*

אחרי 2 תגובות שכתבו לי שזה היה יכול להיות מקסים אם זה היה קורה שאלתי את עצמי "למה לא בעצם???"

שלחתי את הפוסט למומלצים וקיבלתי הרבה תגובות, חלק מהאנשים אמרו שזה יהיה טריגר וחלק אמרו שזה רעיון נפלא

יש כאן בנות שמצאו את הנחמה שלהן בבלוגריות כמוהן אבל אחרי הכל מילים על מסך לא יוכלו לעזור ברגעים שבהן צריך להתמודד בסיטואציות מהחיים.

אני מאמינה שבנות שעוברות חוויה דומה יוכלו לנחם הרבה יותר במבט מאשר במילים בן אדם שלא עבר חוויה דומה.

אני גם מאמינה שזה יכול לתרום המון, לא מדובר במפגש חברתי שבו צריך להוכיח מי אתה, אפילו לשתוק זה המון, העיקר הנוכחות.

אני גרה בבית לבד שיהיה מספיק מרווח, עם מטבח וחדרים אם מישהי תצטרך פרטיות.

אם אתן מרגישות סקפטיות אתן מוזמנות לדבר איתי שיחת וידאו צ'ט אפילו חד צדדית.

גם אם יש ספקות אשמח מאוד אם תפנו אליי באימייל או במסנג'ר:

ועוד תמונה קטנה מהסלון:

המפגש יתקיים בכל אופן, אפילו רק עם שתי בנות

להחזיק את הידיים במעגל ולהגיד להן,

"זה בסדר, זה לא יעבור לעולם, זה יתמתן"

ושכל אחת תבכה ותגיד מה היא לא אוהבת. וכמה היא אכלה. ומה היא מרגישה

ואף אחת לא תגיד לה כלום

וכולם יחזיקו ידיים חזק

וכולן ידעו לא לומר ש"זה יעבור", או "תנסי להפסיק", או "תשלטי בעצמך"

כי כולן יודעות שזה לא נשלט

ושאי אפשר להפסיק

ושזה יכול רק להתמתן.

וכולן יצחקו על הפעם שלקחו את הלקסעדין המשלשל וכמה פעמים הן היו בשירותים,

וכולן יספרו על היום שהן איבדו את העשתונות כי לא שלטו בעצמן

וכמה היה קשה להירדם כי קרקרה הבטן.

ואף אחת לא תעודד את השנייה להמשיך, ואף אחת לא תעודד את השנייה להפסיק,

כי כולן יודעות שזה לטחון מים.

וכל אחת תחזיק לזאתי שלידה חזק את היד כשהיא תבכה, ותסתכל עליה ותשמח קצת בלב שהיא לא לבד

וגם אם היא כבר לא שם, וגם אם זה אצלה התמתן היא תבין

והיא תחזיק לה חזק את היד ולא תגיד לה כלום, לא תעודד ולא תייעץ

כי מילים כמו חול, וקשה קצת לאכול.

ואז כולנו נשתה דיאט קולה ונחמם פופקורן דל קלוריות ונצחק על אנורקסיות

ונגיד אחת לשנייה: "בוא'נה, אם הייתי גבר הייתי מזיינת אותך"

וזהו

אישה אחת שאלה אותי אם אני מתכוונת לקנות את הג'ינס הראשון שמדדתי. אמרתי לה לא והיא באה אחרי אל התא.

היא שאלה אותי איזה מידה המכנס, אמרתי לה 29. היא בחנה את הגוף שלי ואמרה לי:

"מדהים. לך ולבת שלי יש את אותה בעיה!"

הייתי בשוק.

"לשתיכן יש מותן צרה בטירוף ותחת גדול. זאת ממש בעיה!!!"

לא ידעתי אם לתת לה סטירה או לזרום איתה. היא אמרה שאני כפילת גוף של הבת שלה. היא עוררה בי את שבבי האנורקסיסם שנטמעו בי וידעתי שאני חייבת לראות את הבחורה הזאת, לדעת בדיוק סוף סוף, מהצד, איך אני נראית.

הלכנו ביחד אל התא שלה כי אמא שלה רצתה לחלוק איתה את הפלא, כמובן, והייתי בלחץ של החיים שלי

היא פתחה את הדלת והייתה בתחתונים ואני כמעט התחלתי לבכות.

