 כינוי:
שין גימל בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אייל בי בק
אני אתאיסטית ולא מאמינה בכלום. אני מאמינה שלכלום אין משמעות ואנחנו בסך הכל חיות שהפתחו באופן דפוק והרסנילא כתבתי פה מאז שהתחלתי את הלימודים במכינה, שמיועדת למתמודדי נפש, מהפחד שזה יגיע לידיים הלא נכונות במקום הזה בחודשים האחרונים אני חיה בפחד תמידי חרדה ושברון לב לאחר שביום ראשון התרחיש הכי גרוע שהיה לי בראש התממש, דבר שאפילו בסיוטים הכי גדולים שלי לא דימייני, ויש לי ראש מאוד יצירתי ושחור לאחר יום ראשון הבנתי שיותר אין לי מה להפסיד. עברתי טרור נפשי שם מאישה שנכנסנו כחברות ומאז החיים שלי לא חיים. היום, עם חוסר האמונה שלי, אמרתי לאמא שלי, שאני כמו איוב. אבל לא בדיוק. הוא ניסה לבדוק את האמונה שלו בכך שדפק לו את החיים. האלוהים שלי סתם מנסה לגרום לי להתאבד. ואם לא חשבתי שיכול להיות יותר גרוע, גנבו לי היום אלף שקל ושעה לאחר מכן קיבלתי טלפון מהגניקולוג שכנראה טרום סרטן הרחם חזר. באותו רגע צחקתי. זה פשוט גרוטסקי מה שקורה פה
החברה שנכנסתי איתה קיבלה עליי התקף פסיכוטי פרנואידי שיום אחד אני חברה הכי טובה שלה, ואחר צהריים אחד אני מקבלת הודעות נאצה נוראיות שרעד לי הגוף שקראתי. הייתי מזועזעת. לא עניתי להודעות שלה. לאחר מכן הבינה שהייתה בהתקף והתנצלה. זאת הייתה הטעות הכי גדולה שלי- לסלוח. מאז היו עוד 4 התפרצויות שקטות מאחורי הקלעים שלא סיפרתי לאף אחד גם לא לצוות, מהפחד ממנה. פחדתי ממנה גם כשהיינו חברות, ועוד יותר פחדתי ממנה אחרי הפעם האחרונה שהשאירה אצלה טראנס ושלושה חודשים אני סובלת מיחס מאיים, הודעות מטרידות, פחד ממנה ומה שתשתף אותי. בסוף החודש הראשון ללימודים, התחלתי להפגש עם מישהו שנדלקתי עליו משם. זה היה מאוד אינטנסיבי ומאוד רע. רבנו כמו שני מטורפים כל הזמן. תמיד חשבתי שיש לו בעיה קשה של אמפתיה. הוא כמעט גר אצלי חודש וחצי, יום יום, וכשקטע את הקשר איתי התאשפז, ולמרות הפרידה ביקרתי אותו 9 פעמים בחודש וחצי. יום אחד שביקרתי אותו, קיבלתי עוד הודעות נאצה ממנה, והוא היה לידי. הוא ראה אותי מתפוררת לו מול העיניים. כשהיא עברה למגמה שלו הפחדים שלי היו שהיא תשתף מידע עליי מהתקופה שהיינו חברות ותגרום להתרחקות, והכי גרוע!!! שיהיו חברים טובים.
היא סימנה את כל מי שהסתובבתי איתם, שזה לא הרבה.לא יכולה לדבר עם מישהו בחצר בלי שהיא תגיד שדיברתי עליה. הייתי במעקב תמידי אצלה, ביום שלישי שעבר גיליתי שעוקבת אחריי גם. תמיד מחפשת אותי היא התחברה ל"קליקה" הראשית ומשם המצב הדרדר. היא קראה לי מהצד מכשפה, שיתפה פרטים על חיי האישיים ועוד שלל שקרים. אחד החברים שלה אמר לאחד החברים שלי שהוא בקבוצה הלא נכונה. אני נהפכתי בלא צדק, לאדם לא אהוד שם בלשון המעטה.
שהוא חזר מהאשפוז, הם נהפכו לחברים טובים. שאלתי אותו, אם מישהו התעלל במישהו שאהבת, איך אין לך רגשות שלילים כלפייה? אתם לא הייתם נפגעים אם בן הזוג שלכם לשעבר שנתתם לו כל כך כל כך מהנשמה היה מתחבר למי שהרסה לכם את הבריאות הגופנית והפשית? הוא ראה אותי מפוררת, מפורקת, שבורה. שואלת איפה האמפתיה כלפיי. אמרתי לו שהיא סימנה את כל מי שקרוב אליי חוץ ממי היה בן זוג שלי? ניסיתי להחדיר בו הגיון, שהיא מנסה לפגוע בי. הוא שם עליי זין
ואני אריץ חודשיים קדימה. אני והוא כבר לא נפגשנו אבל היינו בקשר, ושוב רבנו המון, אבל תמיד הייתה השלמה בסוף. זאת מערכת יחסים הרסנית מלכתחילה והיא רק התדרדרה ברגע שהתחבר עם הסיוט הכי גדול של חיי. הוא אמר לי שכל פעם שהוא מדבר איתי היא רעה אליו ולא הבנתי את ההגיון, הרי הוא היה בן הזוג שלי. לא הצהרנו על זה אבל היא ידעה עוד כשהיינו חברות שאלתי אותו אם הוא מסתיר משהו והוא אמר שהיא מעניינת לו את התחת.אמר שהוא איתה ככה פוליטיקאי, רוצה שיהיה שקט
ביום ראשון היה פיצוץ במקום הלימודים. היא שלחה בקבוצה המשותפת בוואטספ שהוא מטריד אותה והיא לא יכולה לסבול את זה יותר ואז היא פרסמה המון צילומי מסך שלהם מתוך 10 צילומי מסך ששלחה, 1 היה הודעות לא יפות ממנו והשאר היו הודעות אהבה כלפיה, תחינה שלא תנתק איתו קשר, על הנשיקה שלהם, ודברים לא יפים שנאמרו עליי. הוא הסתיר את זה ושיקר לי הוא התאהב והתחבר עם מי שמענה לי את החיים, עוד כשהיינו בקשר. והכי כואב, מעבר לדברים הלא יפים שכתב עליי שפוסרמו בקבוצה של כל התלמידים, היה כואב לראות את גילויי האהבה שלו כלפיה. אני לא מצליחה להבין את ההגיון. הוא לא דיבר אליי מעולם בצורה הזאת שהיינו יחד ונתתי את כל כולי, גם את ביתי גופי והחברות הנאמנה שלי. היא נתנה לו חודש מהגיהנום שבו הוא התוודא על אהבתו אליה, מה שמעולם לא עשה איתי. סכין נתקעה לי בגב חודשים של חרדה מהגרוע מכל, התבררו כמוצדקים, כי גם בחלומות הכי שחורים שלי לא דימיינתי זאת. התייפחתי לצוות התחננתי שיעזור לי. עד לאיזה רמה היא צריכה להגיע כדי שתצא משם? במיוחד אחרי שנאמר להם שהיא אמרה עליי- "כמה ששיר יותר תפגע- יותר טוב". ובזה הוא התאהב? אין לי אהבה רומנטית אליו אבל אני לא מפסיקה לבכות. מרגישה כמו מטומטמת. אף אחד שם מלבד שלושה אנשים לא יודע מה עברתי ממנה. בהתפוצצות בוואטספ הקבוצתי של כולם השם שלי הוזכר המון. בסוף ההתכתבות הוא רשם לה, מול כולם, שכל ההצגה הזאת הייתה כדי שאגלה עליהם
קשה לחיות בפחד. קשה לחיות בידיעה ששונאים אותך, אבל מילא שונאים, רוצים לפגוע בך החיים שלי מתמוטטים. המקום הזה גמר לי את הנשמה לא כתבתי בבלוג חצי שנה כמעט מהפחד שזה יגיע אליה איכשהו. היום אני מבינה שאין לי מה להפסיד בתוך כל הבלאגן הזה אני שבורה מפורקת חצי בנאדם לא מתפקדת לא יוצאת ובעיקר בחושך אבל!!!! אני שלמה עם ההתנהגות שלי. לא שלמה עם התגובות הרגשיות שלי, אבל אני יודעת שלא עשיתי שום דבר שאני צריכה להתנצל עליו
מחר אני חוזרת ומפחדת התקפי חרדה עברתי שיימינג לראות את פרצופו לראות את הפרצופים המרחמים שלהם
רשמתי את הדברים האלה כדי "לעדכן" למרות שאין קוראים עכשיו כשאני כבר לא פוחדת אני חוזרת
ורובי לסיום
| |
I want love won't bring me down, won't break me up, won't fence me in
הלילה היה לי חלום מיני על החבר הראשון שלי בגילאים 14-16 וקמתי ממש עם צוואר תפוס ומצברוח מחורבן כמו כל פעם שיש לי חלום מיניוזכור לי בחלום בעיקר שאני מסתכלת על הפנים שלו אבל לא הייתה שום משיכה ולא הייתה לזה שום משמעות מינית מבחינתי פשוט הרגשתי שככה(בחלום עצמו) אני מנסה לכפר על המעשים שלי ומנסה להתנצל בדרך הספציפית הזאת (חבל שבמציאות אי אפשר לעשות למישהו ביד והוא פשוט יסלח לך)
ואני מאוד מאוד אהבתי אותו, והכל היה נורא פשוט. הכרנו דרך הבלוג שפתחתי ב2006 לקראת סוף גיל 13
ועכשיו בכתיבת שורות אלו נופלת עליי ההבנה שאהבתי בחיי שני אנשים. ואת שניהם הכרתי דרך הבלוג (אחד הקודם והשני מהבראשית של הבלוג הזה) אולי זה יפתיע חלק מהאנשים לנוכח האובססיביות שלי והעקביות באזכורים שכבר מביכים אותי בפוסטים, אני לא אוהבת את הפאנקיסט. אני אולי מאוהבת בו, אני אולי מתגעגעת בטירוף אני אולי רוצה להכניס אותו מתחת לשמיכה ולחבק אותו עד סוף החורף, אבל אני לא אוהבת אותו אהבה אמיתית, שכן אני חושבת או אולי מנסה לשכנע את עצמי, אמורה להיות לפחות בקצת הדדית.
