגיע השלב שאני מתחילה לחבב, פתאום כל דבר מפחיד אותי. כל צעד משהו יכול לההרס. פתאום מרגישה כל כך מכוערת. מסתכלת עליו ואומרת, בטח ימאס לו מהר. בטח ימצא איזו יפיופה תיירת. במיוחד כשאני עם המשקפי ראייה, מרגישה מכוערת כמו בגיל 12. אבל אני אומרת לעצמי שהוא צריך לחבב אותי כמו שאני, גם עם משקפי ראייה.
תחושת מועקה. החברה לא עונה וזה מלחיץ במיוחד לפני פתיחת המכינה. הבחור פחות מעוניין שזה חונק לי את הלב והגרון נוגה לא איתי כמעט שבוע כי יש לה כנראה פריצת דיסק ואצלי בבניין יש מדרגות ואסור לה ואצל אמא שלי יש מעלית. אני חושבת שהתחושה הקשה נובעת גם מזה שהיא לא פה. כזאת שקטה אבל דומיננטית.
דברים שאני מוצאת באיביי:
ברכת שנה טובה תבוא בסוף דצמבר
| |
שחרורים
when I was just a little girl,I asked my mother what will I be היא אמרה שאתחרט על איך שאני נראית. בגיל 6 אחרי כל ביס שלקחתי הסתכלתי על הזרועות שלי לראות אם הן השמינו. מאז אני לא הולכת עם גופיות מחוץ לבית. לפני 4 קילו הייתי במשקל הכי נמוך שלי מגיל 15
אני יודעת שהוא לא מעוניין. כשאני מעוניינת שום דבר לא יעצור בעדי. לא חתונה, לא ביטוח לאומי וגם אם אני אהיה באמצע לידה כשהבחור יציע אני אמצא דרך. אצל הבחורים שלי אני אופציה אחרונה. צריכים לבדוק אם יש להם משהו קודם, אני לא אבוא על חשבון כלום. עם הבחור האחרון שכתבתי עליו הכל תקוע כמו רכבת במוצאי שבת. מידי פעם הודעות אבל הפגישות במרחבים גדולים. הקטע הוא שככל שהגברים שאני מכירה עולים בגיל ככה עולה התסבוך שלהם. כבר אי אפשר להאשים את הצעירים כי הם עוד לא חטפו את חיידק הלחץ מהתחייבות ארוכה. אני יכולה לחשוב על מי שהיה בחיי ומקום ראשון והכי מבוגר היה "האוס:" (44 בזמנו) שכיכב פה לפני 3 שנים שהכרתי באשפוז יום. הוא ד"א, ניתק איתי קשר בטיפול נמרץ אחרי הניסיון האובדני שלי.
ועם הבחור החדש.. הסקפטיות כמובן מנעה ממני להתאהב אבל לא מונעת ממני את רכבת המחשבות עליו. כל פעם שמקבלת ממנו הודעה, מתרגשת כי בדיוק חשבתי עליו. אבל מה החכמה, אני כל הזמן חושבת עליו. אני מנסה לתור סימנים לאיך מרגיש כלפיי. שפת גוף, טון דיבור, מגע, נשיקות, מבט בעיניים. אחרי 2 פגישות האינטימיות פחתה. המטפלת אומרת ששכבנו מהר מידי. היא גם חושבת שאולי אני עושה דברים מסויימים כדי לרצות את הצד השני כדי שלא ילך. לא הוא יזם, אני יזמתי. לפעמים באמת קשה לי להבין אם אני עושה מה שאני עושה כי אני רוצה או כי אני מפחדת מההשלכות של מה יקרה אם לא אעשה את זה.
חוץ משני אנשים מהעבר , החדירה בשבילי היא חלק מהשלבים, התחנה האחרונה. היא לא הגביע הקדוש שלי. הסיפוק היחיד שמגיע לי מסקס הוא המגע, האינטימיות, הנשיקות והמבטים. כשאני במיטה מנסה להרדם ונכרת בסקס עם הפ' או הבחור, אני שוכחת לגמרי מהחדירה, הזכרונות מתמקדים ברגעים האינטימיים. אני הכי שונאת שהופכים אותי, כי אז מה נשאר לי? אני לא רואה אותם, לא מנשקת ואין שום קרבה. כשאני על 4 אני מרגישה כמו בהמה. עכשיו כשעליתי 4 קילו אני מרגישה כמו פרה. זה נכון כשאומרים שפורנו לפעמים מעוות את התפיסה למין. אצלי זה יותר מתבטא בדימוי העצמי. אני לא נראית כמוהן, התחת שלי לא חלק כמוהן והציצי שלי לא מלא כמוהן.
אני יודעת שאני סמרטוט. הויתורים, ההתפשרות, הזמינות התמידית. המחשבות על הפ' לא פוסקות גם בחלומות, יש לי חשש וחשד קטן בלב שיש לו כרגע מישהי. לפני כמה שבועות נפגשנו שוב לממש קצר. שכבנו אבל הרגשתי ריקה כמו ממקודם. לא קיבלתי את ה"דלק" שהייתי צריכה כדי לשמור על מחשבות נעימות בזמן שאני מנסה להרדם.
אני אמורה לפגוש את הבחור ההוא היום, אם לא "יצוץ" משהו. אני יודעת שזה לא זה , אני יודעת שאני לא מאוהבת (למרות המחשבות הרבות) וגם הוא לא מאוהב. בלי לזלזל במין הגברי אבל די קל לקלוט כוונות של גבר. זה לא בא ממקום לא מתוחכם מספיק, אולי כנה. אבל אפילו שזה לא הדדי ושנינו לא מאוהבים, לא יכולה שלא להאשים את עצמי. הרי אם הייתי מספיק מיוחדת הוא היה מתאהב לא? אם הייתי מספיק יפה היה עוזב את "עיסוקיו" וממהר לראות אותי. אני כמובן יודעת שזה לאו דווקא נכון, אבל ההרגשה נשארת זהה. יש את מה שאני יודעת ומה שאני מרגישה והם לא קשורים.
צריכה להתגבר על הבושה לצאת מהבית, הבושה מהגוף שלי. להפסיק לשים טייץ כי זה בסדר שזה צמוד בניגוד למכנסיים האחרות. אני לא רוצה להרגיש ליגה ב' יותר. אני לא רוצה לראות את ת"א בלילה עם כל הכוסיות והכוסונים ולהרגיש כמו עוף מוזר. אני לא רוצה להפגש עם הבחור ולחשוב מה הוא עושה פה, יש הרבה יותר יפות ממני. אני לא רוצה להיות מתה מבפנים.
| |
הראיונות שלי
ראיון הראשון ראיון לקשרהכרנו דרך האינטרנט, לא אפרט דרך איפה כי לא מתחשק לי. קבענו להפגש במקום נחמד שיש לי בו יחסית ביטחון כי הייתי לחוצה נורא, אומנם ייבשתי אותו בהרבה זמן של התכתבויות כי ככה גם היה לי יותר נוח להגיד בפירוש שאני לא מחפשת קשר מיני, לא מחפשת כלום כי אף אחד לא מסתתר מתחת לסלע אבל שאם כבר אז קשר הדדי עם רגשות ומונוגמיה. גם הוא אמר שמחפש זאת אבל הסקפטיות שלי גרמה לי להיות יותר קשה מהרגיל מה שבדיעבד דווקא לא מגיע לו שעה לפני הפגישה גילינו שתשעה באב וכל המקומות סגורים. הצעתי שניפגש בגינה ליד הבית שלי והוא הציע שיקנה יין מטיב טעם במחשבה הראשונה שראיתי אותו חשבתי איזה יפה הוא יהיה בארוחה המשפחתית ליד השולחן. במחשבה השנייה חשבתי שהוא בטח חרטטן ואין מצב שהוא מחפש מישהי קבועה כי מהניסיון שלי בחורים יפיופים הם או בזוגיות או חרטטנים שמפחדים מקשר או הומואים. כשראיתי וקלטתי אותו ואת הוייבים והעדינות שלו ואת הדשא שלא גזמו חודשים הצעתי שנעלה אליי בתוספת ביצ'ית של "אני לא רומזת משהו"
היה חיבור טוב, דיברנו הרבה ולא היו רגעי שתיקה. עישנו ושתינו ובגלל ההתכתבויות הרבות שלנו גם היינו יותר פתוחים מפגישה ראשונה בד"כ, אבל אני... אני נפגעת בנים קקות. כל הבחירות שלי היו כל כך שגויות וכל כך נפגעתי שאני אפילו לא לוקחת בחשבון שיכולים לרצות אותי. זה כל כך לא הגיוני מבחינתי שאני מקשה על הצד השני עם הסקפטיות שלי. לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך חמוד מפנים ומבחוץ.
גילוי נאות: אני לא שותה ומעולם לא השתכרתי. מידי פעם אני שותה יין אדום ככה בארוחות שישי פעם ב.. כי זה גם טעים לי וגם לא עושה לי כלום שזה מוצא חן בעיני. אני אומנם מעשנת אבל לא שותה. באוירת הערב ותוך כדי השיחה גמרתי 2 וחצי כוסות יין. הכל מיוזמתי ומבחירתי כמובן, לא נמזג שום דבר שלא מרצוני ואף לחץ חברתי לא הופעל פה. לא הרגשתי ממש כלום עד שפתאום הרגשתי ממש גרוע. לא הייתי שיכורה ולא בראש פשוט מאוד מסוחררת עם בחילות נוראיות. ביקשתי שנעבור לספה אבל לא שיתפתי אותו שמפנים אני מרגישה כאילו אני גוססת. הוא נישק אותי ולא נרתעתי, אבל גם לא היה לי אויר ועם הבחילה כמעט הקאתי לו בפה. רצתי לשירותים להתרענן בקריאות "סליחה סליחה שאני ככה" תוך כדי שהוא מפציר בי להפסיק להתנצל. בשירותים ראיתי שאני רטובה לגמרי מזיעה ונראית כמו אחרי לידה, חזרתי לסלון ואמרתי לו, בסקפטיות כמובן, שלא יבין לא נכון אבל אם זה בסדר שנעבור לשכב במיטה כי אני ממש לא מרגישה טוב. הוא חיבק אותי, בעדינות, ולא נרתעתי. לא נרתעתי. שזה ראוי לציון ומינימום מדליית ארד (בשבילו). גם לא הרגשתי עליו שהוא מתבאס על הפגישה ומתחרט שבא, הוא באמת היה בסדר עם זה. לא סיפרתי לו את הבעיות שלי אבל הוא קלט את חוסר הביטחון והשפיטה העצמית והערך העצמי הנמוך וכמה שאני קשה עם עצמי (יופי, אחלה יחצון עצמי)
כשהרגשתי יותר טוב היינו במצב יותר אינטימי (אל תעופו, לא היה הרבה.) והוא עדין ומנשק(!!) ומחזיק את היד אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הפ' ועצב התמלא לי בלב שאני לא מרגישה את אותן התחושות ושהנשיקה לא מסונכרנת באופן מושלם כמו איתו. אבל אני מניחה שנשיקה זה כמו ריקוד וצריך ללמוד את הקצב אחד של השנייה עם הזמן. הוא לא לוקח מאליו. הוא לא לוקח מאליו שמותר לו, שאני רוצה, שזה בסדר מבחינתי, שמגיע לו. הוא ביקש ממני פאקינג אישור להוריד חולצה. בעוד מהניסיון הקודם זה בכלל לא שאלה, מה, אם היא פה אז היא רוצה (לא.), אבל הוא שם את הצרכים שלי קצת לפני הצרכים שלו. בנים אם אתם קוראים את זה, התחשבות כנה ואמיתית זה סקסי בטירוףףףף
איכשהו בילינו יחד 6 שעות והוא נרדם. ניסיתי כמה פעמים להעיר אותו בשעה מאוד מאוחרת כדי שילך. בעוד כמה שעות יהיה לי ראיון עבודה וגם לא הרגיש לי בנוח שישן אצלי, לא משנה כמה הוא חמוד. גם הרגשתי שזה יכול להרוס מה שלא בטוח שיבנה. הוא קצת נפגע שהייתי כל כך החלטית לגבי זה שילך אפילו שהיה גמור וניסיתי להסביר את עצמי
כשהלך הקאתי את החיים שלי. שתינו יין אדום וזה נראה כאילו מישהו נרצח בתוך האסלה. סליחה.
