מי לעזאזל יוריד את נוגה?

מי לעזאזל יביא לי חלב כי אני רוצה לאכול קורנפלקס?

אבל מה זה משנה, נוגה, יפה שלי, חלק מפאזל

השאלה הגדולה היא:

מי לעזאזל יאהב אותי?

אני עוצמתית אני כדור זעם

כל "ידיד" או :"ידידה" היו הכי. אצלי זה תמיד הכי. אין אצלי סתם

או שאתם אוהבים אותי עד עמקי נשמתכם או שלא תענו לי לטלפונים. אין באמצע.

אתם בישראבלוג, במיוחד הבלוגים שמושכים עניין, מתעניינים בי. בי. למה בי??? למה???

אתם או תאהבו אותי או תשנאו אותי

או שתרצו להיות חברים שלי או שתחמיצו אליי מבט

אבל אין את האחד האמיץ הזה שישלים לי את הפאזל

שיגיד, "פאק איט. החיים חרא. מערכות יחסים בד"כ חרא אבל בין חרא לחרא יש מטהר אוויר מזויין ששווה את החרא."

ואני חרדה קצת. כמו כל הבנות. אבל בנות מסתירות, אני מכריזה.

אני בוכה לפעמים הרבה ואני בדיכאון ואני רוצה למות

אבל אני אשאל אתכם אם אתם רעבים ואם תציעו לי דיאט קולה אני כלכך אעריך את זה שאהיה עבד לרגליכם.

אהבה זה דבר פשוט

זה לא תן וקח

לפעמים בום וטראח

אבל זה כןןןןןןןןןן ואחחחחחחחחח

חשבתי מזמן על למה אנשים אוהבים הגדרות

לא לחלוק את הבנאדם השני ושיהיה ביטחון לזה שהם יראו אותו בשבוע הבא. על בליינד כאילו.

אבל זה לא עובד תמיד

עכשיו אני נגעלת איכס

עכשיו אני מצליחה לדבר

ריכלו עליי בהתחלה עכשיו בעבודה אומרים לי "שיררררררררר, באת לארוז??? יאא"

אני אספר לכם משהו על אהבה

זה לא מתנות

זה לא הבטחות

זה לא כמות שיחות

זה לא רישיון להרוג

אני באה ערומה, זה הבסיס שלי, הנה אני הנה אני הנה אני

אני ככה אני כזאת אני שיר אני שיר אני שיר ויש לי מוח חושב מידי ואני עצובה ואני תלותית ואני אוהבת אוהבת ואני אקנה לכם משהו לאכול אם תהיו רעבים ואני אעשה לכם כפית בלילה עד שתרדמו אבל בחייאת רבאקקקקקקקק תנו לי לילה

להתאהב בי

אני רוצה שכל העולם יאהב אותי

אני רוצה שכולם יתגעגעו אליי

אני רוצה משהו לא ריאלי

ועד אז (לעולם) לא אהיה ככה מאושרת

כל כך השקעתי בפטרייה עד שאתמול באה אליי שחק היקרה במדים ושרוך ירוק שאומר משהו ושני פסים שגם אומרים משהו

כבר המון זמן רציתי להצטלם עם מדים, לראות איך זה מרגיש, להוות גאווה להוריי ומשפחתי

זה לא ממש ישרת את המטרה אבל אני הייתי חיילת לשתי דקות

התכנון לקנות טבעת עגולה ולהגיד שאני נשואה לכל השמוקים הזרים שמבקרים אותי

אבא שלי לקח אותי לטיול בת מצווה שאחותי נולדה בדיוק

כל הטיול הרגשתי שהוא מתחרט שהוא פה ולא שם.

אני חושבת על הטיול ואם אני אחשוב על זה לעומק אני עלולה לבכות.

לא יודעת אם ניצלתי אותו כראוי

היחסים איתו לא היו כל כך טובים באותה תקופה, לא ממש תקשרנו.

את אמסטרדם דווקא אהבתי. קשה לי לחשוב שזה היה לפני שמונה שנים, זה מדכא אותי לחשוב איך הזמן עבר מהר.

הייתי כל כך מדוכאת ולא רעבה, לא הייתי אנורקסית אבל לא הייתי רעבה.

