 כינוי:
שין גימל בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2010
זאת לא שנה חדשה עד שאין לי יומהולדת
אני מרגישה מין חובה מסויימת לבוא ולכתוב על השנה החדשה שבאה וככל שאני מנסה להדחיק את זה ככה החרדות שלי גוברות ויש לי כאבי בטן ובסוף אני מוצאת את עצמי בשירותים מתאמצת לריק.
והנה מחקתי את כל מה שהתחלתי לכתוב.
בעקרון אני אוהבת לעשות רשימה, לראות את ההספקים. לרוב לכל הספק יש סיפור נורא מורכב מאחוריו ואין לי כוח. הבלוג הזה גם איבד מהמהות שלו בכך שהייתה טעות לפתוח אותו מלכתחילה כי מאז שקיבלתי מחמאות אני לא מסוגלת להחזיק מכחול וזה מפחיד אותי.
בעצם במחשבה שנייה, אין לי כלום לכתוב פה. אני מתביישת במה ש"הספקתי" השנה וברוב אני לא מתגאה בכלל. לפני שנה הכל היה נראה אחרת. הייתי עוד בבית ספר והיה לי חבר שהיה איתי שנתיים וחצי(!) ולא שכבנו כל השנתיים וחצי האלה(!) שמשתמע מכך שהייתי בתולה. נורא מביך אותי להגיד שמאז שכבתי עם 4 גברים שונים שאני יכולה להגיד בודאות ששניים מהם אהבו אותי באמת בשני הבני זוג שהיו לי ואהבו אותי בגדתי. ממש הבת של אמא שלה השנה גם התחלתי ליטול כדורים. לפני זה לקחתי גלולות במשך הרבה זמן אבל אני מדברת על כדורים כימיים שאמורים לעזור אבל עד היום מנסים להתאים לי משהו בשבילי שיהיה יעיל. אם הספירה שלי נכונה, השנה ניסיתי 6-7 כדורים שונים אחד הדברים הכי חשובים שקרו השנה, זה שהשנה התחלתי לצייר. לפני שנה בדיוק אם להיות מדוייקים. הציור הראשון שציירתי היה ב24.12.09 השנה נכנסתי למסגרת טיפולית שטימטמה לי את השכל. מי היה מאמין שמקום שאמור להגן ולשמור עליך בעצם עושה אותך יותר חשדני ומתוסכל ממה שבאת עוד קודם. בדיעבד אני רואה שזאת הייתה טעות. אבל יצא לי להכיר אנשים חדשים שלא פוגשים ברחוב. אנשים שמסתכלים עליהם עקום, אני אכלתי איתם צהריים כל יום בשעה 12. השנה עם עליתי 6 קילו. וגם ירדתי 7. עכשיו עליתי עוד 2 בחזרה. התחלתי ללכת עם גופיות ומכנסיים קצרים. יותר מזה, התחלתי ללכת עם שרשראות ועגילים. יותר מזה, התחלתי לגנוב שרשראות מחנות מאוד ספציפית שכל פעם שאני רואה את המחירים שלה אני מקבלת דיכאון מחזיקה ביד תולשת את התווית ומכניסה לתיק. רגע, איך אני יכולה לשכוח את בעלי החיים שהיו לי השנה? הראשונה היא הגורה "אוליב" הפסיכית שלקחתי אותה כשהייתה בת חודשיים וחצי. להיות איתה היה גיהנום ולא הייתי יכולה לצאת מהחדר מכיוון שהיא הייתה תוקפת אותי באגרסיביות. כולי הייתי פצעים וחבלות אז אחרי 4 חודשים ארוכים ביותר החזרנו אותה. אחרי שבועיים הגיעה נוגה היפה שלי. הילדה שלי, האוצר שלי. היא הייתה בת שנתיים וחצי כשלקחנו אותה לפני חצי שנה אז עינייני קקי ופיפי בסלון לא באו בחשבון: השנה- התחלתי לעבוד ב"קיורטוש" שזה מאפה הונגרי שאמור להיות נורא טעים אבל אחרי שאתה מוציא את זה מתנור רותח וראה עד כמה זה שטני זה יוצא לך מכל החורים. החוסר ביטחון שלי ניצח והתפטרתי אחרי 3 פעמים בלבד. התחלתי ללמוד במסגרת אקסטרנית שנקראת "פרוייקט היל"ה" שזה לנוער שפרש ממסגרות חינוך פורמאליות. זה בעיקרון פרוייקט בכל הארץ שמה שמגניב בו זה שהוא חינם (לא משלמת שקל על הבגרויות) וזה בשעות אחר הצהריים. אני כמובן לצערי חרא של דבר, לא מתמידה ועצלנית, ואני בקושי מגיעה לשיעורים שבקושי יש לי. ד"א, השנה לקחתי שני מקצועות שמתוכם לאחד אני בערך מתכוננת. עוד חודש נראה אם זה השתלם לי.
