כינוי:
שין גימל בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוגוסט 2018
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שכחתי מה כתבתי כבר איזה מצחיק זה שראיתי את המספר (כולל כמה מאוד גרמים) שהיה לי לפני שנה וקצתכשעליתי בצורה משמעותית מאוד של 7 קילו שנה שעברה זה היה כמעט בלתי נתפס בשבילי. עזבו את זה שלא הבנתי איך זה קרה, הרי גם בתקופות של בולמוסים לא הייתי ברמה כזאת. לא משנה כמה ניסיתי לשמור המצב נראה פשוט אותו הדבר. ושקל אותו הדבר
הבטן שהייתה לי כנחמה והתנפחה יחד עם החלק התחתון שהוא בדרך כלל 2 מידות מעל לחלק העליון והזרועות הלא פופורציונאליות שלי שאפילו לא מצליחות לנשום יחד עם השרוולים שמתאימים למידה של החלק העליון שלי רק בלי הזרועות.
וזה מוזר כי בזמן האחרון אכלתי רק זבל. ממש זבל. חטיף כל יום לפעמים פעמיים ביום ובכל זאת 7 קילו פחות. הבעיה היא שהמכנסיים עדיין נדחקים עליי. אני מנסה להשתמש בהגיון ההגיוני שלי ולא בהגיון של הפרעות האכילה שלי ומצליחה לקבל את העובדה שלפעמים מה שאני רואה זה לא מה שנראה מבחוץ. עדיין הבושה בפרצוף שלי וסרט עם השיער שלי. לפעמים אני חולמת שההחלקה היקרה תיהרס אחרי חודש והיא גם ככה לא משו קצת לא נעים לי מבגדי חורף בגלל המכנסיים. אני מרגישה כמו פנינה רוזנבלום. באמת שאם הייתם רואים אותה במציאות הייתם חושבים שהחצי התחתון שלה הושתל בנפרד לחלק העליון. לפחות הבטן איכשהו התאוששה אבל לא לגמרי מהטראומה. עדיין נשארו שאריות מהלידה. לא משנה כמה שאסביר לאנשים שהפרעת אכילה היא מחלה ושאי אפשר להבין את ההגיון הרי מחלות בראש מלכתחילה קשות להבנה. אולי כי לרוב אין להן מחקרים אמפיריים ואי אפשר לכמת אותן במחקר גם כשהייתי אנורקסית החלק הכי נורא לא היה הרעב אלא מה שהתרחש בראש. הראש אחוז דיבוק וכל מה שיש בראש זה אוכל אוכל אוכל, חלוקה לאוכל, ספירת קלוריות (שהייתה עוזרת לי עכשיו לשפר את מצב החישובים שלי לקראת הבגרות במתמטיקה {האחרונה} ) הרעב כמובן היה בלתי נסבל ולא נתן לי לישון מרעב ומחשבות על איזה כייף שמחר יום חדש ואוכל להתחיל את התפריט שלי. לפחות בשעות הקרובות אוכל ולא אקצץ במכסת הקלוריות היומית. ושוב, האנורקסיה לא הייתה בשליטתי. רציתי להגיע למשקל מסויים אך בריא לגובהי ומהפחד לעלות חזרה ירדתי בלי רצון עד שהתחננתי לדיאטנית. באופן מפתיע, עם חוסר ההתמודדות שלי עם ילדים בסביבה, זה הדבר שאצפה להביא ובעזרת השמש עם פרטנר ואהבה הדדית. ;you cant always get what you want...
כהרגלי מפחד לאיידס חיכיתי חודשיים מהמשגל עם החמוד שדרך אגב ממש לא מתחרטת ולא מנסה לשכנע את עצמי והלכתי לעשות בדיקת איידס. מתלבטת אם לשלוח כרטיס ברכה "תודה שלא הכנסת אותי להריון והדבקת אותי באיידס. נ.ב. אכלתי המון סרטים. מגיע לי פיצוי מוגן "(הבנתם? משחק מילים....)
לא אדבר עוד על ההופעה של רובי כי לא בטוח שעכלתי. כמובן שקניתי יום לפני המכירה הרישמית כי המעריצים כמובן מזהים תקלות באתר ומזמינים לפני שכולם נכנסו להיסטריה. קצת הזוי שהוא בא היום אספתי את הכרטיס ואל תשאלו כמה שילמתי ואל תשאלו איך אני מממנת דירה או איך אני לא שוכרת וכמה ביטוח לאומי ופשוט להיכנס לכיס של בנאדם גם אם הוא לא ממש נפוח לא אומר שזה נעים. לא רק לעשירים לא נעים לדבר על מקור ההכנסות וכמה הם מרוויחים לשעה
כמו תותחים אני ואחד המעריצים מהקבוצה המצומצמת של המעריצים הכבדים בישראל הלכנו יחד לאסוף את הכרטיסים ועל הדרך גם נפגשנו כי אם נבלה המון שעות יחד בהופעה ונחווה חווית (לא ממש) חד פעמית (הופעה שלישית גלידה) כדאי שניפגש וכמובן שהתלהבנו
; יאללה עוד חצי שנה. מקווה שלא אשאר חסרת תועלת עד אז...
| |
Berlin מכיוון שאני עדיין פה לא אוכל עוד להגיד איך היה או איך עכשיו כי לפעמים לוקח לי זמן לעכל חוויה או מקום או סתם שאני צריכה לסיים את הביקור בשביל להסתכל על הסך הכלאז בגדול נסעתי עם סבא וכולם מסתכלים עלינו מוזר בלילה באיזור חיי הלילה כי כולם בני 20+, ובקטע של השינה זה לא נוח כי סבא נוחר, האטמים והקסנקסים לא ממש עוזרים
והתותחים הכבדים, הפתעה ברחוב:
| |
אין נושא לי ולאמא שלי יש איזה קשר מיסטי עמוק שמשפיע לנו הגוף בצורה פסיכית שאתה יכול לדמיין לעצמך ולהזדהות איתה רק כשאתה מזמזם שיר ופתאום הוא מושמע ברדיו או שאתה נכנס פעמיים לרכב ביום אחד ומדליק את הרדיו בדיוק על שיר של רובי. (אבל זה מאלוהים לא צירוף מקרים)גודלים לנו חצ'קונים באותם מקומות, יש לנו כאב בגב התחתון בעודנו לא במחזור, והכי נורא זה שאנחנו משמינות ביחד. הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שאני אוכל לחזור למשקל המקורי שלי זה להחזיר את אמא למשקל המקורי שלה, היא כמו בובת וודו שכל פעם שהיא דופקת וופל זה כאילו אני דופקת וופל אז מה הטעם למנוע מעצמי בולמוסים כשגם שאני לא אוכלת אני בעצם דופקת וופלים כל הלילה. וזה לא שהיינו קרובות, תנו לי להזכיר לכם אם אתם כמוני מעופפים, שעד גיל 16 פחדתי ממנה פחד מוות וספגתי איומים והשפלות. אני זוכרת שבגיל 17 כשהתחלתי לחפש דירה לגור לבד היא צרחה עליי שאני רוצה להזדיין כל היום ואני לא ארגע עד שאני אשכב עם 14 גברים. מה קורה בגבר ה14 תהיתי לעצמי. היום כשאנחנו מדברות בצורה שווה ואין שום פחד חוץ מההתקפי עצבים שלי שלשם שינוי היא זאת שפוחדת, היא נחשפת לזה שאני לא כל כך פתוחה ומשוחררת לכל מה שקשור למין שלא כולל בתוכו אינטימיות וביטחון. לשתינו יש תחת מעפן ושתינו דיברנו על זה שזה ביג נו-נו ואוי ואבוי לאחד שיתקרב אליו יותר מידי. זה מצחיק הקטע הזה עם המין, אני מרגישה ממש שמרנית ומעפנה כי כל פעם כמעט, כמעט כל פוסט שאני קוראת פה על סקס אני מרגישה קצת כאילו תוקפים אותי מינית. אולי זה הקטע הזה שכל מה שאני קוראת ולא רואה בעיניים שלי אני מדמיינת אותו בראש וזה מרגיש כמו... לא אוכל להזדהות עם ההנאה בכאב שבסקס כי אני יודעת שאם קצת כואב לי אני ישר בוכה. גם לפעמים שממש מגרדת לי הרגל ואני מגרדת ממש חזק אני מקללת את העולם ואחותו שכמה שכואב לי אוי אוי אוי זה מוזר כמה שקשה לנו להאמין לאנשים לדברים שאנחנו לא יכולים להזדהות איתם. אבל עצם זה שאני יודעת שלא אוכל להבין לגמרי כי אני לא אוכל להנות מזה ולא אוכל לשקול את זה גורם לי להבין שזה קיים ושזה נורמאלי לחוות את הדברים שאני כל כך פוחדת מהם כמו כאב והשפלה, שלפעמים התחושות האלה תוקפות אותי בלי סיבה מוצדקת ברגעים אינטימיים (היום כבר לא) וזאת תחושה שכאילו מוכרת כמו פלאשבק כזה שזה קרה כבר אבל אני לא זוכרת. אני אשתף אתכם שביחד עם כל המבחני אישיות והרורכשים ואנשי הטיפול כמעט קבעו פה אחד שעברתי איזשהי חוויה מינית לא נעימה בילדותי, לא שאפשר לקרוא לזה "חוויה" אבל אני מעדיפה את זה מלתת שמות מחייבים על דברים שאני לא זוכרת. חוץ מהפלאשבקים של התחושות אין לי ממש משהו קונקרטי. כל פעם שאני מרגישה איזשהו קורטוב של חוסר התחשבות אינטימית אני נכנסת לסרטים ובכלל כבר לא בא לי ולא נעים לי.
