*

כשחזרנו הוא סיפר לי שאבא שלי סיפר לו שגם לי "קשה" וגם לי יש "בעיות"

הוא שאל אותי, "שיר, קיבלתי את זה ממך?"

בערב של יום שישי כל משפחתה של אשתו של אבי באה לחגוג לאחותי יום הולדת. ראיתי את אחי מתרגז על משהו ונכנס לחדר וסגר את הדלת.

באתי אחריו ודפקתי על דלתו, בלי לשכוח להכריז שזאת אני כמובן.

נכנסתי והתיישבתי לו על המיטה. הוא דיבר איתי על דברים שטחיים בהתחלה. אחר כך הראה לי יומן שבו הוא עושה רשימת "לינקום" באנשים שעשו לו דברים רעים. שאלתי אותו, מה רותם עשה לך?

עמית אמר לי, לפעמים אבא מתעצבן עליי ופעם הוא נתן לי סטירה או גורר אותי לחדר. אני לא יודע מאיפה הוא יודע אבל הוא צעק לכל הילדים בשקמה (מסגרת בקיבוץ אחרי הלימודים) שאבא שונא אותי ומרביץ לי ולא אוהב אותי.

ואז הוא סיפר לי שלפעמים יש לו חרדות, מסוף העולם, שההורים הולכים, משקמה שלא נתנו לו להכנס לשם שבוע כי הוא זרק אבנים.

כל השיחה הוא הסתכל על הקירות כדי לא לבכות. החזקתי לו את היד ואמרתי לו שאני מבינה אותו וגם לי היה קשה.

הוא אמר שהוא שמח שגם לי יש את זה ואנחנו החברים הכי טובים. הוא סיפר לי שהוא משחק בבובות והוא מתבייש, ולפעמים הבובות משתלטות עליו והוא נהיה אגרסיבי.

אמרתי לו כמה שהוא מיוחד ויפה וחכם ואינטלגנט ושהבעיות האלה לא סותרות וגם לי יש, ואז הוספתי לו, "תראה איזה פצצה יצאתי!"

הוא לקח טישו, אמרתי לו שזה טוב לנגב את האף כדי שלא יהיה לו סינוסיטיס. הוא אמר לי שהוא רק "מייבש את הדמעות ממקודם".

הוא שאל אותי אם אני יכולה לתת לו עצות. פה חשבתי.

לקחתי את הלילה לחשוב מה יקל על חיי אחי בבית ספר ובשקמה בכללי, ונזכרתי בימים שלי בתור ילדה בת 11 מסתגרת בוכה בשירותים וקוראת מכתבים שאמא שלי הייתה משאירה לי לפעמים.

הוצאתי ארבעה דפים והתחלתי לכתוב.

כל מכתב שמתי במעטפה נפרדת עם 2 סוכריות מנטה. אבא שלי פחד שהוא לא יבין את הכתב אז הדפסתי את זה באותיות כחולות, בשביל שיהיה פחות רשמי ו"לב" קטן למטה. את המכתבים אבא ביקש שאשאיר פתוחים כדי שאשתו הסקפטית תוכל לקרוא אותם לפני כן לראות שאין שם משהו לא לעניין. התעקשתי שאני אחותו ואם הייתי גרה איתם הוא היה מושפע ממני יותר, ויש לי מה להגיד לו והוא צריך לקלוט גם פרספקטיבות אחרות על החיים. זה לעיין אחר

והנה המכתבים המקוריים:

ביקשתי שתביא לו אותם בימים שהוא קם הפוך, מרטיב במיטה או מקבל איזה התקף

אמן וזה מה שאוכל לעשות ממרחק שמיים וארץ ממנו

הם גרים בקיבוץ ובנו חומה מסביב לבית הגדול שלהם עם עצי הזית.

הייתי שבר כלי עוד כשנכנסתי לאוטו.

אחרי חצי קילומטר היו לי דמעות בעיניים. אני לא יכולה לדבר עם אבא, הוא זר לי.

אבל אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד.

שאלתי אותו על סבתא שלי שנפטרה, והאם רצתה להתאבד אז כשאושפזה בגהה.

הוא אמר שהיא לא רצתה להתאבד, אבל לא היה לה רצון לחיות.