ואיך אני יכולה לשכוח את גולת הכותרת, ראש הדברים תרתי משמע, התספורת שלי. השנה עשיתי גלח עצבני. יותר נכון, בתאריך 11.7.10 השיער שלי היה כמעט לא נראה אחרי שהוא נראה ככה:
 והפך לזה-; שעכשיו הוא בכלל קצר רגיל ומחומצן ולא סקסי בכלל. אבל אני כאמור חמודה.
השנה חשוב לזכור הישג חשוב מבחינת המין השני, את היפה בגברים שכבר לא כל כך יפה, שהוציא ממני כל טיפת תום של חיבה טהורה שהייתה לי ועד השווה בגברים שזה כבר עין הרע אחד גדול אז אם לא עושים טפו טפו טפו אז לא פותחים ת'פה. וגם תפסתי ביצים והתחלתי פעם ראשונה בחיי עם שני בחורינים ששניהם הייתה טעות קטאסטרופאלית אבל לפחות אחד מהם עוד מנסה את מזלו בכך שהוא יבוא "לפנק אותי". טוב שיש על מה לצחוק.
החודש התחלתי לעבוד במסעדה שאמורה להיות מותאמת לצרכים שלי בדיוק. זה פרוייק (כן, עוד אחת!) של נערים בסיכון ונותן להם כלים לעתיד ולהצלחה. יעני אני עובדת במטבח ואם לא תהיה לי בגרות לא נורא לפחות אני יודעת להשתמש בסכין כמו שצריך.
והפכתי לבת נוער נורמאלית בכך שניסיתי סמים קלים. לא עבד, נקסט.
בעקרון הייתה חרא שנה, כל כך הרבה דברים שלא הזכרתי ואני לא רוצה להיזכר. להדחיק זה חתיכת טוב. לצערי הרבה דברים שלא היו לי קודם הופיעו השנה כמו חרדות שזה נורא נורא כי קשה לי לינשום. והיחסים עם אבא נסוגו נסוגו ונסוגים בכל רגע שאני פה מתקתקת. בעקרון הדבר היחידי שהייתי אמורה לרשום זה שהשנה התחלתי לצייר, אבל אני פוחדת להגיד את זה כי לא יוצא לי יותר כלום. אבד לי הכישרון וזה עיניין של זמן עד שתאבדו עיניין בי. אני אמשיך להתמודד ואמשיך להיות עם כאבי בטן של לחץ. אני ארצה שתאהבו אותי ואבכה כשתלכו. אני כנראה אמשיך להתאכזב ואז לקוות שוב לטוב.
מי ייתן ו2011 תפתיע אותי לטובה
| |
666
אתמול בדרך לפסיכולוגית שלי התכסתי בשל אדום מעל הגופייה כדי שלא יראו לי את הידיים.שילבתי את הידיים והלכתי מכופפת לכל אורך הדרך עד שברמזור ראיתי אותה, את הפסיכולוגית בתור המכונית דרך השמשה. כל כך התביישתי בעצמי באותו רגע הרגשתי מושפלת וחשופה. היא לא רואה אותי כשאני לא יושבת. היא לא רואה את מכלול גופי השלם בעמידה ובטח לא בהליכה. כל כך התביישתי בעצמי באותו רגע ובכלל. הרומן שלי עם הגוף התחיל עוד בכיתה א', כשאחרי כל ארוחה הייתי מסתכלת על הידיים שלי בשביל לראות אם הן השמינו.ומאז ומתמיד התביישתי באיך שאני נראית. רק שנה שעברה הצלחתי לשים עליי גופייה ולצאת עם זה לרחוב. דבר שעכשיו די קשה לי כי הדימוי גוף שלי החמיר בחודשים האחרונים תמיד כשאני מגיעה למקום חדש אני סופגת מעצמי מכות חזקות על כך שאנשים רואים לי את הפנים. הייתי רוצה שיסתכלו הצידה ולא עליי. באותו רגע מין תהליך פיזיולוגי בגוף מתרחש ואני הופכת ליותר מכוערת ממה שהייתי קודם. בדרך כלל אני לא משתלבת במקומות האלה, פורשת, או במקרה הטוב אני נמצאת עם בנות שאני יודעת בודאות שנראות פחות טוב ממני אז אני עוד בסדר עם עצמי. בתחילת השנה התחלתי ללמוד במסגרת אקסטרנית וכשנכנסתי לכיתה שכלה רק 5 תלמידים העיניים שלי נעצרו על בחורה