*

יש לי צירים של כאב שבאים בהתקפים צרופים וארוכים אבל מישהו שיתק לי את הכאב ורק התסמינים הפיזיים מורגשים אצלי.

יש לי רגעים כמו עכשיו לדוגמא, שסכין קצבים ענקית נכנסת לי ללב. אני לא מרגישה את הכאב אבל אני מרגישה את הסכין, אני מרגישה את עצמי מדממת, אני מרגישה את הלב דופק מהר יותר ואת הסחרחורת שלפני האיבוד הכרה, אבל לא כואב לי.

כיום, לאחר הרבה זמן יש לי בן זוג,אבל השמחה אינה שלמה מכיוון שהדרך לא הייתה קלה וחלקה כראוי. נסעתי מת"א לנהרייה דרך באר שבע

חשבתי מה שונה קשר של שני אנשים שקוראים לעצמם "זוג" לבין שני אנשים שלא קוראים לעצמם "זוג", אבל יש להם את אותם דפוסי התנהגות ותכלס אין הבדל.

הגעתי למקנה ש"זוג", או "ביחד" זה חצי אהבה וחצי ביטחון.

כמה אני צריכה ביטחון שאלוהים יעזור לי, אני צריכה צבא שלם: צה"ש (צבא ההגנה לשיר)

אני צריכה חיבוק עכשיו, אני צריכה את החצי הזה של הביטחון שיהיה מהול בהמון אהבה. אני רוצה לבכות ולהתפרץ, הייתי רוצה להרטיב לך את הכתף, כי החולצה לא עליך בשביל שאני לא ארגיש שאתה עומד ללכת.

אני צריכה שמישהו ישכב לידי במיטה ויעטוף אותי בבית וחום

אני צריכה שמישהו ימשוך לי את הדמעות החוצה.

כמו הדימוי של הסכין, ככה קורה לי עם הבכי. הנשמה שלי בוכה והגוף שלי לא מצליח להוציא את זה.

בכתיבת שורות אלה אני מרגישה את האף שלי שורף, הגרון שלי חנות ואת הדמעות בפנים, אבל זה לא יוצא לי. זה יותר גרוע מעצירות, כאן זה גם דפקט נפשי וגם פיזי. הייתי מעדיפה עצירות.

אני מרגישה את החצי הזה של הביטחון מתמעט ומתמעט, הופך לשמינית ;ואת ה3/8 הנותרים נהפכים לריק מעצבן כזה.

תמיד יש לי את הפחד הזה, שכשתקרא את מה שאני כותבת, ותראה שאני לא מרגישה טוב, אתה תבחר ללכת. כי זה נורא פשוט ללכת, ולצאת מנקודת הנחה שהצד השני ישכח נורא מהר.

אבל אני לא שונאת ולא שנאתי ואם תלכו אני לא אשכח אתכם. אם תדברו אליי כמו חארות בשביל שאני אתרחק אני אנסה לברר למה אתם רוצים שאני אלך ולא אשיב מלחמה.

החבר לשעבר שלי אמר לי דברים נוראיים בשיחתנו האחרונה, אם הייתי אמא שלו הייתי אומרת שהוא הטיל עליי כישוף ובגלל זה רע לי. נבואת ארז הייתה: את תהיי לבד כל החיים שלך, אי אפשר לאהוב יצור בוגדני ושקרני כמוך.

ואני מנסה להיות בסדר, אני מתנסה להתחשב. אני מנסה לפרגן כמעט כל הזמן ואני מנסה להתחשב עד כמה שאני יכולה אבל לפעמים זה עולה עליי ואני מתפוצצת. אני לא נחש בקש. תמיד יש לי הרגשה שאני בנאדם נוראי שעושה רושם מוטעה וברגע שנקשרים אליו הוא מתפוצץ

מה חסר לי בחיים? ביטחון

יש לי חרדת נטישה מאוד רצינית שמשפיעה עליי כמעט בכל תחום בחיים. נגיד אם מישהו בא לבקר אותי בבית, אני חייבת שהוא יוריד נעליים, כי אז יש לי תחושה שהוא עומד ללכת ואני לא מסוגלת לתפקד כרגיל.