עכשיו אני קלישאה מהלכת מהעמוד בפייסבוק הזה "הגיון של אישה" או משהו כזה. כל שעה שעוברת ואין הודעה זה חורץ גורלות. נפגעת שזה לא דבר ראשון שעושה על הבוקר ואיך הוא לא הציע להיפגש שוב. וכמובן שמאשימה את עצמי והאופי המחורבן שלי ולמה הבאתי אותו הבייתה בפגישה הראשונה. לפחות עם הפ' אין לי ציפיות שיצור קשר, עד לפני חודשיים חיכיתי חצי שנה.
ראיון שני- ראיון עבודה לא אפרט מלעשות נאחס. יש לי מזל חרא
| |
עכשיו בכלל אני מעופפת
איזה נחמד זה שרגעים כל כך קטנים יכולים למלא חלל כל כך גדולוקצת עצוב לי שאין לי בקושי זכרונות כאלה במאגר, ואם אני דולה אותם ככה מהחכה אז הם רק מכאיבים לי
ממתי מסיונרית נהייתה מילה גסה? כשאני קוראת על הכמיהות של חבריי לבלוגספריה גורם לי לתהות האם אני מיושנת ומשעממת כי אני כמהה לליטוף ולא לסטירה חוץ ממעט כותבים שמצליחים לעשות את זה ממש טוב, שאר הפוסטים פשוט מרגישים לא אמינים ולפעמים זה מרגיש לי כמו משחק זול בפורנו, כשהן גונחות עוד לפני שנוגעים בהן, אין אותנטיות מרגיש כאילו מנסים ליצור סקס אפיל ולהוציא מאיזור הנוחות אבל בקטע מפתה וסקסי ובמקום יוצא משהו שגובל בהתעללות ומשהו בי קצת נסדק, ופה אני דווקא מדברת על הכותבים הזכרים ששוב מציינת שיש חלק שהיו בעבר הרחוק וגם עכשיו באמת מדליקים אבל השאר גורמים לעצמם להשמע סאדיסטים ולא בקטע של אקט הדדי אלא פשוט סאדיסט נקודה. מודה שאישית אני לא נמשכת לתחום אבל גם דברים שהם לא בעדפה שלי יכולים להיות סקסים אם הם כתובים טוב אבל באובר-אקטינג של חלקם גורם לזה להשמע מאוד לא הדדי
ואולי זה בגלל שאני מחפשת את האנטיתזה של השליטה במין-השוויון. אם בסיטואציה מסויימת אני מרגישה סוג של אגרסיביות אני קופאת ונכנסת לי תחושת מוות בנשמה. וזאת הדפקה שלי. אני מחפשת את הרוך במקום את הכוח, נשיקה בשבילי עם האדם הנכון יכולה להיות פי אלף אורגזמות
אולי כל ההיסטוריה וכל הדפקות וכל הזיבי גורמים לי לפעמים להרגיש אי נוחות בחלק של הפוסטים, כשזה נהיה אלים מידי, כשזה נשמע טראומטי לבחורה, כשזה לא אמין בפאקינג שיט אבל פירגון לחבר'ה שמצליחים לעשות את זה כמו שצריך, לא קל לכתוב משהו באמת מגרה ומעניין ולא משהו שמספיק כמה אזכורים לזין וכוס וכבר לחצי מהקוראים יש זקפה לא משנה שזה כתוב פחות.. פחות
וממתי מסיונרית נהייתה מילה גסה? אני לא אמיצה מספיק או בכלל יודעת לכתוב בסגנון אבל יהיה מרענן לקרוא על סקס אחר, לרענן את אופנת השליטה. ואם אולי הבנתם לא נכון... סקס "רגיל" לא חייב להיות משעמם. לא חייבים להעיף כל מחווה קינקית או חדשה. פשוט בתכלס, ראיתי "דם אמיתי" שעם כל הכבוד עוקף את "משחקי הכס" בסצינות המין שלו ורוב הסצינות הכי סקסיות היו לאו דווקא בשכיבה, אבל בהחלט פנים מול פנים. ונשיקה סוערת
יצא לי לחשוב על זה הרבה... ולא שהתכוונתי למישהו ספציפית כי אני גם ככה לא זוכרת שמות ולא עיצובים ולא הרבה בעצם. אבל עם הבעיה של ההמנעות שהזכרתי בפוסט הקודם שאני נמנעת מדברים שלא יעשו לי טוב אז בגלל הפחד שלי מלהביע את דעתי בנושא מלקבל תגובות לא נחמדות במיוחד נמנעתי מלכתוב למרות שמה זה משנה בתכלס הכל הבל הבלים ואני גם על 2 מ"ג קסנקס זה די הרבה וזה גם כדור הרגעה נראה לי לא שמתי לב בכלל מה כתבתי
זאת התמונה המקורית של האייקון החדש ליד השם שלי. באייקון הוא נראה כאילו הוא בוכה אבל האמת היא שהוא סתם פסיכי. זה כמובן סצינה מ"אמריקן פסיכו" עם כריסטיאן בייל האליל דוגמא לאלימות לא טובה (אך יעילה בשעת עצבים)
| |
לא מעניין
אני מקלידה ומוחקת מקלידה ומוחקת ובגלל שהשיטה של לנסות לנסח משהו פשוט לא עובדת לי אז אני פשוט ארשום את זרם המחשבות שמתרוצץ לי בראשהמטפלת שלי הצביעה על בעיה נורא גדולה שלי שאני נמנעת אני פשוט נמנעת מכל דבר שעלול לגרום לי להרגיש רע או אי נוחות, אני מנסה לעקוף אותו לא משנה כמה זה לא נוח כשלעצמו רק שלא אצטרך להתמודד איתו וזה בדיוק מה שאני עושה תוך כדי הכתיבה שהיא בעצם המחשבה שלי, שגם במחשבה אני מנסה להמנע מלהזכר כי אז אתחיל להסריט סרטים מחדש, אני אולי מובטלת אבל גם במאית ותסריטאית במשרה מלאה אתמול אחרי כמעט 7 חודשים פגשתי את הפ' וכל מה שבניתי לי בראש, כל האינטימיות הנדירה, כל נגיעה כנה ואמיתית וכל החוויה שלא מרגישה כמו "זבנג וגמרנו", שום דבר מזה לא התרחש אתמול וכמעט התעלפתי רגע לפני שפתחתי את הדלת. ראיתי אותו הולך מולי לפני כחודש וחצי ברחוב אבל לא פגשתי אותו פנים מול פנים. ואם לא הייתי ככ בלחץ לפני והייתי מביאה אותו והוא לא היה בא ברגל אולי הוא גם היה מחבק אותי בכניסה כי לא היה מטפטף מזיעה הוא סיפר לי מה שעבר עליו, על המעצר ומה עכשיו ואני אמרתי לעצמי בראש לפני שאם יספר לי על זה (ידעתי על זה מגורם אחר, לא אמרתי לו כי לא רציתי שירגיש אי נוחות. מנגד לא הייתי יכולה לזייף פליאה) אספר לו על החשמל. כולם אמרו לי: "לא! ל-מה?" וגם תוך כדי לא ככ ידעתי מה לעשות אבל נמאס לי להסתיר ממנו דברים וגם עם הזיכרון החרא שלי לא כדאי שאתחיל לשקר כי בטח לא אזכור את השקר וזה מה שהיה והוא יכול לאהוב את זה והוא יכול לא. בפועל הגישה הזאת לא פעלה לי כי כששאל מה היה איתי כל התקופה זה נשפך החוצה תוך כדי שאני רצה לפינת הגילגול להכין אחת שתגאל אותי מהבושה ותוך כדי רעד שלא היה לי בחיים כשסיפרתי את הסיפור הזה בעבר.
גם כשהוא מזיע ומטפטף מהשיער רציתי לעלות עליו ולנשק אותו. אולי משהו ביצר הטבעי שלנו בתור חיות. אולי סתם התגעגעתי טון. שמתי "במיוחד" גופייה בלי חזייה שזה הכי פלירטוט שיכול לצאת ממני בתקופה הזאת וגם ההצעות הבלתי פוסקות שלי שיעשה מקלחת בתקווה ויצטרך עזרה לא עזרו. גם התנוחה שישבתי בה ושפת הגוף ששמתי אליה יותר לב מהרגיל לא עזרו אבל מנגד גם כשהיה צריך או יותר נכון די חייב לחזור חזרה הבייתה (חלק מהתנאים או משהו) הוא משך ומשך את הפגישה. כל נגיעה שלנו מתרחשת כשאנחנו הולכים לישון וממש כלום לפני, שזה יכול לקחת כמה שעות. במקרה הזה לא היינו הולכים לישון ביחד אז מראש התכוננתי לתרחיש הזה. אבל ככ ציפיתי וכל כך הייתי צריכה את המינימום אינטימיות הזאת ולא להרגיש כמו חור שחור נפשית ופיזית. ניסיתי לצוד כל מיני סימנים שאוכל לשער מה הוא מרגיש אבל נראה שדעתו הייתה מוסחת לא פחות, אז היו גם המון רגעי שתיקה שהכניסו אותי ממש לאמוק במחשבות שלא הפסיקו ככה שאם התחלתי לחשוב מה להגיד פשוט התחלתי למלמל בראש "תגידימשהו תגידימשהו תגידימשהו" בלי הפסקה ואז היה יוצא לי איזה משהו מטומטם שאז אני ממש שונאת את עצמי.
לקראת סוף הפגישה שאל מה אני עושה מחר כי אולי יהיה בסביבה. נורא הקל עליי לשמוע את זה כי אולי תהיה פעם הבאה כדי לכפר על מה שקרה פה. או מה שלא קרה פה. ראיתי שמישהו עבר על פוסטים מהעבר וכשנכנסתי לאחד הקישורים היה כתוב שם עליו וזה היה מעל לשנה. זה גרם לי לחשוב מה חושב מי שקורה את זה ברצף, אז ועכשיו, כמה פתטי זה בטח נראה
אמרתי לאמא שלי שאולי אני נתפסתי לאו דווקא אליו-אליו אלא למה שהוא מייצג כרגע עבורי שהאמת הלא נעימה היא שהוא האחרון שאיתו הרגשתי ואחד המעטים (אולי 1 מ4) שאיתם הרגשתי את האינטימיות הזאת. הצורך והנזקקות לתחושה הזאת לבשה את הצורה שלו אבל אני יודעת שהצורה חייבת להשתנות. וגם אם לא תצא מזה זוגיות, לפחות שיהיה כבוד, והבנה שהאהבה שלי לא מובנת מאליה
ובסוף לא נמנעתי מלהתמודד עם אירועי אתמול. היום לא היה קשר ואני לא יודעת אם יהיה אבל עכשיו קצת קשה לי להתנחם בזכרונות כי הזיכרון הכי טרי הוא האכזבה למרות שאי אפשר להגיד שיצר איתי קשר בשביל הסקס. שזאת חצי נחמה
תמונה של החדר שלי בגיל 14 שמצאתי על המחשב עוד בתקופה שלא הייתה מצלמה בפלאפון אחח הרבה יותר קשה היה להיות בודד בבית ספר פעם
| |
I want love won't bring me down, won't break me up, won't fence me in
הלילה היה לי חלום מיני על החבר הראשון שלי בגילאים 14-16 וקמתי ממש עם צוואר תפוס ומצברוח מחורבן כמו כל פעם שיש לי חלום מיניוזכור לי בחלום בעיקר שאני מסתכלת על הפנים שלו אבל לא הייתה שום משיכה ולא הייתה לזה שום משמעות מינית מבחינתי פשוט הרגשתי שככה(בחלום עצמו) אני מנסה לכפר על המעשים שלי ומנסה להתנצל בדרך הספציפית הזאת (חבל שבמציאות אי אפשר לעשות למישהו ביד והוא פשוט יסלח לך)
ואני מאוד מאוד אהבתי אותו, והכל היה נורא פשוט. הכרנו דרך הבלוג שפתחתי ב2006 לקראת סוף גיל 13
ועכשיו בכתיבת שורות אלו נופלת עליי ההבנה שאהבתי בחיי שני אנשים. ואת שניהם הכרתי דרך הבלוג (אחד הקודם והשני מהבראשית של הבלוג הזה) אולי זה יפתיע חלק מהאנשים לנוכח האובססיביות שלי והעקביות באזכורים שכבר מביכים אותי בפוסטים, אני לא אוהבת את הפאנקיסט. אני אולי מאוהבת בו, אני אולי מתגעגעת בטירוף אני אולי רוצה להכניס אותו מתחת לשמיכה ולחבק אותו עד סוף החורף, אבל אני לא אוהבת אותו אהבה אמיתית, שכן אני חושבת או אולי מנסה לשכנע את עצמי, אמורה להיות לפחות בקצת הדדית.