התחלתי לקחת גלולות מגיל 15 וחצי כי הייתי בטוחה שאני הולכת לשכב עם החבר שהיה לי מגיל 14, אבל כנראה שהגוף שלי ידע יותר טוב ממני אם אני רוצה או לא רוצה ופשוט לא הצלחתי עד שהייתי בת 16 וחצי ואני כל כך שמחה שלא הצליח לי , שלא עשיתי את זה קודם כי הבנתי מאוחר יותר שאני ספציפית למדתי להנות ממין הרבה אחרי. אני חושבת שהבעיה העיקרית אצל נערות וחבל שלא הבנתי את זה אז שההנאה הגדולה מסקס היא בעיקר בראש, ולא מהכוס. כמה הבדל זה פשוט להדפק על המיטה ועם כל השפגטים בעולם זה לא ישתווה לסקס עם מישהו שיש רגשות הדדים אפילו בתנוחה הכי "מעפנה" לכאורה
וזה מצחיק איך שאני מצליחה לשדר את ה"לא בא לי שתגעו בי" לאנשים שאני לא מכירה ולא מחבבת דרך הכתיבה שלי, אני קוראת אצל אחרים בבלוגים שהם מקבלים הרבה מיילים ואני תכלס מקבלת אחד ל............ וואלה כל כך הרבה חודשים שאני אפילו לא יכולה לעשות ממוצע בראש. גם אם הייתי אנונימית זה נושא שאני לא מצליחה לכתוב עליו בפתיחות בניגוד לאם אני אפגש איתכם פנים מול פנים ואני אפתח שיחת סקס לא בקטע מיני כאילו זה מזג האויר ומה ניש. אני חושבת שהדבר הכי מיני שכתבתי פה מהחוויה שלי עם גבר שגם היה בן זוגי זה משפט על זה שאיזה כייף זה לעשות אהבה במקלחת. כמה אני זקנה האא??? הוו
אני לא יודעת למה זה מפריע לי שיש בנות ממש צעירות שמקיימות יחסי מין ולא נהנות ממנו, ממש כחומר ביד היוצר רק שהיוצר קצת מכאיב להן וזה קצת מכאיב לי. ושוב, זה שאני לא יכולה להזדהות עם התחושה לא אומר שהיא לא קיימת מבחינתי, אבל לפעמים בין השורות אפשר לקרוא קצת חוסר אונים ובלבול וזה צובט לי, ועם כל החוסן שלי לטרגדיות ושמעתי כל כך הרבה ביחס לזה שביליתי כמה שנים טובות בחברת משתקמים ממגוון גילאים (10-70) הדבר שבאמת הכי צובט לי זה התעללות בילדים וחוויות קשות ממין.
ולנושא אחר, פעם אחרונה שהסתפרתי לפני אתמול הייתה לפני כמעט שנה והיה לי ממש קצוץ מאחורה והיום כבר מגיע לי קצת אחרי הכתף שנה שעברה כשהסתפרתי נראיתי כמו רובי בתקופה שלו בטייק ד'את ועכשיו אני נראית כמו בון ג'ובי באייטיז אבל זה נחמד ומגניב ונוח כזה ומעניין מתי אני אהפוך לבחורה טיפוסית ממוצעת שהיא סבבה עם השיער שלה כמו שהוא ונשארת שנים עם אותה תסרוקת. אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לפעמים להסתכל בעצמי במראה ואני חייבת שינוי. היום שכחתי שיש לי קעקוע וכשהסתכלתי על עצמי מאחורה במראה הייתי בטוחה שזה טיקט של החולצה וניסיתי ללא הצלחה להוריד אותו עד שקלטתי שהטיקט נראה כמו תחת של במבי.
לפעמים אני מנסה להתעמק בתמונה שלי כדי להבין איך אני נראית. מישהו יכול להזדהות איתי, שאין לו מושג איך הוא נראה גם אם יש לו מראות בכל מקום? אין לי מושג איך הפנים שלי נראות מהצד, איך הגוף שלי נראה מהצד. לפעמים מרגיש לי כאילו זאת מישהי אחרת מסתכלת עליי במראה, חוץ מבימים ממש מכוערים, אז אני ממש רואה את הדימיון.
| |
שאיפות יש לי משפחה שמאמינה שאני יכולה לכבוש את העולם אם אני ארצה. בין אם זה בציור או עיצוב או אפייה אבל אני אומרת להם לא, אני אהיה בתחום בריאות הנפש. נקודת התורפה שלי והנקודה החזקה שלי, תלוי איפה אתם שמים אותי באותו הרגע.מנגד יש את אבא שלי שלא משנה מה אעשה ולאיזה הישגים קטנים אגיע הוא לא יהיה מרוצה. באופן מזוכיסטי הוא הראשון שאני דואגת לעדכן אותו בהישגונים האלה- בגרות, רישיון, עבודה, הכנס שהיה ביום רביעי... זה מתבטל בתגובה שלו שהיא בדרך כלל "יפה" וממשיך הלאה למה אני עושה בהמשך. תבינו, אני עושה צעדים קטנים אבל אם אני לא אעריך אותם לא תהיה לי מוטיבציה לרוץ מאוחר יותר. אני חושבת שהכי חשוב בכל התהליך הזה זה להיות אופטימי ולדעת, לא לקוות, שבסוף יהיה בסדר. מראש אני כבר יודעת במה ארצה לעסוק ולמזלי, זה לא כל כך לא ריאלי. אני נותנת את חותמי בתחום של בריאות הנפש, אם זאת בעבודה שהייתי בה חצי שנה בחברה של משתקמים בבריאות הנפש (בפועל לא עשיתי משהו חשוב אבל זה נראה טוב בקו"ח), ואם זה בחמניות ז"ל שכולם נורא מתרשמים, או החיבור שלי עם עמותת "בשביל החיים" והכנס שהייתי חברה בו ביום רביעי. אחרי הכנס פנתה אליי פסיכולוגית ושאלה אותי אם ארצה להתראיין בעיתון חשוב , בעילום או עם שם. והדברים האלה- חשוב שיראו אותך מתפקד וחזק. ובאמת לא יודעת מאיפה הבאתי את הכוחות האלה לכנס. לא יודעת למה אבל לא הזמנתי אף אחד לכנס הזה. לא המשפחה ולא כלום, אף אחד גם לא זכר אני חושבת (כי לא נתתי תאריך) באתי לשם לגמרי לבד ובהתחלה כמובן נחבאתי אל הכלים עד שקראו לי לשולחן יחד עם עוד שלושה אנשים (אבא לילד שהתאבד, אבא לילדה שניסתה כבר 7 פעמים, עוד בלוגרית מתמודדת ואני- שבאתי לשם בגלל "חמניות" ז"ל.) לא היה לי מושג על מה אדבר ואם אחשוף את עצמי עד הסוף אבל זה התפוגג כשהמנחה סמדר שיר הציגה אותי מול כולם (בערך 100 איש) כ"אובדנית", אז כבר לא היה מאיפה לרדת.דיברתי וסיפרתי על עצמי וכמובן שהקהל תקף אותי בשאלות בבת אחת, חודרניות או באמת מתוך עיניין- ואני הייתי נינוחה באופן שלא מאפיין אותי. הקהל התרשם ממני ומחברתי הבלוגרית שאני לא מכירה אותה, ומאוחר יותר נגשו אליי פשוט 10 נשים דומעות וחיבקו אותי ונישקו אותי ואני הרגשתי קצת לא נוח כי אני לא יודעת איך להגיב למגע עם אדם זר,ובכל זאת, חיבקו אותי והחזיקו לי את היד כל כך חזק וכולן שם היו אמהות שכולות לבנים שהתאבדו. כולן אמרו לי כמה שאני מדהימה ומקסימה ואמרו לי תודה כי היה משהו אחד שאמרתי שפתר להן המון שאלות מעיקות לאורך השנים, משהו שאפילו לא שמתי לב שאמרתי, שברגע האמת בניסיון ההתאבדות אתה פשוט מתנתק ולא שם לב למה אתה עושה, הגוף על אוטומט וזאת לא חשיבה מושכלת. הן אמרו לי תודה כי כל הזמן חשבו לעצמן איך הילד שלהן לא חשב על מה יקרה למשפחה לאחר מכן.
לא ידעתי שהקהל יהיה במחציתו הורים שכולים. מה שזה נתן לי נפשית חתם לי רישמית שזה התחום שאני צריכה לעסוק בו. מסתבר שעם מיקרופון יש לי ביטחון ולמזלי טפוטפוטפו אני יודעת לדבר ואני נורא כנה, שזה טוב.
אבל שוב, בייבי סטפס. נרשמתי לבגרויות האחרונות השנה ואז תהיה לי תעודת בגרות. זה לא הרבה, אבל זה משהו. כל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי את ההישגים שלי עד עכשיו שלא לכל המשתקמים של בריאות הנפש יש באמתחתם. אם זה זה שאני מתחזקת דירה לבד וכלבה בעצמאות כלכלית , זה שחודשיים אחרי ניסיון ההתאבדות שלי הוצאתי רישיון, הציונים שלי בבגרויות שיחסית סבבה יחסית לזה שלמדתי לבד בבית, זה שהגשמתי את החלום שלי וראיתי את רובי וויליאמס פעמיים בחו"ל, פעם אחד חיכיתי בתור 9 שעות לגמרי לבד שזה הכי לא אני, או זה שהצלחתי לעשות חיסכון לא רע לרכב, שאחרי גיל 21 אוכל לממן גם את הביטוח המקולל.
