*

גודלים לנו חצ'קונים באותם מקומות, יש לנו כאב בגב התחתון בעודנו לא במחזור, והכי נורא זה שאנחנו משמינות ביחד.

הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שאני אוכל לחזור למשקל המקורי שלי זה להחזיר את אמא למשקל המקורי שלה, היא כמו בובת וודו שכל פעם שהיא דופקת וופל זה כאילו אני דופקת וופל אז מה הטעם למנוע מעצמי בולמוסים כשגם שאני לא אוכלת אני בעצם דופקת וופלים כל הלילה.

וזה לא שהיינו קרובות, תנו לי להזכיר לכם אם אתם כמוני מעופפים, שעד גיל 16 פחדתי ממנה פחד מוות וספגתי איומים והשפלות.

אני זוכרת שבגיל 17 כשהתחלתי לחפש דירה לגור לבד היא צרחה עליי שאני רוצה להזדיין כל היום ואני לא ארגע עד שאני אשכב עם 14 גברים. מה קורה בגבר ה14 תהיתי לעצמי.

היום כשאנחנו מדברות בצורה שווה ואין שום פחד חוץ מההתקפי עצבים שלי שלשם שינוי היא זאת שפוחדת, היא נחשפת לזה שאני לא כל כך פתוחה ומשוחררת לכל מה שקשור למין שלא כולל בתוכו אינטימיות וביטחון.

לשתינו יש תחת מעפן ושתינו דיברנו על זה שזה ביג נו-נו ואוי ואבוי לאחד שיתקרב אליו יותר מידי.

זה מצחיק הקטע הזה עם המין, אני מרגישה ממש שמרנית ומעפנה כי כל פעם כמעט, כמעט כל פוסט שאני קוראת פה על סקס אני מרגישה קצת כאילו תוקפים אותי מינית. אולי זה הקטע הזה שכל מה שאני קוראת ולא רואה בעיניים שלי אני מדמיינת אותו בראש וזה מרגיש כמו...

לא אוכל להזדהות עם ההנאה בכאב שבסקס כי אני יודעת שאם קצת כואב לי אני ישר בוכה. גם לפעמים שממש מגרדת לי הרגל ואני מגרדת ממש חזק אני מקללת את העולם ואחותו שכמה שכואב לי אוי אוי אוי

זה מוזר כמה שקשה לנו להאמין לאנשים לדברים שאנחנו לא יכולים להזדהות איתם. אבל עצם זה שאני יודעת שלא אוכל להבין לגמרי כי אני לא אוכל להנות מזה ולא אוכל לשקול את זה גורם לי להבין שזה קיים ושזה נורמאלי לחוות את הדברים שאני כל כך פוחדת מהם כמו כאב והשפלה, שלפעמים התחושות האלה תוקפות אותי בלי סיבה מוצדקת ברגעים אינטימיים (היום כבר לא) וזאת תחושה שכאילו מוכרת כמו פלאשבק כזה שזה קרה כבר אבל אני לא זוכרת.

אני אשתף אתכם שביחד עם כל המבחני אישיות והרורכשים ואנשי הטיפול כמעט קבעו פה אחד שעברתי איזשהי חוויה מינית לא נעימה בילדותי, לא שאפשר לקרוא לזה "חוויה" אבל אני מעדיפה את זה מלתת שמות מחייבים על דברים שאני לא זוכרת. חוץ מהפלאשבקים של התחושות אין לי ממש משהו קונקרטי.

כל פעם שאני מרגישה איזשהו קורטוב של חוסר התחשבות אינטימית אני נכנסת לסרטים ובכלל כבר לא בא לי ולא נעים לי.

התחלתי לקחת גלולות מגיל 15 וחצי כי הייתי בטוחה שאני הולכת לשכב עם החבר שהיה לי מגיל 14, אבל כנראה שהגוף שלי ידע יותר טוב ממני אם אני רוצה או לא רוצה ופשוט לא הצלחתי עד שהייתי בת 16 וחצי

ואני כל כך שמחה שלא הצליח לי , שלא עשיתי את זה קודם כי הבנתי מאוחר יותר שאני ספציפית למדתי להנות ממין הרבה אחרי.