אם אני נפגשת עם מישהו בבית קפה אני מנתחת את התנועות שלו לראות עד כמה הוא מרגיש בנוח ועד כמה מעניין לו כדי לדעת לחשב את הזמן המקסימלי שהוא יוכל להישאר איתי.

כשהכלבה שלי נוגה באה אליי בלילה מתיישבת ליידי ורוצה שאני אלטף אותה, אני מפחדת להרים את היד כי אני יודעת שהיא תצא מהחדר לאמא שלי.

בגלל זה אני מנסה להיות בסדר כל הזמן, אני עונה לכל השיחות ומשיבה לכל הפניות. למה? ליתר ביטחון, שייהיה לי ביטחון.

אני לא רוצה שתלך בגלל החוסר ביטחון שלי, תחזק אותי ותהיה שם

אני גם ככה מרגישה הכי למטה שאפשר להיות.

בשפת המטבח אני מרגישה כמו פחת. החלק הזה המגעיל של הירקות שאי אפשר לאכול ואפילו לא ממחזרים אותו ופשוט זורקים אותו לזבל.

אני יכולה להשוות את מה שהוא רשם לי למחמאה הכי גדולה שבחורה יכולה לקבל ממישהו שהיא שמה עליו עין.

לא חס וחלילה שאני משווה את היחסים בין אבא שלי לקשר של בינו לבינה, אבל ההתרגשות שלי ממש עצומה

אבא לא מחמיא לי הרבה בכלל ואם הוא מחמיא זה כי אני שולפת את זה ממנו, לצערי כמו מכולם.

"אבא נכון השמנתי?" "לא, את נראית מצויין". 

היום הייתה לי שיחה עם העובדת הסוציאלית בעבודה כמו בכל שבוע, והיא שאלה למה אמא שלי באה לעבודה שלי היום ולמה דיברנו בכזאת סערת רגשות. לא הייתי יכולה להתאפק וסיפרתי לה שהיא שמה עיין על אחד הטבחים ושאני סיפרת לה שהוא גרוש החלטנו אני והיא שננסה לשדך בינהם, אז בעצם היא לא בדיוק באה בשבילי היא באה בשבילו.

זה כל כך מביך, הרגשתי פתטית כמעט כמוהה. היא שאלה אותי אם אמא שלי משתפת אותי בדברים האלה (של בינו לבינה) ואמרתי לה שאת היום שלי היא פתחה באמרה "אוף שיר, רע לי, קשה לי, אני לבד, בא לי לבכות אף אחד לא אוהב אותי.."

היא שאלה אותי אם אני אוהבת אותה ואמרתי לה שלא. היא שאלה אם אני קצת אוהבת אותה לפעמים ולפעמים אני לא סובלת אותה ואמרתי לה שלצערי אני לא אוהבת אותה באופן רציף כבר כמה שנים, והלוואי שזה היה אחרת ככה זה היה פחות קשה. מוזר לי לשמוע אנשים שכל כך קשורים לאמא שלהם ומגנים עליה ואוהבים אותה ואומרים ש"אין כמו אמא" בזמן שאני אומרת "אין כמו סבתא וסבא" 

זה קצת כמו לשמוע על אנשים שנוטלים תרופות למצב הנפשי שלהם ואומרים שזה ממש שינה להם את החיים בזמן שאני נאבקת על הנשימה הפסיכוסומטית הדפוקה שלי)

ואז היא שאלה אותי אם אני אוהבת את אבא שלי ואמרתי לה מייד שכן, אבל אני באמת לא יודעת למה.

תמיד אהבתי אותו מאוד מאוד ותמיד רציתי שהוא יתגאה בי.

היום כשקיבלתי את המייל הרגשתי גאווה, שהוא מבסוט מהבת שיצאה לו.