אחת כוסית שהרסה לי הכל. באותו רגע לא יכולתי לא לדבר, לא לשבת, לא להסתכל למורה בעיניים ולא לחייך. אחרי זה יצאתי החוצה והתחלתי לבכות כי גורלי היה לכאורה חתום. ולמה זה ככה? כי בתפיסה המעוותת שלי כל עוד אני נראית ככה הרבה זכויות נשללות ממני והחברה פוסלת אותי ישר. למה? כי אני לא נראית טוב. וזה לא שאני שופטת אנשים ע"פ מראה, זה לא שאני מחלקת ציונים, אבל בתפיסה שלי לי לא מגיע להסתובב ברחובות עם ביטחון עצמי ולהחמיא לעצמי על איך שאני נראית ולהרגיש טוב עם המראה שלי. אם הבחורה הזאת לא הייתה פורשת אחרי שבוע כנראה שזאת הייתי אני. וגם שאני מכירה בחור חדש, עובר לי סרט בראש שאם היה רואה אותי הוא היה חולף על פניי ולא מסתכל לעברי. וזה אותו סרט שיטחי שמתרוצץ לי בראש שרוב או כל הקשרים שהיו לי עם בחורים במהלך הזמן נבנו קודם על רובד של ידידות וחיבור ולא על משיכה מינית. בתחילת השנה התחלתי עם מישהו בפעם הראשונה בחיים שלי הוא היה מהלימודים ואני חיבבתי אותו מאוד. אני זוכרת שכשהוא אמר לי שהוא אוהב בנות עם שיער ארוך אז שאלתי אותו בצחוק אם אני לא הטעם שלו. הוא אמר לי שיש לו סטנדרטים גבוהים ואני לא צריכה להרגיש עם זה רע. בכיתי במשך שעתיים והוא התנצל במשך יומיים. עם הזמן הפכנו לידידים. יום אחד עשינו שאלון כזה. שאלתי אותו איך אני נראית בעינייו והוא אמר לי שסביר. שאלתי אותו איזה ציון הוא היה נותן לי והוא אמר לי ש-6. ה-6 הזה נתקע ל במוח במשך כל כך הרבה זמן וזה אירוני כי זה גם מספר המזל שלי. אני כועסת על עצמי שאני מכניסה את עצמי למצבים האלה, שאני יודעת מה תהיה התשובה. גם היום שאלתי בחור אחר איזה ציון הוא היה נותן לי, אובייקטיבית כמובן, והוא אמר לי 6. הפעם לא בכיתי ולא נעליים. הראש האימפולסיבי והקיצוני שלי רצה להגיד שלום ולא להתראות וההגיון הבריא קלט שאנשים לא אשמים באיך שאני נראית ואם דודה שלי אומרת לי שעליתי במשקל ואני כבר לא רזה (שבוע שעבר) אין טעם לתת לה בראש הרי זה לא יגרום לי להראות טוב יותר. קשה לי עם איך שאני נראית ועוד יותר קשה לי עם איך שזה מרגיש. אני שונאת את החורף כי הבגדים צמודים. אני לא יכולה לשים מכנסיים ארוכות כי אז אני מנסה להוריד אותן נמוך יותר כדי שאני ארגיש שהן יותר רופפות ממה שהן. אז אני שמה גרביונים ומכנסיים קצרים. וכמובן בשביל להשלים את התמונה הנהדרת אני גם עולה במשקל. ויש לי חוסר ביטחון עצמי עצום ואני מודיעה עליו כל הזמן. לפני שאני פוגשת מישהו אני מכריזה מראש שאני עומדת לאכזב אותו. קשה לי ליצור קשר עין כי אני מתביישת שיראה איך אני נראית. אני מרגישה מגוחכת להסתכל במראה ליד אנשים כי כאמור, אין לי זכות. הייתי רוצה מחמאה שיטחית כזאת. שיאהבו אותי רק בגלל איך שאני נראית. וזה לא הגיוני.
בתחילת השנה מישהו מהלימודי צהריים נתן לי מחמאה אדירה ואני חשבתי שהוא צוחק עליי אז התחלתי לתקוף אותו. אני צריכה לזכור שיש עיניין של טעם. אולי יום אחד מישהו יסתכל עליי שתי דקות ויחליט שאני 10. בינתיים אני אמשיך להתסכל ב'משחטה' ולהתנחם שגם כוסיות, נראות על הפנים.