והנה וידוי גדול אפילו עוד יותר, שהפעם האחרונה שאמרתי למישהו שאני אוהבת אותו ומישהו אמר לי שהוא אוהב אותי הייתה לפני 5 שנים מאז האמת לא הייתה לי מערכת יחסית ממש רצינית, אולי יציאות פה ושם ומערכת יחסים אחת של כמה חודשים ומונוגמיות עם מישהו שגר כמה בתים ממני, ולמרות שהיינו נפגשים ומדברים ושוכבים רוב השבוע רק אחד עם השנייה, לא באמת הצלחנו להתאהב (לא שזה כזה פספוס) וגם לא הכרזנו על רגשות כוזבים או נתנו לקשר שם רשמי, אולי לא רצינו להודות שאנחנו לא רוצים את השני כפרטנר קבוע. האמת שאני לא זוכרת איך זה נגמר אבל זה נגמר ממש רע, וכל פעם שאני רואה אותו למטה ברחוב הוא מתעלם מקיומי. אבל זה באמת ממש ממש מעניין לי את התחת.
היו לי הרבה קראשים והדלקויות והתאהבויות מפתיחת הבלוג ב2010 ועד עכשיו, ולכל אחת מהן היה כאן שם קוד, כמו "האופה", "החמוד מהקפה", "האוס" הצלם" "הפאנקיסט" אבל אף אחד מהם לא הגיע לרמה של אהבה. אבל לא בגלל שלא רציתי או לא הייתי יכולה, הם פשוט לא אפשרו לי.
ועוד משהו שיוכל להפתיע חלק מהאנשים, אני יודעת מתי לא רוצים אותי אני יודעת מתי שמים עליי זין (תרתי משמע) ואני יודעת מתי רוצים אותי ומתי לא, ודווקא הערך העצמי הנמוך נוטה יותר לשלול אופציות שכן. החזות הצעירה ואולי התמימות שמתפרשת ממנה יכולה לגרום לכמה דושים לחשוב שהם יכולים למרוח אותי כמו "השחר" אבל גם אם זה למטרת ניצול וסיפוק אני מודעת לזה, גם אם הם חושבים שלא. כבר בגיל 17, לצערי באיחור קל הבנתי ש"הצלם" אומר את אותן מילים ונוגע באותם מקומות לכמה בנות שונות במקביל אליי אז המשכתי עם זה עד שנמאס לי היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה בהתחלה שרק "יצאתי לשוק" שיתנו לי ככה להפתח נפשית ופיזית אבל לא יאהבו אותי בכל מעודם וזאת לא תהיה זוגיות מאושרת. רוב המפגשים של רוב האנשים לא יובילו לאהבת אמת. והשילוב של זה שאני בקושי יוצאת+כנות מוגזמת ועבר בעייתי+הווה לא משהו+בחירה נוראית בבחורים, אבל ממש נוראית= FOREVER ALONE ואם אני ככ מודעת איך אני אובססיבית למישהו שאני לא בקשר איתו ומשתמע מכך שברור שהוא לא מעוניין? אם הייתם איתנו במיטה הייתם מבינים. אבל אתם לא. איך אומרים, רק אלוהים ישפוט אותי? ואני אפילו לא מאמינה. אז בכלל
וואלה, אמרו לי את זה שנים. אולי אני צריכה באמת לצאת יותר. שמישהו יביא מלגזה ויוריד אותי פליז
ואם כבר הזכרתי את 2006, אז אני מעריצה את רובי מ2005 כשהייתי בת 12, וכשהייתי בת 13 יצא הקליפ שלו שהאמת אני לא סובלת את השיר "Rudebox" אבל הופנטתי מהז'קט שהוא לובש שם ובמשך 10 שנים ליטרלי חיפשתי פה ושם ז'קט של אדידס שחור עם פסים צבעוניים בלי הצלחה. ליד המלון שלנו באמסטרדם הייתה חנות יד שנייה שנמנעתי להכנס אליה כי שכחתי להביא כסף (אבל עדיין הוצאתי 500 שקל. הכל הוחזר לסבא) אבל משהו משך אותי רגע לפני הצ'ק האוט להכנס ושם מצאתי את הפרשס שלי שבחישוב סופי יצא 130 שקל וגם במידה הנכונה.
| |
***
דברים שקרו השבוע מבחינת סדר חשיבות אישי: - עליתי 2 קילו
- טסתי לאמסטרדם
- היה לי יומהולדת כי אם לא הרגשתי עם עצמי מספיק רע אז עכשיו גדלתי בשנה
האירוע הראשון היה ביום שישי שעבר, בסה"כ עבר בשלום כי בתכלס לא ממש עשיתי משהו, גם לא ציפיתי לכלום ולא ממש דיברתי על זה. בלילה לפני ב12 ביקשתי מחבר קרוב לבוא "לשמור" עליי כי הלילות גם ככה סיוט וגם זה מקובל חברתית אז זה גם לא נשמע מוזר. הוא הביא איתו שקית חטיפים וגרם וחצי רפואי וככה החל האירוע הראשון של השבוע (2 קילו שמרגישים כמו 12). היום הוכתר כהצלחה כשלא נרשמה דמעה אחת מהעין. בלילה דודה שלי באה מהקיבוץ כדי שנצא לאכול ולעשן. בדרך למקום ברכב קיבלתי סמס, הפאנקיסט שלח לי מזל טוב אז כמעט עשינו תאונת דרכים. חמישה חודשים של נתק ואפילו לא אזכור קטן לזה שלא היינו בקשר אחרי שנה שבשבילנו נחשבת אינטנסיבית, אבל הפאנקיסט הוא לא בן אדם מנומס והוא לא ממש שם זין וזה מה שאני אוהבת בו אבל זה גם מה שמטמטם לי את השכל. לפני שבועיים ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב ומול העיניים שלי כמו מלאך המוות הוא עבר, לבוש שחורים רזה מתמיד (אולי צריך לדבר עם המטפלת למה רזון גברי מדליק אותי רצח) אומנם אני לא מאמינה בכלום אבל פה הייתי בטוחה שהיקום שולח לי סימן שיאללה חלאס, אפילו מערכת יחסים רשמית לא הייתה פה ושבוע אחרי באה ההודעה (ואז העלמות פתאומית כמובן)
למזלי סבא שלי התותח סידר לנו טיסה יחסית ספונטנית לאמסטרדם אז הצלחתי לשמור את המחשבות יחסית בקונטרול, לא עישנתי את עצמי לדעת כמו שאנשים תיארו לעצמם כי בכל זאת אני לא לבד ונמצא איתי אדם שלא מעשן ואין סיבה שהוא יעשה פשרות כל הטיול אז שמרתי על רמה גבוהה של תפקוד והלכתי את החיים שם אבל הרבה גם כי היו לי זכרונות ממקומות ספציפיים שניסינו למצוא אותם, עכשיו גם הזיכרון הגרוע שלי בשילוב זה שהוא בחיים לא היה שם גרם לנו להתברבר המון מה שהעלה לי את מפלס העצבים והעצב ונורא רציתי לחזור לארץ ביום הראשון. ביום השני כבר קמתי יותר טוב ובסוף מצאנו את כל המקומות שחיפשתי
יש לי תחושה כזאת כשאני הולכת ברחוב כאילו המבטים נעוצים עליי אבל לא בקטע טוב או מחמיא, כאילו אני לא משתלבת בנוף או שההתנהגות שלי חריגה גם כשאני לא עושה כלום. ובאמת יצא לי הרבה להצליב מבטים עם אנשים שונים ברחוב אז לא יכול להיות שאני מדמיינת, אבל אני אומרת לעצמי שאולי בכלל הם מסתכלים כי אני מסתכלת? הרבה מצבים אני מדברת לעצמי בראש כמו משפטי עידוד כאלה לנסות להזכיר לעצמי שמה שבראש שלי לאו דווקא הוא מה שקורה בחוץ, או עובר בראש של אנשים אחרים. לנסות להזכיר לעצמי שמה שבדכ הכי מעניין אנשים אחרים זה הם עצמם וגם אם אעשה משהו מוזר הוא ישכח מהר מאוד. להזכיר לעצמי שגם אם אני מרגישה הכי מכוערת בעולם או אם עליתי 2 קילו, אין לי פחות זכות קיום מלהם. אפילו שהם מהממים למות שם.
