לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

*


This new century keeps bringing you down

Avatarכינוי:  שין גימל

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2014

סגירת ישרא


אני בנאדם שלא קולט דברים. אם תגידו לי שסוף העולם שבוע הבא אני לא אקלוט. אני בנאדם שמדחיק. גם כשהייתי בבית חולים על ערש דווי לא הבנתי מה הביג-דיל.
גם כשישרא בסגירה ממשית אני לא ממש מתרגשת, וזה לא שישרא לא חשוב לי, להיפך. ישרא הוא באמת ובתמים חצי מהחיים שלי. רק אם הייתם יודעים איך השפיעה עליי בחיים ההכרות פה עם האנשים לא הייתם מאמינים.
האהבה הראשונה שלי הייתה דרך ישרא בלוג בגיל 13, שעוד זייפתי שאני בת 16 והיה לי בלוג אחר.
החבר השלישי שלי היה דרך הבלוג הזה, החבר הכי טוב שלי, החברות היחידות שהיו לי (ולא בנים) דרך הבלוג הזה. פרוייקט "חמניות" שנתן לי המון דרך הבלוג הזה, שירים, ציורים, קטעים הכל בבלוג הזה. ההשתתפות שלי בכנס נגד אובדנות ביום רביעי- דרך הבלוג הזה.

כשהייתי בגיל 13 ופתחתי את הבלוג הקודם הייתי ילדה נורא בודדה בלי חברים. הכתיבה בבלוג נתנה לי אשלייה של חיי חברה ושל תעסוקה שנורא אהבתי, הייתי כותבת והייתי כותבת מצחיק. הבלוג ההוא ליווה אותי דרך האהבה הראשונה שלי ודרך האנורקסיה שקצת כואב לקרוא שם על ביקור אצל דיאטנית פעם אחת ואחרי כמה חודשים על כמה שכואבת לי הבטן מרעב.
הבלוג ההוא לא נתן לי רק תעסוקה, הוא נתן לי חיים. הוא נתן לי אהבה שהכרתי דרך הכתיבה וזאת הייתה האהבה הראשונה שלי, אחרי שבכיתי לדודה שאף אחד לא יאהב אותי למרות שהייתי עוד פיצית.
הידיעה שיש לך לאן לחזור וגם ההכרות עם בלוגרים אחרים, גם אם לא הכרות עמוקה, ממלאה את החסר. הקריאה אצל אחרים מרגישה קצת כמו ישיבה בבית קפה על שיחה עמוקה.

ההכרות העמוקה עם בלוגרים שקוראים אותך במיוחד כשיש לך בלוג חושפני, והחברות איתם מאוחר יותר זאת הרמה הכי עמוקה של הכרות וחברות מכיוון שהבנאדם שאיתו אתם בקשר לא חבר שלכם למרות הבעיות שלכם, אלא בנוסף. פה אין מחסומים ויש פה איזו שותפות גורל שגורמת לבעיות של כולנו להראות כמו משהו משותף ולא מרתיע כמו בחוץ. אנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים וזה בסדר.

כשפתחתי את הבלוג הזה זה היה בלוג ציורים נטו. קצת אחרי הכרתי את החבר השלישי שלי על אף שהיה כתוב לא פעם על האשפוז הקודם שלי בגהה. תנסו ככה להכיר מישהו על הבר ושהוא לא יברח תוך רגע.
הרמה של החשיפה שלי פה היא לא נורמאלית, הקוראים שלי ליוו אותי דרך הניסיון האובדני על כל שלביו בלי ששמתי לב. מהפוסט בבוקר שאמרתי שלהתאבד זה לחלשים, מהשבירה ורגע לפני שהלכתי לבית החולים ולבסוף פוסט שנכתב דרך הבית חולים עם זונדה, קטטר ואינפוזיות.
הכתיבה היא אוטומטית, והמינימום שידעתי שאקבל, גם אם לא תמיד יש תגובות, זאת אהבה. אהבה על סמך הכתיבה ומי שאני לגמרי בלי רושם ראשוני ולא תמיד עם הכרות אישית, לא מקבלת הרבה מיילים (כנראה שגם הכתיבה אני משדרת קצת אנטי) אבל ישנן מחוות קטנות ששום דבר לא משתווה אליהן (קטע בבלוג של מישהי אחרת, ציור, או בקבוק דיאט קולה שחיכה לי בהפתעה עם מכתב רק כי כתבתי על זה משהו בבלוג)