היא מדדה את אותם הג'ינס ב28 והם ישבו עליה יחסית בסדר. אני לא חושבת שעד אותו רגע הבנתי עד כמה באמת הרגליים שלי איומות וממוטיות ומאחר שגם אני וגם הבחורה הערומה למחצה היינו באותו הג'ינס עם הבטן בחוץ לא היה מקום לתירוצים.

אז אני ככה מרגישה עכשיו פרה ואכלתי לי נקניקיות בקר שמנות עם טונה חומוס אבל כמו שאני מנסה לנחם את עצמי תמיד בקשר לגוף שלי: יש לי גוף של שנות ה90. ההווה לא מוכן אליי עדיין. עד שאגבה 15 ס"מ כדי להיות בגובה נוראמלי או שאהיה מידה 24 בג'ינס כנראה יתהפך העולם פעמיים.

אבל דבר אחד היה טוב ב"כפילה" שלי עם הג'ינס: היא סקסית בטירוף. היא סקסית ויש לנו טעם דומה של ה90'ס. 

ואם היא יכולה להיות סקסית עם הג'ינס הזה אז גם אני.

כי אולי היא חצי מידה פחות, אבל לי יש תסרוקת מגניבה. והמותן שלי צרה יותר.

ביי

ואני גם לא מרגישה רע להגיד את זה, אני גם בת, גם את עצמי אני לא סובלת.

לכל מקום שאי פעם הלכתי נתקלתי בעשרות נשים ועם כל אחת ללא יוצא דופן הרגשתי מוזנחת ועוף מוזר.

אני לא יכולה לסבול את הפלרטטנות היתרה הזאת, את ההתרגשות מכל פיפס של בחור נאה.

לא יכולה עם ההתחסדות המינית הזאת, או שאם אין התחסדות יש רצון אז להיות ניו אייג'ית כזאת ולהזדיין בכוח עם כל מה שאמא שלכן תחטוף התקף לב אם תבואו איתו הבייתה.

דוחה אותי להכנס לפייסבוק ולראות את התמונות חצי פרופיל חצי פורטרט שאפילו לי עושה לאף היהודי שלי נפלאות.

התגובות המתוקות שאתן שולחות אחת לשנייה בפייסבוק בשביל הפרהסייה, להוציא את האייפון בכל תא שירותים שיש.

נמאס לי מהאופנה של לצאת נגד ההפרעות אכילה או להתחיל "להתגאות" במה שיש, הרי גם מי שאומרת שלא אכפת לה איך היא נראית, אכפת לה מעצם העובדה שלא אכפת לה מזה שהיא שמנה, ובתור אנורקסית לשעבר אני הראשונה שתוביל את המאבק נגד הפרעות האכילה אלמלא הן היו כבר מגפה שאולי ואני מקווה תעבור עם הזמן.

מתסכל אותי להראות כמוזנחת בעיני אחרות כי אני לא יודעת לאיפה דוחפים מסקרה ולאן רימייל שייך (רימל?)

אני לא סובלת את הרשימה הקטנה בצידי הבלוג של מה אני אוהבת ומה אני שונאת ומי אני וכמה אני משוגעעעעעעעתתתתתתתתת ומצחיקההההההה

אני יכולה להקיא מהתבטאויות של בנות עד כמה הן מטורפות ומשוגעות ו"יואו הצטלמתי עם חזייה אני כזאת פסיכיייית". טוב כפרה, נראה אותך יום אחד לוקחת ממני ומהקרובים אליי קצת מהנפש הרדומה שלנו תמצאי את עצמך תלוייה מעזריאלי

ואני גם לא מרגישה רע להגיד את זה, אני גם בת, גם את עצמי אני לא סובלת.

לכל מקום שאי פעם הלכתי נתקלתי בעשרות נשים ועם כל אחת ללא יוצא דופן הרגשתי מוזנחת ועוף מוזר.

אני לא יכולה לסבול את הפלרטטנות היתרה הזאת, את ההתרגשות מכל פיפס של בחור נאה.