לפני הטיסה הייתה לנו שעה לשרוף (ואני כבר שרפתי כל מה שהיה לי) אז נכנסו למאדם טוסו למרות שהמלצתי לו לא לעשות את זה כי היה ברור לי שהוא לא יזהה שם הרבה ובתכלס זה נראה בעיניי כמו בובת ראווה של חנות בגדים, ברור שהבובות ישתנו ב11 שנה מאז הטיול בתמצווה אבל בואנה כמעט לא היה שם אף אחד וגם רובי היה הבובה הכי גרועה שם, אבל בכל זאת עליתי עליו (התמונה הושמדה)
| |
שכחתי מה כתבתי כבר
איזה מצחיק זה שראיתי את המספר (כולל כמה מאוד גרמים) שהיה לי לפני שנה וקצתכשעליתי בצורה משמעותית מאוד של 7 קילו שנה שעברה זה היה כמעט בלתי נתפס בשבילי. עזבו את זה שלא הבנתי איך זה קרה, הרי גם בתקופות של בולמוסים לא הייתי ברמה כזאת. לא משנה כמה ניסיתי לשמור המצב נראה פשוט אותו הדבר. ושקל אותו הדבר
הבטן שהייתה לי כנחמה והתנפחה יחד עם החלק התחתון שהוא בדרך כלל 2 מידות מעל לחלק העליון והזרועות הלא פופורציונאליות שלי שאפילו לא מצליחות לנשום יחד עם השרוולים שמתאימים למידה של החלק העליון שלי רק בלי הזרועות.
וזה מוזר כי בזמן האחרון אכלתי רק זבל. ממש זבל. חטיף כל יום לפעמים פעמיים ביום ובכל זאת 7 קילו פחות. הבעיה היא שהמכנסיים עדיין נדחקים עליי. אני מנסה להשתמש בהגיון ההגיוני שלי ולא בהגיון של הפרעות האכילה שלי ומצליחה לקבל את העובדה שלפעמים מה שאני רואה זה לא מה שנראה מבחוץ. עדיין הבושה בפרצוף שלי וסרט עם השיער שלי. לפעמים אני חולמת שההחלקה היקרה תיהרס אחרי חודש והיא גם ככה לא משו קצת לא נעים לי מבגדי חורף בגלל המכנסיים. אני מרגישה כמו פנינה רוזנבלום. באמת שאם הייתם רואים אותה במציאות הייתם חושבים שהחצי התחתון שלה הושתל בנפרד לחלק העליון. לפחות הבטן איכשהו התאוששה אבל לא לגמרי מהטראומה. עדיין נשארו שאריות מהלידה. לא משנה כמה שאסביר לאנשים שהפרעת אכילה היא מחלה ושאי אפשר להבין את ההגיון הרי מחלות בראש מלכתחילה קשות להבנה. אולי כי לרוב אין להן מחקרים אמפיריים ואי אפשר לכמת אותן במחקר גם כשהייתי אנורקסית החלק הכי נורא לא היה הרעב אלא מה שהתרחש בראש. הראש אחוז דיבוק וכל מה שיש בראש זה אוכל אוכל אוכל, חלוקה לאוכל, ספירת קלוריות (שהייתה עוזרת לי עכשיו לשפר את מצב החישובים שלי לקראת הבגרות במתמטיקה {האחרונה} ) הרעב כמובן היה בלתי נסבל ולא נתן לי לישון מרעב ומחשבות על איזה כייף שמחר יום חדש ואוכל להתחיל את התפריט שלי. לפחות בשעות הקרובות אוכל ולא אקצץ במכסת הקלוריות היומית. ושוב, האנורקסיה לא הייתה בשליטתי. רציתי להגיע למשקל מסויים אך בריא לגובהי ומהפחד לעלות חזרה ירדתי בלי רצון עד שהתחננתי לדיאטנית. באופן מפתיע, עם חוסר ההתמודדות שלי עם ילדים בסביבה, זה הדבר שאצפה להביא ובעזרת השמש עם פרטנר ואהבה הדדית. ;you cant always get what you want...
כהרגלי מפחד לאיידס חיכיתי חודשיים מהמשגל עם החמוד שדרך אגב ממש לא מתחרטת ולא מנסה לשכנע את עצמי והלכתי לעשות בדיקת איידס. מתלבטת אם לשלוח כרטיס ברכה "תודה שלא הכנסת אותי להריון והדבקת אותי באיידס. נ.ב. אכלתי המון סרטים. מגיע לי פיצוי מוגן "(הבנתם? משחק מילים....)
לא אדבר עוד על ההופעה של רובי כי לא בטוח שעכלתי. כמובן שקניתי יום לפני המכירה הרישמית כי המעריצים כמובן מזהים תקלות באתר ומזמינים לפני שכולם נכנסו להיסטריה. קצת הזוי שהוא בא היום אספתי את הכרטיס ואל תשאלו כמה שילמתי ואל תשאלו איך אני מממנת דירה או איך אני לא שוכרת וכמה ביטוח לאומי ופשוט להיכנס לכיס של בנאדם גם אם הוא לא ממש נפוח לא אומר שזה נעים. לא רק לעשירים לא נעים לדבר על מקור ההכנסות וכמה הם מרוויחים לשעה
כמו תותחים אני ואחד המעריצים מהקבוצה המצומצמת של המעריצים הכבדים בישראל הלכנו יחד לאסוף את הכרטיסים ועל הדרך גם נפגשנו כי אם נבלה המון שעות יחד בהופעה ונחווה חווית (לא ממש) חד פעמית (הופעה שלישית גלידה) כדאי שניפגש וכמובן שהתלהבנו
; יאללה עוד חצי שנה. מקווה שלא אשאר חסרת תועלת עד אז...
| |
היום שמתי לב לחצ'קון שצמח לאמא שלי בין העיניים וממש התאפקתי לא להגיד לה כלום כי אני יורדת עליה באופן תדיר והיא וחבר שלה לקחו אותי לאכול במסעדה ממש שווה אז חשבתי למתן את עצמי (עבר אחרי שעה שהיא ביאסה לי את התחת, יש לי בעיה בניתוב רגשות חזקים אז חזרתי ואמרתי לה כמה שהיא אוהבת לחרבן דברים ואיזה כייף לה שהיא חירבנה לי וכמה שהיא עושה הכל מחורבן. זה עבר בשנייה אחרי שראינו שחקן שעבר לידנו ואז היה עסקים כרגיל)
עכשיו כשיצאתי מהמקלחת שמתי לב שיש לי חצ'קון בשלבי התהוות בין העיניים.
נקודה מעניינת היא שלי ולאמא שלי צומחים חצ'קונים באופן מסונכרן באותם מקומות. עוד משהו מוזר ששתינו מקבלות מחזור באותו זמן אפילו ששתינו על גלולות וזה עוד יותר מוזר כי אני על גלולות רציפות של שלושה חודשים אז אני מקבלת מחזור 4 פעמים בשנה אבל בכל זאת זה בא לנו ביחד.