והנה וידוי גדול אפילו עוד יותר, שהפעם האחרונה שאמרתי למישהו שאני אוהבת אותו ומישהו אמר לי שהוא אוהב אותי הייתה לפני 5 שנים מאז האמת לא הייתה לי מערכת יחסית ממש רצינית, אולי יציאות פה ושם ומערכת יחסים אחת של כמה חודשים ומונוגמיות עם מישהו שגר כמה בתים ממני, ולמרות שהיינו נפגשים ומדברים ושוכבים רוב השבוע רק אחד עם השנייה, לא באמת הצלחנו להתאהב (לא שזה כזה פספוס) וגם לא הכרזנו על רגשות כוזבים או נתנו לקשר שם רשמי, אולי לא רצינו להודות שאנחנו לא רוצים את השני כפרטנר קבוע. האמת שאני לא זוכרת איך זה נגמר אבל זה נגמר ממש רע, וכל פעם שאני רואה אותו למטה ברחוב הוא מתעלם מקיומי. אבל זה באמת ממש ממש מעניין לי את התחת.
היו לי הרבה קראשים והדלקויות והתאהבויות מפתיחת הבלוג ב2010 ועד עכשיו, ולכל אחת מהן היה כאן שם קוד, כמו "האופה", "החמוד מהקפה", "האוס" הצלם" "הפאנקיסט" אבל אף אחד מהם לא הגיע לרמה של אהבה. אבל לא בגלל שלא רציתי או לא הייתי יכולה, הם פשוט לא אפשרו לי.
ועוד משהו שיוכל להפתיע חלק מהאנשים, אני יודעת מתי לא רוצים אותי אני יודעת מתי שמים עליי זין (תרתי משמע) ואני יודעת מתי רוצים אותי ומתי לא, ודווקא הערך העצמי הנמוך נוטה יותר לשלול אופציות שכן. החזות הצעירה ואולי התמימות שמתפרשת ממנה יכולה לגרום לכמה דושים לחשוב שהם יכולים למרוח אותי כמו "השחר" אבל גם אם זה למטרת ניצול וסיפוק אני מודעת לזה, גם אם הם חושבים שלא. כבר בגיל 17, לצערי באיחור קל הבנתי ש"הצלם" אומר את אותן מילים ונוגע באותם מקומות לכמה בנות שונות במקביל אליי אז המשכתי עם זה עד שנמאס לי היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה בהתחלה שרק "יצאתי לשוק" שיתנו לי ככה להפתח נפשית ופיזית אבל לא יאהבו אותי בכל מעודם וזאת לא תהיה זוגיות מאושרת. רוב המפגשים של רוב האנשים לא יובילו לאהבת אמת. והשילוב של זה שאני בקושי יוצאת+כנות מוגזמת ועבר בעייתי+הווה לא משהו+בחירה נוראית בבחורים, אבל ממש נוראית= FOREVER ALONE ואם אני ככ מודעת איך אני אובססיבית למישהו שאני לא בקשר איתו ומשתמע מכך שברור שהוא לא מעוניין? אם הייתם איתנו במיטה הייתם מבינים. אבל אתם לא. איך אומרים, רק אלוהים ישפוט אותי? ואני אפילו לא מאמינה. אז בכלל
וואלה, אמרו לי את זה שנים. אולי אני צריכה באמת לצאת יותר. שמישהו יביא מלגזה ויוריד אותי פליז
ואם כבר הזכרתי את 2006, אז אני מעריצה את רובי מ2005 כשהייתי בת 12, וכשהייתי בת 13 יצא הקליפ שלו שהאמת אני לא סובלת את השיר "Rudebox" אבל הופנטתי מהז'קט שהוא לובש שם ובמשך 10 שנים ליטרלי חיפשתי פה ושם ז'קט של אדידס שחור עם פסים צבעוניים בלי הצלחה. ליד המלון שלנו באמסטרדם הייתה חנות יד שנייה שנמנעתי להכנס אליה כי שכחתי להביא כסף (אבל עדיין הוצאתי 500 שקל. הכל הוחזר לסבא) אבל משהו משך אותי רגע לפני הצ'ק האוט להכנס ושם מצאתי את הפרשס שלי שבחישוב סופי יצא 130 שקל וגם במידה הנכונה.
| |
געגועים ל
החלק הכי כואב הוא ההתגלגלות במיטההניסיון להרדם ולהשקיט את המחשבות גורם לכל הזיכרונות שנשארו לצוף לפני השטח ומתגלגלת כמו שווארמה כנגד כיוון השעון, קודם ימין אחכ שמאל ומכל הזיכרונות הכי רעים שבעולם, שגורמים לאנשים לקצת שוק או הרבה אי נוחות, הדבר הכי כואב הוא הזיכרון של כף יד על הלחי ומבט בעיניים של נשיקה ומבט, של נשיקה וכף יד על הפנים זה ממוטט אותי בשנייה, כמו זהבה בן, געגועים לחיבוקים חמים כן זה היה עכשיו עצוב לי נוראאאאאאאאאא
ומה הטעם בחדירה אם אין את הקשר הישיר שלמשך התהליך האהבה קצת הדדית יקח כמה שיקח, גם אם אלו שתי דקות הן שתי דקות של חסד אם לא נכנס לי לנשמה למה שיכנס לי לגוף
יש לי בראש זכרונות על התעללות והזנחה ואלימות מילולית ודיכאון ונטישה אבל הכי כואב הוא כף היד על הלחי, מלווה בנשיקה עם עיניים פקוחות
| |
***
דברים שקרו השבוע מבחינת סדר חשיבות אישי: - עליתי 2 קילו
- טסתי לאמסטרדם
- היה לי יומהולדת כי אם לא הרגשתי עם עצמי מספיק רע אז עכשיו גדלתי בשנה
האירוע הראשון היה ביום שישי שעבר, בסה"כ עבר בשלום כי בתכלס לא ממש עשיתי משהו, גם לא ציפיתי לכלום ולא ממש דיברתי על זה. בלילה לפני ב12 ביקשתי מחבר קרוב לבוא "לשמור" עליי כי הלילות גם ככה סיוט וגם זה מקובל חברתית אז זה גם לא נשמע מוזר. הוא הביא איתו שקית חטיפים וגרם וחצי רפואי וככה החל האירוע הראשון של השבוע (2 קילו שמרגישים כמו 12). היום הוכתר כהצלחה כשלא נרשמה דמעה אחת מהעין. בלילה דודה שלי באה מהקיבוץ כדי שנצא לאכול ולעשן. בדרך למקום ברכב קיבלתי סמס, הפאנקיסט שלח לי מזל טוב אז כמעט עשינו תאונת דרכים. חמישה חודשים של נתק ואפילו לא אזכור קטן לזה שלא היינו בקשר אחרי שנה שבשבילנו נחשבת אינטנסיבית, אבל הפאנקיסט הוא לא בן אדם מנומס והוא לא ממש שם זין וזה מה שאני אוהבת בו אבל זה גם מה שמטמטם לי את השכל. לפני שבועיים ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב ומול העיניים שלי כמו מלאך המוות הוא עבר, לבוש שחורים רזה מתמיד (אולי צריך לדבר עם המטפלת למה רזון גברי מדליק אותי רצח) אומנם אני לא מאמינה בכלום אבל פה הייתי בטוחה שהיקום שולח לי סימן שיאללה חלאס, אפילו מערכת יחסים רשמית לא הייתה פה ושבוע אחרי באה ההודעה (ואז העלמות פתאומית כמובן)
למזלי סבא שלי התותח סידר לנו טיסה יחסית ספונטנית לאמסטרדם אז הצלחתי לשמור את המחשבות יחסית בקונטרול, לא עישנתי את עצמי לדעת כמו שאנשים תיארו לעצמם כי בכל זאת אני לא לבד ונמצא איתי אדם שלא מעשן ואין סיבה שהוא יעשה פשרות כל הטיול אז שמרתי על רמה גבוהה של תפקוד והלכתי את החיים שם אבל הרבה גם כי היו לי זכרונות ממקומות ספציפיים שניסינו למצוא אותם, עכשיו גם הזיכרון הגרוע שלי בשילוב זה שהוא בחיים לא היה שם גרם לנו להתברבר המון מה שהעלה לי את מפלס העצבים והעצב ונורא רציתי לחזור לארץ ביום הראשון. ביום השני כבר קמתי יותר טוב ובסוף מצאנו את כל המקומות שחיפשתי
יש לי תחושה כזאת כשאני הולכת ברחוב כאילו המבטים נעוצים עליי אבל לא בקטע טוב או מחמיא, כאילו אני לא משתלבת בנוף או שההתנהגות שלי חריגה גם כשאני לא עושה כלום. ובאמת יצא לי הרבה להצליב מבטים עם אנשים שונים ברחוב אז לא יכול להיות שאני מדמיינת, אבל אני אומרת לעצמי שאולי בכלל הם מסתכלים כי אני מסתכלת? הרבה מצבים אני מדברת לעצמי בראש כמו משפטי עידוד כאלה לנסות להזכיר לעצמי שמה שבראש שלי לאו דווקא הוא מה שקורה בחוץ, או עובר בראש של אנשים אחרים. לנסות להזכיר לעצמי שמה שבדכ הכי מעניין אנשים אחרים זה הם עצמם וגם אם אעשה משהו מוזר הוא ישכח מהר מאוד. להזכיר לעצמי שגם אם אני מרגישה הכי מכוערת בעולם או אם עליתי 2 קילו, אין לי פחות זכות קיום מלהם. אפילו שהם מהממים למות שם.