אמרתי לו שאני מיואשת, שאני מוצאת נחמה בלא להיות.

הוא סיפר לי על אחי למחצה בן ה-11 שסובל מחרדות והתקפים ואמר שהוא "הולך בדרכי".

התעצבנתי על מה שאמר וטענתי שהוא רואה אותי פעם בחודשיים, ואין לי השפעה עליו, ואיזה מן מודל לחיקוי אני אם ללכת בדרכי אומר להשתגע.

סיפרתי לו עליי בגיל 11, מדוכאת, בלי חברים, בוכה בשירותי בית הספר היסודי.

הוא הרים את קולו, כצפוי, ואמר שהוא לא פחות סובל ממני.

הסתכלתי עליו דומעת ואמרתי לו, "יודע מה? לפחות יש לו אוכל חם על השולחן. לפחות יש לו חצר ובגדים נקיים" בניגוד אליי בגילו עם אמא, ובכיתי.

הוא האשים אותי בכך שאני בחרתי את זה.

אמרתי לו שהייתי בת 11

אמרתי לו שהוא היה אבא מחורבן, ובתגובה השיב שהוא לא מת והוא עדיין אבא שלי. ואני יכולה לקרוא לו "בן זונה" מצדו.

אמרתי לו שהוא לא מאמין בי. אמר לא נכון.

שאלתי אותו, ואמרתי לו, תענה לי בכנות עכשיו,

אתה רואה אותי עם בעל וילדים?

הוא ענה לי, "לא"

שאלתי אותו למה לא

הוא ענה לי, "למה כן?"

ואז רציתי להראות לו כמה מוצלחת אני אהיה, שאהיה שם דבר

אבל אבא שלי לא מאמין שאהיה אמא, ואישה לגבר שיאהב אותה

אז מה הטעם, אני שואלת?

עכשיו, אני רוצה הבייתה

זהו הפוסט השני שאני כותבת פה, הקודם הופיע במומלצים ונמצא פה ברשימות בצד, מוזמנים להמליץ גם על זה (אמא אמרה לי לרשום)

***

השנה לא הייתה לי באמת סיבה להצטלם, אבל כשראיתי את נני מחכה לי על הספסל עם מצלמה, הוא נתן לי צילום חפוז וכשעלינו למעלה כבר השתעשענו עם התמונות.

מקווה שתאהבו...

מתקשר ישירות לרעיון שלי מהפוסט הקודם שכל מי שמרגיש רע בגופו ופרצופו צריך להצטלם, גם אם סינון התמונות אורך זמן רב, בסוף כמה יצאו נורמאלי

תפציצו ותמליצו, האגו האגו

מה זה אומר עליי?

פעם אני הייתי מאוד מכוערת. אני זוכרת שהפעם הראשונה שמישהו אמר את זה הייתה בכיתה ו'. פעם ראשונה שהסתפרתי (זה היה לפני הבת מצווה) ונראיתי מתולתלת כמו ניסים גרמה ועם שיער פזור פעם ראשונה בחיים שלי. באתי ממש מוקדם כדי לתפוס את השולחן שלי ואחד הילדים שבא מוקדם בשביל משמרות הזה"ב הסתכל עליי, הלך למזדרון ואמר לאחת הבנות שהייתה חברה שלי: "איזה מכוערת שיר X!!!"

פעם אחרת הייתה באוטובוס כשחזרתי מבית הספר בכיתה ז', ישבתי עם חברה שלי באותו זמן ואחד ילדים מחבורה פנה אליי, הצביע על חבר שלו ואמר: "הוא חושב שאת מכוערת.".

פעם שלישית הייתה שעשיתי הליכה (בתקופה של האנורקסיה) וחבורה של צוציקים באופניים צעקה לי מהצד השני: "יא מכוערת!!!"

אני זוכרת בגיל 17 נרשמתי לפרויקט היל"ה, שזה סוג של אקסטרני אחר"צ לנוער שפרש ממסגרות חינוכיות.

רוב האוכלוסייה שם הייתה כזה קצת צ'חצ'חים, אבל החמודים לא הגיהנום. יצאתי מהמזכירות, בדיוק ארך לי השיער מהגילוח, ואחד הנערים שם אמר לי : "שמעי, בחיי את אחת היפות שראיתי!"