כתיבת בלוג היא תהליך תרפיסטי. גם אם אתם לא שמים לב, אם תלכו קצת הרבה אחורה בארכיון שלכם תראו את השתלשלות החיים שלכם וגם אם בפועל מרגיש שאתם לא באמת עושים משהו, מה שעבר לכם מבפנים זה שמיים וארץ.
הרבה אנשים לא מבינים שחוויות זה לא רק תמונות בפייסבוק, חוויות זה מבפנים וחוץ מכתיבה אין באמת דרך לתעד את זה.
על זוגיות שכשלה, חברות שמתה או אירועים אחרים בחיים לא תוכלו לזכור לעומק אלא אם כן כתבתם על זה וזאת באמת צורת התיעוד הכי אותנטית. אם לא הייתה לי הכתיבה והבלוג, במקום לקרוא ולזכור טוב את מה שקרה הייתי רואה תמונה מזוייפת בפייסבוק.

עם כל הדברים הנוראיים פה שאי אפשר לעשות איתם כלום, כמו לקרוא אצל מישהו שפעם הייתם בקשר וזה לא כמו למחוק אותו בפייסבוק- החיים שלו נמצאים אצלך מול העיניים. וזה מה שקורה הרבה עם בלוגרים שהם מתחברים ויוצרים קשרים עמוקים ולפעמים גם רומנטיים. יש לזה את החיסרון שלו אבל הכל פה נורא דינאמי, תמיד מכירים שוב ושוב, כי זאת קהילה מתפתחת גם אם לא כמו פעם, אבל הצורך בכתיבה ותשומת לב זה משהו שלא מת, פשוט החשיפה לפלטפורמה הזאת לא ממש טובה.

לסגור את ישראבלוג זה פשע. לא אגזים ואומר שבשבילי ישראבלוג היה קצת כמו "הקם החם", וגם אם בלוגכם לא זוכה להרבה התייחסות תמיד יהיה מישהו שישים אלכם לב ותמיד יהיה מישהו שיאהב אתכם כי נגעתם בו עם הכנות שאין לה ביקורת (לא תמיד לצערי)
כמו שאני הייתי נערה בודדה ועצובה, יש כאן עוד המון ויהיו, ואני בטוחה שאם יסגרו את האתר זה ייתן חוסר עמוק וחור בסדר היום.
כתיבה וקריאה זה דבר מבורך, שיש עוד כמוני שיזדהו שחוץ מהכתיבה והקריאה פה אין לי ממש עוד מגע ביומיום עם הדברים האלה. בלי ההזדהות עם בלוגרים אחרים פה ולראות שיש עוד כמונו וזה לא כל כך נורא נרגיש הרבה יותר חריגים ובודדים. בלי האינטרקציה עם בלוגרים פה נאבד חברויות פוטנציאליות ואפילו אהבות (ראיתי פה כבר כמה נישואים שהתחילו פה)
בלוגרים לא דורשים הרבה, רק לכתוב. רק לקבל פידבק, רק להתעדכן אצל בלוגרים אהובים אחרים.
לא ביקשנו תשלום על כך ולא אטרקציות אחרות שיכולות להעיק על המערכת.