אני חושבת איזה קטע זה שעד לפני 4 שנים פחדתי פחד מוות מאמא שלי וכל פעם שהיא נראתה קצת עצבנית כל הפרצוף שלי היה רותח כי פחדתי שהיא תתפרץ ותנפץ לי עוד פעם את הזכוכית של הדלת. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה לא בכוונה זה רק מראה מה הכוח של אישה כועסת ואני ממש שמחה שאני לא מעורבת בקשר רומנטי עם אישה, אין לי כסף להתקין זכוכית חדשה כל פעם.
היום אנחנו שוות אחת לשנייה ואם כבר אני אגיד את האמת זאת מערכת יחסים מעוותת שאין בה קו אדום בין אמא לבת. כבר מגיל צעיר אמא הייתה משתפת אותי בבעיות בזוגיות שלה והפרטים רק נוספו עם כל גיל שעליתי.
היום אני כבר עושה טיפולים זוגיים לה ולבן זוגה כששלושתינו ביחד. זה מוזר שכל פעם שהם רבים אני מנסה לדבר איתם בהיגיון ולמדתי שעם הכריזמה הנכונה והטון השקול כל מה שתגיד ישמע נכון וחכם.
חבר שלה מצחיק אותי ברמות וזה הגיע לשיאים היום כשסיפר לי שאחרי שהם חזרו מהריקודים אתמול חסם אותם רכב למשך חצי שעה אז הוא הוריד לו את האנטנה.
הוא עשה חיקוי של אמא שלי נכנסת להיסטריה, "זה פלילי!!! זה פלילי!! אתה עושה עברה עכשיו!! אני עובדת בבית משפט, אני, לא אתה!! אני מתקשרת לאבא שלי!!!! הנה אני מחייגת אליו!!!!!! תכנס לרכב!!!!!!1" ואז הוא התחיל להוציא לו את האויר מהגלגל אבל זה עשה רעש ואנשים עברו לידו.
הוא כזה תמים והוא לא עבריין כמו שהוא נשמע, הוא מספר את זה בכזאת תמימות ואי הבנה למשמעות של הדברים.
הוא בא מירושלים והוא היה די סגור וצר אופקים עד שהגיע אלינו. מגבר שלא יכול לשמוע שיחות מיניות כי לא נוח לו הוא דפק סדרת שאלות היום על איך מערכת יחסים בין גברים עובדת ואיך בדיוק הולכת הלוגיסטיקה מבחינת מין.
אמא שלי צועקת עליו שמעכשיו היא תדבר עם הילדים שלו על סמים וסקס ואז הוא יראה איך זה מרגיש. אני צוחקת מאחורה וחושבת לעצמי איזו השפעה רעה אני כי גם סבא וסבתא שלי התחילו לספר בדיחות מין. אני חושבת שהסכר של הקו האדום ביני לבין סבא נפרץ כשהוא לקח אותי לבדיקת איידס בגיל 17.
(אין לי איידס)
המשפחה שלי הם חברים שלי, עוזר שכולם גם נורא צעירים. אני מבלה המון עם אמא שלי (מערכת יחסים קצת טראגית) עם דודה שלי אני ממש אוהבת לבלות במיוחד הרגעים שאנחנו נמרחות וסבא שלי שרק יום חמישי ישבנו בבר ודיברנו על דברים מאוד מעניינים על החיים ועל אהבות נכזבות של סבא ותחושת אי מימוש מצידו שעושה אותי נורא עצובה כי הוא כל כך מדהים ואם יקרה לו משהו אני אתאבד, ואם אתם קוראים פה מספיק זמן אתם יודעים שהערך של החיים שלי בשבילי הם לא הכי מעלפים.
הלוואי והייתי יכולה להקליט את הרגעים האלה כי הם היו יכולים להיות סדרה כל כך טובה. הקטע הגדול הוא שאנחנו לא מתבדחים על הדברים האלה, זה באמת ככה.
ישבנו אני אמא סבא וסבתא במכונית וסבתא שלי דיברה על איזה ביצים טעימות היא קונה מהמכולת. סבא שלי אמא לה: "רק אל תגידי לו שאת אוהבת את הביצים שלו."
אני אמרתי: "תגידי לו, זה הביצים הכי יפות שראיתי."
אמא: "כאלה ביצים לא ראיתי הרבה זמן"
סבא: "מדהימות"
אני: "אוהבת את הטעם שלהן..."
אוף. רק אם לא הייתי נדפקת ככה בגיל צעיר
זה מדהים איך בגיל צעיר אנשים אחראים על איך שנצא בגיל מאוחר יותר בלי להבין את ההשלכות של המעשים שלהם וכמה הם קריטיים.
הלוואי ואמא שלי לא הייתה ככה והלוואי והייתה מכירה בנזוג נורמאלי ממזמן ולא את הלוזרים הפריזיטים שהיו לי. הלוואי והייתה עושה כביסה או אוכל והייתה קונה לי בגדים או משחקים.
אולי בסוף יהיה בסדר
גם הלכתי לשיעור ניסיון בפילאטיס אתמול וכל הבטן שלי נורא תפוסה וזה סבבה מגניב
קצת תמונות:
נוגה
אני וסבא
קייס לפלאפון
סיבה לקום בבוקר
נ.באני הולכת לסרט מחר בתקווה ויהיה לי כרטיס אתם מוזמנים להגיד לי שלום ואני אשיב
| |
שחרור קיטור
המילים לא יוצאות לי כי אני מרגישה זרה באתר הזהאם פעם אהבו אותי והכירו אותי היום אני מרגישה שאני מאכזבת, לא מעניינת
יש לי פה תחושה של קצת תיכון. קבוצה של בלוגרים בני גילי שנמצאים במיינסטרים ובקשר אחד עם השני ואני לא מצליחה לפלס את דרכי בחברה, כמעט כמו בכל מקום. שואלים אותי בעבודה למה אני עוזבת. אני אומרת שבגלל הכסף אבל חוסר ההשתלבות שלי וחוסר ההערכה כלפיי שבר אותי כבר לגמרי. מהלימודים אני רגילה לפרוש כשיש בעיות חברתיות אז זה פשוט הקטע שלי, וגם פה אני כבר לא כותבת. במצב של היום אני כבר כמעט ממש לא מעניינת ואני לא יודעת אם זאת רק אני אבל כל קורא קבוע שירד או מנוי שביטל זה קצת לוויקאפ קול לזה שאני משעממת.
ואני סובלת חברתית כל כך בזמן האחרון, המעט שהיה לי הלך ואני לא מצליחה לדבר ולא להפגש, וזה מהמעט שיש. שמעו שכמעט אין לי עם מי להפגש וזה לא שאני כועסת על מישהו חוץ מעל עצמי שהמעגל שלי כל כך מצומצם. שאלתי היום מישהי בעבודה איך מכירים חברים והיא צחקה. ולמה שלא תצחק, אין סיבה שמישהי בגיל 20 שזה הגיל "הכי יפה בעוללללללללםםם" תשאל איך מכירים חברים, הרי זה כזה בית ספר יסודי גיבורי ישראל. אז איך מכירים חברים? בעבר הכרתי באתר כשעוד הייתי מעניינת, אבל בתקופה שהייתי מעניינת כביכול נורא סבלתי בזוגיות שהייתה לי, שד"א גם מהאתר הזה, וזה ניכר בפוסטים?
הרי את "חמניות" אני כבר לא מפעילה, כי אני ממוטטת ואני מרגישה שזה איבד את הקטע שלו, ומידי פעם פונים אליי עזרה אנשים שאפילו לא רשמו לי 'מזל טוב' בפייסבוק. שזה אגב, המינימום של המזל טוב ואצלי יומהולדת זה כל כך קריטי.
