*

רשמתי פה בקטנה שאני יוצאת עם מישהו, הבעיה היא שאני שוכחת שאני יוצאת איתו. זה לא אומר שאני נפגשת עם גברים אחרים (גם תור של מעריצים מחוץ לדלת אף פעם לא היה לי) אבל נגיד עדיין יוצאות לי יציאות כמו "מתי מישהו ירצה אותי" ושטויות כאלו.

הוא חמוד ומתחשב, נראה טוב אבל לא מרגישה תשוקה בוערת מבפנים. עם כל כמה שבאמת לא נעים לי להגיד ואני מרגישה ממש ממש רגשות אשם הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר (או כמו שהחבר מהגינה אומר:"הוא לא מבריק, הוא מט") ואני בתור בנאדם ציני עם יציאות ציניות כל הזמן צריכה להסביר את עצמי ולהכריז שאני צוחקת.

בפגישה הראשונה שלנו הוא ראה את הפרצוף של רובי על הקייס של הפלאפון ושאל אותי מי זה , אמרתי לו שזה האקס שלי ואז הראיתי לו את התמונה הענקית הממוסגרת של רובי טופלס אצלי בחדר. אמרתי לו שנפרדנו אבל אני עדיין אוהבת אותו וזה למה כל הבית שלי מלא תמונות שלו. הוא אמר שזה די עצוב והרגשתי ממש רע שנתתי לו את הפרצוף של "מי הפיל אותך בלידה" כי הוא אמר את זה באמפתיה מוחלטת ואפס שיפוטיות.

אנחנו יוצאים זמן מה ואנחנו לא שוכבים מסיבות ששמורות במערכת וגם לא כל דבר צריך לכתוב, במיוחד שהפרצוף שלי מופיע פה כל כמה פוסטים. וכמו שאני אומרת כל פעם אחרי בדיקת איידס- אני עם סקס גמרתי. (אבל לא ליטרלי)

בראש שלי ככ רציתי מישהו שיאהב ושאני אוהב אותו חזרה ואמשך אליו ושנתנשק בלי שזה יהיה מאחד השלבים של הסקס הרגיל והאובר-רייטד, נשיקה של סתם חיבור שלא תוביל לשום דבר ששכחתי שיש דבר כזה גם מערכות יחסים לא עמוקות. אבל אני לא יודעת להסתפק בזה אז החלל בלב לא מולא ולהזכר בחמוד לדוגמא לא עוזר. הייתה לו יומהולדת ב-17 ורשמתי לו הודעת מזל טוב בוואטספ שגרמה לי לכזאת גאווה כי היא הייתה כל כך אגבית קולית ולא פתטית שציטטתי אותה לדודותיי ואמי.

המשבר שהיה לי מהפוסט הקודם קצת שכח, כמו שאמרתי לא מזמן מה שחיובי בהפרעת מצברוח זה שהמצברוח יכול להשתנות נורא מהר. השלילי בהפרעת מצברוח זה שהמצברוח יכול להשתנות נורא מהר.

סיפרתי לדודה שלי בערך בזמן הפוסט הלפני האחרון שבו רשמתי על הירידה במשקל על כך שירדתי במשקל והיא מחששות מובנות אך לא סבירות הביעה דאגה לנוכח ההיסטוריה שלי עם אוכל. היא אמרה לי שבטח ארד עוד במשקל ואני אמרתי לה שלא אז החלטנו לעשות מזה התערבות: אם בתקופה של שבועיים אני יורדת במשקל אני חייבת לה 2 ג'ויינטים. אם אני לא יורדת או עולה לצורך העיניין,היא חייבת לי

אחרי שבועיים נשקלתי וגיליתי שעליתי 2 קילו. היה נחמד והייתה אחלה סטלה אבל סורי... לא שווה את זה

החלטנו שההתערבות נשארת פעילה ואם אני יורדת מהמשקל המדובר אני עדיין חייבת לה, והפוך. עם איך שאני מכירה את עצמי ואת היו-יו שבמשקלים שלי זה לא יגמר לעולם. רק שיהיה על מה להתערב

אתמול הייתי בפאב בקיבוץ של דודה שלי וכל כך מגניב שם וכלכך שיתופי וכולם חברים והמוזיקה בול לטעמי והעיצוב וזה פשוט הרגיש לי כמו לסמן ביומן תחת הכותרת "רגעים ששווה לחיות בשבילם"

