*

אני: "סבתא יש לך לכלוך על החולצה באזור של הציצי"

סבתא נוגעת בפטמות בסיבוב ואומרת:

"ככה אני מחרמנת את סבא"

המשפחה שלי ואני השתתפנו בפסטיבל אוכל והיום היה היום האחרון, אבל פורסמנו בעיתון הכי נקרא בארץ יאיייי

ומושכת ומסובבת אותי לכל עבר

אני מנסה להשתלט ולעצור אותה

וברגע שאני רואה את האושר שלה

אני מתחילה לצחוק מאושר גם

תמיד ברגעים האלה

הייתי רוצה שאמא שלי הייתה קושרת אותי לרצועה

ומסוממת מאהבה

כשאני מושכת אותה אל תוך הבוץ

***

יש לי דמעות בעיניים

לא מבינים למה אני כל כך אוהבת את הכלבה שלי

אני נותנת לה מה שאמא לא נתנה לי

לפני כמה ימים היא הציקה לי ונתתי לה מכה בפנים

ואז לא הפסקתי לבכות כי חשבתי שהיא נעלבה. וגם ברגעים אלה ממש זולגות לי הדמעות

ואני כל הזמן לוחשת לה באוזן שאני אוהבת אותה

כדי שלא יהיו לה ספקות

וכמה כייף הרגע שבו היא מתרגשת

וכמה כייף שהיא רצה ומושכת

ולא כבויה כמוני

זה מוריד לי את הביטחון ואני חושבת על למחוק את כולם רק בגלל המצב הלא נעים שחושבים שאני כבר לא מעניינת ו"מוחקים" אותי.

אז עד אז אני מבקשת מהמנויים לא להוריד לי את הביטחון :-(  תודה (-:

צוייר בינואר- אני לא קוראת לזה ציור רציני כי זאת העתקה גרועה וזה צבוע גרוע והכל פה ממש גרוע ויש לי כאב ראש רק לחשוב על זה שאני לא יכולה לצייר כמו שצריך

אולי בלון או לב אבל לא יותר מזה...

בבקשה אל תמחקו אותי

הציור צולם בראש העין, הייתה לי לאבא ולאמא קוטג' משלנו, הם בנו בעצמם וגרתי שם 3 שנים עד שההורים שלי התגרשנו ואני ואמא שלי עברנו מהדירה העצומה לדירת 2 וחצי חדרים.

יחי הצניעות!

ארז היה החבר השני שלי

הוא אהב אותי אהבה גדולה שאני חושבת שעוד לא אהבו אותי ככה בקטע זוגי, אבל זה לצערי לא היה כל כך הדדי

אני זוכרת שלא יכולתי להתנשק איתו כי נגעלתי

לא הצלחנו לשכב כי התכווצתי, וגם כשכן זה כשהרגשתי חייבת כי הוא נתן לי סיפוק ואני לא הייתי יכולה להחזיר לו בחזרה.

מה שהוא לימד אותי אבל זה משמעות של חיבוק. בזמן האחרון אני שוכחת דברים שקרו לי בקשרים אחרים אבל אני זוכרת כמה הוא היה אסיר תודה על כל חיבוק. הוא היה הראשון שהצלחתי להירדם איתו, לפני זה לא יכולתי הירדם לא ליד הבנזוג הראשון, לא ליד חברה בכיתה א' ולא עד אותו השלב. אני זוכרת שהייתי מכריחה אותו לאכול דוריטוס חמוץ-חריף כדי שאוכל לנשנש ממנו והוא היה עושה כאילו הוא עומד להקיא וזה הרגיז אותי אבל לא הייתי יכולה להגיד כלום כי אז הוא היה מפסיק לדבר איתי. אמא שלו הייתה קונה לי דיאט קולה וזה גרם לי תחושה של חמימות.

החלק הכי טוב היה כשצבעו לנו את הבית, אמא שלו הסכימה לי לקחת את נוגה (הכלבה) אליהם הבייתה ל-3 ימים!!!!!!!!!!

ומוזר שרק עכשיו נזכרתי בזה כי זה פרח לי מהראש. אבל היה הייתה משוגעת ופחדתי שהיא תעשה לה משהו.

אבל היו עוד קטעים נחמדים. כשהייתי באה לשם הם היו מזמינים לי מוניות ואמא שלו הייתה משלמת, שזה מת"א לראשל"צ שזה די הרבה כסף שלא חסר לה, אבל זה עדיין ממש נדיב.

ארז היה קצת לא בסדר.

עם כל האהבה שהוא חש הוא הסב לי המון רע ביומיום

הכרנו בבה"ח גהה (היינו שם 9 חודשים במחלקה פתוחה. אני נכנסתי לשם ב-23 לנובמבר ויצאתי ב-31 לאוגוסט. הוא נכנס שבוע לפניי ויצא באותו היום) ויצא שרוב הזמן היינו ביחד.לקראת סוף השהות הוא היה מעדיף לבלות את זמנו בשינה ולעשות לי פרצוף חמוץ. הוא לא היה מגיע באיזהשהו שלב מסויים כמעט בכלל כי הוא לא היה יכול לקום. אני זוכרת שצרחתי לו בטלפון ובכיתי והתחננתי שיבוא כבר לעזאזל כי עומדים להעיף אותו והוא במצב לא טוב.

אני זוכרת עוד לפני שהיינו ביחד הוא התנהג אליי כמו מאנייק, ובצדק כי היה לי חבר. אבל הוא היה ממרר לי את החיים. הוא היה מדבר אליי כמו אל זבל.

אחרי שהיינו ביחד הוא היה מדבר אליי מגעיל בגהה. בכללי הוא היה פסיכי, הוא היה מאוד מסוכן שם. היו רעים שהייתי יושבת לידו ורועדת מפחד.

כשהייתי באה אליו הבייתה רציתי לקבור את עצמי מבושה, איך החבר שלי מתנהג לאמא שלו.

הוא היה צורח ומאיים עלייה, משפיל אותה ומעליב אותה. אם היא הייתה מציעה לו אוכל בזמן שלא מתאים לו הוא היה קם עומד מעלייה (הוא כמעט 1.90) תופס לה ביד ומאיים עלייה מה הוא יעשה לה אם היא לא תסתום את הפה שלה, "יא חתיכת פסיכית"

כל בוקר הייתי מתקשרת להעיר אותו, ובימים שהוא לא היה בא גם אני לא הייתי באה עד שכמעט העיפו גם אותי.

כשהייתי מגיעה לשם הוא היה נרדם על הספסל וניסיתי להעיר אותו ושיגיד לי בוקר טוב אבל הוא התעלם והמשיך לישון

הוא היה קנאי בצורה הכי נוראית שיש. כל טלפון שהיה לי הוא היה קם לראות מי זה. הוא היה מחטט לי באסמים, ומנסה להצליב "גרסאות" של סיפורים. יום אחד דיברתי עם סבא שלי על הסרט האחרון שהוא ראה, והוא קפץ ואמר ש"חשבתי שהסרט האחרון היה.." והוא לא דיבר איתי יומיים והפחיד אותי בגלל שחשב שהלכתי עם מישהו אחר. הוא גם פרץ לי לאימייל ביום שנפרדתי ממנו וראה שכתבתי משהו לחבר הראשון שלי. לא היה לי חברים והוא חזר מהצבא וביקשתי להיפגש והוא דחה אותי כמו מאנייק (ביום של הפרידה, זה לא פשוט). שלחתי לו (לקודם) הודעה שזה לא היה לעיניין שהוא לא הודיע לי בסוף אפילו אם זה לא ילך. כמה עלבונות אני קיבלתי, הוא סיפר את זה לאמא שלו

והיא המטירה עליי קללות וקונספירציות לא מהעולם הזה. היא דרשה ממני דברים שהיא הביאה לי חצי שנה לפני, קראה לי (לא מול הפנים) "זונה", "שרמוטה", "ידעתי שהיא כזאת! ראיתי עליה!" וכלה ב-"היא עשתה בך כשפים". מרוקאית אסלית אמיתית !!!!!!!!

יום אחד הוא דרש ממני את הפרטיות שלי, במלוא מובן המילה. אחרי שהוא קלט הוא בכה לי בטלפון שהוא פסיכי

רוב הזמן עם ארז היה ללכת על קליפות ביצים. פחדתי מהתגובות שלו כל הזמן, והוא היה הדבר היחיד שהיה לי. הדבר הכי נורא שכן הייתי בקשר עם החבר הראשון והייתי צריכה להסתיר ממנו דרכים לראות זאת. הוא לא השאיר לי ברירה, הרגשתי שהוא מתעלל בי.