אבל שמעו אתם תהיו מהזה גאים בי בחיי, אתם לא יודעים מה עשיתי. טסתי לאמסטרדם לראות את רובי, כן. טסתי כי ידעתי ששם אפגש עם עוד 4 חבר'ה מישראל שגם טסים בתור וככה יהיה לי עם מי לחכות. בחיים שלי לא פגשתי אבל זה היה ברור לי שזאת קהילת רובי כזאת. ביום הראשון שלי באמסטרדם ניסיתי ליצור קשר עם אחת הבנות שהלכו לשם ללא הצלחה, לא קיבלתי מענה קונקרטי ונכנסתי להתקף חרדה ובכי מחוץ לבית מלון. היה 10 בלילה ובעוד 8 שעות היינו אמורים להיות בתור מ6 בבוקר לשורה ראשונה. אחרי כמה דקות קיבלתי סמס: "עברנו ליד האצטדיון ויש כבר אנשים. אנחנו נשארים פה". 8 שעות לפני שקבענו. והופעה של רובי אומרת שכל שעה חשובה בתור. לא רציתי לחכות כל כך הרבה שעות לבד בארץ זרה וידעתי שאני לא אחזיק את הלילה הקר עם אנשים שאני לא מכירה שהם החברים הכי טובים אחד של השני. את כל דקות השיחה שלי בזבזתי בדיבורים ובכי עם סבא ודודה שלי שאני לא מסוגלת ללכת ואם זה נורא שלא אלך להופעה בכלל, שזאת הסיבה הראשונה שבגללה אני ונני תכננו ללכת (עזבו שזה היה בסוף טיול נפרד) לא שיתפתי פה אבל חודשיים שהייתי בחרדות מההופעה, ואני לא מרגישה כלום בזמן האחרון אז גם לא התרגשתי. חצי לילה בכיתי והחלטתי שאני לא הולכת להופעה, בלב כבד ולא שלם. יום אחרי העמדתי את הכרטיס שלי (אלקטרוני) למכירה. ב-12 בצהריים, 5 דקות אחרי שהעלתי את הכרטיס אמרתי לנני: אני הולכת. אתה מלווה אותי? נסענו לאצטדיון וישבתי בתור בחרדה נוראית ובעצב תהומי. הבנות ההן כבר היו בראש התור שהיה מפוצץ והיינו בכלל בתורים שונים. אכלתי את עצמי שאני נמצאת אי שם שהייתי יכולה להיות בראש. הוא חיכה איתי עד 1 וחצי. בשאר הזמן חשבתי שאני משתגעת ורציתי לחזור, לא רציתי את ההופעה. לא התרגשתי ולא כלום. בסוף נשארתי. העמידו אותנו בתור שעה וחצי כמו מקקים והיה שמש נוראית וחם. כשהכניסו אותנו דפקתי ספרינט רצחני, מיליון מדרגות עד לאצטדיון ושם ראיתי את הנקודה שהיא שלוחה של הבמה המרכזית בשורה הראשונה!!!!!!!!! אחזתי את הידית והתיישבתי עם הידיים למעלה. הייתי היחידה בהופעה שבאה לבד והייתי כל כך צמאה שעשיתי כאילו אני מתעלפת, כי אם הייתי הולכת לקנות מים הייתי יכולה לשכוח מהמקום הראשון. אז ניסיתי להחזיק עד 9 בערב שאז ההופעה התחילה. וככה הייתי במקום פצצתי בהופעה, אבל לא היה את הוואו של הפעם הראשונה. בדיעבד עכשיו אני מתרגשת. (החץ זה המיקום שלי)  הטעות שלי הייתה שניסיתי לשחזר את ההתרגשות של הפעם הראשונה. מה שבטוח- פעם הבאה אני לא לבד. דיר בלאקק
מה אני עושה עם החיים שלי? עם השעמום הזה? האם עדיין תאהבו אותי כשאני עצובה וממורמרת? האם תרצו להיות חברים שלי כשאני לא נכנסת לקליקה האנטרנטית?
מחשבות מייסרות על האם אני צריכה ללכת לטיפול אינטנסיבי. אבל איך אפשר לעזוב את כל התמונות שלי והנרגילה והפרטיות? מה אני עושה?
ד"א, אפילו וידאו בלוגים אני לא מצליחה לעשות כי אני לא יודעת איך להתעלות על מה שראיתי פה
פינת הכתיבה המהממת
| |
שבירת מיתוסים
נשים נשים שק של נחשיםאו כמו שסבתא אומרת: "כולן זונות"
היום חשבתי על כמה אנחנו נוראיות מניפולטיביות ותחמניות כמה דברים שלא ידעתם על נשים
כשאנחנו שואלות שאלה הדבר היחיד שמעניין אותנו זה איך עונים לנו כמה דברים שאנחנו בוחנות לפני שהתשובה נאמרת: מהירות התגובה, טון התגובה ושפת גוף אסור להתמהמה עם התשובה. ככל שהשניות עוברות ככה אנחנו יודעות שמזיינים לנו בשכל גמגום לא יתקבל בברכה ותאלצו להסתכן בלעוף מהחלון אמרת שלא השמנו תוך כדי מחשבה אתה בבעיה
פיפי וקקי- הרבה נשים מתקשות באספקט של פיפי וקקי בואו נתחיל בזה שנשים לא עושות קקי ליד גברים. אין דבר כזה. כשאנחנו עושות פיפי בד"כ אנחנו מוצאות דרכים מקוריות להשתיק את סאונד הממטרה. אפשר לקרוא לזה "להשתין". פיפי זה כלום לעומת מה שיוצא לנו. דרכי התמודדות עם שתן: להשתין בעמידה תוך כדי כיוון הזרם לדפנות האסלה מבפנים, אבל לא אל תוך המיים ישירות וריפוד האסלה בניירות טואלט. אנחנו גם מחרבנות.
שומרות על עצמנו מסקס חפוז- לא מגלחות לא ברגליים ולא בבית השחי ולא בכושלאמא שלנו. חוסר הגילוח הוא חגורת צניעות נהדרת. אם לא גילחנו אנחנו לא רוצות להזדיין
מחזור לדוגמא, לא מביא לכל הנשים הורמונים משוגעים. אנחנו נשתמש בקלף המחזור כדי לקבל את סובלנות האחר (גבר) בזמן שאנחנו נותנות בראש
"זה בסדר שתפגש עם חברים שלך." זה לא בסדר ואל תפגש עם חברים שלך. בטח בלעדינו. אנחנו מפרגנות מבחוץ ומבפנים טרור שאתה תקבל מאוחר יותר. נלווה ב:"אתה לא אוהב אותי", "אני לא מספיק חשובה לך", "אתה לא רוצה להיות איתי".
פורנו לסביות זה משהו נורא חביב בעיקר שהוא כולל ירידות. גברים לא תמיד יודעים את העבודה ולא זה מתסכל שהצד השני מסופק בזמן שאנחנו נאבקות באינסטינקט החייתי של האורגזמה. לא ידעתי שבנות עושות זאת עד שלא חטפתי התקף מאניה ושאלתי עוד בנות שברור שהן מאוננות דרך אגב, בנות מאוננות (תאוריה שלי אומרת לי שכל הבנות הן חמישית/רבע לסביות)
אקסיות- אנחנו סטוקריות של החברה הקודמת שלך. אפשר למצוא ב"היסטורי" של המחשב לינקים לתמונות קודמות של הבחורה. רצוי לא להגיד את שמה. לפעמים אנחנו נכנסות להתקף קנאה וסרטים שאתה עדיין אוהב אותה. לפעמים זה גם נכון. פשוט אל תגיד איך קוראים לה ותחסוך כאב ראש.
"גם אני לא רוצה זוגיות, רק סתם בשביל הכייף". פאקינג בולשיט!!! בתוך תוכנו אנחנו מצפות לכך שבאמצע היזיזות אתה תתאהב עד עמקי נשמתך ובסוף אנחנו בוכות כשאתה מזדיין עם מישהי אחרת. חס וחלילה טפו טפו טפו. כמובן שיש יוצאות מן הכלל אבל בשביל זה צריך נפש משוחררת במיוחד.
ידידה- KILL THAT BITCH
מחמאות צריך לקבל כל שעה עגולה ולא ,נחשוב שאנחנו מכוערות ולא מוערכות ונכנס ללופ של חוסר ביטחון.
סאבטקסט- תקרא בין השורות אידיוט
הכי חשוב- פורפליי. גבר שלא משחק עם גבעות החזה שלנו או משקיע בפרח האהבה שלנו יורדות לו נקודות זכות (מציצה)
דייטים זה השטן ואתה צריך לעבור את הגיהנום בהצלחה. אנחנו מציעות לשלם על עצמנו תמיד, אבל זה לא אומר שאנחנו רוצות לשלם על עצמנו כמו שאתה תמהר להוציא את האשראי שלך ותגיד "שטויות". אם אתה לא משלם על הדייט והבחורה עדיין מקבלת את זה יפה, סביר להניח שהיא חושבת שאתה קמצן. תשלם.