אז נכון, אני מובטלת כרגע, אני מעשנת די הרבה ובכללי אני חסרת תועלת אבל זה לא אומר שאני לא רוצה, שאין לי שאיפות. בעיניי כלומניק זה לא מישהו שברגע זה לא עושה משהו, בעיניי זה מישהו חסר שאיפות, שנכנע לכלום ושום דבר. לכל מקום שאני הולכת שקשור לבריאות הנפש אני שמה חותם בזה שידעו שאני קיימת ויראו איזו התקדמות עשיתי כדי שברגע האמת זה יחזיר לי טובה.
יש לי הרבה מה לתת והדבר הכי כואב בשבילי לשמוע זה כמה אני חסרת תועלת, למרות שאני מעידה את זה על עצמי בכל הזדמנות שיש לי. אז יש לי תוכנית- לסיים השנה בגרויות, בגיל 21 לעשות פסיכומטרי, ואם אקבל ציון נורמאלי גם להרשם ללימודים. זה נראה נורא מהר, תוך שנה כבר להתחיל ללמוד. יכול להיות שאני מדמיינת, אבל זה טוב שיש לי לאן לשאוף
ובינתיים אני מחפשת עבודה במשתלה. אם הייתי יכולה הייתי שמה עוד 40 עציצים בבית. אם הצלחתי לגדל נענע בתוך הבית שזה ממש כמעט בלתי אפשרי- אני אצליח לעשות הכל. תהיו בריאים. היום אעשה עוגה, שתראו שאני יכולה לעשות משהו.
| |
יום כייף היה לי ממש כייף היום ואיזה כייף לרשום שהיה כייף כי הרגש הזה אצלי כבר השתבש לגמריהייתי עם הדודה ואמא שלי היום בסיבוב בעזריאלי ושנקין ואז הלכנו לאכול עם סבא וסבתא ועוד דודה ב"הרבט סמואל" של רושפלד לכבוד יום הנישואים שלהם המשפחה שלי לא מושלמת ומי שמכיר קצת את הסיפור יודע את היתרונות והחסרונות שלה. הילדות הייתה די חרא ולא הצלחתי להגיע למקום הזה עד גיל 16 אבל אם הייתם רואים את האינטרקציה שלנו, אין קווים אדומים אין פוליטיקלי קורקט אין טאקט ואין מחסומים אנחנו נורא פתוחים אחד עם השני ולפעמים יותר מידי. אין ממש אינטימיות והמון ביקורת והמון תסכול וכעס ועצבים אבל המון רגעים סוריאליסטיים של בדיחה על חשבונם של אחרים מאיתנו ודיון פתוח (לטוב ולרע- אצלי זה נגמר בד"כ רע) כל הסיפור שהיה לי מגיל 16 עם האשפוז בגהה והחשיפה של המשפחה שלי לכל הנושא של בריאות הנפש וכל התהפוכות שעברתי פתחו במשפחה לפי רמה אחרת של קבלה ולא רק אליי גם אחד אל השני נדפקתי חזק וסבלתי המון אבל למזלי מצאתי דו שיח עם חלק ממשפחתי שהפכו להיות חבריי והם באמת חבריי לכל דבר אם זה בשיחות שאין שם חוקים של יחסי משפחה וסינונים או בזה שאנחנו יוצאים ביחד הרבה ויש לנו שפה משותפת אם פעם התביישתי בזה שסבי ודודה שלי הם חלק מחבריי הקרובים ביותר, היום אני אומרת תודה
דודה, אני , סבא, דודה, סבתא, אמא
| |
היום שמתי לב לחצ'קון שצמח לאמא שלי בין העיניים וממש התאפקתי לא להגיד לה כלום כי אני יורדת עליה באופן תדיר והיא וחבר שלה לקחו אותי לאכול במסעדה ממש שווה אז חשבתי למתן את עצמי (עבר אחרי שעה שהיא ביאסה לי את התחת, יש לי בעיה בניתוב רגשות חזקים אז חזרתי ואמרתי לה כמה שהיא אוהבת לחרבן דברים ואיזה כייף לה שהיא חירבנה לי וכמה שהיא עושה הכל מחורבן. זה עבר בשנייה אחרי שראינו שחקן שעבר לידנו ואז היה עסקים כרגיל)
עכשיו כשיצאתי מהמקלחת שמתי לב שיש לי חצ'קון בשלבי התהוות בין העיניים.
נקודה מעניינת היא שלי ולאמא שלי צומחים חצ'קונים באופן מסונכרן באותם מקומות. עוד משהו מוזר ששתינו מקבלות מחזור באותו זמן אפילו ששתינו על גלולות וזה עוד יותר מוזר כי אני על גלולות רציפות של שלושה חודשים אז אני מקבלת מחזור 4 פעמים בשנה אבל בכל זאת זה בא לנו ביחד.
אני חושבת איזה קטע זה שעד לפני 4 שנים פחדתי פחד מוות מאמא שלי וכל פעם שהיא נראתה קצת עצבנית כל הפרצוף שלי היה רותח כי פחדתי שהיא תתפרץ ותנפץ לי עוד פעם את הזכוכית של הדלת. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה לא בכוונה זה רק מראה מה הכוח של אישה כועסת ואני ממש שמחה שאני לא מעורבת בקשר רומנטי עם אישה, אין לי כסף להתקין זכוכית חדשה כל פעם.
היום אנחנו שוות אחת לשנייה ואם כבר אני אגיד את האמת זאת מערכת יחסים מעוותת שאין בה קו אדום בין אמא לבת. כבר מגיל צעיר אמא הייתה משתפת אותי בבעיות בזוגיות שלה והפרטים רק נוספו עם כל גיל שעליתי.
היום אני כבר עושה טיפולים זוגיים לה ולבן זוגה כששלושתינו ביחד. זה מוזר שכל פעם שהם רבים אני מנסה לדבר איתם בהיגיון ולמדתי שעם הכריזמה הנכונה והטון השקול כל מה שתגיד ישמע נכון וחכם.
חבר שלה מצחיק אותי ברמות וזה הגיע לשיאים היום כשסיפר לי שאחרי שהם חזרו מהריקודים אתמול חסם אותם רכב למשך חצי שעה אז הוא הוריד לו את האנטנה.
הוא עשה חיקוי של אמא שלי נכנסת להיסטריה, "זה פלילי!!! זה פלילי!! אתה עושה עברה עכשיו!! אני עובדת בבית משפט, אני, לא אתה!! אני מתקשרת לאבא שלי!!!! הנה אני מחייגת אליו!!!!!! תכנס לרכב!!!!!!1" ואז הוא התחיל להוציא לו את האויר מהגלגל אבל זה עשה רעש ואנשים עברו לידו.
הוא כזה תמים והוא לא עבריין כמו שהוא נשמע, הוא מספר את זה בכזאת תמימות ואי הבנה למשמעות של הדברים.
הוא בא מירושלים והוא היה די סגור וצר אופקים עד שהגיע אלינו. מגבר שלא יכול לשמוע שיחות מיניות כי לא נוח לו הוא דפק סדרת שאלות היום על איך מערכת יחסים בין גברים עובדת ואיך בדיוק הולכת הלוגיסטיקה מבחינת מין.
אמא שלי צועקת עליו שמעכשיו היא תדבר עם הילדים שלו על סמים וסקס ואז הוא יראה איך זה מרגיש. אני צוחקת מאחורה וחושבת לעצמי איזו השפעה רעה אני כי גם סבא וסבתא שלי התחילו לספר בדיחות מין. אני חושבת שהסכר של הקו האדום ביני לבין סבא נפרץ כשהוא לקח אותי לבדיקת איידס בגיל 17.
(אין לי איידס)
המשפחה שלי הם חברים שלי, עוזר שכולם גם נורא צעירים. אני מבלה המון עם אמא שלי (מערכת יחסים קצת טראגית) עם דודה שלי אני ממש אוהבת לבלות במיוחד הרגעים שאנחנו נמרחות וסבא שלי שרק יום חמישי ישבנו בבר ודיברנו על דברים מאוד מעניינים על החיים ועל אהבות נכזבות של סבא ותחושת אי מימוש מצידו שעושה אותי נורא עצובה כי הוא כל כך מדהים ואם יקרה לו משהו אני אתאבד, ואם אתם קוראים פה מספיק זמן אתם יודעים שהערך של החיים שלי בשבילי הם לא הכי מעלפים.
הלוואי והייתי יכולה להקליט את הרגעים האלה כי הם היו יכולים להיות סדרה כל כך טובה. הקטע הגדול הוא שאנחנו לא מתבדחים על הדברים האלה, זה באמת ככה.
ישבנו אני אמא סבא וסבתא במכונית וסבתא שלי דיברה על איזה ביצים טעימות היא קונה מהמכולת. סבא שלי אמא לה: "רק אל תגידי לו שאת אוהבת את הביצים שלו."
אני אמרתי: "תגידי לו, זה הביצים הכי יפות שראיתי."
אמא: "כאלה ביצים לא ראיתי הרבה זמן"
סבא: "מדהימות"
אני: "אוהבת את הטעם שלהן..."
אוף. רק אם לא הייתי נדפקת ככה בגיל צעיר
זה מדהים איך בגיל צעיר אנשים אחראים על איך שנצא בגיל מאוחר יותר בלי להבין את ההשלכות של המעשים שלהם וכמה הם קריטיים.
הלוואי ואמא שלי לא הייתה ככה והלוואי והייתה מכירה בנזוג נורמאלי ממזמן ולא את הלוזרים הפריזיטים שהיו לי. הלוואי והייתה עושה כביסה או אוכל והייתה קונה לי בגדים או משחקים.