היום אני רואה שזאת היה בחירה גרועה, לא בגלל המעשה אלא בגלל שברחתי לבנאדם הלא נכון והלוואי והייתי יכולה לחתוך את זה כמה שיותר מהר.

נפרדתי ממנו לאחר שעשיתי משהו שלא הייתי יכולה לעמוד בו, וקצת אחרי ועד היום יש נתק מוחלט. הוא חסם אותי בכל מקום אפשרי ולא שמעתי ממנו יותר. אני כל כך פוחדת ממנו, פחד תהומי שקשה לי להסביר אותו.

אם אני אראה אותו ברחוב אני יודעת שאני אכנס לחרדות למשך כמה ימים ולא אפסיק לבכות. אני לא אהיה עצובה כי הוא לא שלי יותר, אלא כי אני פוחדת. לא יודעת ממה. הוא לא הרביץ בי ולא התעלל בי פיזית. נפשית אולי

אני מאחלת לו באמת שיהיה לו טוב, הוא יוכל להצליח בחייו כי יש לו מוח פנומנאלי.

אבל אני יודעת, לפחות בזמן הקרוב, שהוא לא יהיה מאושר.

אני לא שמה לב לזה אבל כשהייתי ממש קטנה לא הבנתי למה

יום אחד שאלתי אותו: "סבא, למה אתה עושה תנועות?"

הוא חשב ענה,

"כי אני מתגעגע אלייך"

לאחר מכן הלכתי לשירותים לחשוב על זה

ואז באתי אליו ואמרתי לו

"אבל סבא, איך אתה יכול להתגעגע אליי אם אני לידך?"

אני אוהבת את סבא שלי

אני: "אל תדאג, אין לי קקי"

עוד כ-3 חודשים יש לי יומהולדת 18. כמה דברים שהייתי שמחה לקבל אם הייתם יכולים להעניק לי:

אבל זה לא לגמרי נכון כי יש אומנות אחרת שאני מתעסקת בה המון ונותנת לי כח (והמון קלוריות) שזה אפייה.

כר חצי שנה שאני עוסקת בתחום באופן פרטני ומאוד לא מקצועי: אין לי משקל בבית ולא כוס מדידה, אין לי מערבל, אין לי פומפייה נורמאלית, לא סכינים של מטבח, לא ניילון נצמד ולאחרונה התחדשתי בנייר אפייה

תחום המטבח מאוד מרגיע אותי,

אני עובדת במסעדת ליליות במרכז ת"א, מסעדת שף כשרה (לצערי), שגולת הכותרת היא השיתוף עם עמותת "עלם". כל שנה לוקחים 15 סיכוניים ונותנים להם מקצוע.

אתמול הטבחית תפסה אותי לשיחה בצד ואמרה לי דברים שכמעט וגרמו לי לדמוע. "כבר הרבה זמן לא היה פה נער או נערה שעבדו כמוך". יש!!!!!

אבל בלי קשר למטבח מה שבאמת עוזר לי זה האפייה בבית. אני מנסה מתכונים חדשים כל הזמן ובעיקר מהאינטרנט, גם כשזה סיכון יש שם את הכי הרבה אופים עם נשמה, ולא כמו אהרוני מפגיזים בחומרים לא מהעולם הזה.

כשאני מרגישה על הפנים כמו אתמול אני אוספת את עצמי למכולת ומארגנת מצרכים. אתמול היה מאוחר אז אספתי את דודתי לסופר הקרוב (אף מילה על פינוק!) וקניתי מצרכים לאלפחורס.

פעם ראשונה שאני מכינה את העוגיות האלה והייתי בטוחה שייצא על הפנים אבל יצא על הפנינים.

אני כ"כ מבסוטה מעצמי שאני אפרסם פה תמונה:

תודה רבה לבלוג של חייה אילון דר על המתכון

מה אתם אומרים על האומנות שלי?

נכון שהיא אומנותית ומוצלחת?

נכון שגם אפייה זה אומנות?

נכון שאני תותחית שהצלחתי ככה פעם ראשונה?