אני חושבת שהבעיה העיקרית אצל נערות וחבל שלא הבנתי את זה אז שההנאה הגדולה מסקס היא בעיקר בראש, ולא מהכוס.

כמה הבדל זה פשוט להדפק על המיטה ועם כל השפגטים בעולם זה לא ישתווה לסקס עם מישהו שיש רגשות הדדים אפילו בתנוחה הכי "מעפנה" לכאורה

וזה מצחיק איך שאני מצליחה לשדר את ה"לא בא לי שתגעו בי" לאנשים שאני לא מכירה ולא מחבבת דרך הכתיבה שלי, אני קוראת אצל אחרים בבלוגים שהם מקבלים הרבה מיילים ואני תכלס מקבלת אחד ל............ וואלה כל כך הרבה חודשים שאני אפילו לא יכולה לעשות ממוצע בראש.

גם אם הייתי אנונימית זה נושא שאני לא מצליחה לכתוב עליו בפתיחות בניגוד לאם אני אפגש איתכם פנים מול פנים ואני אפתח שיחת סקס לא בקטע מיני כאילו זה מזג האויר ומה ניש. אני חושבת שהדבר הכי מיני שכתבתי פה  מהחוויה שלי עם גבר שגם היה בן זוגי זה משפט על זה שאיזה כייף זה לעשות אהבה במקלחת. כמה אני זקנה האא??? הוו

אני לא יודעת למה זה מפריע לי שיש בנות ממש צעירות שמקיימות יחסי מין ולא נהנות ממנו, ממש כחומר ביד היוצר רק שהיוצר קצת מכאיב להן וזה קצת מכאיב לי. ושוב, זה שאני לא יכולה להזדהות עם התחושה לא אומר שהיא לא קיימת מבחינתי, אבל לפעמים בין השורות אפשר לקרוא קצת חוסר אונים ובלבול וזה צובט לי, ועם כל החוסן שלי לטרגדיות ושמעתי כל כך הרבה ביחס לזה שביליתי כמה שנים טובות בחברת משתקמים ממגוון גילאים (10-70) הדבר שבאמת הכי צובט לי זה התעללות בילדים וחוויות קשות ממין.

ולנושא אחר,

פעם אחרונה שהסתפרתי לפני אתמול הייתה לפני כמעט שנה והיה לי ממש קצוץ מאחורה והיום כבר מגיע לי קצת אחרי הכתף

שנה שעברה כשהסתפרתי נראיתי כמו רובי בתקופה שלו בטייק ד'את ועכשיו אני נראית כמו בון ג'ובי באייטיז אבל זה נחמד ומגניב ונוח כזה ומעניין מתי אני אהפוך לבחורה טיפוסית ממוצעת שהיא סבבה עם השיער שלה כמו שהוא ונשארת שנים עם אותה תסרוקת. אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לפעמים להסתכל בעצמי במראה ואני חייבת שינוי.

היום שכחתי שיש לי קעקוע וכשהסתכלתי על עצמי מאחורה במראה הייתי בטוחה שזה טיקט של החולצה וניסיתי ללא הצלחה להוריד אותו עד שקלטתי שהטיקט נראה כמו תחת של במבי.

לפעמים אני מנסה להתעמק בתמונה שלי כדי להבין איך אני נראית. מישהו יכול להזדהות איתי, שאין לו מושג איך הוא נראה גם אם יש לו מראות בכל מקום? אין לי מושג איך הפנים שלי נראות מהצד, איך הגוף שלי נראה מהצד. לפעמים מרגיש לי כאילו זאת מישהי אחרת מסתכלת עליי במראה, חוץ מבימים ממש מכוערים, אז אני ממש רואה את הדימיון.

ככה אני מרגישה מצהריי יום חמישי אחרי שהאחים שלי הלכו מפה. אני כבר ארבעה ימים לא יצאתי מהבית בכלל וגם לא הייתה לי אינטרקציה חברתית.