לפני הטיסה הייתה לנו שעה לשרוף (ואני כבר שרפתי כל מה שהיה לי) אז נכנסו למאדם טוסו למרות שהמלצתי לו לא לעשות את זה כי היה ברור לי שהוא לא יזהה שם הרבה ובתכלס זה נראה בעיניי כמו בובת ראווה של חנות בגדים, ברור שהבובות ישתנו ב11 שנה מאז הטיול בתמצווה אבל בואנה כמעט לא היה שם אף אחד וגם רובי היה הבובה הכי גרועה שם, אבל בכל זאת עליתי עליו (התמונה הושמדה)
| |
זה בכוח
הכתיבה כרגע מעוררת בי חרדה. בזמן כתיבת שורה זו אני במתח נוראי ודופק לי הלבכשאני מקבלת מחמאה אני נתקפת חרדות. שאחרי קבלת המחמאה, מושא המחמאה ישתבש ואהיה פחות מוצלחת ואעשה אותו פחות טוב, אז אני פשוט מפסיקה, אותה סיבה למה כנראה הפסקתי לצייר לפני כ-5 שנים
מעולם לא קיבלתי דבר על הכתיבה, חוץ מאנשים שנכנסו לחיי ולזכרוני (וקצת טראומות), אני כותבת כשמרגיש לי, דקה לפני שאני כותבת אני לא חושבת על כתיבה, לכתוב בשבילי זה קצת כמו להקיא. רוב הזמן אני סבבה אבל כשזה בא זה בא בבום ואז חייבים לרוץ ולשחרר את זה אבל ביום רביעי של שבוע שבעבר קיבלתי את המתנה הראשונה שלי על הכתיבה וזה מסוג המתנות האהובות עליי- אומנות
נפגשתי עם צייר שאני חברה שלו בפייסבוק כבר כמה חודשים, הוספתי אותו כי האומנות שלו גירתה לי את המוח והיה לי חלום רטוב שאקנה ציור שלו יום אחד אבל חוסר הבטחון שלי מנע ממני לשלוח אם יש מקום לראות את הציורים בלייב או בכלל אם המחירים שלהם תואמים לי את הכיס אבל לפני שבוע וחצי, כנראה כי אני מכשפה, הוא שלח לי הודעה כשבהיתי במחוברים בצ'ט של פייסבוק אם אנחנו מכירים והתפתחה שיחה שבה התעניין אם אני מציירת או כותבת. שלחתי ציור או שניים ובערך שלושה קטעים מהבלוג, שהייתי צריכה להגיע עד פבואר כדי למצוא משהו שהוא לא פתטי להחריד (מניסיון כנות מוקדמת ומוגזמת יכולה להבריח אנשים) והכתיבה נגעה בו וריגשה אותו ושאל מה הוא יכול לעשות כדי שישמח אותי בדרך מעודנת ומנומסת כמה שאפשר רמזתי שהציורים שלו משמחים אותי והוא אמר לי לבחור ציור. לא היה לי נעים לבחור ציור וזה היה נראה לי גם קצת חוצפה כי הוא מתפרנס מהציורים האלה ובטח יש כאלה שעבד עליהם יותר ויותר גדולים אז אמרתי לו שיגיד לי ממה זה בסדר לבחור והוא סיכם לבסוף שיבחר בעצמו. קבענו להפגש ביום רביעי אצלי בבית אז גם נכנסתי לסרטים והגנים שלי מאמא שלי התחילו לקונן לי במוח ולהגיד בטון החשדני והשונא אדם של "למה הוא בא לפה בכלל? מה האג'נדה שלו? למה שהוא יביא למישהי שהוא לא מכיר ציור מתנה?" אז שיתפתי כמה אנשים ליתר ביטחון בינהם שתי הדודות שלי just in case אני יכולה לסכם את הפגישה בכך שאני לא מתה על עצמי ויצאתי קצת פתטית ומפגרת כי נורא התרגשתי לראות אותו כי בתכלס לא היה אומן שעקבתי אחרי האומנות שלו והתלהבתי ממנה כמו שלו, מרוב שניסיתי להיות בסדר אולי יצאתי קצת עמה היו שלבים שהשיחה זרמה וצחקנו והיה לנו איזה רעיון על הקמת חברה חדשה סטייל קיבוץ שבה הוא המנהיג ואני מזכירת-על אז גם רשמנו קצת חוקים, היו רגעים שהרגשתי לחץ עליי לדבר, לא משנה מה רק לדבר וככל שאני חושבת על זה שאני צריכה לדבר המוח שלי מתרוקן עוד יותר וכל שנייה שעוברת הופכת את הרגע ליותר מביך ואז אני פולטת משהו מטומטם ומתחרטת שלא פשוט סתמתי. ברגעים שאין לי מה להגיד אני מנסה להרגיע את עצמי ולומר בראש שצריך שניים לטנגו ואם יש שתיקה זה אומר שגם הצד השני שותק והאחריות לא מוטלת רק עליי. לקראת הסוף ביקש לראות ציורים שציירתי בעבר והוא ככ התלהב שהציע לי שאתן לו את אחד הציורים שלי והוא יתן לי משלו (בלי קשר למתנה) היססתי ולא ידעתי מה להגיד כי הציורים נורא אינטימיים וקשה לי לשחרר וגם ככה בקושי הספקתי לצייר משהו. הציור הזה עכשיו אגב, זרוק בפינה של החדר (סנטימנטלית למות) הוא נורא החמיא לי ואמר לי דברים מרגשים מאוד ולא ידעתי ככ איפה לקבור את עצמי וגם אמרתי לו שמכל מי שהחמיא לי אי פעם, זה הכי מחמיא, והרגשתי איך אני מתחרטת על כל מילה בזמן שאמרתי אותה. גם הוא לא ככ ידע איך להגיב כשהלך, הייתי יכולה לסובב את הציור ששם אותו עם הגב אלינו כדי שאסתכל אחרי שילך. אני חייבת להודות שזה לא מבין הציורים שהייתי מסתכלת עליהם אבל הוא יפה ללא ספק והוא בעיקר מחמם לי את הלב כל פעם שאני מסתכלת עליו ויודעת שמישהו העריך אותי באמת באמת עם כל החרא והפתטיות והבעיות הנפשיות והמוזרות, וגם הרגיש אמפתיה ולא רתיעה. יש לי משהו על הקיר שאומר לי שיכול להיות שיש בי משהו בסדר
שלחתי לו הודעה תודה על התמונה ואהבתי מאוד וכבר תליתי במקום המראה על הקיר, שבדיעבד התחרטתי כי המיקום לא משהו ואני עדיין בסרטים שיראה זאת כחוסר הערכה, והוא אמר שתודה בשמחה והוא שמח להכיר ושאמשיך לכתוב ולצייר. רשמתי שאמשיך וכך נגמרה השיחה שהיה לה תחושה של שיחת סיום שזה קצת מעציב אותי כי היה מעניין, המעט שהיה.
ווווווווווווווווווווווווווווווווווו.............. לפינתנו הקבועה מה חדש עם הפאנקיסט??????????? אז כלום לא חדש עם הפאנקיסט, לא יצר קשר ורמת שבירות הלב שלי קבועה לא משנה כמה אני מעשנת או מתחשמלת. אבל שבוע שעבר בשלישי אמרתי למטפלת שלי באיכילוב שנמצאת קרוב למסעדה בה עבדנו יחד לפני 5 שנים, שאני לא יכולה להמשיך בשיטת ההמנעות הזאת ואני חייבת ללכת למסעדה לטבחית שעבדנו איתה שנינו (היא חלק מהצוות אבל תיפקדה כאמא והוא הולך לבקר אותה כל כמה חודשים) לברר אם היא שמעה משהו על מצבו, כי כמה דברים מוזרים קרו והוא גם לא תוייג באף תמונה מאז שנפגשנו בינואר והוא 98% מהזמן עם חברים והוא היה מחובר מלא לפייסבוק שהיו שבועות שלמים שהוא היה מנותק ובמוח שלי הוא מתעלס רצוף במשך שבוע למרות שאיתי הוא מחזיק 2 דק אבל לא אכפת לי כי התנשקנו מלאאאאאאאא וזה מילא לי את החסך הרגשי אבל סטיתי מהנושא הלכתי לטבחית ושאלתי אותה על סף התקף לב אם היא שמעה ממנו והיא אמרה שכן והוא היה שם לפני כמה ימים להגיד שלום עם אבא שלו בדרך לשימוע בבית משפט כי הוא היה במעצר בית תחושות שעברו לי בגוף בו זמנית: 1. שמחה, כי אולי הוא לא סולד ממני לגמרי ויש סיבה שנעלם 2. פחד, כי הייתה לי תיאוריה שהוא במעצר בית והבנתי שהסרטים שלי יכולים להפוך לדוקומנטרי ומה שהולך בראש הזה זה פחד אלוהים אז אם איזה סרט שיש לי בראש מתממש הכל אפשרי
אבל כרגע זה כבר לא נראה לי רלוונטי כי נראה לי שהוא יצא משם אבל עדיין שום סימן חיים. אני משננת לעצמי בראש כל הזמן לשחרר לשחרר ושהוא לא שם עליי זין והוא בכלל צריך שיזכירו לו מי אני ולכו תדעו אולי יום אחד זה יתפוס. אולי.
| |
my punk heartbreak
לפני חודשיים בערך היה לי חלום על הפאנקיסט ובחלום חיפשתי תמונה ששנינו נמצאים בה מהתקופה שעבדנו ביחד במטבח לפני 5 שנים.כשקמתי הייתי באמוק ואיך שקמתי על הרגליים התחלתי להפוך את הבית לחפש את הדיסק שנמצאות עליו התמונות מהמטבח וגם התמונה ההיא. לא מצאתי אף דיסק והתנחמתי בעובדה שזה אולי במחשב הנייח, שלא עובד כבר 4 שנים אבל ניחא זה בזיכרון כל פיסת מציאות שאני יכולה להאחז בה שהקשר הזה לא רק בראש שלי
כשעבדנו ביחד לא דיברנו מילה אחת אחד לשניה, אולי פעם אחת ששאלתי אותו אם יש לו סדרה להמליץ לי ולצערי הוא המליץ לי על הסדרה שאני עכשיו הכי אוהבת בעולם אבל לא רוצה לראות שוב כי סנטימנטים ("אוז") אני גם לא חושבת שאי פעם אמרנו "היי" ו"ביי". הרי הייתי עובדת למטה בהכנות והוא במטבח, וגם לא הייתי חברותית בשיט אז גם לא תמיד הייתי יוצאת להפסקות סיגריה או שהייתי מעדיפה לדחות את ארוחת הצהריים כדי לאכול לבד, אז כל בוקר הייתי מתגנבת לראות אם הוא מופיע בסידור עבודה. כי התביישתי לשאול
וכל פעם שיש סצינה רומנטית בטלויזיה או כל פעם שאנשים עושים סקס בטלויזיה או כל פעם שאנשים מאוהבים בטלויזיה מתכווץ לי הלב, כי אין לי את זה ויש לי מישהו אחד בראש כשאני רואה את הדברים האלה, והמישהו הזה לא טרח אפילו לענות לי. אני באמת לא יודעת מה בשבילו היה ה"סטופ", עברתי עם רוב האנשים שאני לא מתביישת מהם על הפרטים מהפגישה האחרונה ושום דבר לא ניכר כדיל ברייקר. והעניין הזה עם הזמנים, לחשב זמנים. ככל שה16 בינואר מתרחק (הפגישה האחרונה) ככה האחיזה שלי בקשר הזה רופפת. הוא אף פעם לא היה שלי וגם זה לא היה שיקול אבל המוח שלי לא מתקשר עם הרגשות שלי. יש דבר אחד לדעת ויש דבר אחר להרגיש.