אולי בסוף יהיה בסדר
גם הלכתי לשיעור ניסיון בפילאטיס אתמול וכל הבטן שלי נורא תפוסה וזה סבבה מגניב
קצת תמונות:
נוגה
אני וסבא
קייס לפלאפון
סיבה לקום בבוקר
נ.באני הולכת לסרט מחר בתקווה ויהיה לי כרטיס אתם מוזמנים להגיד לי שלום ואני אשיב
| |
החיים המסריחים שלי
אני מגיעה לעבודה ושוב כמו תמיד אין לי מה לעשות.
דחיתי את סבב הטלפונים הקצר שלי לשעה 1 וחצי כשאהיה במשרד כדי שיעברו להן 3 וחצי שעות
התקשרתי לאמא שלי ובאופן מפתיע וחסר פרודוקטיביות דחסתי את כל מה שרציתי לספר ולהגיד ב-4 דקות. השעה עכשין 13:34.
להיות במשרד זה כמו להיות בשדה מוקשים. כל רגע יכול להתפוצץ מוקש והטלפון יצלצל ואני אקח 30 נשימות לפני שאענה לו, אם בכלל.
לפעמים כשהטלפון מתחיל לצלצל אני בורחת מחוץ למשרד לשתות מים או לעשות פיפי כדי שיחשבו שבדיוק פיספסתי אותו.
לפעמים אני מרימה את השפורפרת מהמכשיר כדי שלא יצלצל, וכדי שיחשבו שאני באמצע שיחה ארוכה שכן אם אני בשיחה חשובה זה אומר שאני עושה משהו פרודוקטיבי.
לרוב אני עושה את הטלפונים הפרטיים שלי מהטלפון של המשרד כדי שיראו שאני מדברת בו, לא משנה על מה השיחה גם ככה אף אחד לא מקשיב. נראה הרבה יותר טוב אם פשוט אדבר בו מאשר אכנס לפייסבוק.
והנה אני כותבת עכשיו פוסט אחרי הרבה זמן גם כי רציתי כמובן וגם כי צליל ההקשה על המקלדת במהירות גורם לי להראות רצינית וממוקדת מטרה, שכן הפרצוף שלי באופן קבוע נורא נורא קרוב למסך. אולי אני מוסיפה המון אישורים תקציביים, הם חושבים לעצמם...
בזמן האחרון אני מרגישה שאני בנפילת אנרגיה חמורה. לפעמים אני כל כך שבוזה שאני הולכת לישון באמצע היום בלי שאהיה בכלל עייפה, ומסתמטלת בלי שבכלל ארצה.
כשאני אומרת שאני מעשנת מריחואנה, אנשים לא מבינים למה אני עושה את זה. זה הרי לא בקטע חברתי, כי רוב הזמן אני לבד, וזה לא סוד גדול כי כל המשפחה יודעת (האמת מתוסכלת, הסבתא ויתרה, הסבא שותק והדודות תומכות.)
העישון איננו מזיק לתפקוד היומיומי שלי אלא ההפך, אני הרבה יותר רגועה ודברים שבעבר היו מונעים ממני לצאת מהבית כי הייתי מדופרסת מידי מקבלים פחות חשיבות. אני רואה הבדל ביני לעכשיו לביני שבין חצי שנה ואני רואה שאם לפני חצי שנה הייתי מתבאסת נורא ממשהו הייתי ישנה יומיים רצוף, היום אני מזילה דמעה או שתיים, מדליקה סיגריה והולכת לעשות סיבוב בתל אביב.
הבעיה היא שסבתא ואמא שלי בטוחות שכל סיגריה מגולגלת שאני מעשנת זה ג'ויינט. לא משנה כמה פעמים אני אסביר להן שאין לי כסף לכזאת כמות של ג'ויינטים, כל פעם שאני מדליקה סיגריה רגילה הן בורחות הצידה כי הן פוחדות להתמסטל.
ועוד משהו, כבר ממש לא אכפת לי מציונים גלובליים בלוח השנה. אם שנה שעברה התבאסתי על הוולנטיינס, היום אני מבינה שגם אם היה לי בנזוג לא הייתי נהנית מהיציאה ההמונית הזאת מחוץ לבית. רעשים גורמים לי לסחרחורת, יותר מידי אנשים גורמים לי להתקף חרדה ויותר מידי בנות כוסיות במיני גורמות לי להתקף דימוי גוף עצבני.
הנה אני כותבת ועברו רק 10 דקות מאז תחילת כתיבת הפוסט. הלוואי והייתי מאלה ששוברים את הראש על פוסטים ולא רושמים מה שעובר להם בראש כי אז אולי הייתי יכולה להעביר את הזמן יותר מהר.
לא כתבתי הרבה זמן פוסט כי ככל שהזמן עובר יותר יותר קשה לי לצוץ פתאום. זה כמו לא לדעת שם של מישהו שאתה מכיר המון זמן ואחרי ארבעה חודשים זה ממש לא נעים לשאול איך קוראים לו. זה לא אותו הדבר, אבל זה ההגיון שלי.
גם לא הגבתי למי שהגיב לי בפוסט הקודם לא כי לא רציתי או כי לא לקחתי לתשומת ליבי מה שנכתב שם. אני יכולה להגיד כבר עכשיו ל"ללא שמית" שהגיבה לי שמאוד שימח אותי לראות שהיא קוראת אותו ול"מלונים" שכן, זה אכן השם שלו. לא יודעת איך זיהית, אבל יפה, שיחקת אותה.
חיי החברה שלי בזבל ואני רואה כל יום סרט, אני מאמינה שראיתי יותר מ-100 סרטים בחצי שנה האחרונה. יש לי ריטואל של להגיע לשעה מסויימת בערב, 10 בדרך כלל, לגלגל לי ג'ויינט לסגור את האור לחבר את המחשב לטלויזיה ולראות סרט. הבעיה היא שלפעמים אני ככ בראש שאני לא מבינה מה אני רואה או שהסרטים מתבלבלים זה זה בזה ואני לא מבינה איך השחקן הזה הגיע לסרט הזה ואיך כל העלילה השתנתה ומה הייתה העלילה בכלל? אז אני בראש שלי מנסה להסביר לעצמי מי זה מי ומה התפקיד שלו ומה הולך בסרט. חלק מהפעמים אני לא מבינה בכלל מה קורה שם אז אני מחפשת בויקיפדיה הסבר על הסרט.
קיצור אין לי חיי חברה ואני ממש עצובה כמו ליוויתן על החוף. וגם חסרת מוטיבציה וחשק. אפילו בגדים לא בא לי לקנות.
סתם
נ.ב.
אני חושבת שאלך להקרנה של הסרט כי זה סרט וזה בחינם וזה סרט
| |
עגיל כל כך משעמם לי עם עצמי שאני רק מחפשת מה לשנות ועד שאני מוצאת אני רצה לעשות אותו כי זה הופך להיות מטרת חיי וכל ציפיותיי והיום תלוי באותו דבראני חיה על התרגשות, אם אני לא מתרגשת אין לי טעם. אם יש לי מטרה אז היא בראש שלי, שטותית ככל שתהיה קמתי בבוקר וחשבתי על פירסינג חדש. פתאום דפק לי הלב וקפצתי מהמיטה וזאת הייתה מטרת העל שלי: עגיל זה מניע אותי הרצונות הקטנים האלה בין ללכת לשתות מיץ לבין לשים לעצמי שהיום אני קונה שמלה ולא משנה כמה חנויות אני אעבור, כי אם אני לא עושה את זה אני מרגישה חסרת תועלת. והדברים הקטנים האלה שאנשים לא חושבים עליהם בדרך כלל הם הסיבה שלי לפקוח את העיניים ההיי לייט של היום שלי זה בבוקר, בבוקר אני קמה, מתיישבת ליד החלון עם הלפטופ מדליקה סיגריה ושמה במחשב את גיא פינס. כמה שאני אוהבת את גיא פינס. "הייתי רוצה שהוא יהיה דוד שלי", אמרתי לאמא היום בבית הקפה. להדליק סיגריה בבית קפה זה ההיי לייט השני שלי היום. לקנות בקבוק של דיאט קולה בקיוסק, זה ההיי לייט שלי. אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם לא הייתי שמה חשיבות לדברים הקטנים, הרי הכל זורם כמו בביצה ואני די תקועה אז אם לא היה לי את גיא פינס, בית קפה או דיאט קולה הייתי שוקעת לתוך עצמי.
השבוע התחלתי לעבוד ולא תאמינו איפה, חברת כוח אדם. שירותי סומכות וחונכות לנפגעי נפש. אבל אני פקידה, והעבודה כל כך קשה שכמעט בכיתי אתמול, לא קולטת כלום. אבל אתם לא מתארים לעצמכם איך זה לעבור מהצד שמטפלים בו לצד שמטפל (בהכי עקיפין שיש) באחרים המצחיק הוא שאת השירותים של החברה, כמו סל שיקום או שירות לאומי אני מקבלת בעצמי, אז לא כל כך מסובך להסביר לי מה הולך, כנראה אני יודעת יותר טוב. בראיון עבודה הייתי מטושטשת, כל כך פחדתי להיות עייפה אז לקחתי יום לפני כדור שינה שלקחתי לפני שנה מהאוס, שיהיה ליתר ביטחון. באתי מטושטשת לגמרי אבל יותר חיננית ורגועה מבדרך כלל, הם התרשמו לטובה ואני עניתי לפי הספר, רק ספר של הפרעות נפשיות לחזקים.