הסתכלתי עליו ובערו לי הפנים. שאלתי אותו בתקיפות: "אתה מסתלבט עליי??" והוא נבהל ואמר שבחייו שלא. ואז הלכתי לבכות.

כל הילדות שלי אמא שלי אמרה לי שאני אתחרט על איך שאני נראית בגלל השיער שלי. מאז הייתה לי בעיה פסיכולוגית רצינית עם השיער שלי. אחרי שגילחתי אותו לחלוטין בגיל 17, התחלתי לשלוט עליו יותר.

יש ימים בהם אני לא רוצה לצאת מהבית כי אני מתביישת שיראו אותי.

אומנם התגובות השתנו וגם כשיש מחמאות אני מראה להם איך הייתי נראיתי פעם.

עכשיו כשיש לי יותר מודעות ורצון להראות *פצצה מתקתקת* אני שמה עדשות ובלינדנתי את שיערי ועשיתי תסרוקת יפה ואני נכנסת לג'ינס שלי (נכון ל-16.1, דפקתי לאפה מקודם) טפו טפו טפו 

אפילו שקראתי מקודם שבנאדם נחשב ל"גמד" מתחת לגובה 145/147 מטר ומפרידים ביני לבין זה 8/6 ס"מ 

עכשיו רציתי לרשום פה עוד הרבה דברים אבל זה כבר נשמע סופר פתטי ואני במלכוד עם עצמי אם לכתוב פה את רגשותיי או להכנע לעובדה שאנשים שאני מכירה קוראים פה.

הצעתי לפני כמה זמן למישהו בתור צחוק, שלכל מי שיש לו בעית דימוי עצמי, צריך לממן לו בוק בשביל שיסתכל עליו וירגיש שהוא יפה

עכשיו בא לי לעשות פרוייקט: תראה לי כמה אתה מרגיש מכוער, ואני אעשה לך אלבום

בגיל 16, אחת הבנות בבית ספר עשתה פרוייקט בצילום וביקשה שאצטלם, בסוף לא עשתה עם זה כלום אבל אמרו לי כאילו יצאתי מז'ורנל

תכבו לי ת'מחשב

זה כואב זה לא נעים

נרטבו לי המצעים

זה כואב זה מאכזב

אותי זה לא אוהב

איתי זה עוזב

אבל החרא לא עוזב

זה כואב זה כואב זה חודר לי ללב

נדפק לי המחשב

רוצה לחזור אחורה להסתגר בחדרי

להרגיש לבדי

אבל לא תהומי

זה תהומי זה כואב

זה חדר לי כבר ללב

הראש שלי מחשב המוח רק חושב

זכרונות ותמונות

ערמות של ערמות

אילולא הייתי מהססת

הייתי זורקת אותו מהמרפסת

בתקופה האחרונה אני נכנסת לחנויות בגדים ישירות לאגף של בגדי הגברים

המעיל שלי לחורף הוא של גברים, והז'קט המגניב הזה של הקולג' האמריקאי השווה, גם של גברים

עכשיו אני בניחוח ניינטיזי מעלף ועם החצי פוני שעשיתי נשאר לי רק עגיל בפופיק ואני מוציעה סינגל על פלטפורמה וחולצת בטן

ואם כבר במעיל ספורט עסקנו,

עובדה מעניינת עלי:

הייתי הראשונה בעולם אולי שהוציאה פטור משיעור חינוך גופני בבית ספר על נפשי.

היה לי מכתב מאנשי טיפול שעצם הקיום של השיעור מערער אותי ומכניס אותי לחרדות נוראיות

כאילו באמת, זה היה נורא.

אני זוכרת ביסודי באתי למורה לספורט ואמרתי לה שזה לא יפה שהיא נותנת לילדים לבחור את הקבוצות, כי אז יש כאלה שנשארים אחרונים.

אז למזלי בגיל 15 הייתה לי אנורקסיה ותירוץ בריאותי לא להשתתף, אם לא הייתי אנורקסית אז הייתי חובשת את הרגל לפני השיעור, בגיל 16 הוצאתי על נפשי וי"א י"ב לא הייתי כבר בבית ספר.