והוא היחיד שאני יכולה לנגוע בו, היחיד שאני לא קופאת שהוא מעביר עליי יד. וזה אפילו לא הסקס שאני נזכרת בו ברגעים אינטימיים, זה הזה שהפנים שלו קרובות אליי ומסתכל לי בעיניים ושם לי יד על הלחי. אני יכולה למות מעצב עכשיו בחיי אני מתגעגעת לעדינות שלו שגם כשהוא מתקרב לנשק הוא עושה את זה בזהירות כדי לראות שגם אני רוצה, וזה מצחיק שהאדם היחיד שאני כן רוצה שיגע בי ככ נזהר עליי אני מתגעגעת שגם שאנחנו שונים בתכלית, (לפעמים שאני מתסכלת לו בפייסבוק בתמונות ובחברים זאת תרבות שלמה ואחרת, לי יש רגישות שמיעתית קשה והוא מתופף בלהקת פאנק. אני כל הזמן לבד והוא כל הזמן לא. לי קשה לי להיות מחוץ לבית הוא חלקים ניכרים משנה מבלה ומנגן באירופה, אני פחדנית הוא אנרכיסט.) במיטה אנחנו לא הוא ולא אני, אנחנו שנינו
בפוסט קודם כתבתי על סקס והנאה מסקס. עם כמעט כולם, כל מי ששכבתי איתו הרגשתי שזה קצת כמו תפקיד, שאני מחקה מה שאני רואה, היו פעמים עם אנשים שבהיתי באיזה אובייקט בחלל ורציתי שזה יגמר כבר הסיוט המשעמם הזה. בגדול עם רוב האנשים זה הרגיש כאילו הם טוחנים מים. איתו לצערי, צחוק הגורל, זה היה נמשך די מעט זמן אבל עדיף 2 דקות של "לעשות אהבה" מאשר חצי שעה של "להזדיין"
אבל פה בעצם אני מקווה שאני אפסיק לדבר עליו. עברו כבר יותר מחודשיים אבל אובססיות אצלי זה משהו עמיד. בודקת כל הזמן את הפרופיל שלו, בודקת מתי היה מחובר אבל הכי גרוע זה לבדוק למי עושה לייקים. הייתה מישהי שהיה עושה לה ממש הרבה יחסית אליו והייתי בכוננות 24/7 לראות אם היא פירסמה פוסט חדש. לקח כמה ימים עד שהבנתי שגם לי יש גבול אז חסמתי את הפרופיל שלה כדי לא להתפתות. כמובן שברגעים אלה אני מתה לבטל את החסימה אבל לא
מחר הטיפול הראשון של החשמל. כשהרופא דיבר איתי על זה פעם ראשונה שאלתי אותו אם זה מרפא לב שבור. וזה היה בתקופה שהיינו בקשר. אבל תמיד חרא קשר, תמיד פחדתי והייתי באי ודאות. פשוט לא ידעתי מתי זה יבוא אבל משום מה כשזה בא, זה נורא נורא כאב לי
לפני שבועיים חיפשתי תמונה בתיקיות וראיתי תיקייה בשם "מטבח 2011" חבל שהפכתי את הבית
החלק הדפוק הוא שאמרתי לעצמי שכשניפגש לפני החשמל אני אספר לו מה אני רגישה כי אפילו שאני יודעת שלא היה קורה משהו רציתי לפחות שידע או לראות אם יש בזה שמץ של הדדיות, ובמקרה הכי גרוע באמת יעשו קצת חשמל ואני אתגבר מהר. לא הייתה לי אומנם הזדמנות לומר אבל אני חושבת שקיבלתי תשובה
| |
Lets talk about sex baby
לפעמים ממש בא לי לכתוב, לפעמים אני חושבת בפוסטים. אם יש לי דיעה על משהו עדכני או סתם לשתף אבל אז אני נזכרת שיש לי ככ הרבה דברים בראש וכבר אין לי כוח לכתוב כלום.גם בתקופה האחרונה שנמשכת כבר הרבה זמן רציתי לכתוב, על אופנה של בלוגרים ובלוגריות שעוסקים בסקס. והעיניין מתסכל אותי, כי חוץ מחלק קטן של בלוגים רובם פשוט לא אותנטיים וfull of shit כשאני מסתכלת על סרט אני דבר ראשון מסתכלת על האינקרקציה בין השחקנים לראות שזה אותנטי מספיק שאאמין להם אבל כשיש מגמה חוזרת של סיפורים שנשמעים העתק בנאלי של הסיפור מהבלוג הקודם זה כבר מוציא לי את החשק להמשיך לראות פוסטים נוספים באותו בלוג.
ועזבו שיש לי חוויה שונה מסקס שאצלי זה באמת הרבה יותר רגשי מפיזי אז גם לא הייתי נהנית בכלל בסיטואציה שאין בה רגש (לעומת העבר, הסבר בהמשך) אבל אני לא אומרת שאני לא מאמינה שאפשר להנות נטו פיזית . זה פשוט אומר שאני פשוט לא קונה מה שכתוב בבלוגים הספציפים שאני מדברת עליהם נכון נהייתה מגמה של לכתוב על סקס קצת יותר אלים ואדג'י אבל יש פוסטים שאני פשוט לא מאמינה להם. וממש לא משנה אם זה דימיון או לא, מבחינתי זה כמו קומדיה רומנטית- חרא תסריט עזבו את זה שהן לא נשמעות כאילו הן נהנות (שובבבבבבבבב, לא כולן) גם הדיאלוגים של "קח זיין אותי זיין אותי בבקשה כבר זיין אותי כבררררררררר" או "אני השפחה שלך " ואז הגבר אומר לה שהיא הזונה הקטנה שלו, אבל מי בעצם מדבר ככה? האם באמת אתם הייתם אומרים דברים כאלה? ובסהכ הוא נורא עצבני והיא נורא כנועה (אבל נהנית, ברור.) (ואני לא מדברת על BDSM) היו בלוגים שכתבו על סקס בעבר והיום(לאו דווקא נושא עיקרי) ושעושים את זה בנזונה וזה לפעמים לא נופל מלקרוא סצינה סקסית בספר או סצינה ב"כחול זה הצבע החם ביותר" אבל כנראה מה שבאופנה באופנה וכל עוד ימשיך להיות בנאלי כל ההארדקור סקס בשקל שלא נשמע אמין בשיט וגם לא מחרמן ומתסכל פיצוצים. אבל למה בעצם אני ככ מתוסכלת??? אני אגיד, ובלי שיפוטיות חברים זאת רק דעתי, שלפעמים לוקח הרבה זמן להבין מה באמת אוהבים במיטה. אני יכולה להסתכל אחורה ולהבין בדיעבד שהייתי מוותרת כמעט על כל מי שהייתי איתו, שנהניתי רק כי אמרתי לעצמי שאני נהנית שמרוב אפשרויות לא שאלנו את עצמנו אם זה הסקס שעושה לי טוב. אם באותו רגע זה נראה מגניב ומתאים לתקופה ומשהו שהוא "מחוץ לקופסא" בעתיד יכול להזכר כחוויה שנותנת בוקס בבטן. וחוץ ממעט אנשים שאני מאמינה להם וכייף לי לקרוא, חלקם הגדול שהוא בעיקר בנות עושה לי אי נוחות כי אני מרגישה שההנאה שלהן לא שלמה, קצת כמו שאני לא באמת נהניתי. ואני גם לא עשיתי ברזומה מין שהוא אלים, אז לקרוא את האלימות שהן טוענות שנהנות ממנו עושה לי לא טוב כי אני מכניסה את עצמי למקום של כאב, וחברים, זה כואב. או המילים הגסות שמביעות זלזול ואטימות , ובדכ הגברים מתוארים שזאת המטרה שלהם ולא תוכל להיות אופציה אחרת. בהרבה מהסיפורים אני בכלל לא רואה כבוד הדדי, יש כוס וזין וגוף. אבל אין נשמה.
וגם אם יש מישהו שזה מרגיז אותו, אני אחזור שוב שאלה תחושות שלי וממש לא התכוונתי לכל הבלוגרים, יש כאלה שאני מאוד נהנית לקרוא ויש את האלה, שגורמים לי אי נוחות.
וסוף סוף היה לי "תירוץ" לעשות את הפוסט, אחרי שנים שבו ידעתי את השם האמיתי של דניבוי ואחרי כל פעם ששמעתי אותו מקריין את מזג האויר בתחנת הרדיו האהובה עליי והתעצבנתי, הוקל לי לשמוע שחלק מהבנות לא שתקו יותר זה מתקשר למה שרשמתי מקודם- לפעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שמה שלא טוב לנו הוא בעצם כן.אבל הבלוג של דניבוי לא היה מאלה שהיה לי סבבה לקרוא. מבחינתי זה היה כמו תאונת דרכים. לא רציתי להסתכל אבל לא הייתי יכולה שלא. הבלוג שלו גרם לי להרגיש הכי הרבה מכולם אי נוחות לא כי הוא לא אותנטי, אלא כי הוא יותר מידי אותנטי. וזאת אותנטיות שהיה לי קשה לעמוד בה. ומנגד הייתי קוראת את הבלוגים של חלק מהבנות שנפגשו איתו. ושם אפילו יותר כאב לי. היה בלוג אחד שתיאר במדיוק את הקונפליקט- אני סובלת, רע לי, אבל הוא טוב לי ואני אוהבת אותו. והדבר הזה ככ ממשי וככ טבעי, שגם אם הוא לא בא לידי ביטוי במין אלים ומשפיל הוא יבוא בדרך אחרת ואלה מסוג הדברים שמסתכלים אחורה ולא מבינים איך הם קרו. וכשאני קראתי את זה הרגשתי כאילו אני שם בסיטואציה, הרגשתי אי נוחות אי נעימות וקצת חוסר אונים. אני חושבת שבעיקר הרגשתי לחץ לקרוא. וכל מי שקרא לבנות האלה "פצועות" יכול לפצוע את עצמו בתחת עם מטאטא. הילדות לא פצועות, הילדות רגישות, פגיעות, מורכבות אבל לא פצועות.
חשבתי על זה שכל הזכרונות שלי הם רעים. אין תקופה אחת בחיים שלי שהייתי יכולה לחזור אליה או להזכר בה בכייף. אני אספר עכשיו, אחרי מלא חודשים שחיכיתי, שאתחיל טיפול בנזעי חשמל שזה בעצם הטיפול הכי יעיל לדיכאון (AKA מכות חשמל רק בלי מכות ויותר הומאני) ב24 לחודש. יש גבול לכל תעלול ויש כאן גוף בלי נשמה (אם יש פה מישהו שעבר את זה אשמח לשמוע במייל) כשאין לך תקווה לעתיד, תוכל להסתכל אחורה לתקופות טובות שעוד יוכלו לחזור. כשאין לך תקווה לעתיד ואין לך לאן להסתכל אחורה כי לא היית רוצה לחזור לאף תקופה מהעבר, שם מתעצם הייאוש אני חיה מיום ליום, הבקרים עד הערב הכי קשים לי ומלווים בחרדה דפיקות לב וקוצר נשימה, הכי מלחיץ אותי שהגיע יום חדש. הסיוט התחיל ואני אפילו לא ישנה כמו שצריך. כל בוקר אני קמה אפרו כי אני זזה ומזיעה מחלומות רעים קמה 30 פעם בלילה שהוא בעצם לפנות בוקר והשינה שלי לא שלמה בדיוק, בין החלום למציאות בד"כ ועם החלומות נכנסות גם מחשבות שלא מהתת-מודע כשאני חולמת על הפאנקיסט הכי עצוב לי כי לשגריר שנייה אני רואה אותו
אני יודעת שאני צריכה "להמשיך הלאה" כי הכי טוב (זה כבר משהו ממני) בשביל להפטר מאובססיה זה להכנס לאובססיה חדשה. עדיף לא מישהו שלא עונה לך אבל מה זה להמשיך האלה? אתם חושבים שמחכים לי פאקינג מחזרים מאחורי הדלת שאני צריכה לבחור בינהם? וגם בתרחיש הכי תרחישי אני מעוניינת במישהו ונמשכת אליו (שזה לא משהו מובן מאליו אצלי, אני לא נמשכת להרבה אנשים וגם אין לי סגנון מועדף זה או שנמשכת או שלא) זה לא ימשיך ולא יתקדם ואני אכנס לסרט והוא ימשיך בחייו. זה קצת כמו קארי וביג בהתחלה שלהם, זה ברור שיש לו אליה משהו אבל זה לא מספיק והוא הולך. וגם בתרחיש הכי טוב החשמל יעזור, אני אכיר מישהו (לא סביר להניח. לא יוצאת מהבית. אל תזכירו אפילו אתרי הכרויות [מניסיון, אין לי שום זלזול לזה הרי את בני הזוג שלי הכרתי כאן אז במה זה שונה]), אז אחרי שהוא שוב ישבור לי את הלב, אני שוב אכנס לדיכאון???