ובקשר לסיגריות אני כבר ממש מתוסכלת. אני שונאת את זה שאני מעשנת ואני שונאת שזה נחמד לי ואני כנראה המעשנת הכי דפוקה בעולם כי אני מתביישת לעשן בחוץ ואני מתביישת שרואים אותי עם סיגריה ואני אפילו מפחדת להעלות את זה לכתב זה ברור לי שזה ממלא איזשהו צורך, כמו הנרגילה שהייתי חייבת לעשן עד שהיא הגעילה אותי והיום יושבת מיותמת בסלון. ברגע שאדע מה החוסר שלי אני כנראה אפסיק, אבל לבינתיים אפסיק לקנות קופסאות ואעבור לגלגול טבק, זה פחות מחייב בעיניי. ופחות גס.
ובקשר לבגדים... טוב, יש לי המון בגדים פעם ראשונה בחיים שלי. ופעם ראשונה שהם יפים ונעים לי ללבוש אותם. הייתי מצלמת על עצמי אבל אני יוצאת מאוד מכוערת
שבת שלום
| |
ים היא אמרה לי: קפה קר וסיגריה וזה מושלםהושטתי יד אל התיק והוצאתי חפיסה והיא נתנה לי כיף בחרנו חוף עם שירותים כי קמתי בבוקר עם תחושה שיש לי פיפי ושורף אבל לא היה כלום, דלקת שתן כזאת סטייל אני זוכרת שבאוטו דיברנו על זה וסבתא שלי אמרה לנו: לי בחיים לא הייתה דלקת שתן. שכבתי רק עם סבא!, כאילו זאת מחלת מין אנחנו הזונות ומידי פעם היא דואגת לצאת טופלס מהחדר מחזיקה את הציצי הענק שלה ומכריזה "תראו איזה יפים הם! לא נפלו אפילו טיפה, איזה מזל יש לי! תראו איזה יפים הם!!" ואז היא עוזבת והציצים נשמטים לקו המותן
ישבנו על החוף והמים שטפו לנו את התחת ואת הבגדים. היא יצאה מהמים עם הבגדים כי היא חייבת להכנס לכל מקור מיים שהיא רואה, גם עם הבגדים. הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותה, היא התעצבנה בהתחלה ואז הראתי לה את התמונה וכמה היא בעצם כוסית גם אחרי 3 בנות. היא אמרה שבגלל שזה צולם מלמטה ואז הלכה לים חזרה כדי שאצלם אותה יוצאת מרחוק יותר צעקתי לה ליד העוברים ושבים: "כןכן!! תכנסי בכאילו ותצאי כדי שאוכל לצלם אותך יוצאת ספונטנית מהמים!" היא התקרבה והראתי לה את התמונות. היא התלהבה וביקשה סיגריה ואמרה: כל כך כייף לי איתך!
ואז כבר לא היה לי פיפי
| |
בגדים כשהייתי ילדה הייתי מאוד מוזנחת, כאילו לא בקטע של הזנחה עצמית אלא בקטע שאתה ילד קטן ולא מטפלים בךאמא שלי לא הייתה עושה כביסות ולא הייתה קונה לי בגדים, כשהיא הייתה קונה לי בגדים זה היה מביאליק רחוב נורא זול ברמת גן, בגדים שאחרי שימוש אחד כבר היה בהם קרעים. בתור ילדה לא הכרתי בגדים שעולים יותר מ-30 שקל, והדיכאון שהיה לי ומה שעברתי בבית, לא ממש היה לי אכפת. לא הייתי מסתרקת אף פעם והיו לי המון המון המון כינים. אנשים היו מדברים איתי ומסתכלים לי על המצח הדברים האלה הולכים איתי עד היום ולכן אני לא מחבקת, כי אני בתחושה שנגעלים ממני. אני כבר לא אותה ילדה, ואין לי כינים, אבל דברים נשארו. בגיל 17 גילחתי את השיער אחרי שאבא שלי חיבק אותי והתחלתי לבכות שהוא נגעל ממני. המשקפיים שלי גם היו שבורות והתקלף להן הצבע, אבל אני לא הכרתי את זה שאם חסר או מקולקל, אפשר לקנות חדש. בחיים זה לא היה "אמא תקני לי" ובטח לא "אבא תקנה לי", כי אני מרוחקת משניהם ואמא שלי הייתה בטח מתפוצצת עליי אם הייתי מעזה לבקש. (משקפיים חדשות ביקשתי ליומהולדת) פעם אחת אבא שלי התקשר לאמא וצעק עליה לידי בטלפון איך היא מרשה לי לצאת ככה מהבית, איך אני נראית. הקטע של המקלחות חילחל אליי בסוף היסודי. בתור ילדה אמא שלי הייתה מגיעה למצבים שהיא קילחה אותי פעם בשבוע. לחפוף אולי פעם בשבועיים.
בתור ילדה שמנמנה פתחתי "תסביך זרועות", מונח ששמעתי עליו ממוכרת בגדים היו בבוקר שאמרה שהיא סובלת מ"תסביך בטן" מכיתה א' הייתי מסתכלת על הזרועות שלי תמיד לראות שהן לא השמינו. כל הפוביה שלי מלחשוף את הגוף בגלל שאני מרגישה כזאת גוצה (1.53) מנח ממני לשים דברים שנראו בעיניי יפים, והכל הפך להיות פשרה.
התחלתי לקנות באמת בגדים בסכומים בשנתיים האחרונות, אחרי שאמא שלי עזבה את הבית והתחלתי להיות יותר חופשייה עם כסף, כי מישהו צריך לשלם חשמל וסופר וועד ונסיעות ופסיכולוגית ותרופות ובגדים (לכל אלה שחושבים שאם אני לא משלמת שכירות אני משתכשכת בכסף), אז אתה לומד לשחרר, שזה בסדר, שמגיע לך. שאין אמא שתעמוד בצד ותגיד ש:"אין מצב." כי יש מצב
אבל זה תמיד היה פשרות, תמיד חולצות אובר-סייז עם שרוולים ארוכים (מי שהייתה בחמניות תוכל לזכור את הטוניקה שלבשתי) הרבה ממחלקת הבגדים ותמיד משהו שלא יראה את התחת. אין דבר כזה גופיות, רק עם עליונית, וזה מצב שהתפשרתי על איך שאני נראית בגלל המחסומים במוח שלי. אני מרגישה פחות מבנות אחרות, אני מסתכלת עליכן עם גופייה צמודה וג'ינס, עם שמלת כתפיות קייצית ומכנסון שמגיע לכן עד הכוס בערך, ואני קצת בוצ'ה עם איזו פשרה שמצאתי. יש כמה פריטים בודדים שאני מתגאה בהם אבל אני יכולה ללבוש אותם בלי להראות מגוחכת רק ביציאות ולא ביומיום.
עד שחודש שעבר גיליתי חנות חדשה: "אמה". לא רציתי להכנס אליה אף פעם כי הדוגמנית שלה זאת אפרת גוש ואני לא סובלת אותה גיליתי את הקסם של להיות נמוכה: כמעט הכל יכול להיות לך שמלה! בלי טוניקות ארוכות, להיות נשית ולשים שמלה כי את נמוכה וזה מכסה לך את התחת והקוטג' שיש לך בלמעלה של הרגל כל בגד שם הוא די יקר, כמעט 300 שקל, אבל כמה עולה שלוות נפש? כמה עולה להרגיש טוב עם עצמך? אין לזה מחיר, מחר אני אלך ואזרוק את הכסף הזה לועד בית ופסטרמה ולחם בסופר
זה לא אופנה עילית ולא הדבר הכי יפה בעולם (חוץ מהחמניות) אבל זה נוח ואני מרגישה בסדר בתוך זה וזה נעים לי (עכשיו נטפל בפרצוף...)
דברים שקניתי בחודש האחרון
| |
מה לך ילדה החלום שלי זה גינה. גינה עם פינת זולה, נרגילה, נוגה לידי וכמה חברים טובים. זה החלום הרטוב שלי. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות שלווה.הכי קרוב שיש לי כרגע, וזה נחמד לי , זאת הפינה שלי בבית ליד החלון, עם השולחן הקטן והכסא הנוח והנרגילה השניה במספר כי מה לעשות, הייתי צריכה אחת קטנה עם מזוודה שאוכל לקחת איתי ממקום למקום. אני קמה כל יום בצהריים כי לא ממש בא לי לקום מהמיטה. מחשבות על אהבות נכזבות וחוסר מעש מכאיבות לי וגורמות לי ללכת לשירותים. פייר? לא אכפת לי בבית. רוב התקופות הרזות שלי היו כששברו לי את הלב. ויש לידי קפה קר, וזה נחמד. ונוגה על הרצפה. אבל אני לבד, זאת לא שלווה. כשאני נפגשת עם אנשים אני מתנתקת, מעופפת ומתמלאה בכלום ושום דבר. אני הכי רוצה לצאת, וכשאני בחוץ אני לא מרגישה את הסיטואציה אבל בו זמנית מפחדת לחזור לבית הריק. אז שמתי כמה תמונות, קצת צמחים ירוקים (עץ, יש לי 2 וחצי מטר של עץ בתוך הבית) ונוגה. אבל הלב דופק בדהירות.
עם כמה שאני רוצה מישהו לחלוק איתו את הזמן שלי אני מגלה שאין לי באמת כוח להתחיל. אין לי כוח לשלבי ההתחלה ולהסתיר את מי שאני, הרי בסוף יראו שיש לי ערמות של תרופות בבית ויתחילו לשאול מאיפה אני מקבלת כסף ולמה לא סיימתי תיכון ולמה לא עשיתי צבא. ואז את מספרת להם שהיית מאושפזת איזה תקופה יפה מחייך אבל דואגת להזכיר שזאת הייתה מחלקה פתוחה, אז זה בסדר.