מעניין.

לא ציירתי כבר למעלה משנה וחצי אז התסרוקות בציורים הן בהתאם לתקופה בה זה צוייר... יש לי עוד ציורים שציירתי את עצמי בתור ילדה אבל לא מחשיבה אותם בתור דיוקנים.

(את הציורים האחרים יש ברשימה פה בצד, פרסמתי את כל הטיוטות מחדש)

זה הציור שאני הכי אוהבת כי הוא הכי אותנטי. הייתי אז בת 17 וקצת, ובדיוק באותה התקופה היה לי "קטע" עם מישהו שהיה נורא פופולארי וחתיך ואני הייתי תמימה וטיפשה וחסרת ביטחון. מנגד יצאתי אחר כך עם עוד מישהו שלא נמשך זמן רב וכל השאלות שהיו לי לשאול הוצאתי בציור הזה...

הוא צוייר על החלק האחורי של קופסאת פאזל

גלח- צוייר בגיל 17, בפרידה מהחבר השני שלי ודחייה מצד החבר הראשון שלי מצאתי את עצמי מייבבת מול מצלמת וידאו זולה, בתכנון היה לצלם את עצמי סטייל "מחוברות" אבל זה החזיק מעמד שבועיים

הציור הזה גם צוייר בתחילת גיל 17, בגלל התספורת. אני זוכרת שזה היה בשעות הקטנות של הלילה ושבכיתי, והיום קישרתי בין תמונה אחת שמצאתי לבין הציור שצויירו ביחד. לקח לי 10 דקות לצייר אותו

זה ציור שלא גמרתי אותו ואני לא מתפלאה, לא רק שיש לי נטייה לא לסיים דברים שהתחלתי אלא שנראה לי שהוא אמור להשאר ככה

זה אני ומי שהיה חבר שלי באותה תקופה (השלישי)

בין גיל 17-18

זה גם אחד הדיוקנים שאני הכי אוהבת, אני לא אגיד מה מצוייר בו כי אתם תכנסו לדיכאון

את הציור הזה אני כל כך לא אוהבת ששקלתי לא להכניס...

מגיל 16, שיער ארוך ואדום

גם אותו לא רציתי להכניס אבל אשאר נאמנה לפוסט...

את הציור הזה אפילו לא פרסמתי באף מקום אחר מרוב שהוא מטריד אותי... הדמות השמאלית זאת אני בגיל 4 והדמות הימנית אני בגיל 17+ (לפי השיער)

דרך אגב, קוראים לו "בתולין"

לא יודעת למה, אבל משומה יותר קל לי לצייר את עצמי מדברים מהדמיון.

לא ציירתי כבר קרוב לשנתיים והיום זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שזה חסר לי

מקווה שאהבתם

החיים שלי מסתכמים בשלוש מילים: דיכאון, בית ואנשים שנכנסים לי ללב.

אבל אם תשבו איתי לשיחה אני פתאום אביא לכם איזה משהו שקרה לפני שנתיים. איזה סיפור הזוי שהיה לי כשהייתי בת 16.

איזה משהו מטומטם שעשיתי בגיל 17, ואז תופתעו לשמוע מה עשיתי רוב נעוריי המאוחרים.

איזה מישהו שהייתי איתו, ולא ברור לי איך זה התגלגל. איזה משהו שניסיתי ולא ברור לי למה. איזה בנאדם שהכרתי וכאילו מת.

אין לי הרבה מה להגיד ואני הרבה בשקט. מידי פעם צץ איזה מישהו ואומר לי שאני תופעה. אני מנסה לחשוב מה תופעתי, קרקס המחשבות שיש לי בראש, יש לי מציאות שלמה בראש ואם אני חושבת על זה, לא סיפרתי את זה מעולם.

בתוך הראש שלי יש לי מציאות אחרת. אני חייה בשני יקומים: היקום שלכם, שבו אני מנסה כמה שיותר לקום לתפקד, בו אני כבר כמעט הגעתי לקו הסיום,

והיקום שבראש שלי. שעות על גבי שעות, טקסטים ודיאלוגים שאני יוצרת לעצמי בראש עם אנשים שונים.

אני מבלה שעות בלזכור דברים שלא קרו. אני מבלה שעות בדו שיח בראש שלי עם מישהו. אני משחזרת אירועים ושותלת בהם משפטים, מעשים.

אני לוקחת את חלקת החיים שלי שהיא מוות, והופכת אותה לקצת מעניינת יותר.

אתם לא יודעים אבל יש לי שני יקומים.

ביקום שבראש שלי אני במקום מסודר יותר. אני מנהלת דיאלוגים בראש עם אנשים שעוד לא הכרתי.

ביקום שלכם אני חצי רגל כבר בקבר.

אני סופרת את הדקות, הימים, השנים, מתי נותר לי עוד להיות.

זה לא מצב נורמאלי שאני אומרת לסבים שלי כמה פעמים איך אני ארצה למות. אני לא רוצה להיות רקובה באדמה, אני אומרת להם.

אני רוצה להיות אפר ושתניחו אותי מעל הטלוויזיה שלכם, אני אומרת להם. סבא שלי מוסיף "תרשמי לנו גם איזה סרטים את רוצה שנצפה תוך כדי", וזה בצחוק. והחבר החדש של דודה שלי אומר לי, "את תהיי פה עוד הרבה אחרי כולנו".

במציאות שלכם אני השלמתי עם זה שלא טוב לי פה. במציאות שבראש שלי אני מנהלת שיחה עם בן זוגי שיוריד את נוגה לטיול כי אין לי כוח. ואז אני אמצוץ לו כי זה ממש סקסי בעיניי גבר שתורם מעצמו.

במציאות שלכם אתם לא רואים יותר מידי. אני באה לעבודה, לא ממש אומרת שלום. קשה לי, נו. ויש את הבחור החמוד הזה בעבודה, שנראה קיבוצניק כזה כמו שאני אוהבת שמחייך אליי כשאני באה ונותן לי וייב טוב.

במציאות שלו יש לו חברה יותר מ-3 שנים. במציאות שלי אנחנו עמוק באהבה.

במציאות שלכם אני מתנדבת בשירות לאומי באיכילוב במחלקה הפסיכיאטרית.

במציאות שלי אני חלק מהפעילויות.

במציאות של מי שלא מכיר אותי, חושב שאני ביישנית שקטה לא משהו מיוחד קצת משעממת חנונית

במציאות שלי אני פסטיגל עם רגל אחת בקבר.

ואני צועקת עליכם, מנסה להכניס אתכם לתוך הכאב שלי. מתאהבת בכל מה שזז ונשבר לי הלב אם קווין ספייסי מוצא להורג.

אם תשבו איתי לשיחה, לא תשמעו יותר מידי. הפסקתי לדבר על עצמי כבר ממזמן.

פעם הייתי מספרת לכם בפחות מכוס קפה. היום שמתי שנתיים שלמות בטיוטות מחשש לא סביר שמישהו ימצא את הבלוג, ויחשוב שאני קוקו ולא ירצה בחברתי, שמראש רוב האנשים שהיו הכי קרובים אליי בשנים האחרונות היו מהבלוג הזה (וחנן הוא היהלום שעל הדובדבן שבקצפת)

ואז שואלים אותי: בת כמה את. עשית צבא? למה לא? איזה תיכון היית? למה לא סיימת תיכון? מה עשית אחרי זה? לאן את הולכת בבקרים? איך את מממנת דירה לבד? מאיפה הכסף? ואז אתם נהיים סקרנים. מממ משהו פה מסריח.

אז אני שוכבת לי על הספה ורואה את הסדרות שלי. ואחר כך ב-5 בבוקר ככה, נרדמת. קמה לעבודה ואורזת לי קצת עוגיות.

נהייתי זריזה בזה, הבעיה היא שככל שאני עושה את העבודה יותר מהר ככה אני צוברת פחות שעות.

וכל זיכרון מתוק שהיה לי, כבר לא ממש ברור לי ממש מטושטש

כל מי שאהבתי או חיבבתי, עושה לי בחילה מעצם הזיכרון

ככל שהזמן עובר אין לי דברים טובים להגיד

ככל שהזמן מתקדם אין לי דברים טובים לצפות.

שמעו, ביום הולדת 20 אני עושה מסיבה.