ובלי עוררין, אני חושבת שהגובה משנה. גבוהים גורמים לנו להרגיש שוות יותר ולדעתי יש פן שובינסטי בדבר. אנחנו רוצות להרגיש שעוטפים אותנו כמו משה בתיבה
הגודל כן קובע, אבל לא כמו הרוחב שהוא חשוב יותר.
ביי (נכתב ב10 דקות לא הכל תקף לכלל הנשים אבל זה בהחלט עוזר)
| |
דיכאון של לילה
הייתי כל כך מדוכאת ביורו דיסני בגיל 12.אבא שלי לקח אותי לטיול בת מצווה שאחותי נולדה בדיוק כל הטיול הרגשתי שהוא מתחרט שהוא פה ולא שם. אני חושבת על הטיול ואם אני אחשוב על זה לעומק אני עלולה לבכות. לא יודעת אם ניצלתי אותו כראוי היחסים איתו לא היו כל כך טובים באותה תקופה, לא ממש תקשרנו. את אמסטרדם דווקא אהבתי. קשה לי לחשוב שזה היה לפני שמונה שנים, זה מדכא אותי לחשוב איך הזמן עבר מהר. הייתי כל כך מדוכאת ולא רעבה, לא הייתי אנורקסית אבל לא הייתי רעבה. המשפחה לא הבינה את זה בזמנו, הייתי כל כך מדוכאת שלא אכלתי. בדיעבד אולי היו מתייחסים אליי אחרת ולא היו מייסרים אותי. הגעתי למשקל 39 ואני מספרת את המספר כי לא הייתי אנורקסית, הייתי כל כך בדיכאון. היה לי רע בבית ספר. הלוואי והייתי יכולה לחזור על הטיול עם אבא שלי עוד פעם. אני לא רוצה לטוס לחו"ל, חוץ מההופעה של רובי ביולי באמסטרדם. לפני שנתיים הייתי בהופעה שלו בדנמרק, החבר הקודם שלי בדיוק נפרד ממני וכל הטיול הייתי בדיכאון אטומי, לא יצאתי מהחדר. אני בחיים לא אסלח לו על שיחת הטלפון שנתן לי בעודי בחדר בדנמרק. בחיים לא אסלח לו על זה שגרם לי להרגיש רע והשאיר אותי בחדר. הוא היה מחורבן אבל לפחות הוא אהב אותי. אני אוהבת אנשים אחרים עכשיו, אוהבים אותי. בהופעה הייתי באופוריה.
הלוואי והייתי יכולה לחזור ליורו דיסני ולהנות הפעם. אני מתקשרת עם אבא שלי יותר טוב והפעם אולי אוכל צ'יפס, אם אהיה במשקל נורמאלי. יש לי מחנק בגרון. אני לא יכולה לא להרגיש אשם על זה שלקח אותי בעל כורחו כשאחותי נולדה, ראיתי את האכזבה בעיניים שלו, ראיתי את האכזבה שלי מעצמי. את אמסטרדם אהבתי ואני רוצה לחזור לשם. כל כך דיכא אותי שלא הייתי יכולה להנות כראוי לטיול בת מצווה. לפני שנה אבא שלי לקח את משפחתו החדשה ואחיי ואשתו לטיול סקי ולא הוזמנתי. אם אחשוב על זה אתחיל לבכות. אומרים לי לא להתרכז בעבר אבל אני כועסת ופגועה בבר מצווה של אחי אני מאמינה שייקח אותו לאמריקה. אפשר להגיד שאולי ישקיע בו יותר ממה שהשקיע בי, כמו בילדותי. אני מקווה ויש לי תקווה שייקח אותי גם. לא יודעת איך אהיה בחו"ל אבל אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר אם לא אוזמן. אני חושבת שהדחקתי את חוסר ההזמנה הקודמת והמשכתי לבוא. היום לא הייתי באה, היום אני חזקה ויש לי אופי ואני יכולה להחזיר. מלחיץ אותי קצת לדבר איתו ואני חושבת שאשתו לא משתגעת עליי. והנה אני בוכה בטעות ואני שונאת לבכות. הלוואי וייקח אותי שוב ליורו דיסני. ראיתי את החוש השישי פעם שלישית והעלו הצגה של זה שהצליח להוציא חרב מהאבן.. היה את זה שם. ביורו דיסני, התפדחתי לעלות. אני יודעת שהיום הייתי מצליחה להוציא את החרב כי הייתי עדינה איתה. הוא ייקח את אחי לאמריקה. לא הייתי באמריקה, זה היה יקר מידי אז ואחותי נולדה. לא הייתי יכולה להרגיש יותר רגשות אשם מזה. הייתי בת 12 ובמוחי הייתי בת 60. לא התחברתי לילדים האחרים ואבא היה מאוכזב. אני לא רוצה לענות לו לטלפונים כדי שלא יהיה מאוכזב. הוא מסיע אותי לתל אביב כי קשה לי לחזור ברכבת בחושך, זה מדכא אותי. זה נטל עליו אבל הלוואי והיה רואה את זה כ"בונדינג". הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולהנות כמו שהייתי אמורה, ואני מבטיחה אבא, הייתי אוכלת את הצ'יפס המזויין.
| |
קליפ המעריצים הרשמי רובי וויליאמס ישראל
המטרה להביא אותו לארץ לסיבוב ההופעות,שמתי תמונות שצילמתי לקליפ פה לפני 200 שנה בערך, ובקליפ חסרות לפחות 3 תמונות נוספות שצילמתי במיוחד לקליפ אבל אני יודעת ש"השמיטו" תמונות של עוד אנשים אז, צרת רבים נחמת יחיד בטירוף יעני. (אלה החבורה של הבחורות שטסו לסיבוב הופעות ביולי והיו שורה ראשונה ב-4 הופעות שונות הו.... אז הן בעיקר מרכז הקליפ אבל יש עוד חבר'ה, כמובן.... רובוש מתעטף באמצע הופעה בדגל ישראל, כן כן .) צריך כמה שיותר שיראו את הקליפ אז תהנו:
| |
פוסט תמונות עם רובי וויליאמס
החברה היחידה הכי טובה שלי בכל העולם כולו שהייתה לי אי פעם טסה לא מזמן לאנגליה ל300 שנה
לפני שטסה הזהרתי אותי שתביא לי משהו של רובי או שלא תחזור בכלל
היא הביאה לי את שני הדברים שהכי מאפיינים אותי: רובי, ודיאט קולה. לא סתם דיאט קולה, אלא אחד מעוצב! הווו
בלי קשר, אבל עם קשר גדול לרובי, התמונות מחודש שעבר לקליפ של רובי שעושים המעריצים בישראל לא עבר סלקציה והייתי צריכה לפרק את המפשט ל-3 תמונות שונות
החלטתי להצטלם עם פוסטר, ציור שציירתי שלו והתמונה שחברה שלי הביאה לי
שוב, יש לי בחירות בין התמונות אשמח אם תעזרו לי. בכלל, אשמח אם מישהו יגיב אבל זה בנושא אחר:
הפוסטר:
הציור:
והתמונה שהיא הכי בעייתית:
אשמח לעזרה ואולי רק אולייייייייייייייייייי הפעם תמליצו וזה יגיע לאנשהו?
| |
פוצ'ימו תי תקוי חוי
שוב אני במוד של הרגעה עצמית'צאי מזה, צאי מזה' יש לי דמעות בעיניים ואתמול הייתה סצנה עצובה קצת, הכלבה שלי התחילה לבכות והתחלתי לבכות יחד איתה (לפחות אחת עשתה קקי בסוף) שאני שולחת מייל שהוא חשוב ואני צריכה מענה דחוף אבל לא משיבים לי כי בראש אני סטוקרית אובססיבית זה מבאס, אבל שלא שומרים לי חסד נעורים ולא רוצים לתת לי עזרה קטנה שתמנע ממני להמרח על האספלט או לשלם לאיש מקצוע סתם, זה ממש מבאס
הלוואי והייתי כמה שנים אחורה, שלא היה אינטרנט ואם היית נפרד ממישהו היית מתנתק ממנו לחלוטין אני לא רוצה לדעת איפה כל אחד נמצא באותו רגע, עם מי הוא מדבר, באיזה בחורה הוא נגע במסיבה או כמה מהר התגברו עליי כל הזמן ואני עוד יותר לא רוצה לראות שחסמו אותי או ש'לא מאשרים' אותי, וזה יותר מבן אדם אחד הקטע הדפוק הוא שהאנשים האלה באמת אהבו אותי פעם אבל ביום אחד התהפכו עליי ונעלמו אני קשה אני תלותית אני קוקו אבל גם אני מתגברת ולא הייתי רוצה להישאר זיכרון עלוב ופתטי של בגידה/תלותיות/פסיכיות
נן אמר לי עכשיו שאם הוא היה רובי הוא היה יורד מהבמה ומנשק אותי בגלל שבטח היה לי מבט מאושר ומתרגש וכי אני מיוחדת ויש לי יופי מיוחד, אבל אלוהים אדירים, אני הייתי שם! עשיתי את זה! רובי היה מטר ממני! רובי, למה לא הסתכלת?