מה שטוב בתקופה הזאת זה שאני מחדשת את המלתחה שלי. אני אספר לכם סוד: אני מתביישת בגוף שלי מאוד. אני לא הולכת עם גופיות כי אני מפחדת מהזרועות שלי וכמעט כל הבגדים שלי זה אובר-סייז ואני משנה תסרוקות כמו ריהאנה כי אני מרגישה מכוערת ועלובה. לפעמים אני מתביישת לצאת מהבית כי אני מרגישה שאני פחות מהבנות האחרות שאני רואה ומרגישה שהן מזלזלות בי, אפילו שהן לא רואות אותי. אבל הן לא רואות אותי זה חייב להגיד משהו. וזה לא שאני ואולי כן, אבל אני מוצאת את עצמי בוכה מתסכול על איך אני נראית ככה ואין אני אתפוס לי איזה קיבוצניק חתיך עם ערכים גבוה כזה רזה שמסודר כבר, כי בתל אביב כולם גרים עם שותפים ואין להם כלי תחבורה חוץ מאופניים. ואני מחפשת גם ביטחון עצמאי ולא פשרה. או כמו ששולה מועד הבית ב1 העם 101 אומרת: "כולם פה או הומואים, או אימפוטנטים."
זה היה יכול להיות נחמד אם הייתי יכולה לארגן מפגש אצלי עם כמה מהקוראים והם לא יפסיקו לדבר כדי שהכובד של השיחה לא ייפול עליי, אבל כמו שלירון רמתי אומר: "אין לי כוח"
ודרך אגב, למגיב שהגיב לי חודש שעבר (מגיבה, כי רק נשים יכולות להיות כאלה ארסיות), אני כותבת על דיכאון ואני אכתוב על דיכאון עד שהוא יצא לי מהמוח, זה כנה כמה שזה יכול להיות כנה ולא נכנסים אליי רק מי שרוצה להתאבד. תגובות רעות מביאות אותי למצב שקשה לי לכתוב יותר בבלוג
| |
שחרור קיטור המילים לא יוצאות לי כי אני מרגישה זרה באתר הזהאם פעם אהבו אותי והכירו אותי היום אני מרגישה שאני מאכזבת, לא מעניינת
יש לי פה תחושה של קצת תיכון. קבוצה של בלוגרים בני גילי שנמצאים במיינסטרים ובקשר אחד עם השני ואני לא מצליחה לפלס את דרכי בחברה, כמעט כמו בכל מקום. שואלים אותי בעבודה למה אני עוזבת. אני אומרת שבגלל הכסף אבל חוסר ההשתלבות שלי וחוסר ההערכה כלפיי שבר אותי כבר לגמרי. מהלימודים אני רגילה לפרוש כשיש בעיות חברתיות אז זה פשוט הקטע שלי, וגם פה אני כבר לא כותבת. במצב של היום אני כבר כמעט ממש לא מעניינת ואני לא יודעת אם זאת רק אני אבל כל קורא קבוע שירד או מנוי שביטל זה קצת לוויקאפ קול לזה שאני משעממת.
ואני סובלת חברתית כל כך בזמן האחרון, המעט שהיה לי הלך ואני לא מצליחה לדבר ולא להפגש, וזה מהמעט שיש. שמעו שכמעט אין לי עם מי להפגש וזה לא שאני כועסת על מישהו חוץ מעל עצמי שהמעגל שלי כל כך מצומצם. שאלתי היום מישהי בעבודה איך מכירים חברים והיא צחקה. ולמה שלא תצחק, אין סיבה שמישהי בגיל 20 שזה הגיל "הכי יפה בעוללללללללםםם" תשאל איך מכירים חברים, הרי זה כזה בית ספר יסודי גיבורי ישראל. אז איך מכירים חברים? בעבר הכרתי באתר כשעוד הייתי מעניינת, אבל בתקופה שהייתי מעניינת כביכול נורא סבלתי בזוגיות שהייתה לי, שד"א גם מהאתר הזה, וזה ניכר בפוסטים?
הרי את "חמניות" אני כבר לא מפעילה, כי אני ממוטטת ואני מרגישה שזה איבד את הקטע שלו, ומידי פעם פונים אליי עזרה אנשים שאפילו לא רשמו לי 'מזל טוב' בפייסבוק. שזה אגב, המינימום של המזל טוב ואצלי יומהולדת זה כל כך קריטי.
אבל שמעו אתם תהיו מהזה גאים בי בחיי, אתם לא יודעים מה עשיתי. טסתי לאמסטרדם לראות את רובי, כן. טסתי כי ידעתי ששם אפגש עם עוד 4 חבר'ה מישראל שגם טסים בתור וככה יהיה לי עם מי לחכות. בחיים שלי לא פגשתי אבל זה היה ברור לי שזאת קהילת רובי כזאת. ביום הראשון שלי באמסטרדם ניסיתי ליצור קשר עם אחת הבנות שהלכו לשם ללא הצלחה, לא קיבלתי מענה קונקרטי ונכנסתי להתקף חרדה ובכי מחוץ לבית מלון. היה 10 בלילה ובעוד 8 שעות היינו אמורים להיות בתור מ6 בבוקר לשורה ראשונה. אחרי כמה דקות קיבלתי סמס: "עברנו ליד האצטדיון ויש כבר אנשים. אנחנו נשארים פה". 8 שעות לפני שקבענו. והופעה של רובי אומרת שכל שעה חשובה בתור. לא רציתי לחכות כל כך הרבה שעות לבד בארץ זרה וידעתי שאני לא אחזיק את הלילה הקר עם אנשים שאני לא מכירה שהם החברים הכי טובים אחד של השני. את כל דקות השיחה שלי בזבזתי בדיבורים ובכי עם סבא ודודה שלי שאני לא מסוגלת ללכת ואם זה נורא שלא אלך להופעה בכלל, שזאת הסיבה הראשונה שבגללה אני ונני תכננו ללכת (עזבו שזה היה בסוף טיול נפרד) לא שיתפתי פה אבל חודשיים שהייתי בחרדות מההופעה, ואני לא מרגישה כלום בזמן האחרון אז גם לא התרגשתי. חצי לילה בכיתי והחלטתי שאני לא הולכת להופעה, בלב כבד ולא שלם. יום אחרי העמדתי את הכרטיס שלי (אלקטרוני) למכירה. ב-12 בצהריים, 5 דקות אחרי שהעלתי את הכרטיס אמרתי לנני: אני הולכת. אתה מלווה אותי? נסענו לאצטדיון וישבתי בתור בחרדה נוראית ובעצב תהומי. הבנות ההן כבר היו בראש התור שהיה מפוצץ והיינו בכלל בתורים שונים. אכלתי את עצמי שאני נמצאת אי שם שהייתי יכולה להיות בראש. הוא חיכה איתי עד 1 וחצי. בשאר הזמן חשבתי שאני משתגעת ורציתי לחזור, לא רציתי את ההופעה. לא התרגשתי ולא כלום. בסוף נשארתי. העמידו אותנו בתור שעה וחצי כמו מקקים והיה שמש נוראית וחם. כשהכניסו אותנו דפקתי ספרינט רצחני, מיליון מדרגות עד לאצטדיון ושם ראיתי את הנקודה שהיא שלוחה של הבמה המרכזית בשורה הראשונה!!!!!!!!! אחזתי את הידית והתיישבתי עם הידיים למעלה. הייתי היחידה בהופעה שבאה לבד והייתי כל כך צמאה שעשיתי כאילו אני מתעלפת, כי אם הייתי הולכת לקנות מים הייתי יכולה לשכוח מהמקום הראשון. אז ניסיתי להחזיק עד 9 בערב שאז ההופעה התחילה. וככה הייתי במקום פצצתי בהופעה, אבל לא היה את הוואו של הפעם הראשונה. בדיעבד עכשיו אני מתרגשת. (החץ זה המיקום שלי) הטעות שלי הייתה שניסיתי לשחזר את ההתרגשות של הפעם הראשונה. מה שבטוח- פעם הבאה אני לא לבד. דיר בלאקק
מה אני עושה עם החיים שלי? עם השעמום הזה? האם עדיין תאהבו אותי כשאני עצובה וממורמרת? האם תרצו להיות חברים שלי כשאני לא נכנסת לקליקה האנטרנטית?
מחשבות מייסרות על האם אני צריכה ללכת לטיפול אינטנסיבי. אבל איך אפשר לעזוב את כל התמונות שלי והנרגילה והפרטיות? מה אני עושה?
ד"א, אפילו וידאו בלוגים אני לא מצליחה לעשות כי אני לא יודעת איך להתעלות על מה שראיתי פה
פינת הכתיבה המהממת
| |
ויש גם כאלה ויש גם כאלה שגורמים לי להרגיש שווה, להרגיש יפה, להרגיש שאני משו משושאוהבים אותי, לא בכל זאת, אלא ביחד עם כל הבעיתיות שבי שאוהבים אותי אחרי שראו את המפלצת שלי שאוהבים אותי אחרי שהם קיבלו ביס בתחת מהמפלצת שלי שחטפו כאב כאש והחליטו לקנות 'אדקס פורטה' למיגרנה הבאה
ולפעמים אני קוראת קוראים שאוהבים אותי, ואנשים שמתוודאים על כך אחרי פוסט שכואב לו ואיזה בנאדם בקבוצה באיכילוב שמחייך כל פעם שאני צינית מגעילה וזה מהעבודה שברגע שאני באה שואל אותי: "דל בלי קצף?" וזאת מהאקסטרני המורה, שמתקשרת אליי אחרי כמעט שנתיים והדודה שרושמת בsms:"היי שירוש, בדיוק חשבתי על זה ורציתי להגיד לך שממש כייף לי איתך. ממש כמו להיות עם חברה טובה. אני מרגישה עכשיו שיש לי איתך משותף יותר מכל אחת."