ואני תמיד מרגישה שאצטרך להוכיח את עצמי קצת יותר,

כמו שאני חצי אחות של האחים שלי,

אני מרגישה כמו החצי בת שלו.

כשאומרים לי שאני דומה לאמא שלי, זה מעציב אותי כי הוא בטח רואה את זה גם, והוא נמלא אכזבה שעומדת מולו דמות מן העבר, בעייתית וטיפשה, טעות אנוש.

ולא לדבר על הכסף שהוא מוציא עליי במזונות כל חודש, על מה? אני חצי בת

כשהייתי ממש קטנה ואייל גולן היה בתחילת דרכו הייתי שרה בע"פ את השירים שלו, ואבא שלי קנה לי קסטה עם השירים שלו

וזה ממש מתאים עכשיו כי זה מזכיר לי אותו וזה מקסים בעיניי

היה לנו תרגיל מאוד גדול שארך המון שיעורים לצייר ציוקן ענק של אחד האנשים שחשובים לנו. בשמן!

אני בחרתי לצייר את החבר שלי באותה תקופה שהיה גם החבר הראשון שלי.

החברה הכי טובה שלי באותה תקופה, וכנראה גם החברה הכי טובה האמיתית היחידה שהייתה לי נורא נפגעה מהבחירה שלי אבל אני הייתי כל כך מאוהבת. זאת הייתה אהבה עצומה וטהורה וחביבה ונחמדה ותמימה.

כמה שאני נהיניתי לצייר אותו, זה היה ממש תענוג.

להיות שעות מול הפרצוף שלו? כייף חיים.

(כבוד, זה צוייר לפני גיל 15. כבוד.)

לאחר קצת יותר זמן התנהגתי אליו כמו אל קקה. האהבה דעכה לי והתעסקתי עם מישהו אחר.

אני לא מאמינה על ההתנהגות שלי אני מאמינה ב100% שהייתי קוקו.

לפני שנה בערך נפרדנו אבל לא בקטע טוב, זה תמיד היה בסימן שאלה. נפגשנו כמה פעמים והמשכנו לשכב, אבל זה תמיד היה חסר רגש. כמה שאני רציתי מישהו לחבק ולאהוב זה לא היה מספיק, קיבלתי ממנו דחייה וטוב שכך. לא מתאים בכלל הקשר הזה.

תמיד אני אהיה המיתולוגית שלו אבל אני מאמינה שהמיתולוג שלי עוד לא הגיע.

לפני שבועיים קיבלתי ממנו אסמסים מוזרים ספק מאוהבים ספק מתגעגעים ספק רוצים לזיין

אני הייתי חתיכת גאה בעצמי שזה לא מעניין לי ת'תחת.

לפני יומיים קבענו להיפגש בדיזנגוף סנטר, באתי לפגישה קצת בחוסר חשק אבל עם מלא ביטחון לשם שינוי.

היה מאוד מרגש לראות אותו אחרי כמה חודשים, הבחור גדל, בא עם מדים (זה עושה לי את זה, לא משנה איזה מדים אפילו אלה של השף מהעבודה) רובה ועם החוסר מצב רוח המובנה שלו

אני חושבת שאת הסגירת מעגל שלי איתו עשיתי כבר ממזמן, כי המפגש הזה נתן לי כלום ושום דבר ויצאתי אפילו בתחושה רעה.

אפילו הסיום של הפגישה היה מביש, הזמנתי תה, הוא שילם בכרטיס אשראי ודרש החזר של ה-12 שקלים חדשים. אני מאוד שועשעתי מזה, זה היה חדש ומרענן.

אני חושבת איזה שטויות הייתי עושה איתו, מתייחסת אליו כמה בהמה רק כי ההתנהגות שלו מעצבנת אותי. אולי האהבה הפסיקה להיות עצומה באיזשהו שלב, וזה כואב לי לחשוב על זה תמיד הסתכלתי על זה כמשהו נורא נעלה.