לא יכולה עם ההתחסדות המינית הזאת, או שאם אין התחסדות יש רצון אז להיות ניו אייג'ית כזאת ולהזדיין בכוח עם כל מה שאמא שלכן תחטוף התקף לב אם תבואו איתו הבייתה.

דוחה אותי להכנס לפייסבוק ולראות את התמונות חצי פרופיל חצי פורטרט שאפילו לי עושה לאף היהודי שלי נפלאות.

התגובות המתוקות שאתן שולחות אחת לשנייה בפייסבוק בשביל הפרהסייה, להוציא את האייפון בכל תא שירותים שיש.

נמאס לי מהאופנה של לצאת נגד ההפרעות אכילה או להתחיל "להתגאות" במה שיש, הרי גם מי שאומרת שלא אכפת לה איך היא נראית, אכפת לה מעצם העובדה שלא אכפת לה מזה שהיא שמנה, ובתור אנורקסית לשעבר אני הראשונה שתוביל את המאבק נגד הפרעות האכילה אלמלא הן היו כבר מגפה שאולי ואני מקווה תעבור עם הזמן.

מתסכל אותי להראות כמוזנחת בעיני אחרות כי אני לא יודעת לאיפה דוחפים מסקרה ולאן רימייל שייך (רימל?)

אני לא סובלת את הרשימה הקטנה בצידי הבלוג של מה אני אוהבת ומה אני שונאת ומי אני וכמה אני משוגעעעעעעעתתתתתתתתת ומצחיקההההההה

אני יכולה להקיא מהתבטאויות של בנות עד כמה הן מטורפות ומשוגעות ו"יואו הצטלמתי עם חזייה אני כזאת פסיכיייית". טוב כפרה, נראה אותך יום אחד לוקחת ממני ומהקרובים אליי קצת מהנפש הרדומה שלנו תמצאי את עצמך תלוייה מעזריאלי

אני לסירוגין נעה בין בכי-חוסר תיאבון-שלשלת-שינה וכל הזמן הזה מתגלגל לי בראש לא זה שיש לי שגרת חיים של חולה בהוספיס אלא מה יהיה עם נוגה.

היום כיוונתי שעון ל-10 כי חשבתי לעצמי שאין מצב שבעוד יום שמש אני קמה בין 2 ל-3.

ומשעה 10 הנודניק פעל נון-סטופ עד שעה 12

אז הורדתי את החיים שלי לקקה ופגשתי את הראש ועד בית השכנה השדופה יונה, לעוד נאום על תשלום ועד הבית.

ניסיתי להצדיק את עצמי שעוד לא סוף החודש, ואוציא לה כסף. היא טענה שאני היחידה שלא שילמה.

רציתי לצרוח עליה ולשאול אותה, סטטיסטית, כמה שכנים פה שהם מתחת לגיל 20? אה... ומגיל 25? אה... ומגיל 30?

ושהדלת שלי עשוייה מקרטון וששמעתי אותה אתמול צורחת על השכנים ממול שישלמו כי הם לא מבינים עברית.

אנשים חושבים שאם הם יצרחו לאנשים שלא מבינים עברית את מה שהם רוצים להגיד הם פתאום יקלטו, וזה קצת כמו ללחוץ כמה פעמים על הכפתור

במעלית. ד"א, אנחנו 6 דירות בכללללללללל הביניין.

אז כל יום אני מטאטאה את הבית ועושה הרבה כביסה, אבל שכחתי איך עושים כביסה אז סובבתי את הכפתור 5 פעמים תוך כדי. הבגדים יצאו בסדר אבל לבגדים לא היה שום ריח, כמעט כמוני. אף פעם אף אחד לא אמר לי משהו על הריח שלי. לא אמרו לי שיש לי ריח טוב בגוף, לא בשיער, לא בצוואר... לא בכושל......

אז אמרתי, טוב נו נעשה עוד סבב של כביסה אחרת ניפול על הספה לעוד 4 שעות של שינה מחורבנת עם חלומות ריאליים יותר מידי ואירוטיים יתר על המידה.

וכל הנושא הזה של סקס ויוצאיו מטריד אותי מאוד, כי תמיד זה נורא עיניין אותי והעסיק אותי ואהבתי את זה אבל כבר כמה חודשים אני כמו אקליפטוס בביצה. ואני חושבת לעצמי, האם גם גבר יכול ככה להחזיק?