בנתיים אני יכולה רק לפנטז על הפנים של ארנולד שוורצנגר, ככ התלהבתי ממנו בתור הרובוט הכי יפה שראיתי בחיי (ולא סתם קוראים לו "מחסל" כי אני מתה מרוב שהוא סקסי) אז הזמנתי פוסטר של שליחות קטלנית הראשון כי אני מתלהבת וזיבי לא מעניין אותי שאני בקיץ בת 23 מה אכפת לי להתעורר בבוקר עם הדבר היפה הזה סרטים בכללי הדברים היחידים שאני עושה. משתדלת לראות לפחות אחד ביום, ואחד טוב. או דוקו טוב וארוך. לצערי מרוב מחשבות, כמו בהופעה של רובי קשה לי הנאה שלמה כי אני ככ מרוכזת במה שבפנים ולא מה שבחוץ. בנתיים הספקתי לראות המון סרטי חובה ואם כבר להרקב מול הטלויזיה אז להפיק מזה תועלת איכותית
| |
אין חדש
יש מכסה מסויימת של עצב שאני יכולה להכיל וברגע שהוא עובר את המכסה הזאת הוא מתחיל לדלוף לי מהעיניים. סתם ככה, נוזלות דמעות. וזה לא שהייתה מחשבה או שקרה משהו. תנו לי 5 דק עם עצמי בלי הסחת דעת ואני נכנסת לגיהנום שלי. אני שוכבת במיטה ובוהה בחלל, אני לא ארדם בחיים עכשיו אבל אני רוצה לברוח מהתודעה וככל שאני יותר בוהה ככה העיניים שלי יותר רטובותואין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לשתף את העצב הזה. בימים האחרונים אני פשוט מפורקת. אני לא נושמת מרוב שהכל בפנים רקוב ולצאת מהבית זה עינויים. תמיד מנסה לפענח מה אני מרגישה אבל באמת ששום הרגשה שיש לה שם לא תתאר מה קורה שם. לפעמים אני מרגישה שאני גוססת מעצב. שהלב שלי יפסיק לעבוד פתאום או שאני אחנק ממחסור בחמצן. ברור לי שזה לא יקרה, אבל ככה זה מרגיש
ואין לי שום משהו שינחם, אין לי שום עניין, שום רצון לא להיפגש, לא לצאת, לא לראות סרטים לא לראות סדרות לא לעשות כלום!!! כל הזמן אני סופרת דברים,מחשבת כמה נשאר, בת כמה אני ומה הספקתי ובשנתיים האלה לא הספקתי כלום ביוני אני בת 23, אני תקועה באותו מקום מגיל 20-21 ולא הספקתי לעשות שום דבר יעיל בחיים שלי אבל החטא הכי גרוע הוא שגם מהשום דבר הזה לא הפקתי כלום. מילא לא הייתי עושה כלום אבל נהנית, אבל גם לא זה
ויש לי פחד מהזמן. כל יום עובר לי כמו עינויים ובסה"כ נראה שהשבוע עבר מהר. רבע שעה מרגישה לי כמו שעה ולא סתם אני הכי מדוכאת בבוקר, עד שארדם בלילה בטח יקחו איזה 16 שעות. 16 שעות בשעון שיר זה 64 אני מנסה לחזור כמעט 3 שנים אחורה ליום של הניסיון האובדני. אני גם לא יודעת אם צריך לקרוא לזה ככה כי הייתי מנותקת לחלוטין ותמיד אני תוהה אם זה יקרה שוב. אני מוצאת הרבה קווי דימיון בין אותו יום לחלק מהימים שלי היום וקשה שלא לחשוב האם הפעם אני אשבר. האם העצב הזה יחפף לי את המוח. אני חושבת שפעם קודמת התנתקתי כי לא הייתי יכולה לשאת את הכאב ואני מרגישה לפעמים היום שאני גם קצת מאבדת כוחות ואני יודעת ששום דבר לא יעזור לזה כי אם זה קורה זה קורה
התעצבנתי על המטפלת שלי שהיא מתעקשת שנדבר על המחשבות והרצון שבאים לי מידי פעם על מוות בטענה שמה זה משנה מה אני חושבת כל עוד אני לא הולכת לעשות כלום עם זה. שמותר לי לחשוב מה שבא לי וזה ככ נורמאלי בשבילי שאולי כדאי להתחיל לדבר על הדברים ה"חשובים באמת". גם קשה לי להסביר לה שאני לא יכולה להבטיח לה שאצור איתה קשר במידה ואעשה עם המחשבות האלה משהו כי בפעם הקודמת לא ידעתי 2 דק לפני שעשיתי מה שעשיתי שאעשה את זה
ומצד שני זה נראה לי רק עניין של זמן. אני באמת מרגישה שאני חיה לפי התחושות שלי וכשאומרים לי שאני צעירה ויש לי זמן רק מתחשק לי לבכות יותר כי אומנם אני "רק" בת 22 אבל חיה עם השטן בראש כבר 16 שנה וכאב של ילד, במיוחד כשהוא מפוחד מוזנח ובודד, זה הכאב הכי גדול. בתור ילדה כאב לי הרבה יותר מעכשיו רק בגלל החוסר אונים ואני בת 22 ואני צעירה אבל ברזומה שלי אין תקופה טובה שארצה לחזור אליה או משהו שאשען עליו אני ממש מרגישה שאני חיה משנה לשנה. אז מעניין לי את התחת שאני צעירה כי אני מרגישה חרא וכל עוד אין לי עניין או טעם בחיים או בעצמי או שבאמת כבר עייפתי מה זה עוזר לי שיש עוד הרבה לפניי? בשבילי זה כמו אסיר במאסר עולם שאומרים לו להתעודד כי יש לו עוד 60 שנה לערך בכלא
גדלתי עם הכאב, הוא עיצב אותי. איך אפשר להאמין שיהיה אחרת כל עוד אני נשארת אותו בן אדם. זה לא שנפל עליי אסון או שבאמצע החיים חטפתי דיכאון או מאניה או חרדה, כל אלה הם היו הדבק שאיחה את האיברים שלי כשהתפתחתי גופנית ומנטלית.
וזה כל פעם לראות את הגיל מתחלף, איך שהימים והחודשים עוברים ואני מרגישה כבר שאני מקומטת מזקנה לגמרי. ורגשות האשם והשיפוט העצמי והשנאה העצמית וההלקאה העצמית שבגילי כבר לומדים וברור שעובדים וזוגיות ומעגל חברתי יפה ורזומה של חוויות וגם אם לא הכל אז לפחות משהו אחד. אבל אצלי זה ככ סטטי ולא משתנה, אין לי כוחות בנשמה שלי יותר לנסות להצדיק את עצמי בפני אחרים למה אני לא עובדת או לומדת. אני מניחה שאם הייתי שוברת יד והיה לי גבס והייתי אומרת שבגלל זה אני לא עובדת היו מקבלים בהבנה. אבל לא לעבוד בגלל דיכאון? פחחחחח מפונקת פרזיטית עצלנית
ובין כל הכאב הזה יש כמיהה אחת שבאה לי בחלומות. הצורך באהבה, קרבה, מגע נעים ולא מאיים והדדיות. אלו דברים שלא היו לי שנים, זה תמיד לא בריא ולא הדדי. אבל לפעמים בחלום אני בזוגיות או באינטימיות ואני מרגישה שם דברים שככ הרבה זמן לא הרגשתי וחלק מהדברים לא הרגשתי בכלל (כמו ביטחון בקשר שהוא לא ילך) ואפילו שזה חלום הרגשות אמיתיים. ובכל הזמן של החלום אני חווה את מה שככ כמהתי אליו ובשנייה שבין החלום להתעוררות, אני מתפכחת ומבינה שזה היה רק חלום הימים שבאים אחרי החלומות האלה הם הקשים במיוחד
| |
חשש קל
קראתי עכשיו כתבה על ישראלי בלוג בTimeOut;על ישראבלוג וכל מה שקרה לאחרונה וזה לא שחידשו לי משהו שלא ידעתי קודם (אני פה כמעט 10 שנים אז מבינה על מה מדובר) וגם צילמתי את עצמי כמו שכתוב שם על היוזמה הזאת אבל משהו אחר גרם לי לחרדה שזה נחשף באתר נורא נצפה ונתן חשיפה אני מאמינה לאתר ומשכה קוראים פוטנציאלים שזה מבורך, כי הייתי רוצה שיהיה פה יותר חי אבל מנגד ככל שיהיו פה יותר אנשים ככה החשיפה תגבר ולמרות שאין לי כמות קוראים פה כמו פעם הבלוג שלי עדיין פה וחשוף ויש עליי פרטים מזהים ותמונות וכל כך הרבה חרא שאנשים מסויימים לא יוכלו לעכלההבדל בין אז לפני שנים בתקופה השיא של ישראבלוג ועכשיו הוא הפייסבוק והוואטספ וכל השיט שקשקש לנו את המוח שפעם לא היו פופולארים ולמי בכלל היה אובססיבי לזה, וכל הקבוצות והשיתופים והעמודים הגדולים גורמים לזה שבלחיצת כפתור יכולים לעשות לך את ההאוטינג של החיים שלך. ולמה? כי המון המון אנשים הם חרא פשוט מאוד. הם נולדו חרא והם ימותו חרא ולא תוכל לנסות להסביר להם כי גם המוח שלהם עשוי מחרא. ואני ממש לא מתכוונת לעבור על כל החומר מ2010 ולמחוק חצי מהתוכן ולהוריד את התמונות כי נמאס לי לנתב את החיים שלי לפי הפחד מתגובות מעשים של אחרים. בשישי הייתה מסיבת פרידה מהשף והעו"סית של המסעדה שעבדתי בה לפני שנים ששם בעצם הכרתי את הפאנקיסט אז גם לא הלכתי מהפחד שהוא יהיה שם וגם חלק מהחברים שלו כי גם הם היו בפרוייקט (לפני שהגעתי) כי הפרוייקט הזה הוא בעצם לנוער בסיכון (רק אני ועוד אחד היינו שם על תקן נפשי) וידעתי שאם אלך והוא לא יתייחס אליי שזאת הסבירות הגדולה כי גם לא החלפנו מילה כשעבדנו ביחד אז מה הקשר אז אני אתמוטט לגמרי אז חסכתי מעצמי אבל עיצבן אותי שההחלטה והמעשה נעשו בגללו. זה המקום שלי וזה חלק ממני, וגם את התמונות לא אוריד כי זה מה שבחרתי לשים באותו רגע וזאת הייתה הבחירה שלי וזה היומן שלי ולא של אף אחד אחר. מבחינתי הבלוג הזה הוא התנ"ך של הרגשות שלי ולא אעז לערוך מילה באף פוסט. הבלוג ככ חלק ממני שכשהייתה סכנה שהוא יסגר העתקתי העתק הדבק את כל הבלוג לוורד והכל נמצא מודפס אצלי בחדר.