(ברוווווור שזה ירד עוד מעט ברווווור)
*תמונה נמחקה*
יש לי פטיש להסנפת דברים ואתמול רציתי לדעת איך מריח הצבע השחור אז הוא מריח כמו היטלר
| |
חמנייה (ציור מס' 22 חמנייה)
התחננתי ממך שלא תאכזב אותי ועיקמת פרצוף,שאלתי מה אתה מרגיש והשפלת מבט אני רציתי חמנייה ביקשתי שתביא לי חמנייה שאוכל לחייך ולהתגאות בה אבל הבאת לי ליטוף רציתי שתביא לי חמנייה אבל הבאתי לעצמי. אז הבאתי לעצמי חמנייה וחייכתי לאורך כל הדרך כי מישהו חשב עליי ונתן לי חמנייה. למרות שביקשתי אותה בעצמי.
רציתי חמנייה אחת אבל קנית לי תריסר ולא ידעתי מבין התריסר לזהות את החמנייה שביקשתי.
אני כל כך פוחדת להתאכזב פעם נוספת הלב שלי לא יוכל להכיל עוד אכזבה גדולה בינתיים החלומות שלי מתחילים לקטר לי. זה כי הראש שלי הוא הפקת ענק. כל אירוע הוא מופע בפני עצמו
| |
קחו אותי לדייט
כי אני צריכה ריגוש ופרפרים בבטןואני נחמדה ++ ואפילו אף יותר
נחסם לי המסנג'ר אז יש לי כתובת חדשה. אני לא מצליחה להוסיף אף אחד
היום הוצאתי תסכולים לשם שינוי אני מתה מפחד לעלות על המשקל ולראות מה התוצאה אני שונאת את הגוף שלי אני פשוט שונאת אותו. תמיד כשיש לי שנאה נוראית כזאת לעצמי ולאיך שאני נראית אני עושה משהו קיצוני בשיער. ביולי זה היה גלח קרחת כזה באוקטובר חימצנתי קצת עכשיו אני רוצה לגלח הכל מחדש אבל אני יודעת שזאת תוצאה של שנאה עצמית ורצון להרס וחורבן אז אני משתדלת שלא לבינתיים.
אני עדיין מחפשת דירה נחמדה בת"א לי ולכלבתי היפייפיה הכי שבעולם *עריכה* מקודם הטורקי יצר איתי קשר בטענה שהוא מתגעגע לגוף שלי. שאלתי אותו מה עם הפרצוף, הוא אמר לי "אני חרמן מתי אני בא אלייך היום" זה מגעיל אותי איכס. לא שיש לי בעיה עם מין וגם אני חרמנית בכללי, אבל, איכס
| |
אמא רעה אמא הורסת (ציור מס' 21 "אשם")
כרגע גיליתי שלפני כ-12 שנה שאמא שלי בגדה באבא שלי עם החבר הכי טוב שלוושמעתי שאבא שלי אהב אותה ופינק אותה והתנהג אליה כמו אל נסיכה אז שאלה אותי עכשיו בת משפחה אם אני יודעת למה הם התגרשו. ונורא מוזר לי הקטע הזה, כי לא שואלים בד"כ. היא בדקה את השטח כדי שלא תגיד משהו לא במקום אבל זיכרון שלי, שמלפני שנה שנתיים אשתו של אבא שלי אמרה שחושבים שהיא בגדה בו. לא כל כך הקשבתי לה, כי יוצא לה לפגוע בי מידי פעם ופעם. אם בכוונה ואם לא. ועכשיו כשזה ודאי לי, אני מרגישה כועסת. כועסת ונבגדת, שאמא שלי בכבודה ובעצמה שינתה לי את מסלול החיים וגרמה להם להראות כמו שהם היום. ב-12שנה האחרונות הייתי צריכה לשמוע כמה ילדה שמחה אני הייתי לפני שההורים שלי התגרשו מכיתה א' אני צריכה לסבול הערות על כך שאני עצובה כל הזמן מכיתה א' העירו לי שאני לא מתחברת עם אנשים מהילדות אני בדיכאון, בדיסטמיה, מהילדות אני מתה מפחד להיות איתה בבית היא הזניחה אותי היא איימה עליי היא השפילה אותי היא זלזלה בי, וחיינו עד היום, שתיים בדירה אחת קטנה ומסריחה מלאה בזבל למה אמא למה אני לא אוהבת אותך, אני כועסת עלייך. אני ריחמתי עלייך אבל לא מגיע לך רחמים. אני מבינה בגידות, הן טבעיות, אבל איך יכולת אמא להשאיר אותי איתך אבא הלך בגללך את לקחת ממני את אבא שלי את השפיות שלי אני חולת נפש בגללך והכי גרוע- אני בדיוק כמוך. אבל למה לא יכולת להיות קצת יותר מאופקת?