ובעיקרון יום עובר ועוד יום עובר ואני מטאטאה את הבית ואוכלת טונה של סלמי, אוכלת הרבה יותר מידי ממתקים ובעקרון כל מה שאני עושה הוא יותר מידי. לפחות נאמר לי שמרשמלו לא כזה משמין.

האם אי פעם ייצא לי להכיר מישהו שאוהב ויאהב אותי ויהיה ממש חתיך ולא יהיה דפוק בשכל יותר מידי? או שיהיה חתיך ובריא בנפשו ושיוכל להכיל את הקוקואיסטיות שלי? או שנידונתי לחיים חסרי אהבה בריאה?

כשנכנסתי לגהה דודה שלי הביאה לי שני ספרים- אחד של ד"ר סוס "אם יוצאים מגלים עולמות נפלאים" או משהו ואת "ציפור הנפש"

היא אמרה שהיא רצתה לחכות שאשתחרר משם כדי שאצא לדרך בתור בן אדם בריא חדש וחזק.

לאחר 9 חודשים, שיחררו אותי בטענה שהמקום לא מתאים לי ואין לי מה לעשות שם.

נכנסתי לפרוייקט בשם "ליליות" שהוא מטבח שמכשירים שם נערים בסיכון ומקנים להם מקצוע. אמרו לי, מתחילים במטבח הכנות, דברים פשוטים, לקלף ולחתוך. מתחילים ב-3 משמרות ואחרי חודש-חודשיים עולים ליותר. עם הזמן עולים למטבח ומתקדמים בשלבים בבישול.

לאחר שנה וחודש, אמרו לי לעזוב בטענה שאני לא מתקדמת לשום מקום ומבחינתם מיציתי, אני על 3 משמרות כבר יותר משנה ובמטבח הכנות. אני תקדים של הפרוייקט במשך 11 שנים שהוא קיים.

אמרו לי שאני צריכה למצוא עבודה דחוף כי אז אני אשקע. אמרתי שהם צודקים לגמרי.

אחרי פחות משבוע התחלתי לעבוד באולם אירועים קטנטן עם עוד טבח אחד במטבח. אחרי יומיים טסתי משם לאחר ששלח לי רמזים שגרמו לי לבחילות וסחרחורות במטבח.

חזרתי הבייתה מיואשת.

סבתא אמרה לי, שיר. אל תפסלי. אני עשיתי את זה, וגם סבא עשה את זה. אני רוצה להזמין לך מישהי שתבוא אלייך הבייתה ותעשה משהו שכל מה שיש לך בראש יעבור. עשו לי את זה והבראתי. אז האישה באה אליי הבייתה וביקשה ממני לקרוא פרק מתהילים ליום שני. ביקשה חתיכת לחם וקערה עם מיים וטפטפה עופרת על הקערה מעל הראש שלי, כל התהליך צחקתי כמובן. ביקשה ממני לישון עם העופרת מתחת לכרית שלושה לילות.

מחר אני הולכת לאיכילוב לנסות להכנס ל"מעון יום". כבר ציינתי שאני מרגישה נורא עם זה שאני מתביישת בעצמי.

ניסיתי לחשוב מה החלק הכי נורא בכל הסיפור והבנתי שבכל פעם שאני מפסידה לתהומות שלי שני משפחתי בונים לעצמם אחת משלהם.

אני לא חושבת שסיפרתי את זה למישהו חוץ מלאמא שלי ולסבא שלי.

העונש הכי גדול של בנאדם שנחשב לחולה הוא שיתחיל לרחם על עצמו.

אני רואה אנשים שבמצב שלי או אפילו פחות דחוף (אין השוואות בכאב) שהדבר העיקרי שמפריע להם הוא למה דווקא להם, השוואות על המצב שלהם עם אחרים והזכרות בלתי פוסקות לכמה שהם סובלים.

נכנסתי למקלחת, כרגיל מלאת מחשבות, וחשבתי על הספר שדודה שלי הביאה לי וכמה היא הייתה בטוחה שאני אצא משם בריאה.