כיום אומנם אני לא כותבת הרבה כי לפעמים להעלות על הכתב גורם לדברים להיות ריאליים יותר ולא רק פחדים בראש למרות שאני מספרת לאחרים פה זה יהיה חקוק בסלע, עדות למצב. וגם עובר עליי ככ הרבה טלטלות נפשיות שאין לי מאיפה להתחיל ואין לי כוחות. זה למה לא הייתי בטיפול פסיכולוגי 3 שנים אחרי הניסיון האובדני ועד עכשיו. אבל פעם הבלוג היה חיי. לקראת גיל 14 הכרתי את החבר הראשון שלי דרך ישרא ונורא אהבתי אותו וזאת אולי פעם יחידה שמישהו אהב אותי נורמאלי ולא כמו היום. וגם בהתחשב במחסור החברים היה החבר היחיד. בגיל 17 הכרתי את ש' דרך שהיה הבנזוג הראשון בחיי הבוגרים. אהבתי אותו עד עמקי נשמתי והוא אהב אותי גם אבל זה היה ככ לא בריא ולא יציב שזה צילק אותי והקשר עצמו היה מאני-דיפרסיבי עד שהפרדנו והמאניה התפרצה אצלי הסיפור הזה אולי לא נגמר טוב אבל הוא "תרם" הרבה למי שאני היום. מעניין אותי לדעת שאם לא היינו נפגשים אז אולי המאניה הייתה מתפרצת מאוחר יותר או לא בכלל אבל לטוב ולרע זה מי שאני ובגיל 17 גם הכרתי את החברים הראשונים שלי חוץ מד' בחטיבה חנן ועלמה שחברים שלי עד היום ובזכותם לא הייתי לבד ומילאו לי את החסר וגם אותם הכרתי בישראבלוג בגיל 18 יזמתי את "חמניות" (באמת שאין לי כוחות להסביר) שמבחינתי היה הדבר היחיד שאני מתגאה בו חוץ מזה שראיתי את רובי 3 פעמים - גם בזכות ישראבלוג
ותמיד מרחפת עליי העננה שהוא יחשף. כמעט לפני שנה התחילו לי חרדות רציניות כלפי דברים שלא יחסתי להן חשיבות ונהייתי פרנואידית לפרטיות שלי. שמתי פלסטר על המצלמה של הלפטופ מחשש לפריצה. גם שמתי בפרטי את כל הוידאו בלוגים כי זה דבר לדוגמא שצריך לצנזר. ככה כשלא הייתי מאוזנת על כדורים והיו לי היפומאניות קצרות הייתי עושה שטויות כמו לחשוף את עצמי במצלמה ולספר על חוויה מביקור אצל גניקולוג. אני לא מסוגלת לצפות בזה בעצמי כי אני מתביישת והיום אם מישהו היה מוצא את זה ביוטיוב והיה מחליט לשתף בפייסבוק ואם זה היה צובר פופולאריות ומגיע למקום הלא נכון, אני חברים, כנראה ובאמת, הייתי מתאבדת.
אני לא חושבת שמתנגשים הרצון שישראבלוג יחזור לתקופה הטובה שלו והפחד מהחשיפה האפשרית, בכל דבר טוב יש חסרון קטן, וכל מריחואנה ככל שהיא מדהימה גורמת לבעיות זיכרון.
ולפינתנו הקבועה: "מה עם הפאנקיסט???" אז שבוע שעבר פנתה אליי העוס"ית מהמסעדה לשאול אם דיברתי איתו כי הוא לא עונה על ההזמנה שלה בסמס. אמרתי לה שלא והיא אמרה שאם יוצא לי לדבר ולשאול אותו היא תשמח הוא לא יצר קשר 3 שבועות ופחדתי לשאול אותו ובכלל לפנות אליו גם מהדחייה האפשרית וגם מזה שהוא ידע שסיפרתי לעו"סית שאנחנו בקשר כי לא נראה לי שהוא היה רוצה שידעו . אמרתי לה בסדר אבל לא היה לי אומץ לשלוח לו. בשישי הייתה הארוחה ומישהו סיפר לי משם שהוא לא בא בשבת אמרתי כוסאמק ושלחתי לו הודעה. הוא לא ענה בכלל ול"מזלי" הייתי ככ בדיכאון אותו יום כבר ממקודם שזה לא הרס אותי לגמרי. אתמול הייתי באיזור של המסעדה ונכנסתי לבקר את הטבחית שעבדה עם שנינו. שאלתי אותה אם העו"סית הצליחה לתפוס אותו בסוף והיא אמרה שחברים שלו אמרו שאולי יש בעיה והיה לו תקלה עם שוטרים והוא לא ענה להם והם חושבים אולי הוא במעצר אבל לא בטוח. עכשיו שני דברים, ונסו לא לשפוט: 1. משהו מנחם בזה שאולי הוא במעצר וזה למה הוא לא ענה לי 2. אני ממש בלחץ מזה שהוא במצער ואם כן בד"כ משחררים מהר ואם הוא שם זה כבר כמה ימים, למרות שיכול להיות שהשתחרר בהנחה שזה באמת המצב ואז באסה שלא ענה ואם הוא עדיין שם זה סימן לא טוב וכואבת לי הבטן 3. הוא בכלל לא במעצר ואני מטומטמת והוא שם זין סופית
ודא, אני רואה האח הגדול ואני חושבת שאחרי ששי חי יוצא הוא צריך להצטרף לקבוצת הDBT שלי שמיועדת לויסות רגשי. אני מאוד מזדהה איתו כי גם אני, וזה משהו שאחדש לכם, סובלת מבעיית עצבים רצינית. כשהוא מתנהג כמו שטן אני חשה אמפתיה כי אני רואה את התסכול החוסר אונים וההתגוננות שלא משנה כמה קראטה הוא יעשה לא יעזור בחוסר הבטחון שנמצא בנפש שלו. מצד שני אף אחת מאיתנו לא הייתה שורדת כנראה אם הוא היה יוצא עלינו
| |
עדכונון
בDBT אמרו לנו מההתחלה שעבר מאחורינו ומה שהיה זה לא אומר שמה שיהיהאולי כי אני רגילה עוד בראש לילדה הדחוייה בכיתה, מא' עד חודשיים בי"א, נשארת בהפסקה כאילו יש לי דברים לעשות כדי לא להתבייש להשאר לבד בכיתה כשהפאנקיסט שאל אותי אם אני מכירה אנשים מסויימים שהוא גם מכיר משם אמרתי לו שחוץ מהכיתה שלי (ויש שם 7 כיתות בשכבה) אף אחד לא ידע את שמי או קיומי. אני תמיד אומרת שאני מאלה שעוברים לידם ולא בטוחים מי הוא למרות שראו אותו יוםיום למשך שנים אז קצת קשה לי להבין וגם מוזר לי לחשוב שזה פשוט טבעי, שאני חלק משיחה בקבוצה של אנשים שאני לא מכירה בטיפול אנחנו 10 בנות שבשבילי זה גיהנום. בנות הן התגלמות חוסר הביטחון שלי במיוחד כשהן באות בקבוצה ועוד יותר שכולן נורא אינטגלנטיות, חדות ומטופחות יש שתי בנות בקבוצה שגורמות לי הכי חוסר ביטחון ותחושה של קוטן לידן. כשהן לידי אני מתכווצת ומרגישה שאין לי זכות קיום. יש בהן את כל התכונות של ה"מקובלת" שהיו לי בתיכון. ואני נכנסת לילדה שהייתי, חסרת ביטחון וחרדתית וגם המראה הצעיר שלי לא עוזר כי ברושם הראשוני אני נראית בת 16 וזה ללא ספק משפיע על יחס במקומות שאני הולכת כי איכשהו יש לי נטייה להיות בחברתם של גדולים ממני ותמיד הייתי סולדת מה"מקובלים". מעולם לא רציתי להיות חלק מהם או קיוויתי שהם יאהבו אותי. קיוויתי רק שיתנו לי כבוד והייתי דג הייתי שותקת הייתי מפחדת כי הייתי ככ קטנה וג'וק ומי אני בכלל. אבל בכיתה י' כשעליתי במדרגות לכיתה ה"מקובל" הכי מקובלי בשכבה היה מאחורי, ניסה לזרז אותי ואמר לי "סעי סעי". הרגשתי מושפלת ונעלבת וצרחתי עליו שהוא בן זונה כי לא הייתי יכולה לשאת את הזלזול התגובה שלו הייתה ככ לא רלוונטית כי בשבילו התגובה שלי הייתה ככ לא רלוונטית ושתי הבנות האלה מזכירות לי איפה אני נמצאת בהיררכיה החברתית- למטה בלי הרבה בלאגן. אז כשאחת מהן התיישבה לידי בהפסקה קמתי והלכתי כי אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות במקום הזה יותר שאני מרגישה קטנה. אני בת 22 ואני כבר מבוגרת קטנה ולא סתם לא חסכתי מעצמי שנתיים של תיכון שבוע שעבר היינו חצי כמות ורוב הקבוצה דנה על חברה אחרת בקבוצה שעושה טריגרים ומפריעה לשאר הבנות (אני פחות מתרגשת) ובגלל שהיה ככ מצומצם כולנו עמדנו ביחד. לא הפסקתי לבחון את שפת הגוף של הבנות. כמה זמן מהשיחה הן מסתכלות עליי והאם שפת הגוף שלהן מופנת אליי מה שמעיד על המשך השיחה או לכיוון אחר מה שמעיד שאין הרבה עניין בין האינטרקציה ביננו אני בטוחה שאם הייתי לומדת פסיכולוגיה הייתי משתגעת גם אני וצמד הבנות שהיו שם דיברו איתי וככ הלחיץ אותי שאני חלק מהדינמיקה הקבוצתית עד שחשבתי שאולי אני משלה את עצמי ואין להן הרבה נושאי שיחה איתי או שאין בי הרבה עיניין ובמקרה נקלענו לאותו מעגל כי לא היו הרבה אופציות אחרות והכרתי שם חברה חדשה וזה מרגש אותי כי זה ממש נדיר לי. לצערי כשהייתה פה אולי קצת השתעממה אבל זה משהו שסיפרה לי זמן רב לפני שבאה (שמשתעממת אצל אחרים) אז עכשיו צריכה לעבוד על עניין הקנאה שלי כשהיא מדברת עם מישהי אחרת במיוחד שתיהן כי אז פחות נוח לי בסיטואציה
ובנושא אחר- בפעם האחרונה שהייתי עם הפאנקיסט אחרי חודש וחצי שלא נפגשנו (בזמן שלא כתבתי בבלוג שיפצנו את המקלחת והוא הזמין אותי לישון אצלו בבית אמו יום אחד וזה ככ ריגש אותי שכמעט התעלפתי מאושר) אז היו מלא רמזים סותרים שאחרי חודש וחצי הבנתי שכנראה רגש בשבילו אין הרבה שם ומצב היחסים לא מזהיר. גם ניסיתי לעשות מאמץ לעשות דברים שרציתי לעשות מלא זמן ולא היה לי אומץ כמו לנשק אותי על הספה בפה (כי האינטימיות מתבצעת רק שהולכים לישון ולא בא לי לחכות 3 שעות) ולנשק אותו על השפתיים כשאומרים לילה טוב. בשביל זה לקחתי גם כדור הרגעה אבל בסוף זה היה נפילה אז לא יודעת אם יהיה משהו