ומה אני אמורה לעשות שיגיעו ימי הולדת? להתקשר? ואם ינתקו לי באמצע המזל טוב?
אני גם מרגישה ממש תקועה וחנונה ורולה, אני יותר ויותר מאמינה שקארמה ושאם אתה 'חוי' יתקע לך אחד בתחת צריכה לחזור למשטר האקס בוקסר, הריבועים בבטן הפכו לעיגולי בצק
| |
זה או זה (בחירה בין 2 תמונות ימחק אוטוטו)
סופסוף מצאתי חבר'ה מעריצים של רובי בישראל אבל מעריצים כמוני לא סתם, מהסוג שנסע ביולי ל-4 הופעות רצוף של טייק דאת ובכולם היה שורה ראשונה+ הביא לרובי את דגל ישראל שבו הוא התעטף ואיתו עלה על הבמה
אנחנו עושים קליפ לרובי שיבוא וכל אחד צריך להצטלם עם שלט ושורה מהשיר
הביצוע יצא לי על הפנים ואמא שלי מיהרה לראות מסטר שף אז היא לא אמרה לי שהידיים שלי מגיעות לשמיים ובכלל לא תואמות את התנועה שלו
אני בהתלבטות בין זאת:
וזאת:
בכוונה שמתי את האור הזה כי פלורסנט זה משמין וזה עושה שרירי בטן! הא!
| |
אני שיר הגשמתי חלום
הטיסה לחו"ל הייתה נוראית בשבילי כל היום לפני הייתי בדיכאון וחרדות ובכיתי מלאהבעיות עם הפרוד האבוד לא הפסיקו להדהד לי בראש והמחשבה לעזוב את כל מה שאני מכירה פה ולטוס לחו"ל טימטמה לי את השכל. אני לא עושה הרבה דברים במהלך היום אבל יש לי את הדברים הבטוחים שלי. יש לי את נוגה, יש לי את המקום שלי בעבודה ובדיוק באה מישהי חדשה, יש לי את האינטרנט ואת השליטה על הידיעה מה שקורה אצל מי ומה ביום הראשון קיבלתי התמוטטות עצבים ועשיתי שטויות. אני בכיתי את נשמתי כמו שכמעט לא בכיתי מעולם הייתי בטוחה שאני הולכת למות. ברגע של טמטום וחוסר אונים התקשרתי אל הפרוד מדנמרק (טוב שעשיתי חבילה) והתחננתי ובכיתי שיחזור אליי שבכלל רציתי לראות אותו אחרי שאחזור. זה היה רבע שעה של רמיסת כבודי העצמי אבל לא כל כך הבנתי מה אני עושה הרי הייתי בהתמוטטות עצבים. היו איתנו בבית אנשים שלא הכרתי והם הכירו אותי לראשונה כהפסיכית שבוכה בקול בחדר ליד ומסתתרת כדי שלא יראו אותה השיחה נותקה ע"י הצד השני וככה כל סוג של קשר כלשהו ביום השני זה גם כאב אבל ניסיתי להסתובב ברחובות. תבינו זה לא מעניין לי את התחת ביניינים והסטוריה, חזרתי הבייתה לישון גם האוכל קצת תיסכל אותי כי לכל מקום שהלכתי היה חזיר. באתי לקנות סלמי במכולת ומה זה סלמי, זה בשר רגיל לא? אז זה חזרזיר אז אכלתי מלא חזיר ובטח מי שקורא פה ומנוי יבטל אותו עכשיו
ואז הגיעה יום שישי המיוחל, לא התרגשתי בכלל כי לא נראלי הבנתי מה הולך איפה מי ומה לא קלטתי עדיין זה לא נתפס לי הסתובבנו ביום כי הבטחתי לדודה אבל נכנסתי שוב לדיכאון וחזרתי לישון, בחיים אני לא אסלח לעצמי על זה כי לא התעוררתי בזמן ובגלל זה לא הייתי שורה ראשונה לקחנו אוטובוס למרכז של האיצטדיון ועמדנו בתור כמו דנים טובים. מדהים כמה שהם מנומסים וזחוחים הם לא זזים מהמקום ובטח שלא דוחפים. ניסיתי להתרגש אבל לא הלך לי כאילו לא היה לי אכפת מההופעה ואזזזזזז נפתחו הדלתות ואני דפקתי את צרחת חיי! הנה הכניסה אל גן העדן שלו חיכיתי מגיל 12! נכנסו דפקתי טיל והיינו שורה חמישית שבישראל זה נפלא אבל לא במדינה שכל אחד שם בלי יוצא מן הכלל הוא 1.80 וזה רק הבנות. כמו מיטב המסורת התחלתי לבכות שאני לא רואה כלום ואני מטומטמת כי לא קמתי בזמן עד כמה שהם מנומסים וזחוחים הם לא פראיירים. כל מי שניסה לעקוף אותם הם עשו "חומה", אנשים שהם לא מכירים אחד את השני שילבו ידיים ולא נתנו לעבור התחילה ההופעת חימום של הפט שופ בויז ובמבט לאחור אני קצת מאוכזבת שלא הייתי מרוכזת בהם כייש להם אחלה של מוזיקה אבל אני הייתי בתיכנונים איך להיות מקום ראשון. אחרי שהם ירדו מהבמה התחילו במסכים הגדולים להראות תמונות של חברי הלהקה וראיתי תמונה של רובי אני לא הבנתי שאני הולכת לראות אותו בלייב כנראה כי לתמונתו אני צרחתי את נשמתי שוב, הקהל ממש שנא אותי כי הייתי מאוד ברברית. בא איזה מישהו על הבמה כדי להציג את הלהקה ואמר שההיכל מלא, היו שם 37,000 אנשים התחילה הספירה לאחור והלהקה הופיעה. בהתחלה בלי רובי בגלל שהם שרו שירים מהאיחוד שלהם עוד לפני שהוא הצטרף מחדש גם, חבל שלא התרכזתי כל כך בשירים כי העיניים שלי היו תקועות במסך. הם שרו שירים די טובים האמת וכל אחד מהם היה מאוד מאוד מאוד חתיך! היה מסך ענק שהיה מוצב במרכז הבמה, בכלל הכל היה נורא פסיכי שם בסוף השיר הם נכנסו לתוך המסך וכאילו כל מי שנכנס התמונה שלו הופיעה על המסך, ככה אחד אחד הם נכנסו ובינהם הייתה דמות מחופשת לארנב. חיישני רובי שלי קלטו שזה רובי! שוב צרחתי את נשמתי וככה נראתה הכניסה שלו:
הצרחות שלי כמובן. לא הצלחתי לצלם אבל הוא ירד עם חבלים והתחיל לתת הופעה של תותחים כמו שרק הוא יודע. כמובן שעם תנועות סוטות וגירבוץ אבל זה מה שאני אוהבת בו, ההופעה הקול והכל הייתי בהלם ואני עדיין בהלם שראיתי אותו שאני לא זוכרת כמעט מה הלך שם הצלחתי לתפוס עוד שיר כמעט במלואו עם כל הכוסיות כמובן שמסביבו:
הוא היה נורא מצחיק והוא אמר שזה נורא מביך להיות האיש הכי מכוער בקהל ותודה שהם בחרו בו להיות החבר המכוער שלהם. אני צרחתי לו שהוא הכי חתיך שם כמו שאמרתי התפאורה הייתה פסיכית ואז המסך הלך והתחיל לרדת משם מבול וכל מיני אקרובטים במבול הזה והם עמדו למעלה ושרו את הסינגל הראשון שלהם מהאיחוד, רובי עשה בנג'י לבמה בזמן שכולם ירדו בבטחה כמו מנקי חלונות. יאי!