סגירת ישראבלוג, בלי הגזמה, תהיה רצח של הרבה נשמות, ככה אני הייתי פעם ולמרות שאני לא כותבת פה כמו בעבר אני רואה איך ישרא ממשיך לתרום לחיים שלי, לטוב או לרע, וכמה מנחם שיש לי את הפינה שלי עם כל ההסטוריה שלי ועם כל הכנות ולהצליח לשחזר את הרגעים המסויימים האלה בראש, לטוב או לרע.
סגירת ישראבלוג תהיה פשע ואם אלו שמחליטים היו יודעים שזה לא רק פורטל פנאי, זה הכדור הרגעה של המון אנשים שבאמת צריכים את זה, שזה כלי טיפולי כל כך פשוט שלא מצריך הרבה תחזוק מצד המממנים היו חושבים פעמיים אם זה באמת שווה את זה

אוהבת


נכתב על ידי שין גימל , 31/3/2014 15:41   בקטגוריות קטעים  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום כייף


היה לי ממש כייף היום ואיזה כייף לרשום שהיה כייף כי הרגש הזה אצלי כבר השתבש לגמרי
הייתי עם הדודה ואמא שלי היום בסיבוב בעזריאלי ושנקין ואז הלכנו לאכול עם סבא וסבתא  ועוד דודה ב"הרבט סמואל" של רושפלד לכבוד יום הנישואים שלהם
המשפחה שלי לא מושלמת ומי שמכיר קצת את הסיפור יודע את היתרונות והחסרונות שלה. הילדות הייתה די חרא ולא הצלחתי להגיע למקום הזה עד גיל 16 אבל אם הייתם רואים את האינטרקציה שלנו, אין קווים אדומים אין פוליטיקלי קורקט אין טאקט ואין מחסומים
אנחנו נורא פתוחים אחד עם השני ולפעמים יותר מידי. אין ממש אינטימיות והמון ביקורת והמון תסכול וכעס ועצבים אבל המון רגעים סוריאליסטיים של בדיחה על חשבונם של אחרים מאיתנו ודיון פתוח (לטוב ולרע- אצלי זה נגמר בד"כ רע)
כל הסיפור שהיה לי מגיל 16 עם האשפוז בגהה והחשיפה של המשפחה שלי לכל הנושא של בריאות הנפש וכל התהפוכות שעברתי פתחו במשפחה לפי רמה אחרת של קבלה ולא רק אליי גם אחד אל השני
נדפקתי חזק וסבלתי המון אבל למזלי מצאתי דו שיח עם חלק ממשפחתי שהפכו להיות חבריי והם באמת חבריי לכל דבר
אם זה בשיחות שאין שם חוקים של יחסי משפחה וסינונים או בזה שאנחנו יוצאים ביחד הרבה ויש לנו שפה משותפת
אם פעם התביישתי בזה שסבי ודודה שלי הם חלק מחבריי הקרובים ביותר, היום אני אומרת תודה 

דודה, אני , סבא, דודה, סבתא, אמא

נכתב על ידי שין גימל , 28/3/2014 02:01   בקטגוריות משפחה, אופטימי, קטעים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מאני מאני מאני


אני לא יודעת איך קרה שאני מוציאה כאלו סכומים מבלי שאפילו אני נהנית מהם
קחו למשל את הסופר, תמיד הייתי דוחה אותו ונשארת בלי כלום בבית מהסיבה המטומטמת שלא הצלחתי לסחוב את השקיות לבית. נסיתי עגלה אבל אני גרה בקומה שלישית.
שבוע שעבר אמרתי "כוסאמק" והחלטתי לבצע משלוח. מפה לשם הוצאתי כרטיס אשראי של הסופר והמשלוח עולה לי חצי. חשבתי איזה תותחית אני עד שקלטתי שבשביל כזאת כמות שמצריכה משלוח אני עושה קניות רציניות שרציניות בשביל רווקה גרגרנית כמוני זה יוצא בערך 400 שקל לשבוע. ניחא.