והמהממת שהשאירה לי דיאט קולה על הידית של הדלת בגלל שרשמתי פוסט ובו היה כתוב: "ואם תביאו לי דיאט קולה אני כל כך אעריך את זה שאהיה עבד לרגליכם" לשניים הנוספים שהביאו לי דיאט קולה אחרי כתיבת הפוסט (וזה דיאט קולה גדול, כן?)
לבוסית שלי מהעבודה שנותנת יד חופשית כי היא סומכת עליי ויודעת שאני תותחית לטבחית מפעם שעבדתי איתה שנה, שנתנה לי יד חופשית וסמכות יתרה כי היא סמכה עליי וידעה שאני תותחית
למי שלא דיברה איתי כמעט ושאלה מתי יום ההולדת שלי רק בשביל לחגוג לי למי שניסה להשיג את הטלפון שלי כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב למי שכתב עליי משהו או כתב לי משהו אוהב ושמחתי לראות, כי דברים לא חומקים מעיניי למי שנכנס כשהבלוג היה שובק חיים וראיתי אותו בכניסות וידעתי שהוא חושב עליי למי שזוכר אותי לטובה
למי שאי פעם התאהב בי ושנא אותי ,אבל התאהב בי קודם לחבר הכי טוב שסובל ממני שנה וחצי וכמעט שנתיים לחברה שבאה לשבת איתי למי שנזכר בי ולמי שיאהב אותי בהמשך
וזה נכתב מתי שהכי בא לי לצרוח כמה אני לבד וכמה בא לי למות ואז אני קוראת את הפוסט הזה ואני מרגישה שיש לי מקום, שוב
הנה ציירתי ציור (אני בתור צב)
| |
בואו אני אספר לכם משהו על אהבה
זה לא כוס וזין לא הבל וקין זה לחם ויין בלי קמח אין תורה עם אהבה אין מורא
המורה שלי לנהיגה מזיל דמעה על האישה שהלכה הגרושה שהתרוששה משפיותה לא יצאה כבר 5 שנים שלמות, מחדר מסובסד מלא בתהומות
אני מחזיקה בהגה המכונית, כמו אשתו האבודה, מלאה בתהומות, מסובסדת בחלקי, חסרת הגיון יש קצת שיגעון עם יד אחת על 2 ואחת על 10 אומרת- "תתנחם בזה שהייתה לך אהבה" ומוסיפה, "זה נדיר. לא כולם אוהבים היום, כמו שאהבת את אשתך" והוא מזיל דמעה על אהבה שאבדה ואומר לי בהנחת רווחה: "תודה."
| |
מכתבים לעמית
אחרי השיחה עם אבא שלי, והידיעה העגומה שאחי (בן 11) "הולך בדרכי", החלטתי לבלות איתו יותר זמן איכות. על בוקר יום שישי נסעתי איתו על קורקינט (לא מנועי) ברחבי הקיבוץ בשביל ליצור איתו קשר.כשחזרנו הוא סיפר לי שאבא שלי סיפר לו שגם לי "קשה" וגם לי יש "בעיות" הוא שאל אותי, "שיר, קיבלתי את זה ממך?"
בערב של יום שישי כל משפחתה של אשתו של אבי באה לחגוג לאחותי יום הולדת. ראיתי את אחי מתרגז על משהו ונכנס לחדר וסגר את הדלת. באתי אחריו ודפקתי על דלתו, בלי לשכוח להכריז שזאת אני כמובן. נכנסתי והתיישבתי לו על המיטה. הוא דיבר איתי על דברים שטחיים בהתחלה. אחר כך הראה לי יומן שבו הוא עושה רשימת "לינקום" באנשים שעשו לו דברים רעים. שאלתי אותו, מה רותם עשה לך? עמית אמר לי, לפעמים אבא מתעצבן עליי ופעם הוא נתן לי סטירה או גורר אותי לחדר. אני לא יודע מאיפה הוא יודע אבל הוא צעק לכל הילדים בשקמה (מסגרת בקיבוץ אחרי הלימודים) שאבא שונא אותי ומרביץ לי ולא אוהב אותי. ואז הוא סיפר לי שלפעמים יש לו חרדות, מסוף העולם, שההורים הולכים, משקמה שלא נתנו לו להכנס לשם שבוע כי הוא זרק אבנים. כל השיחה הוא הסתכל על הקירות כדי לא לבכות. החזקתי לו את היד ואמרתי לו שאני מבינה אותו וגם לי היה קשה. הוא אמר שהוא שמח שגם לי יש את זה ואנחנו החברים הכי טובים. הוא סיפר לי שהוא משחק בבובות והוא מתבייש, ולפעמים הבובות משתלטות עליו והוא נהיה אגרסיבי. אמרתי לו כמה שהוא מיוחד ויפה וחכם ואינטלגנט ושהבעיות האלה לא סותרות וגם לי יש, ואז הוספתי לו, "תראה איזה פצצה יצאתי!" הוא לקח טישו, אמרתי לו שזה טוב לנגב את האף כדי שלא יהיה לו סינוסיטיס. הוא אמר לי שהוא רק "מייבש את הדמעות ממקודם". הוא שאל אותי אם אני יכולה לתת לו עצות. פה חשבתי.
לקחתי את הלילה לחשוב מה יקל על חיי אחי בבית ספר ובשקמה בכללי, ונזכרתי בימים שלי בתור ילדה בת 11 מסתגרת בוכה בשירותים וקוראת מכתבים שאמא שלי הייתה משאירה לי לפעמים. הוצאתי ארבעה דפים והתחלתי לכתוב. כל מכתב שמתי במעטפה נפרדת עם 2 סוכריות מנטה. אבא שלי פחד שהוא לא יבין את הכתב אז הדפסתי את זה באותיות כחולות, בשביל שיהיה פחות רשמי ו"לב" קטן למטה. את המכתבים אבא ביקש שאשאיר פתוחים כדי שאשתו הסקפטית תוכל לקרוא אותם לפני כן לראות שאין שם משהו לא לעניין. התעקשתי שאני אחותו ואם הייתי גרה איתם הוא היה מושפע ממני יותר, ויש לי מה להגיד לו והוא צריך לקלוט גם פרספקטיבות אחרות על החיים. זה לעיין אחר והנה המכתבים המקוריים:
ביקשתי שתביא לו אותם בימים שהוא קם הפוך, מרטיב במיטה או מקבל איזה התקף אמן וזה מה שאוכל לעשות ממרחק שמיים וארץ ממנו
ואם להיות חוצפנית ולא ברוח הפוסט, אשמח אם תצביעו לי בתחרות, כי אם אנצח, אהיה מאושרת יום וחצי ואני אספר לכולם שיש לי בלוג פצצה
| |
קסטות על ישראל
קראתי בטעות לרקטות "קסטות", ואז התחלתי לדמיין מטר של קסטות נופל על הדרוםוזה נורא הצחיק אותי אז כתבתי את הסטטוס הבא: "דבר שיצא לי להגיד בתור תל אביבית: "הלימודים בדרום בוטלו בגלל שלא מפסיקות לרדת שם קסטות"". ופרסמתי את זה. וכבר יותר מיממה אני אוכלת סרט שמי שראה את זה נפגע ממני, או חשב חלילה שאני מזלזלת. אני נכנסת לסרטים בפול כוח, אני לא אתפלא אם העיניין הזה יעיק עליי גם בשבוע הבא, עד שאני אשמע קבוצה של 20 אנשים לפחות שאומרים לי "לא! זה לא נשמע פוגע! כן! כן שמים לב שאמרת את זה בטעות!" אבל ככל שאני שואלת יותר אנשים אם זה נשמע פוגעני הם אומרים לי שזה נראה כאילו קצת לא אכפת לי. אז אני בסרט
היום הייתי עם אמא שלי בנחלת ביניימין בתל אביב שזה נמצא ליד שוק הכרמל שזה אומר הרבה שטח פתוח. אחרי שיצאנו מהשוק אל הרחבה הגדולה שבתחילת היריד התחילה אזעקה. אחר כך קניתי שני בריושים והתבאסתי שאף אחד לא התקשר אליי. אבל אז שמתי לב שכולם מסביבי מדברים בטלפון ומקללים את אלוהים שנפלו הקווים, אז הרגשתי קצת יותר טוב.
אחי בן ה-11 התקשר אליי בפאניקה אם אני בסדר. מלחמת לבנון השנייה ממש דפקה לו את העמידות בפני מצבי לחץ והוא סובל עד היום מהרטבות במיטה, חרדות נטישה ופחדנות כללית. לפני קצת יותר משנתיים הינו בלונה פארק. עליתי על האנקונדה עם החבר שהיה לי באותה התקופה וכשירדתי הוא חיכה לי בוכה בצד כי הוא פחד שיקרה לי משהו. אז דיברתי איתו ונתתי לו לשמוע איזה סבבה לי ברחוב ושכולם ממש סבבה ושהכל בכלל סבבה ושזה בכלל זיקוקים.
