*

מורכב מ-3 תמונות:

2 של ואן גוך (הרקע והחמנייה ליד האישה)

והאישה של שילה

אשמח לתגובות :-)))

*עריכה: 22:37 שולחים לי ניידת לבית לברר מה הסיפור, אני כל כך לא בנוייה לחרא הזה ומה אני קשורה ואני בכלל לא חברה שלה

*עריכה2: 22:50 הכל בסדר והיה לי שוטר חתיך הורס. נחמה וחצי

הייתה פה בחורה שאני מכירה מהמפגשים של חמניות, לא אגיד את שמה

בבלוג שלה כתוב פוסט שלכאורה אחותה כתבה ובו נאמרו מילות הספד על אותו בחורה

ישר הקבוצה בפייסבוק של החברות שלה התחילה לגעוש וכולם היו בטוחים שהיא הלכה, כי רוב הפוסטים של זעקת התשומת לב הם איומים להתאבדות ומעולם לא היה כתוב שקרה משהו כזה

אז הייתי סקפטית, הבחורה צועקת "זאב זאב" וכבר לא מזיז לאף אחד, אולי עלתה רמה

ואז חשבתי לעצמי, שיר איזה נוראית את, מה תחשבי על עצמך עם זה נכון?

אז ביררתי מה הטלפון שלה, לא ענו. שאלתי על הטלפון בבית שלה, לא ידעו

שתבינו, אין ביננו שום קשר

אז התקשרתי למשטרה

במשטרה נתתי את כל הפרטים, טלפון שם שם משפחה כתובת וגם את מספר הבלוג שלה

לצערי המשטרה לקחה גם הפרטים המלאים שלי כולל מספר הרחוב וקומה ות"ז

כשאני כותבת את השורות האלה אני עדיין "מחכה" למשטרה ש"תעדכן" אותי

מישהי שלחה לי מספר, התקשרתי וזה הבית של סבתא שלה

"מה שלום X?" שאלתי

"בסדר גמור" ענתה לי. נתנה לי לדבר עם האבא המסכן שלא ידע מאיפה נפלתי עליו

הוא היה איתי בטלפון והתקשר תוך כדי שיחה מטלפון אחר אל הבחורה ושם על רמקול

באופן לא כל כך מפתיע הבחורה בסדר גמור והיא בכלל בקניון

אני לא יודעת מה להגיד לכם, מההתחלה רשמתי שזה לא נכון אבל הייתי חייבת לבדוק, בשביל השקט שלי.

אני והבחורה לא בקשר כי זה הפסקתי להעריך אותה על זה שהיא כל שני וחמישי מפרסמת פוסט התאבדות ומדאיגה את כל החברות שלה.

אני לא יודעת בדיוק איזה בנאדם יעשה את זה, הרי אנשים מכירים אותה מהבלוג וזה לא כמו המקרי דמה של האנשים שפתחו כאן בלוג ותיארו תהליך מחלה מזוייף או מוות בלי שהכירו אותם

מה היא חשבה שיקרה? שלא ישימו לב?

אני כועסת על הזלזול שלה באנשים ועל זה שנתתי תלונת שווא במשטרה

אני מעוצבת על זה שדווקא אני , שאין לי קשר אליה עכשיו נמצאת בקשר עם אבא שלה וכאילו ה"אשמה" בכל הסיפור שייגרם לה בבית

זה מן הראוי שמישהו היה צריך להרים את הכפפה ולעשות משהו, הייתי מעדיפה שזה יהיה מישהו קרוב אליה ולא אני

וזה ברור וזה בדוק שהבחורה הולכת לשנוא אותי לעוד הרבה זמן, לא ברור מה הולך להתרחש כאן בבלוג אבל אם את קוראת את זה, ותקראי את זה, תדעי שזאת הייתה הברירה היחידה

תחשבי מה עדיף: שמישהו ייקח את זה לידיים ויעשה בלאגן או שכולם יתעלמו ותרגישי עוד יותר גרוע?

בן רגע אני הופכת להיות נעימה וחביבה עם חיוך על הפרצוף בלי שום סיבה

אין לי כל כך כוח לדבר אם זה משפיע עליי אז אני גם לא יוצאת ביציאות ציניות וגם לא ממש מרגיז אותי אם הבן אדם אומר משהו מפגר

אני בעיקר בוהה וחושבת על דברים שטחיים בצורה עמוקה

כמו על... מקרר נגיד. 5 דקות מחשבות על מקרר, וכמה זה מגניב וכמה זה מקרר

לפעמים אני מתחילה לדבר על משהו ותוך כדי שאני מדברת אני שוכחת על מה דיברתי מלכתחילה, כך שאני בעיקר ממלמלת

הייתי מעשנת פעם ב... כשעוד לא ידעתי לעשן. אין לי בבית שום דבר, אני לא קונה, אבל הכרתי ידיד חדש בשכונה מסודר ביותר

הדבר הנוח בקשר הזה הוא שהוא רק ידידותי. אני מתאמצת לא להסתכל לו בעיניים יותר מידי בשביל לא ליצור אינטימיות ולהמנע ממצב בו הוא יעשה עליי איזה מהלך, מה שיהרוס הכל, הכל.

באופן פלא הדודות שלי תומכות בזה שאני מעשנת פה ושם (אתמול וכנראה גם היום)

כאילו, גם איתה אני מעשנת, כשאני באה אליה לקיבוץ.

אז מה הטעם בפוסט המתלהב לכאורה הזה? שאני ילדה בת 15 שעישנה עם החברים שלה?

אין שום טעם בפוסט הזה. אני קשת נשימה ומבואסת מהחיים, חתכתי מארוחת הערב המשפחתית די מהר כי הייתי צריכה שקט, הבעיה היא שגם השקט לא מנחם מי-יודע-מה

אני יכולה להגיד שהשתפרתי בתור בןאדם. נהייתי גם יותר חברותית, לא בקטע שפתאום יש לי חברים אלא בקטע שאני יותר מתקשרת בשיחות חולין ומעוררת יותר אמפתיה מפעם.

שלושה אנשים שבוע שעבר אמרו לי שאני מגניבה, רציתי להגיד להם כמה אני חנונית בעצם אבל כל הרשימה של הדברים שאני לא עושה אני כבר בעצם כן עושה חוץ משתיית אלכוהול, שחוץ מקלוריות מיותרות ונימנום מציק לא נותנת לי כלום.

אבל כנראה נשארה בי הנפש הפצועה הנעלבת והשברירית שגורמת לי להרגיש כאילו תוך שנייה אפשר לשבור אותי. כי באמת אפשר תוך שנייה לשבור אותי אבל המזל, או לא, כי זה מה שגורם גם לרגעי השפל הוא התנודות במצב רוח (דו קוטביות, בשפה נכונה) שיכול תוך שנייה להחזיר אותי לנקודת ה-0 שבה אין טוב ואין רע. זה חוזר כל רבע שעה אבל לפחות יש לי רבע שעה של שקט.

ערב ב' כסליו שיר מעולה מוזמנים לחפש

בראש זה היה אמור להיות יותר גדול ויותר מרשים

אין לי רעיונות ואין לי כוחות ואין לי תחביבים

רק רוצה לשבת עם מישהו ולהרגיש שייכות ושלא ישפטו אותי ושיאהבו אותי גם כשאין לי מה להגיד

אני רוצה את האופצייה לחייג מספר ולקבוע ספונטני ולא משהו פעם ב...

אני לא רק רוצה אני צריכה

זוהי המיתה של הנשמה

אני נעה בין הרצון ללכת מפה לבין התקווה שמשהו יכול להשתנות

אני תלוייה באנשים שיציעו לי הם ולא רק אני אקווה שיסכימו

אני רוצה לדעת שיש ולא רק שאין אני רוצה לדעת שאני יכולה ולא רק רוצה אני רוצה חבר אני רוצה יד להחזיק

בא לי להעלם

אני חיה על התרגשות, אם אני לא מתרגשת אין לי טעם. אם יש לי מטרה אז היא בראש שלי, שטותית ככל שתהיה

קמתי בבוקר וחשבתי על פירסינג חדש. פתאום דפק לי הלב וקפצתי מהמיטה וזאת הייתה מטרת העל שלי: עגיל

זה מניע אותי הרצונות הקטנים האלה

בין ללכת לשתות מיץ לבין לשים לעצמי שהיום אני קונה שמלה ולא משנה כמה חנויות אני אעבור, כי אם אני לא עושה את זה אני מרגישה חסרת תועלת.

והדברים הקטנים האלה שאנשים לא חושבים עליהם בדרך כלל הם הסיבה שלי לפקוח את העיניים

ההיי לייט של היום שלי זה בבוקר, בבוקר אני קמה, מתיישבת ליד החלון עם הלפטופ מדליקה סיגריה ושמה במחשב את גיא פינס. כמה שאני אוהבת את גיא פינס. "הייתי רוצה שהוא יהיה דוד שלי", אמרתי לאמא היום בבית הקפה. להדליק סיגריה בבית קפה זה ההיי לייט השני שלי היום.

לקנות בקבוק של דיאט קולה בקיוסק, זה ההיי לייט שלי.

אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם לא הייתי שמה חשיבות לדברים הקטנים, הרי הכל זורם כמו בביצה ואני די תקועה אז אם לא היה לי את גיא פינס, בית קפה או דיאט קולה הייתי שוקעת לתוך עצמי.

השבוע התחלתי לעבוד ולא תאמינו איפה, חברת כוח אדם. שירותי סומכות וחונכות לנפגעי נפש. אבל אני פקידה, והעבודה כל כך קשה שכמעט בכיתי אתמול, לא קולטת כלום.

אבל אתם לא מתארים לעצמכם איך זה לעבור מהצד שמטפלים בו לצד שמטפל (בהכי עקיפין שיש) באחרים

המצחיק הוא שאת השירותים של החברה, כמו סל שיקום או שירות לאומי אני מקבלת בעצמי, אז לא כל כך מסובך להסביר לי מה הולך, כנראה אני יודעת יותר טוב.

בראיון עבודה הייתי מטושטשת, כל כך פחדתי להיות עייפה אז לקחתי יום לפני כדור שינה שלקחתי לפני שנה מהאוס, שיהיה ליתר ביטחון. באתי מטושטשת לגמרי אבל יותר חיננית ורגועה מבדרך כלל, הם התרשמו לטובה ואני עניתי לפי הספר, רק ספר של הפרעות נפשיות לחזקים.

ובקשר לסיגריות אני כבר ממש מתוסכלת. אני שונאת את זה שאני מעשנת ואני שונאת שזה נחמד לי ואני כנראה המעשנת הכי דפוקה בעולם כי אני מתביישת לעשן בחוץ ואני מתביישת שרואים אותי עם סיגריה ואני אפילו מפחדת להעלות את זה לכתב

זה ברור לי שזה ממלא איזשהו צורך, כמו הנרגילה שהייתי חייבת לעשן עד שהיא הגעילה אותי והיום יושבת מיותמת בסלון.

ברגע שאדע מה החוסר שלי אני כנראה אפסיק, אבל לבינתיים אפסיק לקנות קופסאות ואעבור לגלגול טבק, זה פחות מחייב בעיניי. ופחות גס.

ובקשר לבגדים... טוב, יש לי המון בגדים פעם ראשונה בחיים שלי. ופעם ראשונה שהם יפים ונעים לי ללבוש אותם. הייתי מצלמת על עצמי אבל אני יוצאת מאוד מכוערת

שבת שלום