אני דפוקה לגמרי בגללך אני לא יכולה לאכול אפילו כמו שצריך כל חלק בי דפוק כי פירקת לי את הנורמאליות שנותרה בי
| |
שורש ש.ב.ר ביניין פעל גוף יחיד זמן: כל הזמן
ניסיתי לדחות את הפוסט הזה כמה שיותר כי באמת שקשה לי לרשום אותו ותמיד הולך לי בראש איך הוא יראה אבל אני לא מסוגלת להביא את זה לידי כתב.וגם עכשיו אני לא יכולה אבל אני יכולה להגיד, שהשבוע הזה היה נורא אינטנסיבי בשבילי. וחלק מזה שקשה לי לרשום זה בגלל &nbsp;שכל החוויות שמתרחשות אצלי הן בתוך הלב שלי, אני לא כל כך מסוגלת לצאת מהבית והתקשורת היחידה שיש לי עם אנשים זה דרך המקלדת, אבל עוצמת הבומים הם באותה עוצמה. אתמול אני נשברתי, מילולית, לא יכולתי יותר. אני הרגשתי את עצמי מתפרקת מרוב אכזבה. אחרי שיום חמישי קרה לי מקרה לא נעים עם בחור אחד, באותו שבוע קרה לי מקרה אחר. והיה לי קצת קשה לעכל, וקצת קשה להבין למה ואיך, ואיך יכול להיות שלפי כל החוקים אחרי ירידה כזאת גדולה צריכה לבוא עלייה אבל משום מה היא חופרת את דרכה לתהום, יצא לי ששוב נשבר לי קצת הלב. לפני כחודש שמעתי משפט נורא נחמד ומחמם את הלב, "אני אוהב אותך", וזה באמת היה נורא נחמד ונעים. אבל מה שוות מילים, כמו חול, שאותו בחור עשה איתי שיחה לפני שלושה ימים עליי ולמה הלב שלי נשבר וכמה אני מתאכזבת מאנשים, והוא עודד והסביר, והיה אכפתי, אבל אנשים הם פלסטלינה. אתמול ראיתי שיש לו בת זוג חדשה. בשביל הצביטה בלב ראיתי תמונה שלהם ביחד. בשביל ההשפלה הסופית "נחסמתי", שזה מרגיז אותי להגיד את זה כי המושגים האלה כל כך מופרזים, והמעשים האלה כל כך ילדותיים ומשפילים, וגם עד שאני פותחת את הלב שלי הוא נקרע. אני זוכרת שהוא ביקש שאצייר אותו, ואמרתי לו שלא בגלל שאם אני אצייר אותו אני צריכה שהוא יהיה קרוב אליי מספיק כדי שאני לא אצייר אותו סתם, כלומר, עצם הציור היא קביעה מסויימת שהבנאדם קרוב אליי מספיק כדי שהוא לא יילך מספיק מהר וישאיר אותי עם הזיכרון של הדיו על הדף יחד עם ההשקעה שלי והאהבה שלי. לפני חודשיים ציירתי אותו ציור מהיר של 20 דקות דרך תמונה מהמחשב: (הייתה פה תמונה והיה פה חצי פרצוף שלי אבל אני לא יכולה לסבול אותו אז התמונה נמחקה )
וזה יישמע נורא מוזר וילדותי אבל באיזשהו אופן אני קצת כועסת על עצמי.