מאוחר יותר היום קיבלתי תמונה שלי עם אבא שלי מחתונה של בת דוד שהייתי בה לפני שבועיים, וקיבלתי ממנו את התגובה הבאה: 'סה חמוד. מאחותי אגב, לא קיבלתי כלום. (ד"א, אם יצאתי יפה בתמונה אבל לא דומה לעצמי, מה זה אומר?)
| |
הארה עכשיו אני קולטת איזה פתטוש זה שכתבתי את הפוסט הקודם. כואב לי ולא נעים לי ואני רוצה לרשום את זה, אבל כשאני רואה את השם של החברה הנוכחית של הלשעבר ברשימות קוראת את זה שעשה לי חררה לקרוא את עלילותיהם במיטה אני אומרת שמגיע לי יותר טוב מזה.ניסיתי למצוא את הנחמה באנשים שסביבי וסיפרתי גם לבני משפחה (המשפחה שלנו זה גוש של שיתוף, אם אתה רוצה ואם לא.). עין התפוצצה מצחוק, נני שועשע והדודה הופתעה. היום במקלחת, מקום החשיבה הקדוש חשבתי לעצמי איזה סוג של זוגיות אני רוצה. הגעתי למסקנה שכל מה שהיה לי עד עכשיו זה ניסיונות רעים וטראומות שרק עשו אותי יותר סקפטית ומכונסת. אז הלכתי לישון היום עם נני ואמרתי לו להעיר אותי אם אני עושה קולות של סובלת. אבל ישנתי בסדר, חלומות רעים היו אבל על דברים אחרים.
אתם רושמים מה אתם מחפשים בבני זוג ויש לכם רשימת מכולת בעוד לי יש 2 בקשות: 1. שיהיה חתיך על שחבל (כאמור:"אם אתה לא הורס זה לא יכנס") 2. שלא יהיה דפוק בראש (ע"ס: בני הזוג הקודמים שלי)
התחלתי לצאת מקצת לפני גיל 14 ומאז זה התדרדר מהפח אל הפחת. באתי לסבא וסבתא שלי ואמרתי להם: "בן הזוג הבא שלי אני מתחתנת איתו. לא מעניין אותי. אני לא אסבול עוד פרידה."
ואז זה קפץ לי: כלל ברזל! לא לצאת יותר בחיים עם בחורים מישראבלוג. את ישראבלוג מיציתי חרשתי וקצרתי עובשים שגרמו לי לרוץ לשירותים יותר מידי פעמים. ואני כמו סבתו'ש שתהיה בריאה, קצת לחץ בלב, הרבה שלשול בטוסיק. רשמתי למישהו פוסט קודם שישראבלוג זה כמו סרטן עם גרורות. ישראבלוג זה כמו קיבוץ, כולם איכשהו מכירים פה את כולם (בטווח העיניין שלהם) ובסוף כולם מזדיינים עם כולם. וכמו בקומונה של הזקנות יושבים ומרכלים על זה. אני לא אסכים לחלוק פה עוד איברי מין! מהיום בחור שלא אהיה איתו יותר- מחיקה קטנה מהפייסבוק ואין יותר. פיניטו.
אני אנצל את פרץ ה"אופטימיות" שקפץ לי ללב ואסיים בקולאז' חדש ותמונה נחמדה שצלם חביב צילם אותי בזמן שאני ונני באנו לראות אם יש מקום בבר:
| |
"כשלשיר יהיה חבר" מד"ב בחלק אחד
השנה 2015.אני יושבת על הלפטופ ומעדכנת את הבלוג השלישי שלי שכרגע נכנס ל"מומלצים" בישראבלוג עם העיצוב החדש. פתאום אני מקבלת נידנוד בתוכנת ההתכתבות החדשה "פייסבוק אקספרס" מבחור אקראי ומסתורי. התחלתי איתו את שיחת הצ'אט וכמו שאר האנשים בחיי, גם הוא הוסיף אותי מהבלוג. לא אגיד מה שמו, כדי לא לסגור אופציות. "בן כמה?" שאלתי אותו. "מספיק יותר גדול ממך בשביל שתהיי מסופקת" הוא אומר לי. ספקני.
יום אחרי הלכתי לסבתא שלי עם הלפטופ והראיתי לסבא שלי וסבתא שלי איזה חתיך הבחור החדש שהכרתי, כמו שאני תמיד עושה. אחר כך סיפרתי לדודות שלי איזה גוף יש לו, ועם הזמן גם אספר לאמא שלי איזה גדול הז....
דיברנו כמה ימים והוא אמר שהוא חייב חייב חייב להפגש איתי. הרגשתי קצת לא נינוחה כי בד"כ אני חייבת חייבת חייבת להיפגש. הוא בא אליי על הכלי הגדול והיפה שלו, האדום והמושך, האופנוע החדש שלו וירד ממנו. זה כמובן, כדי ליצור אשלייה של תיאור של איבר מין גברי, בעצם יש לו סובארו לא מתפקדת ופלאפון דור 2 וחצי, כי זה עושה לי את זה ממש. הוא גם גבוה ויש לו שיערות ברגליים.
הבאתי את הנרגילה שלי וישבנו למטה 3 שעות ועישנו 4 ראשים. לא הפסקנו לדבר. הוא כיבד אותי ולא שם יותר מידי ידיים, לא על הציצי לפחות. הרגשתי איתו בנוח לא כמו עם כל הבחורים האלה, הזחוחים האלה והחארות. וששמים ישר יד על הציצי. הוא היה כל כך חתיך שלא ידעתי איפה לאגור את כל הריר שלי. "האם ייתכן ש-7 השנים הרעות שלי שלי התקצרו ל-5 מפאת סבל רב מידי לאחר ששברתי את המראה הענקית של א'?" הרהרתי לעצמי בקול. לו כמובן זה לא הפריע. בחור מחוספס מבית טוב עם דירה שכורה באיזור תל אביב עם עבודה מסודרת אבל משהו סקסי כזה כמו מאבטח כמו משהו עם אקדחים ושרירים בדיוק במידה הנכונה.
בלילה הוא שלח לי סמס כזה סקסי שעשה לי צביט בבטן התחתונה יום אחרי חיכיתי 13 שעות ליד הטלפון. אחרי שנמאס היה לי לשמוע צלצולים של סמס ופלאפון הכנסתי אותו לתחתונים כדי שאם אני אקבל הודעה אני אדע לבטח (true story) הוא התקשר וקבע להיפגש.
אחרי שעשינו את זה בפגישה השלישית, כי יש לי קלאסה אבל מצד שני גם לא קיבלתי מאוקטובר 2013 (חס וחלילה טפו טפו טפו) הוא יצר קשר "היכול להיות שהשכבת וגם התקשרת????" שאלתי את ע' שניסתה לפענח איך מישהו שניהל איתי אינטרקציה מינית יוצר קשר ועוד יום אחרי ועוד מיוזמתו.
לאחר שהעסק הזה נמשך חודשיים באתי ודיברתי איתו על זה בכובד ראש. "תקשיב," אמרתי לו. "אני רגילה לשיברון. אני אמורה עכשיו להיות ליד הטלפון לחכות ולהתבאס. אני אמורה לשלוח סמסים למי שאני יכולה להרשות לעצמי ולהגיד שאתה לא מתקשר. אני צריכה את השבועיים האלה להתאושש. אני צריכה לאבד את הכבוד העצמי שלי. למה אתה טוב אליי?" הוא הסתכל עליי במבט כזה קצת עקום. הוא לא הפטפטן הכי גדול. ככה הוא. פוקר פייס. הוא נתן לי חיבוק והתחלתי לבכות. הוא לא אמר כלום והסתכל עליי והלכנו לישון. בלילה הוא לחש לי באוזן שהוא מאוד מאוד מחבב אותי. הדמעות החלו לזלוג והגרון נהיה חנוק. כמה זמן חיכיתי לרגע נחת. להרגשה של הביטחון והשלווה ושל החיבה והחיבוק הרומנטיים. וידעתי שאני לא צריכה להלחץ. ואותו לילה ישנתי כמו בקומה.
"ז'תם" הוא אמר לי. "זיתים?" אני שאלתי.
| |
קצר בתקשורת *כזה* גדול כשאמא שלי יושבת איתי על קפה,היא תמיד מתלוננת שאני לא משתפת אותה מספיק. ואז, כשאני אומרת לה שיש לו- *כזה גדול* היא רוצה לחזור הבייתה.
(בנות סליחה שאתן רואות צד לא יפה שלי ככה, אני מלאה ברבדים, אל תפחדו לבוא אליי לבית!)
| |
אז ועכשיו
13 שנה אני חיה בתוך הקירות האלה שהם קירות ביתי.12 שנה הייתי סגורה בתוך קירות שהיו קירות חדרי עכשיו יש לי בית. יש לי מעון שהוא שלי, יש לי תמונות על הקיר, שהן בחירת ליבי. יש לי כלבה אהובה ויש לי המון בלאגן בכיור, שהוא הבלאגן שלי. יש לי כורסא ויש לי עץ, שאני בחרתי. יש לי לגו בסלון, גזרי עיתונים ובלאגן שאני יצרתי. יש לי את התאורה בסלון שנכנסת דרך הסלון, החושך בלילה שאני בחרתי לחיות בו יש לי דלת שאני בוחרת את מי להכניס, ומיטה שאני בוחרת את מי להשכיב. יש לי מקלחת ושירותים שאני המאסטר עליהם. יש לי את התיקים במטבח ואת הפריוולגיה לשים אותם על השולחן. יש לי את הזכות לדפוק מסמרים, ויש לי זכות לתלות "אורגזמה" בסלון.
הרווחתי בית שהוא רק שלי אבל אין לי חדר 12 שנה הייתי סגורה בקירות שהיו קירות חדרי. עם הצבע שבחרתי, והתמונות על הקיר. והבלאגן וההזנחה והחום והקור, והלכלוך והנמלים והתריס השבור והכלים על השולחן.
ישנה בסלון, בחדר ההוא ובחדר שהיה פעם חדרי לא מתקרבת, לא מעיזה
היום הג'וקים הם הג'וקים שלי הנמלים הם הנמלים שלי. והכלים, הכלים בכיור
| |
דפים:
|