בהמשך ההופעה וזה בטלפון של דודה שלי הוא עלה על כמו מתקן כזה של נכים ועבר מעל הקהל הקרוב, הוא היה מעליי מרחק של מטר ואני לא צוחקת הוא היה כל כך קרוב. אני הושטתי את הידיים וצעקתי לו שאני שם אבל הוא לא שם לב, אני גם בקושי זוכרת משהו מזה מתוך ההתרגשות
את שאר ההופעה הם עשו בהמשך של הבמה שהיה מאוד רחוק ולא ראינו כלום ושם דבר, המסכים מהכיוון שלנו היו מוסתרים מהרמקולים העצומים שלהם. התחיל לרדת גם ולא היה הדרן, לא קלטתי שהחוויה הזאת הייתה בכלל זה היה יותר מידי לא מציאותי אני חושבת שרק אחרי שחזרתי הבייתה קלטתי שהייתי בהופעה של רובי וויליאמס וכל ההתלהבות של אחרי באה לי עכשיו
בינתיים אני מספרת לכל אחד איך היה וקצת כועסת על אבא שלי שהביא לי פלאפון עם איכות מצלמה כל כך גרועה אני מתמודדת עם הפרידה יותר טוב ממה שחשבתי אולי כי אני מדחיקה או לא יודעת מה מאוד אשמח אם מישהו יקרא ובטח שיגיב כי אני הגשמתי חלום!!!!!!
הלוואי ואני אראה כזה גם בישראל
| |
i saw ROBBIE FUCKIND WILLIAMS!!!!!!!!!!!!!!
the show was amaaaaazing!!!!
Robbie is perfect way better then what i saw on youtube!!!!
my dream came true and he almost touched me!!!
im in love more then ever thank you robbie for a great show!!!!!
i will come back sunday morning and maybe put here some videos but i dont know how....
my dream came true ill write about it more in israel.
your happy shir,
shir
| |
ב-6 אני טסה להגשים חלום
אני מקווה שהכל יסתדר ולא ירד גשם.צפויים בכל הימים שלי שם גשמים וטמפרטורות נמוכות ואני לא כלכך מסתדרת עם קור האמת שממש אני פוחדת לטוס ובא לי לבכות כי אני בטח ארגיש חוסר אונים ולא יהיה מישהו שיחכה לי בחזור אבל אם הכל יסתדר והחלום יתגשם אולי דברים יתחילו לזוז אצלי אל תשכחו אותי
| |
וסבא שלי, הוא הכי בעולם...
סבא שלי הביא לי ליומהולדת את החלום שלי, איך אפשר להביא למישהו חלום?למזלי, כן כן למזלי, החלום שלי היה ממשי וגשמי מספיק כדי שיוכל להתממש. פעם רציתי חברים להיות שמחה וכל השטויות האלה אבל זה היה סופר מזמן. הקדמה קצרה: אני מעריצה את רובי וויליאמס מגיל 12 הערצת דם. ומה זה להעריץ ומה ההבדל מלאהוב? הערצה זה בנשמה, זה בעיניים. זה בדמעות ששומעים ברדיו זה מלעשות תאונת דרכים כי קולטים את התו הראשון בשיר. זה לקום ביום שבת ב6 בבוקר כשהדלת סגורה ובסלון מתנגד חלש השיר האהוב עליכם על ידו. הערצה זה להיות מזוהה עם הבנאדם ולדבר עליו כאילו סנה בוער דיבר אליכם. אני מעריצה את רובי וויליאמס מגיל 12. יש לי קופת חיסכון בבנק ובה כמעט 10,000 ש"ח שחסכתי במהלך השנים מכסף של חגים ודמי כיס שאולי בעתיד תהיה לו הופעה ואני אטוס אליה (הוא מהאנשים שמוכרים מיליוני כרטיסים ולצערי יש רק מיליוני אנשים בסה"כ בארץ ולא כולם מכירים אותו, אז...) רקע על רובי: רוביי ויליאמס הצטרף ללהקה חדשה בשם "take that" בשנת 1990. אתם בטח מכירים אותם מהשיר הזה: relight my fier, back for good, everything changes
בשנת 1995 רובי עזב את הלהקה לטובת קריירת סולו סופר דופר מצליחה (תנסו לתת לי שם של עוד מישהו משם) והלהקה התפרקה לאחר מכן ב1996. לפני כמה שנים הלהקה התאחדה בלי רובי. לפני כשנה הוא עשה איתם איחוד. הם הוציאו אלבום חדש ועכשיו הם בסיבוב הופעות סופר דופפר עצום.
רובי הוא יותר מפורסם ממה שאתם חושבים והוא שר את הסינגלים המוכרים ביותר: angels, feel. strong,
ביום שבת הייתה לי יום הולדת וכל המשפחה הלכה לאכול במסעדת ג'ויה היה נורא השירות גרוע אחלה פיצה עם בייקון אמרו לי לקרוא את הברכות אבל את של סבא שלי קראתי בשקט. הברכה הייתה מאוד מרגשת בעצמה ובעצם חלק מהמתנה הייתה החשיבה של סבא שלי והאהבה העצומה הנה הברכה: " לשיר. בכל יום הולדת מיתכנסים ומאחלים מרכות לשנה הבאה. אך נראה לי שבגיל 18 כדאי תחילה להציג דברים שבהם בורכת. כולנו מודעים לתקופה האחרונה בחייך עם כל הקשיים והתסכולים, וזה רק מדגיש את יכולתייך הנפשיות. אולי את אינך חשה בכך אך בורכת בניתוח מצבים כושר חשיבה אינטלגנטי. ובשיחות איתך אנו חשים שאנו מדברים עם אדם בוגר, כן בורכת בכישרון הציור גם אם היצירות שלך מביעות רגעים קשים. כבר מיספר פעמים אמרתי לך את פליאתי על כך שאת עומדת בסיטואציות הקשות שאת מרגישה, ושבעיני את גיבורה, צריך כוח פנימי רק כדי לנהוג כך.היום מתאספים פה בני המשפחה האוהבים אותך. היסתכלי סביבך ודעי שכולנו נימצאים ונימצא גם בעתיד בשבילך ושתוכלי להיסתייע בנו תמיד. אנו מאחלים לך שבזמן הקרוב תמצאי את המיסגרות שתאהבי להיות בהן ותוכלי לפרוח ולהפגין את הפוטנציאל הטמון בך, ושכולנו מאמינים בו. וכאות לאהבה שלנו אלייך חשבנו שבהחלט מגיע לך לצפות בהופעה של "מייק-דאט" ובכללם אנדי וויליאמס אותו את מעריצה כל כך. מאחלים ומצפים ליראותך פורחת ושלווה. המשפחה"
תבינו, בקריאה ראשונה של המילים "מייק דאט" (סבא שלי טעה בשמות שלהם וקרא לרובי "אנדי") אני דפקתי צרחה קטנה והתחלתי לבכות. אבל לא בכי של התרגשות אלא בכי של התגלות, של מציאה, של רבולוזיון! אני כל כך התרגשתי, כל כך פחדתי כל כך חששתי. התכנסתי בעורפו של הפרוד מהתרגשות ואי הכלה. אני חושבת שזה עדיין לא חדר לתודעתי. אם הכרטיסים יגיעו בזמן, החלום שלי עומד להתגשם. אני הולכת לראות את רובי ואני הולכת לדחוף אירופאי אירופאי עד שאהיה הכי קרוב שיש לבמה. אני הולכת להתעלף ואני הולכת לקום ולהתעלף שוב. זה עוד לא נתפס וזה גם לא יתפס עד שאהיה שם. סבא שלי ידע שאני לא קניתי כרטיסים כי פחדתי שברגע שיופיע לבד (אם בכלל) כל הכסף יתבזבז על ההופעה הזאת, זה היה רעיון שלו כל הטיסה לדנמרק בעקבות רובי ועוד ארבעה חברי להקה שלא ככ מכירים את שמם. לנסוע להופעה זה לא כמו ללכת להופעה של רוגר ווטרס בפארק הירקון בשבילי, זה יותר. זה אובססיה שאנשים שנשארים יותר מידי בבית לומדים לפתח כמו האובססיה שלי עם חמניות ולוודי מצעצוע של סיפור. אני מעריכה ומעריצה את היוזמה של סבא לא בגלל התרומה שלו מהארנק אלא מהחשיבה האוהבת והמתחשבת. לסבא לא קל לזכור דברים לפרטי פרטים כי הוא בורך בכושר "סינון" ואולי בגלל זה קרא לרובי 'אנדי'. זה דבר מדהים ומרגש ואינני יכולה להודות לו מספיק, אפילו אם חס ושלום לא יצא לפועל. ולסבא שלי אין סולם
איך אפשר לא להמליץ על הפוסט הזה?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