שבוע שעבר אני ואמא שלי עברנו ליד חנות קטנה עם שלט "פוסטרים ב15 שקל" אז אני לא אכנס??? נכנסו לשם וראיתי פוסטרים באמת איכותיים על קרטון והם היו מעלפים, הרבה יצירות אומנות שחלקן כבר תלויות אצלי בבית בגודל מרשים והרבה מודעות כאלה משנות ה50.
הבית של אמא שלי כל כך מעפן והייתי ממש באקסטזה של אומנות שאמרתי לה "יאללה, עליי. תבחרי מה שאת רוצה." כמובן שזה כלל גם מסגרת אם אתם רוצים שזה יראה נורמאלי ואני לא הצלחתי לעמוד בפיתוי וקניתי אחד גם לעצמי. ס"הכ יש לי כבר 10(!!!) תמונות בסלון....
זה יוצא 120 שקל כולל המתנה שלה. ניחא.
היום היא התקשרה להגיד לי שנוגה צריכה חיסונים. 200 שקל. ותספורת. 200+ שקל כי הנושי שלי היא האסקי מעורבת ואף אחד לא מוכן לעשות לה את זה במסגרת המצעים של הקופונים כי זאת עבודת גיהנום. הכל ביום שישי זה יוצא לי יותר מ500 שקל. אמא התקשרה להגיד לי כמה המון כסף אני מוציאה ביום אחד. הייתם מצפים שהיא תקל עליי בעומס של המתנה שלה ותוותר על ה60 שקל של המתנה שהתנדבתי לקנות לה אבל לאאאאאאאא.כאן אני באמת יכולה להאשים רק את עצמי.
תקחו את זה שאני מובטלת ושהמשכורת האחרונה שלי קוצצה ב50 אחוז בגלל שלא הבאתי אישור מביטוח לאומי על הכנסה נוספת אחרי 5 חודשים שזה לא עשה לי בעיות דווקא שהכי לוחץ לי כספית נזכרו שלא הבאתי אישור.
נשמע כאילו אני לא מתנהלת טוב עם כספים ושני ההורים שלי ביקשו ממני שיהיו אפוטרופוסים של החשבון שלי וינהלו אותו. נו פאקינג ווי. מה שהם לא יודעים זה שפתחתי 2 תוכניות חיסכון, אחת לחיים יעני ואחת לרכב. בחסכון של הרכב אני יכולה להגיד שחסכתי כבר 23 אלף שזה יפה ואם אני אקנה אותו בגיל 21 יהיה לי כבר 26 שזה ממש יפה לדגם משנת 2006-2007. 


ובלי קשר, היה לי פורים נורמאלי פעם ראשונה בחיים שלי ואני ויהל התחפשנו למיקי ומלורי מ"רוצחים מלידה". זה לא ממש סרט מוכר אבל סרט תותחני ופסיכודלי ומלא בפסיכיות ורצח וולגרי וכדאי שתראו

נכתב על ידי שין גימל , 25/3/2014 12:55   בקטגוריות שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מכריחה את עצמי לכתוב כי לא בא לי לעשות עוד קעקועים כדי שיהיה לי מה לשים כאן

אני ואמא שלי הלכנו היום בשנקין תוך כדי ירידה עצמית על כמה השמנו וכמה אנחנו דאבות שלא עולה עלינו כלום באף חנות

זה התחיל לפני חצי שנה כשהתפתחה הרגישות לחלב ומאז התנפחה הבטן ולא חזרה לעצמה שוב

כל החיים שלי הבטן שלי הייתה גלגל הצלה הרי אני לא יכולה לחשוף זרועות כי הן גדולות ביחס לגוף והרגליים גם תלוי במצב האיזון הכימי שלי במוח (עצוב אך נכון...)

ועד שבאתי לרופאה שבוע שעבר ובנונשלנטיות הסכמתי לעלות על המשקל. אני אף פעם לא נשקלת כי זה תמיד מכניס אותי לתסביכים (זה בעצם פוסט לאלו שלא מבינים איך למישהי יכולה להיות הפרעת אכילה אם היא אוכלת לגמרי סבבה ושוקלת ממש ממש ממש סבבה)

לא יודעת למה עליתי אבל מה שראיתי על הצג לא ראיתי כל החיים שלי ומרוב שזה היה אבסורד לא ממש היה לי אכפת אותו רגע.