היום היא קודחת לי שאעבור לקיבוץ שלה ואקבל טיפול ספק אלטרנטיבי ואעבוד איתה במטבח. אתמול הלכתי לעבוד איתה במטבח והיה נהדר, תיקתקתי עבודה כמו שעון ועשיתי אותה טוב, כבר שחכתי כמה אני טובה בעבודה עם הידיים וכמה כייף זה להיות יעילה.

כמובן שאשאר בתל אביב הרי ואין לי שם אף אחד חוץ ממנה, ולה בעצמה כבר יש 3 בנות קטנות.

מחר אני לא הולכת לאיכילוב כדי להבריא, אלא כדי לנער את עצמי מפה

בתיאוריה הייתה לי תמונה אחרת של בית אבל עד שיהיו לי את האמצעים אוכל להסתפק בזה:

הכניסה לבית- מטבח, המשטח עבודה /שולחן זה פרוייקט שלי שעבדתי איתו עם סבא, הלכנו לנגר נתנו לו מידות וצבע והרי לנו שולחן. כיסאות קניתי מאיקאה, גם את המדפים. מכונת פסטה ושאר עזרים למטבח השקעות לטווח ארוך נגיד

על המקרר: קולאז' של חנן וציור פנים שלי

מהמטבח מבט ישיר לסלון. לו הצלחתי לצלם תמונה יותר טובה שתראה כמה המשטח הזה באמת מגניב

שירותים הכי חמודים בארץ עם אמבטיה ויש וילון עם פרחים ושטיחון עם פרחים ופרחים מסבון מעל האסלה ופח ומנקה קקה עם פרחים אבל לא רואים פה כלום

ככה נראה בכניסה לסלון עכשיו אני רואה כמה זה באמת נראה מבולגן אז סלחו לי... הקיר הזה מתסכל אותי מאוד ואני מתכננת לתלות לצד התמונה הזאת עוד תמונה של אותו צייר שיש לי בחדר

קצת יותר לבפנים- המרפסת כביסה יעני וכיסאות פנטרי שאני שמה עליהם בגדים אבל לצורך הצילום סתם שמתי שם זבל. הכיסא נוח קניתי באיקאה וזה הכרית האחרונה מהדגם הזה וכייף לי 

מתחת לרובי יש את המיטה של נוגה- חלום...

תראו איזה תמונה יפההההההההההההההההההה

לא יצא לי לצלם עוד את המראה הזאת

את החדר שלי לא צילמתי כמובן כי אני לא רוצה להתמודד עם איך שהוא נראה. יש יגידו שגם שלהם נראה נורא אבל שלי באמת מראה שמשהו לא בסדר. כל כך לא בסדר שאני ישנה בסלון (בגלל זה יש שם שמיכה)

מישהו רוצה לעזור לי לעשות ספונג'ה?

אחרי חיטוט קצר כל כך התרגשתי מהבגרות שהייתה לי אז, מהפרטים הקטנים כמו מסמרים על ספסל או שלטים של חסכון במים עם שגיאות כתיב מתחת לכיור, שרציתי לתפוס את עצמי לשיחה קצרה.

פעם הייתי גאון אבל היום אני פיתה

נ.ב, סליחה על האיכות אבל לא לכולנו יש כסף לפלאפון שעולה 3000 פאקינג שקל  העדפתי לקנות מחשב נייד וטוב 

הסלסלה עם האטבי כביסה שיש לי עד היום בבית:

הילד הדתי הקטן והשובב שהסתובב עם הכסא שלו:

הילדה שקשה לה לעזוב את אמא שלה לטובת המקום החדש (מוכר למישהו?):

אחי נולד באותם הימים כנראה- אישה בבית יולדות, מניקה את התינוק שלה:

האינפוזיה לא ברורה מאליו בציור של ילדה בת 8!!!

בנדוד של אמא ודודה שלי שביקשו שאצייר אותם בחיי- למישהו עוד היה את הבובת כלב הזאת?:

במקלחת- עם מחזיקי מברשות שיניים ובקבוק של "פינוק":

והכי חשוב ועם שגיאות כתיב- "לא חסכת? תתבייש לך!": 

ויש אפילו את העיגול הקטן שמנקז את המים.

זה רק אני או שזה מדהים להכנס לפרטים הקטנים???

ניסיתי לתרץ בכך שזאת רק שמש ובחוץ קר וזאת שמש בכאילו אבל כשהורדתי את נוגה עבר בי גל חום מדהים מהקודקוד לידיים.