לצערי מכל האכזבות שחוויתי בזמן האחרון מבחינת קשר של קרבה ומגע פיזי ורצון עמוק לאהבה משהו בתום שלי נפגע. אני כבר לא יכולה לקבל מגע של ליטוף כמנחם ואני לא יכולה לפרש מילות חיבה ככנות. הכל נראה לי נורא אינטרסנטי. ובאישהו מקום אני מרגישה שהגוף שלי מחולל ופגיע. אני לא מאמינה שיבוא מישהו שהוא נטו בנוי להרגיש אליי ב100% ושהוא באמת יהיה בסדר בסדר ופנוי, שפה הבעיה, אני לא חושבת שאני מפתחת ציפיות אני פשוט חושבת שאני מנסה להקדים תרופה למכה. אני פשוט פוחדת. והיה לי , היה לי קשרים ארוכים עם שני בחורים שאהבו אותי בכל ליבם ונשמתם וחשבו שאני יפה, ואהבו את גופי ואהבו לגעת בי ולחבק אותי והתגעגעו אליי אבל אני כאמור הרסתי את הקשרים האלו. במקום מסויים האמנתי שאם קשרים כאלו באו אליי בשלב מוקדם יחסית של החיים אז הם יבואו לי בקלות תמיד. אבל אני נשארת כרגע באמת לבד, סקפטית וחשדנית, לא רוצה שייגעו בי ולא מאמינה שרוצים אותי.
| |
בולמוס (ציור מס 20)
אני כרגע בעיצומו של בולמוס לא נורמאליהכנסתי לתוך גופי ברבע שעה האחרונות יותר ממה שתוכלי להבין מה שמצחיק בבולמוס הזה זה שהוא נגרם לאחר שראיתי שעליתי ב-2 קילו שלקח לי חודשיים להוריד ויומיים לעלות. אני לא חושבת שמישהו שאין לו הפרעות אכילה יוכל להבין את רמות התסכול הנוראיות שזה מביא, וכמה חוסר אונים ומביך זה. לכמה רגעים אתה חוסר לימי האדם הקדמון אתה מתנפל על האוכל בהיסטריה, מאבד עשתונות, אוכל עם הידיים ומתוך הסיר. ברגעים המשפילים האלה של הבולמוס אני עומדת עם כאב בטן נוראי רצון עז למות וידיים דחוסות לתוך סיר של מאכל שמחייב מזלג אבל אתה מוותר על זה בזמן בולמוס כמובן, ומכניסה לפה הכל. עד שלא הכל ייכנס אני לא אהיה "רגועה". כשאומרים לי "את יכולה לשלוט בזה", לא מבינים, זה לא מבחירה, בולמוס. זה נורא. במיוחד כשיש לך הפרעות אכילה. אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי פשוטו כמשמעותו. הראש בוכה להפסיק והידיים דוחסות לפה שמתאמץ לעכל הכל. והבולמוס הוא חמקמק ונחשי. בהתחלה הוא בא בהסוואה של "רק ביס", ואז "אולי עוד קצת". זה כל כך מתסכל. במיוחד כשיש לך הפרעות אכילה. ובין כל הבלוגים של ההפרעות אכילה שאני נמנעת להכנס אליהם כי זה עושה לי לא טוב נפשית, אני מבינה את הבנות שדוחסות ודוחסות לפה ובוכות על זה. זה באמת כואב. זאת אניסה אישית שלך לעצמך. התאווה אונסת אותך להכניס את זה לגוף. והחרטות אחרי, הוו החרטות. אני לא מקיאה ומעולם לא הקאתי. אבל כמו אישה בהיריון אני מרגישה אותי סוחבת את הטעות הזאת איתי לכל מקום, ביומיים הראשונים של הנפיחות בבטן. האוכל הולך איתי לכל מקום ועכשיו לא רק בראש אלא בכל הגוף. והכי מצחיק, זה שכשזה מתחיל מתסכול שעליתי במשקל.