אני יכולה להגיד לכם בקול כמה עליתי אבל אני לא מסוגלת לרשום את זה. כל אדם שאני רואה שאני מכירה אני נותנת לו לנחש כמה עליתי.

אמרתי לרופאה שמשהו פה לא בסדר, הרי אני בחורה עם הפרעות אכילה תמיד אראה את עצמי יותר ממה שאני באמת, ואני יכולה להבטיח לה שזה ממש לא המשקל שלי, משהו פה דפוק

ואם כבר מלפני כמה חודשים הפסקתי ללבוש את הבגדים היפים שלי, השמלות ואלה שנצמדים לבטן, עכשיו עברתי רק לטייצים וטוניקות ממש רחבות. היום ניסיתי לשים חולצה קצרה וג'ינס אבל רגע לפני שעמדתי לצאת מהבית החלפתי את החולצה הקצרה לאיזה שק והזעתי כל היום כמו חמור.

זה יכול להיות מאוד חסכוני לעלות במשקל כי אני לא מעזה להכנס לחנויות בגדים. גם אם זה עולה עליי זה נורא ואני מרגישה שהבד חונק אותי ואני לא מצליחה באמת להכניס את הבטן ואת זה הייתי עושה מאז שאני זוכרת את עצמי בתור ילדה ביסודי עם דימוי גוף חריג (כל אחרי כמה ביסים הייתי מסתכלת על הזרוע שלי לראות אם היא השמינה )

ואני חושבת על זה שאני לא באמת עושה דיאטה ואוכלת מה שיש אבל כל רגע שאני אוכלת הראש שלי חושב על זה שאני אוכלת את זה ומה תהיה ההשלכה של זה (זה בסדר לאכול את זה? זה יותר מידי? זה יחשב כארוחה?) ואין לחזור לספור קלוריות, אני לא אתן לשטן הזה להכנס לי לראש. עדיף לי להעלות עוד 20 קילו ולא לעבור שוב את מה שעברתי בתקופת האנורקסיה שגם ככה נכנסתי אליה בלי כוונה.

אז עכשיו אני חושבת איך הצוואר שלי נראה עכשיו, אם הפרופיל שלי פחות יפה כי אולי נהיה לי סנטר או שהפנים שלי עגולות מידי עכשיו.


אז קניתי חזיות כי אם יש משהו שטוב שקצת גדל זה הציצי. אבל אני כל כך שקועה בתוך הכמות קילואים הזאת שאפילו את הציצי שלי שנאתי היום. הרגשתי כמו לינה דנהאם מ"בנות" שתמיד מופיעה בעירום. שהגוף שלה גדול והציצי שלה קטן אבל אני יודעת שאני יותר קטנה ממנה אבל בכל זאת הרגשתי כמוה (מצד שני אם הייתי כמוה אולי הייתי זוכה לשכב עם הגבר הזה שנראה כמו סוס )


אני בכלל בתקופה חרא כי נתקעתי כבר איזה שבוע בלי כדורים וזה ממש מעציב אותי לראות כמה שהם משפיעים עליי, אומנם לטובה אבל אני מרגישה ממש כמו נכה כשאני יודעת שאני ממש שטן בפוטנציה אם אני לא לוקחת אותם. אני כבר מתחילה להרגיש את החוסר אונים ואת הרגשות שרוצים להתפרץ וההתקפי בכי שעומדים לי בגרון ויותר גרוע את ההתקפי עצבים. אתמול חטפתי אחד בארוחה עם המשפחה והלחצתי את עצמי ואת כולם. זה קרה כשסבא שלי אמר שהשמנתי בגלל שאני אוכלת פיתות בלי כלום. זה פוצץ אותי. בעבר הייתי מסוגלת לצאת מהדלת וללכת הבייתה ברגל (ועשיתי זאת בעבר) אבל עברתי לספה. אני יודעת שמשהו כן השתנה ואני לא אתן למתקפת קוקו הזאת להרוס לי את האנושיות שבניתי לי בתוך הנשמה, אני לא מסוגלת ללכת כל כך אחורה. אני יוצאת, אני מתקשרת יחסית (למרות שנתקתי קשרים כמעט עם כולם)