איזה בזבוז זה יום כזה מדהים, וגם אם קריר, אפשר לשבת בבית קפה עם חלון עצום וחצי לעצום את העיניים כי השמש מסנוורת.

תמיד אומרים כשחם רוצים קר וכשקר רוצים חם. אצלי זה לא נכון. אני כל כך מאמצת את הטוב ואת הרע שיש בכל דבר עד תום שאני מכירה את ההשפעה שלו עליי מא' עד ת'

שום דבר בחורף הזה לא היה טוב. לא היה לי עם מי להתכרבל ולא שתיתי שוקו מתחת לשמיכה. אף פעם לא עשיתי את זה.

השעות המוקדמות של החשיכה והקור הזה שבחיים לא היה כמותו מאז שאני זוכרת את עצמי

אז עכשיו יש שמש מדהימה בחוץ והחלום קצת פתוח ואני עם ידיים קרות ושרוולים מופשלים, לא כי קר לי אלא כי הידיים שלי קרות מטבען.

ואני חושבת לעצמי איזה טמטום זה לקום בשעה כזאת ביום מדהים כזה

ואיזה טמטום זה להיות כל כך הרבה בבית

ואיזה טמטום זה שהכנסתי את עצמי לתהום שידעתי שאני עלולה להבלע לתוכה, נכות פסיכולוגית כזאת כמו מעגל אש מסביב לבית שלי שמונע ממני לצאת. אני יוצאת פה ושם לקפה, כמובן. אבל אני כולי בחרדות לחזור לכאן לבית שלי. והוא חמוד מאוד וחמים אבל הזנחתי אותו עם הנכות הדבילית שלי, הוא מלוכלך ומבולגן ואני מרגישה חסרת אונים. אני רוצה לצעוק תעזרו לי תנקו איתי את הבית תכריחו אותי לקום אל תתנו לי להרדם אני נרדמת תעירו אותי, זרקו אותי למקלחת שימו לי שם שרפרף שאהיה שם לנצח תנו לי ארוחה עם ירקות תורידו איתי את נוגה רק תעזרו לי לקום מפה

סביר להניח שעוד 20 דקות אני אפול שוב

אני פוחדת שהשמש הזאת תיגמר וזה רק עניין של שעתיים בערך ובום היא נעלמת לי שוב 

היום קמתי לצלצול הטלפון של העובדת הסוציאלית מהעבודה הקודמת שלי ב-3 בצהריים אחרי שנרדמתי רק ב-8 בבוקר וממש לא מבחירה.

אחרי כמה דקות שיחה הבנתי שאין טעם להתפנק ולפעמים צריך לאכול את החרא שהוא הברירת מחדל.

אז ככה, יש מקום שמוצא עבודות לאנשים טמבלים כמוני שלא יכולים לעבוד יותר מ-3 פעמים בשבוע.

חלק מזה זה מסעדות (הייתי שם, לא תודה), טלמרקטינג (אני לא מחזירה לסבא שלי טלפונים זה לא בא בחשבון) וקופאית בסופר.

אז נכון שכשהייתי קטנה הסתכלתי בקנאה על הקופאית בסופר כי היא הייתה בממלכה שלה מעבירה מוצרים עם הפרצוף תחת ויושבת בנוח על הכסא,

אבל אני ממש מתביישת בעצמי. באמת שיר? קופאית בסופר? אחרי שנה של עבודה במטבח של מסעדת גורמה?

הייתי יותר אופטימית אם זה היה בסופר כמו טיב טעם אבל לאאא.... AM:PM.

פעם אחת קניתי באמפיאם ופחדתי על החיים שלי מהאנשים שחיכו בחוץ, אז ביקשתי כמה שיותר רחוק מהבית.

מה שטוב בניגוד לסופרים הגדולים הוא שלא אצטרך להתעסק עם יותר מידי חישובים וכספים. מעניין אם אהיה מהאנשים שמקללים את אלה שמשלמים ב-200 על בקבוק קולה. אינעל העולם.

מה שיותר גרוע מזה שאני מחפשת עבודה שם או יותר נכון נעניתי להצעה ושם דבר לא בטוח, זה שאני מתביישת בזה.