אז יש מישהו בגינת כלבים שהייתי הולכת כבר ממזמן שנורא הזכיר לי את האוס שהייתי מאוהבת בו, מי שקורא אצלי שנים יזכור אם יש מישהו כזה אז נורא נמשכתי אליו. גם בן 40 פלוס גבוה רזה בהיר נראים ממש דומה ותמיד ניסיתי לפלרטט בלי הצלחה. לפני שבועיים אני והסבים הלכנו לשתות קפה וראינו אותו בכניסה. אמרתי לו היי והתיישבנו. אחרי 10 דק אמרתי שיש לי שיחה כי להתגנב לדבר איתו. שאלתי אותו מתי הוא בגינה כי כל פעם שאני באה אני לבד שם (ולא באתי כבר כמה חודשים בעצמם) והוא נתן לי את הטלפון שלו שנדבר כשאני רוצה ללכת. צינתקתי לו כמה ימים לאחר מכן הוא הזמין אותי אליו. ידעתי שהכוונות לא "טהורות" אבל אחרי הפגישה עם הפאנקיסט ומחשבה על זה שלא הייתי כמעט שנה וחצי (!!!!) עם מישהו מלבדו עודדו אותי לעשות משהו שרציתי לעשות מזמן אולי אפילו בגדר פנטזיה וחוויה כי למה לא אבל אחרי 5 דק שם הבנתי למה אני אובססיבית לפאנקיסט, למה אני לא שוכבת עם אחרים בראש שלי בגלל שהוא בן 40 פלוס חשבתי שיהיה מתחשב, מנומס, עדין, אבל לא. הוא יותר גרוע מכל צעיר שפגשתי, מבין טינייג'רס, בני עשרה ובני שלושים. פשוט התנפל עליי מבלי לנהל אפילו סמול טוק. ניסיתי להנות מהרגע אבל זה בעיקר הגעיל אותי. כשהוא לקח את היד שלי לכיוון המכנסיים שלו משכתי אותה חזרה. ידעתי שלא משנה מה יהיה- אני בו לא נוגעת. כששאל אותי מה קרה אמרתי לו שהוא ממהר ויזרום והוא ניהל איזה מונולוג קלישאתי להקיא (אה כן, הוא גם שחקן) ואחרי זה סיפר לי על טרגדיה שקרתה לו לפני שבועיים ודיברנו קצת על כך ועל כך וכשהרוחות נראו כאילו התקררו אמר לי "ועכשיו קצת סקס". כשסיפרתי לחברה שלי מה שאמר היא אמרה שהוא נשמע כמו האדם הקדמון וזה הרסססססס אותי מצחוק. אמרתי לו שאני לא רוצה לשכב איתו והוא שאל מה חשבתי שיקרה ואמרתי לו שאין חוק שאני צריכה יצאתי משם עם אנחת רווחה ו3 שעות אני והחברה דיברנו והוצאתי את כל הגועל נפש שהיה לי עליו
במבט לאחור, מעדיפה מישהו שמחכה 3 שעות עד שנלך למיטה מאחר מישהו שמחכה 3 דקות בלחץ ולהוריד לך את התחתונים על הספה
| |
מה יש לשין גימל
הרגע חזרתי מפגישה עם מישהי דרך סל שיקום שהוא דרך ביטוח לאומי שהיא נותנת שירות של חיפוש עבודות למתמודדי נפשכל הפגישה היו לי דמעות בעיניים מבושה כי כל שאלה שהייתה לה השבתי בשלילה. זה לא מתאים וזה לא מתאים וזה לא מתאים, כמובן שהפגישה הייתה פגישת היכרות ומילוי טפסים ואת החלק של חיפוש העבודה נתחיל כנראה בעוד כחודש וחצי
סיפרתי לה את המגבלות שלי ולא הסתרתי את הפגמים והחסרונות כדי שתוכל לעזור לי למצוא משהו שיענה על הצרכים שלי
אני רוצה להודות למי שמגיב לי בפוסטים האחרונים שכתבתי על מצבי אבל יש כמה דברים שהיה חשוב לי להסביר הדיכאון כרגע הוא לא מצב זמני אלא מתמשך, מגיל 6 אחרי הגירושים של הוריי עברתי לגור עם אמא שלי ואכלתי מרור. מדברת על הזנחה (מבחינת אוכל, מבחינת הגיינה, בתור ילדה אמא שלי הייתה מקלחת אותי פעם בשבוע וחופפת פעם בשבועיים, חשוב לציין שהיו לי המון המון המון כינים ברמה של להוריד את הראש לכתוב במחברת ונופלות כינים, בגדים צהובים וקרועים ללא כביסה, שלא לדבר על צעצועים, הצעצוע שלי היה דף ועיפרון, ציור בשבילי היה מתנה משמיים) והמשיך עם התעללות נפשית בבית הספר כבר מכיתה א' לא הצלתי ליצור קשרים חברתיים ולא הצלחתי לדבר ואם לא הייתי בוכה בשירותים אז הייתי בוכה במזכירות שאני חולה (לא באמת) ושמישהו יבוא לאסוף אותי, הבכי בשירותים נמשך עד כיתה ו'. נדלג שנים קדימה: בגיל16 גילו את הבעיה כשהלכתי ליועצת בכל הפסקה כי כאמור לא היה לי עם מי להיות ובאחת הפגישות סיפרתי לה על מחברת שאני כותבת שקראתי לה "מחברת המוות" שם היו לי רשמים על מצבי הנפשי והנחמה שלי מגיל 15 הייתה לתלות את עצמי ברחוב המסגר כדי שמישהו אחר ימצא אותי ולא משפחתי היא סיפרה למנהל שהתקשר לאמא שלי בזעם ואמר לה שאם היא לא לוקחת אותי למיון הוא מתקשר לשירותי הרווחה מפה לשם הגעתי למחלקה הפתוחה בגהה ל9 חודשים. הטיפול היה ביזיון, המקום היה ביזיון והדבר היחיד הטוב שיצא הוא שיצאתי מבית הספר האבחנות שהיו יכולים לתת לי מתחת לגיל 18 היו דיכאון ואנורקסיה כשהגעתי לגיל 18 הוסיפו לי "אישיות גבולית" באותה תקופה התחלתי לעבוד ואחרי פרידה קשה מאוד שהייתה לי התפרצה לי המאניה ואז אובחנתי כדו-קוטבית והתחלתי טיפול עם מייצבי מצב רוח ואחרי תקופה לא קצרה המאניה נפסקה והתאזנתי הבעיה בכדורים האלו שהגוף מתרגל ועד שלא מעלים מינון החיים הם גיהנום
בדו-קוטביות בד"כ נפוץ שהתקפי מאניה באים אחת ל... אפשר גם פעם אחת אבל המקבילה שלו- הדיפרסיה שכיחה יותר ככה ששילוב הדיכאון הוא גם נפשי וגם כימי
בעבר לא הייתי מקפידה על הכדורים ובמחשבה לאחור על הדברים השטותיים שעשיתי כואב לי בנשמה. אני בטוחה שהוספתי לעצמי מיני טראומות במיוחד בתחום המיני ואם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור הייתי מבטלת 80% מהדברים שעשיתי. כיום שאני מקפידה כמו שעון שוויצרי על לקיחת הכדורים אני לא עושה שטויות, אבל מאוזנת כלפי מטה מאז גהה היו לי שני אישפוזי יום קצרים באיכילוב וטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים. האבסורד הוא שבתקופות שהייתי מטופלת יותר אינטנסיבית הרגשתי הרבה יותר טוב מעכשיו אחרי הניסיון האובדני בגיל 20, הפסקתי עם הטיפולים חוץ מטיפול פסיכיאטרי. זה היה לפני שנתיים וחצי. חשוב לי להבהיר שבאותה תקופה עבדתי וגם השלמתי בגרויות והייתי הרבה יותר מתפקדת מעכשיו. בניסיון עצמו נכנסתי למצב זומבי ואפילו לא חשבתי על למות, פשוט ביררתי על הכדורים עם הסיכון הגבוה ביותר למנת יתר ולקחתי הכל פלוס עוד כמה שהיו לי
הדיכאון הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהאישיות שלי, ולא משנה מה אעשה, איפה אהיה ועם מי אהיה הוא הולך איתי לכל מקום אני כבר לא קוראת לזה דיכאון, אני קוראת לזה "אבל". כשאני מנסה לתאר לאנשים איך אני מרגישה אני נותנת להם לתאר מה הם היו מרגישים במוות של מישהו קרוב אליהם והסיבה? אין סיבה. באמת שאין. לא מבינים למה אני בוכה, לא מבינים למה אני בהיסטריה ולא מבינים מה קרה. לא משנה כמה פעמים זה ככה, מי שלא מבין לא יוכל לדמיין את ההרגשה. דיכאון זה לא מצב רוח והוא לא קורה בגלל סיבה מסויימת (לא אצלי בכל אופן) הוא כמו הרפס. הדיכאון הוא ההרפס של חיי. הוא תמיד שם אבל לפעמים הוא אגרסיבי ושואב. כיום הדיכאון הוא כזה שלא חוויתי כמותו עוד ויש המון קשר לגיל. יש לי אובססיה לזמנים. כשהייתי ילדה, ביסודי למשל, הייתי מנחמת את עצמי ואומרת: "עד כיתה ג' זה יעבור" וככה כל שנה עד שאמרתי לעצמי "עד הצבא זה יעבור". בצו ראשון הייתי מאושפזת בגהה והיה לי את השחרור הכי קל בעולם. חשבתי שרציתי לשרת עד שקיבלתי התקף חרדה בבקו"ם ובדיעבד אני מבינה שאם היו מגייסים אותי הייתי כנראה תוקעת לעצמי כדור בראש
אני אומנם צעירה בת 22 אבל אני הרבה מאחור. כשאומרים לי שיש לי זמן לעשות את הדברים שאחרים עושים אני יודעת, אבל את ההפסדים של גיל ההתבגרות (שהעברתי במשחקי סימס ובלוגים) ותחילת שנות ה20 לא אוכל להחזיר. מעתה והלאה יש לי אחריות ולעשות את כל ה"דברים" שבני גילי עשו ועושים כבר לא אוכל לעשות. מעתה והלאה החיים מכתיבים שצריך ללמוד, לעבוד ולהעזר רק בעצמך (אני מאוד תלוייה במשפחתי ובניגוד למחשבה של המגיב האידיוט שבגללו חסמתי את התגובות ללא שם משתמש,, העזרה היא נפשית ואני מנסה כמה שפחות להעזר כלכלית. כאמור היה לי ניסיון תעסוקתי אז נשאר לי מעט, אבל לא ברמה שאוכל להרשות לעצמי להשאר בבית)
שום דבר לא גורם לי הנאה, מה שהייתי עושה פעם: ציור, אפייה, סרטים איכותיים כבר לא מדבר אליי. אני קמה בבוקר ומצד אחד מתה שייגמר היום ומצד שני מפחדת כי זה עוד יום שבו בזבזתי את חיי.
הלכתי לעזרה תעסוקתית לא כי אני מרגישה שאני מוכנה אלא כי אני מרגישה אפס. אני משקרת לפעמים לאנשים שאני עובדת פה ושם אבל אני לא. כמובן שיש את ההבט הכספי אבל תעסוקה היא מקום ראשון. וגם נמאס לי מרגשות אשם שאני קונה איזה בגד כי לא תמיד יכולה להרשות לעצמי כלכלית
התחלתי ללכת לפסיכיאטר פרטי חדש כי מניסיון אנשי טיפול שמשלמים להם, או לפחות אלה שאני פגשתי, יותר קשובים ושמים זין על המטופלים שלהם כשהוא המליץ לי על טיפול בנזמי חשמל (AKA מכות חשמל) הסכמתי מיד, מהיאוש וכי אין לי סטיגמות אבל המשפחה שלי אנטי וכרגע אולי אחפש חוות דעת נוספת כי שמעתי שזה הטיפול היעיל ביותר לדיכאון ודו-קוטביות אבל התופעות לוואי ניכרות ואם ארצה לעשות זאת כדאי שאתחיל מהר כי לעבוד במצב כזה אי אפשר (בעיות זיכרון קשות לטווח קצר ובלבול) אם הכל ילך חלק בנובמבר אתחיל טיפול DBT שהוא עזר להמון אנשים במצבי והוא גם פרטני וגם קבוצתי
המריחואנה עוזרת לי בכך שנתנה לי יותר ביטחון ואני גם לא באמת מתמסטלת, אני מתמתנת. בשבילי זה כמו רפואי לחולים במחלות פיזיות רק בפן הנפשי. בחודשים האחרונים איני מצליחה להשיג
מקווה שהצלחתי לשפוך קצת אור על הדברים ומקווה שלא פספסתי משהו. כמובן שלא הזכרתי את כל מעלליי אבל נראה לי שהבהרתי את הנקודה
מי יתן ואנשום לרווחה
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