| |
קוצצתי (ציור מס 18 "נפש")
איזה יום מוזר בהחלטהיום התחיל כבר לפני כמה ימים, שהרגשתי שאין ביכולתי לזוז, הרגשתי משותקת. ורעבה, מאוד רעבה, כל הזמן אני אוכלת בימים האחרונים. אני הרגשתי כמו חולה סופנית, כבר כמה ימים אני לא יוצאת מהבית (לא משנה של מי, כל עוד יש ספר מיטה ומקרר זה בית) וכשאני יוצאת אני חוזרת נורא מהר. היום אני קמתי משותקת. בהמשך היום יצא לי לבצע כמה שיחות מעניינות, חלק הכאיבו לי בלב קצת יותר וחלק הכאיבו לי בלב קצת פחות. אתם מכירים את הרגעים שאתם קמים מתחייה אחרי נפילה קשה ואז יש מין אופטימיות עצומה כזאת שנותנת לכם להרגיש כאילו הכל הולך להיות בסדר ואתם לא מבינים למה הרגשתם רע בכלל וכולם בכיס הקטן שלכם? יש לי אותה עכשיו. מכירים את זה שהיא נעלמת נורא מהר ואתם נשארים עם הדברים הלא פתורים שלכם והכאב לב שלכם? בשלושת השבועות האחרונים יצא לי להיות בקשר עם מישהו שהכרתי מהבלוג. הכל היה נורא אינטנסיבי כזה, יום ראשון של שיחה וכבר פגישה. באותו שבוע ביקור בשני הבתים. 3 פעמים שינה בבית. פעם אחת מקלחת וכמה פעמים סקס וכמו שזה תמיד בהתחלה זה נורא מרגש וכייפי, וכמו ברכבת הרים שככל שעולים יותר מהר ככה הנפילה חזקה ומורידה לך את הלב לתחתונים? זה מה שקרה לי, אבל זהו אין יותר, ודאגו לשים לזה סוף. רכבת הרים זה נורא מהיר. אתה עולה כולך מתרגש, זה מתחיל אתה באקסטזה. זה בשיא אתה בלי מילים, ככל שזה ממשיך אתה אומר אני רוצה לרדת. בסוף אתה אומר "למה זה קרה לי" ויוצא. ואסור היה לי להכנס לרכבת הרים. אני אני נחמדה ואני ממש בסדר גמור. ואם הייתי מתונה אולי הייתי במקום אחר עכשיו. אולי אני צריכה להסתכל על המערכות יחסים שלי עם אנשים ולהתחיל ללמוד לקח. אולי אני צריכה לתת לאחרים את הזמן. אולי קודם כל אני אמצא לעצמי תעסוקה לפני שאכנס בזאת של אחרים.
לפעמים מה שאני משדרת זה לא מה שאני רוצה להעביר. אני מודעת לבעיותיי ולמעשיי עד כאב. מה שמתסכל אותי כי אני יודעת את ההשלכה של הדברים שאני עושה אבל לא מתחשבת בתוצאות. אני פועלת כמו תינוק. אני ממש בסדר גמור אני חושבת שאני אמצא מקום מבטחים שאני אהיה בו שלווה. ואני יודעת שהאופטימיות מדברת. ואני ממש פוחדת לחשוב מה יבוא מחר. למזלי אני לא טובה במספרים.
| |
חורבן
כואב לי ושורף לי ובודד לי וקר לידופק לי הלב מהר והראש כואב ואני לא רואה בעיניים. מחשבות רעות מתרוצצות לי בראש על פגיעה עצמית והרס וחורבן ולהעליב ולקלל ולהשפיל ולהרוס וישנאו אותי ושיעלבו ממני אבל הכל מסתכם בסופו של דבר שאין לי עם מי להיות בגללי כי אני רגילה כזאת ו יש לי כוס וזהו.
קנאה חולנית לא עוזבת לי את הראש. מחשבות שהדחקתי מאיימות להתפרץ ולעשות לי הר געש של חרטות. דברים רעים שעשיתי מראים לי את התוצאה. מתגעגעת לימים שבהם הייתי מרגישה חרא הייתי קופצת על מונית ונוסעת לחוף מבטחים שאהב רק אותי ודאג לי וחבק אותי אפילו שלא נתתי לו כל כך בתמורה. ועכשיו חומת ההדחקה נפרצת ואני נזכרת כמה מטומטמת שאני שאני לא יכולה להסתפק באהבה במקום אחד והולכת לחפש אותה במקומות אחרים. ובינתיים אני נשארת כמו איש בקומה עם המחשבות בלי יכולת לזוז. אני שומעת וחושבת ומבינה אבל אין לי כל יכולת לעשות עם זה משהו. שנאה עצמית וקנאות. מתי מישהו יהיה קנאי לי? מתי אזכה לאהבה שוב? ואני מתכוונת לחוף מבטחים כזה שאוהב ומחבק ושאפשר לעשות לידו פיפי ולגלח רגליים ולהפליץ לידו ולצחוק ולא להיות מובכת ואדומה מה אני עשיתי מה אני עשיתי סבא וסבתא למה נסעתם לי עכשיו? אין לי גם אותכם?? עם מי אני אדבר עכשיו?? אין לי עם מי לדבר, אין לי את מי לראות! אני נקברת בדמעות של עצב ויאוש אני פוחדת לעשות לעצמי משהו הערב אני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות
להדחיק להדחיק
| |
כדי שתוכלי להזדיין כל היום (ציור מס' 17- זעם)
כעס טרור עצב אכזבה זעם חוסר אונים. זה מה שמתחולל אצלי בבית.בימים האחרונים אני מחפשת בנרות דירת חדר להשכרה, היום אמא שמעה את השיחה עם אחד מבעלי הדירות ומשם התחיל כל הבלאגן. להשאר בבית אני לא יכולה, המצב פה טרורי אמא התחילה במסע העלבות המפורסם שלה. "כדי שתוכלי להזדיין כל היום, הא??" או, "אז יש לך כמה יזיזים את חושבת שאת גדולה??" והמשיך ב- "שיר המסכנה אוהבת שמרחמים עלייה" ומקום ראשון- "עד שתקברי את המשפה הזאת את לא תרגעי!" וכל זה באיומים וצרחות שזה או כאן, איתה, או שם, עם אבא. ואז היא הוסיפה- מוסד סגור. במהירות האור היא הזעיקה את סבא וסבתא ולא שכחה להזכיר כמה אני כפויית טובה ושהיא האמא הכי טובה שיכולתי לבקש
סבתא נכנסה עכשיו לחדר. היא הציקה לי בכל מיני שאלות על מה קרה לי ואני צריכה להשתנות תיכננתי הערב לישון אצל ידיד, אבל היא אומרת שבסוף גם הוא יעיף אותי כי ימאס לו ממני, אנשים לא אוהבים אנשים שנדבקים אליהם. וכי אני בת כמובן, צריכה לשמור על שמי הטוב.