ובלי קשר התחלתי את הלימודי מנטורינג אבל אם יש משהו שלמדתי מג'ורג' מסיינפלד זה תמיד לפרוש בשיא

אז זרקתי עכשיו משפט על סבא שלי ובית חולים. תאמינו לי שאת כמות הבכי והדמעות והנזלת שיצאה ממני כבר הותירה אותי מרוקנת וכואבת (בעיקר בעיניים באף ובלסת) וטוב שעכשיו נראה טיפה יותר אופטימי למרות שאין שיפור ודנתי ודשתי בזה ביני לבין עצמי שכבר אין בי כוחות להכנס לזה

מאז החדשות כל בכי שהיה לי וכל פחד וחששה עברתי לבד בלי חבר אחד שיעמוד שם או ירים טלפון לראות מה המצב

וכולם יודעים מה סבא בשבילי כל מי שמכיר אותי, ועדיין, שקט. אפילו אבא שלי נעלם

הכי אבסורד זה הבחור שאני יוצאת איתו שבאמת לא נראה לי שמישהו ככה אי פעם התלהב ממני ואולי גם ירד לו קצת וזה בסדר, כי סיפור אהבה זה לא, אבל בכל זאת אחרי שרשמתי לו (בהודעה!! למה חס וחלילה שאבכה למישהו בטלפון, זה "מעיק" מדי) על הכאב והבדידות שאני מרגישה ואז נעלם פוף מאז , או שזה מזל חרא שבאמת קרה משהו או שפשוט שברגעים קשים המשפחה היא היחידה שעומדת לצידי ושאיני יכולה לסמוך על חבריי, שכן אף אחד מהם לא התקשר אפילו פעם אחת

היום בבוקר קמתי בוכה אחרי שדיברתי עם סבתא שלי, אולי לשמוע קול שעובר את מה שאני עוברת ואוהב אותי גרם לי לפרוק מה שהדחקתי שאני בעצם לבד וכן, חרא לי. אני באמת מרגישה חרא

היום במנהרת הזמן של הרגשות חזרתי שוב ליסודי, אולי התקופה הכי טראגית שלי בתור ילדה שבוכה בשירותים כי היא לבד בהפסקה

היום לא הייתה לי הפסקה והרבה יותר נוח לבכות בשירותים בבית כי הנייר טואלט לא שורט אותי כשאני מקנחת את האף.

הכי קל להגיד שכולם ילכו להזדיין ושכולם חראות אבל לא כולם חראות ואולי הבעיה בי, אבל מה הסיכויים שלכולם ימאס ממני בדיוק באותו היום.

וגם הפוסט הקודם גרם לי להרגיש קצת נטושה. במבט לאחור על הפוסט יצאתי קצת עמה, עם הקטע של הירידה במשקל ולא סתם רשמתי בכותרת ששכחתי מה רשמתי כי את הפוסט ההוא לגמרי רשמתי במצב שהייתי כבר מחוקה לגמרי ועייפה והאצבעות הקלידו להן

וחשבתי אז, 4 שנים אני כותבת בלוג ופוסט אחד יצא קצת פקאצי. זאת סיבה לנטישה? כי יצאתי עמה? לא מותר לבן אדם לצאת עמה לפעמים?

והייתה *ככה* מלרחם על עצמי לפני יומיים והיום אני מרגישה כל כך שבוזה ונעלבת שאפילו לרחם על עצמי אין לי כוח, במקום להגיד איזה באסה לי ואיזה אנשים לא רגישים אני מאשימה את עצמי שאני יותר מידי ולאף אחד כבר אין אליי כוח.

מצד אחד אני אומרת לעצמי לשמור על פאסון ולא להראות שכואב לי ההתעלמות הזאת ולא ליצור קשר בעצמי כי אני כועסת אבל רק בא לי לשאול אנשים מה קורה ולראות אם הם עונים רגיל ולא כועסים עליי. חזרתי ליסודי שיש לי רגשות אשם וחרדות שעשיתי משהו לא בסדר.