שנינו רצינו לחתוך את הפגישה מוקדם מהצפוי אבל לפחות קיבלתי טרמפ מאבא שלו הבייתה. אף פעם לא הרגשתי בנוח ליד ההורים שלו, נורא בורגניים כאלה ומטופחים ועל רמה

ועם טונה טונה טונה של כסף. עד היום אני חושבת על הגינה שהם עשו ב100 אלף שקל וממירה את זה לכמה מכוניות סבא שלי היה קונה ל-3 הבנות שלו. כסף זה לא צחוק וממש לא מצחיק!!!

ודרך אגב, את עומר אני הכרתי בבלוג הקודם שלי קצת לפני גיל 14.

פחדתי שהוא לא ישים עליי זין כי הוא היה בן 16 וחצי אז אמרתי שאני בת 16.

אחרי שבועיים סיפרתי לו את האמת והוא בחר להישאר איתי, זה היה מדהים!!! כמה אהבה אני הרגשתי!!!

*אני חוזרת לתסרוקת הגלח המפורסמת, אני לא יכולה לסבול את המראה שלי יותר. אני מרגישה מלוכלכת ומבולגנת אני צריכה להתנקות.

מעכשיו אני אכתוב מלא שטויות בבלוג כי אף פעם לא נעים לי לכתוב סתם דברים כי אני מרגישה שמתאכזבים ממני אבל המונה כניסות מוכיח שהברחתי את כולם. אולי האיכות תחזור עם המצברוח.

אדיוס

זה ממש מרגש אותי אבל אצלי אין כבר דפיקות לב של התרגשות אצלי זה ישר עובר לחרדה

אז אני לא יודעת אם אני בחרדה, מפוצצת מהאוכל מתרגשת או בלחץ אבל זה ממש מקסים ומרגש

ההרגשה הרעה חזרה לי שוב. התחושה של הדיכאון החזק הזה, לא עצב ולא שמחה. הכי גרוע זה שאין לי אף דרך להוציא זאת.

אין לי עם מי לדבר כל כך, גם כי אני לא רוצה לפתוח את הנושאים וגם כי אני לא באמת מרגישה בנוח.

אני לא מצליחה לצייר יותר וזה הכי נורא. עכשיו אולי אני אפנה לציור, נראה אם ייצא לי משהו טוב.

אבל הכי בעיקר אני פוחדת להישאר לבד. ואני מרגישה כרגע הכי לבד שבעולם, והכי נורא שאני לא יכולה לסבול בשקט הגוף שלי לא נותן לי מנוח, השנאה העצומה שאני חשה כלפיו בנוסף לבולמוסים הבלתי פוסקים מתקתקים לי בראש כמו פצצה. עליי להישאר במקום ולא לזוז כדי שלא ארגיש את עצמי.

לפני כמה ימים היה לי בולמוס נוסף. נקרעה לי הבטן, מילולית. לא הייתי יכולה לעמוד ישר מרוב כאבים, עלה לי טעם של קיא לפה אבל פתחתי עוד שקית במבה וטבלתי בשוקולד.

לאחר מכן הלכתי לישון על הצד כמו אישה בהיריון כדי לברוח מהרגשות אשם של הבולמוס שלצערי נשארים איתי עד עכשיו.

מחר אני הולכת לאבא שלי בגלל שלאחותי הקטנה למחצה יש יומהולדת. אני כל כך לא רוצה ללכת, בבית שלי אני מרגישה בודדה אז מה אני ארגיש שם? קשה לי לנסוע ברכבת שעתיים וקשה לי להישאר שם 24 שעות עד הרכבת חזרה, אני מקווה שאבא ייקח אותי.