אני ממש די בדיכאון וזה ממש מבאס להיות בדיכאון בתוך גוף שאתה מרגיש מוגבל איתו ועוד יותר גרוע גוף שאתה לא מכיר וכרגע אני לא מכירה אץ הגוף שלי.

אני ממש רוצה ללכת לעשות פילאטיס מכשירים ואפילו היתי בשיעור ניסיון ויצאתי מותשת והרגשתי ממש טוב אבל לצערי קשה לי ללכת לבד



נכתב על ידי שין גימל , 16/3/2014 19:13  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הקעקוע הראשון שלי


אז רציתי להגיד לכם שהפוסט הקודם לא היה רק בשביל לקבל הרבה תגובות אלא באמת לדעת מה עדיף ולשמוע טיעונים על איזה עופר כדאי לי לעשות ומה יראה הכי טוב ובאמת הלכתי עם העצה הכי נאמרת שהראשון יותר יפה. אחד הנימוקים היה שהשני נראה כאילו הוא עושה קקי ובמבט חוזר גם נוגה נראית ככה כשהיא עושה קקי...
היה לי את הרעיון של הקעקוע בראש בלי מושג איך זה יצא הרי הייתה לי תמונה מעפנה מגוגל
אחרי שהוא עשה לי אותו לקחתי מראה ודרכה הסתכלתי על המראה השנייה לראות איך זה יצא מאחורה ורציתי למות כי זה היה נראה ממש מזעזע
רק אחרי כמה שעות שאמא שלי באה למרוח לי משחה ביקשתי ממנה לצלם לי כמו שצריך ואני פשוט התאהבתי בו ואני גאה בעצמי על האומץ (לא צייצתי) ועל העיצוב היפה...






סלחו לי שהגב שלי פצוע, דודה שלי הוציאה לי עם הציפורניים שלה סימני דבק ונראה כאילו העופר שלי חטף מכות
אני כל כך מתה עליו וחבל לי שהוא נמצא מאחורי כי אני לא יכולה לראות אותו, אז אני כל הזמן פותחת את התמונה בפלאפון...
אני מהפחדנים שבפרנויה שזה יהיה עליהם כל החיים ובגלל זה בחרתי שזה יהיה בקווים יותר כללים שלא ידהה וימרח עם הזמן, ועוד כמה שנים יהיה קל לעבור עליו
אני גם נורא מפחדת ממחטים מאז הבית חולים והפפילומה אבל באתי כל כך מסטולה שהייתי לגמרי קולית.....


תודה למי שהגיב ועזר :-)

נכתב על ידי שין גימל , 10/3/2014 15:04  
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צריכה עזרה


אני רוצה לעשות קעקוע של אייל תינוק (לא במבי, גם לא ראיתי את הסרט..) בעורף- גב עליון או יותר לכיוון כתף ימין
אני מתלבטת בין שתי תמונות
אני רוצה שזה יסמל תקומה ולידה מחדש, אני מתכוונת לעשות אותו רק בקווי מתאר כללים שחור לבן ואת הפרצוף שלו, לא יהיה מילוי אני רוצה להשאיר את זה כמה שיותר נקי
שתי התמונות שאני מתלבטת בינהן, השיקול הוא מה יראה יותר טוב על הגב

1


2


אני רוצה לעשות כמה שיותר מהר אולי אפילו מחר, אשמח אם תכתבו לי את דעתכם (זה באמת משנה)

נכתב על ידי שין גימל , 3/3/2014 21:29  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





103,878
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המתמודדים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשין גימל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שין גימל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)