אין לי כוחות והאדם שהכי חשוב לי ויקר לי בעולם לא מרגיש טוב ואני פה כותבת על עצמי. כמה אפשר לדון ולדוש בסבא שאת כל הדיונים עשיתי במחשבות שלי ודרך העיניים שלי שכבר כואבות ונפוחות ועוד דמעה אחת ואני מתפוצצת מכאבים.

אני כבר לא ילדה, אני כבר לא שקטה ומסתגרת שאנשים לא יודעים מי אני ולא מכירים אותי. אני כבר גדולה וכבר יש לי אופי וחשבתי שיש לי חברים שאוהבים ואכפת להם. ואני מדברת על אלה שעוד ענו לי בהודעות (ואני ממש לא מרמזת לאנשים שאני מכירה שקוראים פה, זה לא הקטע שלי לרמוז דרך האינטרנט. כמו הבנות אחרי פרידה שרושמות סטטוסים מסגירים בפייסבוק)

לא רוצה לקום יותר בוכה מבדידות. אני בטוחה שיש אנשים הרבה יותר מעצבנים ודפוקים ממני שהטלפון שלהם מצלצל

אולי זה סתם חרא מזל

כשעליתי בצורה משמעותית מאוד של 7 קילו שנה שעברה זה היה כמעט בלתי נתפס בשבילי. עזבו את זה שלא הבנתי איך זה קרה, הרי גם בתקופות של בולמוסים לא הייתי ברמה כזאת. לא משנה כמה ניסיתי לשמור המצב נראה פשוט אותו הדבר. ושקל אותו הדבר

הבטן שהייתה לי כנחמה והתנפחה יחד עם החלק התחתון שהוא בדרך כלל 2 מידות מעל לחלק העליון והזרועות הלא פופורציונאליות שלי שאפילו לא מצליחות לנשום יחד עם השרוולים שמתאימים למידה של החלק העליון שלי רק בלי הזרועות.

וזה מוזר כי בזמן האחרון אכלתי רק זבל. ממש זבל. חטיף כל יום לפעמים פעמיים ביום ובכל זאת 7 קילו פחות.

הבעיה היא שהמכנסיים עדיין נדחקים עליי. אני מנסה להשתמש בהגיון ההגיוני שלי ולא בהגיון של הפרעות האכילה שלי ומצליחה לקבל את העובדה שלפעמים מה שאני רואה זה לא מה שנראה מבחוץ.

עדיין הבושה בפרצוף שלי וסרט עם השיער שלי. לפעמים אני חולמת שההחלקה היקרה תיהרס אחרי חודש והיא גם ככה לא משו

קצת לא נעים לי מבגדי חורף בגלל המכנסיים. אני מרגישה כמו פנינה רוזנבלום. באמת שאם הייתם רואים אותה במציאות הייתם חושבים שהחצי התחתון שלה הושתל בנפרד לחלק העליון. לפחות הבטן איכשהו התאוששה אבל לא לגמרי מהטראומה. עדיין נשארו שאריות מהלידה.

לא משנה כמה שאסביר לאנשים שהפרעת אכילה היא מחלה ושאי אפשר להבין את ההגיון הרי מחלות בראש מלכתחילה קשות להבנה. אולי כי לרוב אין להן מחקרים אמפיריים ואי אפשר לכמת אותן במחקר

גם כשהייתי אנורקסית החלק הכי נורא לא היה הרעב אלא מה שהתרחש בראש. הראש אחוז דיבוק וכל מה שיש בראש זה אוכל אוכל אוכל, חלוקה לאוכל, ספירת קלוריות (שהייתה עוזרת לי עכשיו לשפר את מצב החישובים שלי לקראת הבגרות במתמטיקה {האחרונה} ) הרעב כמובן היה בלתי נסבל ולא נתן לי לישון מרעב ומחשבות על איזה כייף שמחר יום חדש ואוכל להתחיל את התפריט שלי. לפחות בשעות הקרובות אוכל ולא אקצץ במכסת הקלוריות היומית.

ושוב, האנורקסיה לא הייתה בשליטתי. רציתי להגיע למשקל מסויים אך בריא לגובהי ומהפחד לעלות חזרה ירדתי בלי רצון עד שהתחננתי לדיאטנית. באופן מפתיע, עם חוסר ההתמודדות שלי עם ילדים בסביבה, זה הדבר שאצפה להביא ובעזרת השמש עם פרטנר ואהבה הדדית. ;you cant always get what you want...