מעולם לא התביישתי במה שיש לי ולאן אני הולכת. היום אני משפילה את הראש לריצפה ואומרת בטון מתנצל למה אני פה ולמה אני שם.

ושאלות נופלות עליי כמו קטיושות- מה עם צבא? מה עם שירות לאומי? מה עם עבודה? את מחפשת? למה את לא מחפשת? מאיפה יש לך כסף לדירה?

ואם פעם עניתי היום אני אומרת שלא מדברים על זה. טאבו. ששש

אני חושבת על זה איך אומר לגבר שאני קופאית בסופר בגיל 19 ומרוויחה כמו חייל ב"כפולה" (שנון)

או איפה הייתי ומה עשיתי, ולמה אלך לשירות לאומי של "סיכוניות" ולמה אני נחשבת "בסיכון"

ואיך אני אשכנע שהכל אצלי בסדר, אני רק מאוד עצובה.

איך אני אשכנע את אותו הבחור, או אותם האנשים שארצה בקרבתם שאני בסדר, קוקו בדיוק כמו שאר הבנות רק שכל פיפס חרב עולמי?

זה חמוד זה

אמרתי לו לא, אבל אני יכולה לברר לך אם אתה רוצה.

"איך אנשים משיגים את זה בכלל?" הוא תהה. "פשוט הולכים ברחוב ומבקשים?"

אמרתי לו, לא, זה קשרים, מאחד לשני. אני יכולה לשאול את דודה שלי אם אתה רוצה היא ובעלה מעשנים מדי פעם.

"באמת?" הוא שאל בעיניין. "בטוח יש בתל אביב. בטח בפלורנטין, צריך ללכת שם ולבדוק בטח מוכרים שם."

אמרתי לו שלא מוכרים את זה ככה ברחוב, שזה לא חוקי וצריך בכל זאת לדעת עם מי לדבר.

"אז מה, את אומרת שלא ימכרו לי חפיסה?"

"איזה חפיסה?" שאלתי "אלול, זה לא סיגריות. אתה צריך לגלגל את זה בעצמך."

הוא הסתכל עליי במבט חסר אונים.

"אבל אני לא יודע לגלגל. איך מגלגלים בכלל?"

"אני לא יודעת" עניתי. "זאת פרוצדורה שלמה אתה צריך להתאמן"

"ואם אני אבקש מהבחור שאני קונה ממנו שיגלגל לי, זה אפשרי?"

"לא אלול." נאנחתי. "אתה לא יכול לבקש ממנו שיגלגל לך זה לא משהו שעושים בסבבה ברחוב וזה מגוחך."

"אני אבקש ממנו אז 20 סיגריות" הוא הפציר.

"זה יעלה לך לפחות 500 שקל."

"נו מעולה," אמר, "את באה לפלורנטין?"

ואז אמא שלי חטפה קריזה והלכנו לאייס לקנות מיקסר ידני ב-70 שקל.

אני כמובן קניתי פח כי אני ממש חייבת פח שיכיל יותר קיבולת של זבל כי שלי כבר מלא עד גדותיו ואין לי כוח להחליף אותו.

ויש לי מלאאא כסף כי אני לא עובדת כמעט חודש והחוסר בשמש הוציא לי את כל הויטמין D מהגוף ובלי צחוק חברים, אני באמת בדיכאון נורא באמת שכן ואני עלולה להשמע צינית כל הזמן אבל לא פעם אני בוכה כל חצי שעה.

אני מתגעגעת מאוד לעבודה הקודמת שלי אך איני יכולה לחזור.

אני נזכרת בטבחית שעבדתי איתה ואוטומטית בוכה.

גיליתי מה מרגיע אותי בזמן האחרון, אחרי שהאפייה כבר לא עושה את מה שעשתה פעם וכעת היא נטל, אני מוצאת את התרפיה בהרכבה של דברים.

גיליתי זאת בהרכבת 3 כיסאות הבר שקניתי, לאחר מכן בכורסא שקניתי ולבסוף בבית בובות שהביאו לי שהוכיח שאני לא צריכה להוציא 500 שקל בשביל שעתיים של הסחת דעת.

בשביל זה קניתי לפטופ שיוריד לי סרטים.

ונסיים עם וודי: