לפעמים אני נהיית מתוסכלת ממה שנהיה באתר, כי אני זוכרת שהיה לי בלוג בגיל 13 ודרכו הכרתי את החבר הראשון שלי, בגיל 17 הכרתי פה את החבר השלישי שלי
סביר להניח שאם אני אתחבר למישהו היום הוא ירצה לזיין אותי
למזלי אני כנראה לא ממש מזמינה אז אני לא מקבלת הצעות מגונות, ואני מדברת על משהו שאני משדרת ששידרתי מאז ומתמיד
מן ריחוק כזה, ו"אל תתקרבו אליי"
באמת אני לא תמיד רוצה שתתקרבו אליי אבל לפעמים אני כל כך רוצה אתכם קרובים למרות שאני לא מכירה אתכם
הפחד מזה שאאכזב אתכם מאיך שאני באמת גורמת לי להצטמק
וככל שאני יותר מאוזנת ככה גם יש לי פחות מה להגיד. אני הרי כבר לא בוכה מזמן, אני צריכה לראות סרטים עצובים כדי לבכות או את הסוף של עמוק באדמה שוב ושוב כדי שיהיה שימוש בטישו שקניתי במקרה של שיברון לב פוטנצאלי
ואני כבר לא מכירה את עצמי בכלל. נראה שהבטחון העצמי שלי עלה כי אני מצליחה לדבר עם זרים או יותר נכון לתקשר איתם
הבית שלי נראה כמו בית של ג'אנקים והכל מלא בטבק וניירות גלגול ופלטרים ואני כבר ילדה גדולה ויש לי קופסא עם פרח מריחואנה
אני עובדת במשרד ושמה שמלות
המשפחה שלי עברה איתי סדנת סובלנות מאז האשפוז בגיל 16, איזה מוזר שעברו רק 4 שנים
הם נורא אפתיים לגבי זה שאני מדליקה סיגריה במרפסת או בבית קפה והדודות יודעות שאני מעשנת ירוק כמה פעמים בשבוע
שלא תבינו לא נכון, אני לא מעשנת מלחץ חברתי או שאני חושבת שזה מגניב או משהו, זה פשוט עוזר לי נורא
עם הנשימות עם המחשבות ולפעמים אני באמת ישנה טוב
תמיד אני משתפת את המשפחה שלי בדברים שהם לא אמורים לדעת
היה לי רגע נעים היום כשחבר של אמא שלי אסף אותי מהעבודה והיו פקקים מטורפים בגלל הפסטיגל המעאפן והוא אמר לי: "שיר, אני עכשיו עוצר, ואת קונה חפיסה של סיגריות!"
והוא עמד עם הרכב ואני יצאתי וקניתי פרלמנט. נכנסתי לרכב ועישנו דרך החלון תוך כדי נסיעה. אני בכלל לא יכולה לעשן סיגריות מאז שאני מגלגלת טבק
אבל זה רגע נעים שאני אזכור
מה יש לי חוץ מהרגעים האלה
והנה עוד קולאז', מורכב מ3 תמונות של אותו צייר
החדר, האישה והגבר, השיר הוא והיא של ערן צור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