המשפחה לא הבינה את זה בזמנו, הייתי כל כך מדוכאת שלא אכלתי. בדיעבד אולי היו מתייחסים אליי אחרת ולא היו מייסרים אותי.

הגעתי למשקל 39 ואני מספרת את המספר כי לא הייתי אנורקסית, הייתי כל כך בדיכאון. היה לי רע בבית ספר.

הלוואי והייתי יכולה לחזור על הטיול עם אבא שלי עוד פעם.

אני לא רוצה לטוס לחו"ל, חוץ מההופעה של רובי ביולי באמסטרדם. לפני שנתיים הייתי בהופעה שלו בדנמרק, החבר הקודם שלי בדיוק נפרד ממני וכל הטיול הייתי בדיכאון אטומי, לא יצאתי מהחדר. אני בחיים לא אסלח לו על שיחת הטלפון שנתן לי בעודי בחדר בדנמרק. בחיים לא אסלח לו על זה שגרם לי להרגיש רע והשאיר אותי בחדר. הוא היה מחורבן אבל לפחות הוא אהב אותי. אני אוהבת אנשים אחרים עכשיו, אוהבים אותי.

בהופעה הייתי באופוריה.

הלוואי והייתי יכולה לחזור ליורו דיסני ולהנות הפעם. אני מתקשרת עם אבא שלי יותר טוב והפעם אולי אוכל צ'יפס, אם אהיה במשקל נורמאלי.

יש לי מחנק בגרון. אני לא יכולה לא להרגיש אשם על זה שלקח אותי בעל כורחו כשאחותי נולדה, ראיתי את האכזבה בעיניים שלו, ראיתי את האכזבה שלי מעצמי. את אמסטרדם אהבתי ואני רוצה לחזור לשם.

כל כך דיכא אותי שלא הייתי יכולה להנות כראוי לטיול בת מצווה.

לפני שנה אבא שלי לקח את משפחתו החדשה ואחיי ואשתו לטיול סקי ולא הוזמנתי. אם אחשוב על זה אתחיל לבכות.

אומרים לי לא להתרכז בעבר אבל אני כועסת ופגועה

בבר מצווה של אחי אני מאמינה שייקח אותו לאמריקה. אפשר להגיד שאולי ישקיע בו יותר ממה שהשקיע בי, כמו בילדותי. אני מקווה ויש לי תקווה שייקח אותי גם. לא יודעת איך אהיה בחו"ל אבל אני יודעת שאני לא אראה אותו יותר אם לא אוזמן. אני חושבת שהדחקתי את חוסר ההזמנה הקודמת והמשכתי לבוא. היום לא הייתי באה, היום אני חזקה ויש לי אופי ואני יכולה להחזיר. מלחיץ אותי קצת לדבר איתו ואני חושבת שאשתו לא משתגעת עליי.

והנה אני בוכה בטעות ואני שונאת לבכות.

הלוואי וייקח אותי שוב ליורו דיסני.

ראיתי את החוש השישי פעם שלישית והעלו הצגה של זה שהצליח להוציא חרב מהאבן.. היה את זה שם. ביורו דיסני, התפדחתי לעלות. אני יודעת שהיום הייתי מצליחה להוציא את החרב כי הייתי עדינה איתה.

הוא ייקח את אחי לאמריקה. לא הייתי באמריקה, זה היה יקר מידי אז ואחותי נולדה. לא הייתי יכולה להרגיש יותר רגשות אשם מזה.

הייתי בת 12 ובמוחי הייתי בת 60.

לא התחברתי לילדים האחרים ואבא היה מאוכזב. אני לא רוצה לענות לו לטלפונים כדי שלא יהיה מאוכזב. 

הוא מסיע אותי לתל אביב כי קשה לי לחזור ברכבת בחושך, זה מדכא אותי.

זה נטל עליו אבל הלוואי והיה רואה את זה כ"בונדינג".

הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולהנות כמו שהייתי אמורה, ואני מבטיחה אבא, הייתי אוכלת את הצ'יפס המזויין.

אם לא ידעתם, אני עובדת בתור אורזת עוגיות שזה בתכלס נשמע נורא נחמד ויפה עד שאני מקבלת עגלה כזאת:

שבתוספת עוגיות, גרנולה, ריבה, טפנד, פסטו וקרוטונים הופכים להיות מדף יפייפה של זה:

(זה מסודר בשני טורים, אל תטעו!)

ולנושא אחר:

לפני כמה ימים מורה הנהיגה שלי אסף תלמידה אחרי שהשיעור שלי נגמר ביחד עם אמא שלה. מסתבר שהתלמידה חרשת אילמת (טעות איומה על הכביש) ואמא שלה מאחורה רושמת פתקים למורה כדי שיכוון אותה בנסיעה.

דיברתי איתה קצת על איפה הבת שלה תוכל לעבוד, נתתי לה מספר טלפון של מסגרת וקיוויתי לטוב.

היום הייתי בדיזנגוף סנטר עם חבר של אמא שלי. ראיתי חנות יצירה והחלטתי לקנות לאמא (ולבת, אבל אל האמא התחברתי יותר) את הדבר הזה:

כעקרון זה אמור להחליף את הפתקים שהאמא רושמת בחטף ב"כתוב ומחק" שגם המורה יוכל להשתלט על זה.

לא באמת ציפיתי להכרת תודה ענקית אבל גם לא חשבתי שהתגובה שאני אקבל תהיה: "מה, אין לזה מוחק?"

אמרתי לעצמי יאללה חפיף וסבלתי מהנסיעה האיומה של הבת שלה.

אמא שלי הצטרפה אל הנסיעה שלנו היום והחמיצה פרצוף כל הנסיעה שאני מקללת יותר מידי ושפעם אחת עשיתי אצבע משולשת למישהו שחתך אותי עמוקות.

כשהתלמידה החירשת עלתה, אחרי 3 דקות אני ואמא שלי קיבלנו בחילה והחלטנו ללכת את ה2 קילומטר שנותרו ברגל.

חוחוחו

בלי ידיים ווהוו ווהוו

יש לי חמידות שתשמש אותי בתור בלדרית סמים

אבל מי רוצה להיות חמודה, כולן רוצות להיות כוווווווווווסיות

אני לא יודעת למה אני כל כך שוכחת שזה חלק ממני שזה יכול להסביר כל כך הרבה דברים ולמה דפקתי באופן יפייפה מערכות יחסים שהיו לי (זוגיות, לא זוגיות אנערפה)

אני ביפולארית, או כמו שאתם חולי ההבחנות הפסיכיאטריות קוראים לזה: מאניה דיפרסיה. או כמו שאני קוראת לזה: "היפר" ו-"פיתה"

עכשיו, אני ביפולר 2, לא ממש יודעת מה זה אומר, אבל זה יותר טוב מביפולאר 1, שגם זה אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה יותר גרוע מביפולאר 2, שאני לא יודעת בדיוק מה זה אומר.

אבחנו את זה אחרי שחגגתי יומהולדת 18, אז התחילו לי התקפי מאניה מדליקים שבעזרתם הצלחתי ליצור חברויות בעבודה וגם גרמו לשני עובדים לנתק איתי קשר. אחד מהם חידש איתי קשר והיום הוא הידיד על תקן ה"אהבל" שלי

(קחו דוגמא: כיוונתי אותו איך להגיע לבית שלי לפני כמה זמן. אמרתי לו להמשיך ישר ישר ובכיכר לפנות שמאלה. הוא שאל אותי מאיזה כיוון של המדרכה לפנות שמאלה.)

(דוגמא נוספת: שאלתי אותו לגילו. כשענה לי "20", אמרתי לו- "אתה יודע שאתה יותר קטן ממני, נכון?" הוא יודע)

אז התחלתי לקחת מייצבי מצב רוח שאלה הכדורים היחידים שהשפיעו עליי אי פעם, ובעזרתם אני פחות קוקו.

ואם בבעיות עסקיננו, מוסיפות אותי המון המון אנורקסיות לפייסבוק, אני יודעת שהן אנורקסיות כי לרובן קוראים "אנה".

לא יודעת אם יצרתי רושם מוטעה, אבל, אני לא אנורקסית. היום מישהי שאלה אותי אם אני מכירה דיאטנית שנותנת BMI נמוך כמשקל יעד.