ובפן הרומנטי הדברים הם כאוס תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. לבחור יש שם זהה כמו לאבא שלי שזה אירוני, כנראה בחורים בשם הזה נועדו לבלבל אותי. לצערי גם אבא שלי אוהב אותי מאוד אבל בחר ללכת ממני רחוק רחוק. לא בא לי שיום שבת יגיע, שיום הגזרה יבוא, הבחור יגיד לי "כן" או שיגיד לי "לא", בכל מקרה המצב ככה ככה. אני רוצה להיות הכי שווה בעולם שמי שבכלל ישקול אם להיות איתי או לא יכרות לעצמו את המוח רק מעצם המחשבה על כך. כי ברור שכן!!!

*משהו מדל*ק!

שלחתי למשרד החינוך את האבחון הפסכולוגי שלי וזה שיש לי בעיות חרדה נתנו לי תוספת זמן של 25% בבחינה ואפילו אין לי אבחון של הפרעות קשב וריכוז למינהן.

עכשיו אני צריכה לאסוף את עצמי בידיים יש לי עוד מעט בגרות ואני לא לומדת. בשום מקום.

קשקוש ראשון במחשב ממש השתעשעתי בו.

ניתן להשיג מן הכתוב, שהיני עצבנית אש היום.

נעשה בפיינטשופ התותחי

אני כל היום מכניסה את הבטן, כבר אין לי אוויר.

ימים מוזרים עוברים עליי.

במסעדה נלחמתי לעבור מהמטבח של המסעדה למאפייה

והיום קיבלתי צ'אנס

אני ממש גדולה מהחיים. סביר להניח שאני יותר גדולה מהחיים למה אני כל היום אוכלת.

אולי אני אתגלגל לי למיטה עכשיו.

זה קצת מפחיד אותי איך כל תקשורת עם בנאדם הופכת תוך יומיים לחברות אמת וקשר חזק.

הכי מצחיק, זה שעם כל החיבור המיידי אני בסוף נשארת לבד.

כמה חבל שאת הטעויות שלי אני קולטת קצת מאוחר.

אבל אני סוסה, אני מתגברת דווקא בסדר ++

לפעמים לא מבינים את ההבדל בין רגישה לאהבלה

לא יודעת אם כואב לי מהשיברון אן מזה שככה השנה החדשה שלי מתחילה.

משהו בי דפוק, מוותרים עליי כמו על ארוחת בוקר שבמקרה היא הארוחה הכי חשובה ביום.

אני אמרתי לעצמי לא להתאהב,

אבל זה בא לי בחלומות. הרגשה לא רצונית כזאת.

יש לי תקופת התנסות של שבועיים. באים רואים נתפסים חזק בלב והולכים

אני כל כך רוצה שתרים טלפון,

ותגיד שאתה מאוהב

ושלא התכוונת ושטעית.

אני לא יכולה לשאת עוד כאב של שיברון.

אבל עדיף להיות כואבת ממושא לרחמים. אם לא אוהבים אותי, לא צריך.

כרגע התקשרתי אליך ואמרת שאתה חוזר.

אני מרגישה מאוהבת שוב.

אם מחפשים דפקטים מוצאים אותם בקלות. אל תחפשו בי דפקטים, יותר מידי קל למצוא. אל תלכו לפני שאתם בטוחים ב100%

בסוף תתגעגעו אליי, כי אין כמוני

ואני אוהבת מכל הלב,

ואני בסדר ++

ועם קצת סידור אני אראה כמו בנאדם.

רק אם תפסלו אותי על הסף. מגיעה לי אהבה כמו לכולם. לא מגיע לי כל כך הרבה פגיעות

אני מאמינה שמי שיצר איתי קשר אינטנסיבי ונשאר איתי די הרבה זמן, עשה זאת מבחירה שלו ולא רק כהתחשבות בי.

אני כן נתפסת להם בלב

אני אינטנסיבית מידיי.

להיות איתי זה כמו להתכונן למבחן בגרות, הכל נורא לחוץ.

אז מעדיפים להרים ידיים.

אבל אני תמיד אוהב ולא אשמור טינה

אסירת תודה על הרגעים של החיוך והצחוק.

לזמן קצר היה לי חבר.