מעבר דירה עדיין בעיניי הדבר הנכון לעשות, מכל סיבה שהיא. מהחלמה מהירה ועד "זיונים כל היום".
אני לא רגילה למצבים כאלה. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת. הכל פתאום נורא זר לי ואני נמצאת במקום לא טובה. אני לא עובדת או לומדת, אין לי תעסוקה חוץ מציור ואפייה ומחצית מהזמן הרגשות שלי בתחתית הריצפה, אבל אני עדיין מצליחה לשמור על שפיות, ועל זה אני גאה בעצמי. אני לא יודעת לאן ללכת, פתאום כל החששות מתחילים לצוף בי. עוד חודש יש לי שתי בגרויות שלאף אחת מהן אני לא מוכנה. אני מרגישה כמו פרוצה שהיא מושא ללעג
| |
הזובי של הדובי (ציור מס 16- "איילה")
אני לא מבינה את הבנות שמתלוננות שצועקים להם "כוסית" ברחוב
לציור הזה קראתי "איילה" על שם הבת שלי. שאמורה הייתה להיות אבל אני לא אעשה לה את זה בחיים אני אוהבת אותה ואני חושבת עליה הרבה, היא רעיון מדהים וטהור. אפילו שבחלומות שלי היא בת זונה והיא בורחת לי כל הזמן אני קצת משוגעת, כי תמיד כשפוגע לי משהו בבטן אני מדמיינת אותה מתה אני צריכה לשמור על עצמי לפני שאאבד עשתונות. אני מתגעגעת ל... התרגשות ו תמימות ונשיקות קטנות כאלה והתלהבות. הפסיכולוגית שאלה אותי מה החלום שלי ולא ידעתי מה לענות. אמרתי לה שאין לי חלומות כי לא יהיה לי עתיד אני נולדתי בעבר ואני גם חייה שם אני לא יכולה לעבור בשלום אני לא יכולה תמיד הלב שלי קצת מקבל בוקסים ואז מתאושש והולך לחפש אהבה במקום אחר אבל אז הוא מקבל עוד קצת בוקסים ואני לא מעריכה הזדמנויות שהיו לי במקומות אחרים. בסוף אני בגישה של "זין על כל העולם" ולא אכפת לי שאני לבד ולא אכפת לי שאמא מעליבה אותי כל הזמן ואז אני הולכת לצייר משהו, ולא יוצא לי שום דבר חוץ מאנשים בוכים. אני רוצה שהם יסבלו, אני מרגישה את הכאב שלי עובר דרך המכחול אל הדף. אני מענישה את הקנבס שירגיש רע כמוני. שיסתכלו עליו בעין עקומה ויצחקו עליו שיעבור ברחוב. ולא משנה כמה הוא מושקע ומהלב, אמא תגיד שהוא מכוער, שהיא בחיים לא תתלה אותו בסלון כי היא לא אוהבת אותו והוא מכוער. והיא רצתה משהו אחר ולא אותו. אני קצת קנבס
קחו אותי לחופש, תארחו אותי בביתכם, תאחסנו אותי בבגאז', תמשכו אליי הכי הרבה, תהיו מרותקים ממני, תחשבו עליי ותרצו להיות איתי כל הזמן. תהיו ההורים שלי ואל תאכזבו אותי בבקשה גם ככה קשה לי לנשום
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