אז תנו לי לספר לכן משהו: כשאני הייתי אנורקסית, התחננתי לאמא שלי שתקח אותי לדיאטנית. מעולם לא רציתי לאבד את מחזורי או להגיע למשקל נמוך. איבדתי שליטה בדרך והאוכל והאובססיה הפחידו אותי. כל כך פחדתי להשמין שפשוט רזיתי.

מעולם לא צמתי. מעולם לא הייתי בבלוגים של אנורקסיות. מעולם לא היה לי טינספו

אני לא נשקלת ואני לא יודעת כמה אני שוקלת. אני יודעת שאני גוצה ויש לי אגן בומבסטי. אני האמפטי דמפטי.

ועוד משהו שיכול להסביר כמה דברים ואולי תפסיקו להגיד לי שהכל יעבור

יש לי הפרעת אישיות גבולית, או כמו שאתם חולי ההבחנות קוראים לזה: BPD

אני לא אצרף קישור כי זה מתסכל אותי הגדרות

ועוד משהו, תפסיקו לשאול איך אני מממנת את עצמי. קודם כל, אני בתור בנאדם שיורק אינפורמציה לכל עבר, לא נכנסת לארנקים של אחרים. לא נוח לי לדבר על כסף כי בילדותי זה ממש היה טאבו.

אמי העבירה אותי הזנחה (קרימינאלית) ובקושי הוציאה עליי שקל.

מצד שני, גם מין היה טאבו. גם כשהייתי בתולה היא קראה לי זונה. אני מניחה שמשהו נדפק אצלי בדרך כי אני בדרך המהירה להיות סקסולוגית. אבל אני שומרת את הפרח שלי לאחד

ולא עשיתי צבא. אני רוצה לעשות שירות לאומי ומתעקשת שזה יהיה במקום של אנשים קוקואים.

אז זה ייקח זמן.

יש לי עוד דברים מעניינים אבל נמאס לי

הלכתי לבלוע אקמול נוזלי כדי להרדם

ביי

(אני אוהבת את התמונה הזאת כי אני חסרת איפור לחלוטין ועדיין כשירה לצאת מהבית

תפסיקו להגיד לי להתאפר)

שנאתי אותו

הביאו לי גם פרחים

שונאת פרחים

ואז הביאו לי שרשרת. את זה דווקא אהבתי

אבל זה היה בצירוף של קרמים

לא ידעתי מה לעשות איתם

יש דברים שמחממים לי את הלב

שואל:"את רוצה שאני אביא לך שווארמה?" זה שובר אותי לשניים

מעדיפה שידאגו לי לשובע מאשר שיקנו לי דובי

דברים מובנים מאליו,

אוכל

דאגה

לקבל בלי לתת

זרים לי

לפני יומיים הלכתי לעשות עקירה של שיני בינה

שתיים מהן מרצוני (עושות לי בלאגן)

2000 שקל הסיפור עולה, אמא לא רוצה לשמוע על לעזור

הלכתי לשם לבד, עליתי במעלית לבד וצעדתי לבד והרגשתי שזאת כמו צעדת המוות

לא מעניין אותי השיניים, שיעקרו לי את הפה

לא מעניין אותי שווארמה, אני צריכה שיחזיקו לי את היד

העובדה היא, שהלכתי לשם לבד

לא פחדתי, אבל כל אחד שסיפרתי לו היה מבועת

והעובדה היא, שגם שהיו כאלה שרצו לבוא, הלכתי שם לבד

וזה מחורבן וזה זיפת

והשנה אני רוצה לקבל יד

זה לא כוס וזין

לא הבל וקין

זה לחם ויין

בלי קמח אין תורה

עם אהבה אין מורא

המורה שלי לנהיגה מזיל דמעה על האישה שהלכה

הגרושה שהתרוששה משפיותה

לא יצאה כבר 5 שנים שלמות,

מחדר מסובסד מלא בתהומות

אני מחזיקה בהגה המכונית,

כמו אשתו האבודה, מלאה בתהומות, מסובסדת בחלקי, חסרת הגיון יש קצת שיגעון

עם יד אחת על 2 ואחת על 10

אומרת-

"תתנחם בזה שהייתה לך אהבה"

ומוסיפה,

"זה נדיר. לא כולם אוהבים היום, כמו שאהבת את אשתך"

והוא מזיל דמעה על אהבה שאבדה

ואומר לי בהנחת רווחה:

"תודה."