אני לא יכולה לשים את האצבע מתי הנפילה הגדולה קרתה שכן היא קרתה ברגע, ואולי זאת סתם ההפרעה שיש לי ואולי זה החג שאני לא סובלת אבל יש בי משהו קטן שאומר לי שזה בגלל הגוף שלי.

מי היה מאמין ששוב דבר ראשון שאני אחשוב עליו בבוקר זה יהיה הגוף שלי והדבר האחרון שאני אעביר לי בראש לפני השינה זה הלוואי וירדתי קצת במשקל כי הוא נתקע ואפילו הרופאה לא יודעת מה יש לי אז היא שלחה אותי לעשות בדיקת קיבה שזה צינור דרך הפה לקיבה, לא הבנתי למה זה מוכר לי ואז נזכרתי שלפני שנה ב-19 לאפריל 2013 היה לי צינור מעיק מהאף לקיבה שהמשיך לצאת ממנו פחם שחור.

כל התקופה הזאת מוזרה לי ואני מרגישה כאילו אני לא במציאות. אני לא מרגישה כלום רק עצב, אני יורדת עם נוגה לפיפי וזולגות לי דמעות. מתקשרים לשאול מה שלומי וזולגות לי דמעות. נורא קיוויתי שזאת אחת מהנפילות האלה של המאניה דיפרסיה כי נורא קל לעלות משם, מדיכאון נוראי להכל סבבה תוך רגע. אבל לא, זה אמיתי, זה עצב של אנשים נורמאלים רק בלי טריגר ובלי באמת סיבה ותוקע אותי נורא בבית.

אני מרגישה כאילו אני מתה, אין לי כלום בבית החזה אני מרגישה שהכל התנקז לי בבטן.

בגלל ביקור הפתע של האחים שלי נאלצתי ללכת איתם לרופאה כי התור הבא רק ביוני ואין מצב שאני אשאר ככה עד יוני (מה שחשבתי)

ניסיתי להיות נורא זהירה לידם ליד מה שסיפרתי לה על הגוף שלי והמשקל בלי להזכיר מספרים כמובן, כי אחי שוקל יותר ממני והוא קצת יותר נמוך ואין לי מושכ כמה אחותי שוקלת אבל ממש לא רציתי להתחיל לגרום להם לחשב בראש למה אני בת 20 והוא מגרד את ה12 ואני בוכה כי אני שוקלת פחות ממנו.

גם כשהראתי לה את בטן ההריון שלי עשיתי זאת בזווית שלא יוכלו להציץ אליה. גם כשרציתי לבכות אחרי המפגש נאצלתי להיות יחסית סבבה כי הטיול שלנו עוד לא נגמר. 

אני מתביישת לצאת מהבית, אני מתביישת לרדת רגע עם נוגה לגינה, אני לא רוצה שאף אחד יראה אותי ואיכשהו תמיד מישהו רואה אותי.

ושוב אני מרגישה שמשהו צריך להשתנות. לעשות תספרות, לעשות החלקה מחדש כי היא כבר לא תופסת, להתחיל לעשות כפיפות בטן.

אם יש לי אידילייה לגבי הגוף שהיה לי לפני חצי שנה, ואפילו אז התביישתי לשים גופיות, תארו לכם מה אני מרגישה כלפיו עכשיו.

אני נמצאת בתוך כלא של בושה שנאה עצמית ועצב וכלום לא עוזר לו, אין לי איך לפתוח אותו.

ורגשות האשם על כך שאני במצב הזה והתחלתי קשר חדש שאני לא ממש מרגישה אותו בגלל אילוצי לימודים של הצד השני. מזל שבמשך שנים אני מייעצת לאנשים על זוגיות כי אני לוקחת את כל מה שאמרתי להם על עצמי וזה עוזר קצת, לפחות זה.

שקלתי ללכת למיון בגלל מצבי הנפשי כי אני מכירה את המצב הזה, זה המצב הכי מסוכן זה שלא אכפת לך. לא אכפת לך מה יהיה איתך ואתה שוקע לכלום ושום דבר ואני לא רואה משהו שיכול לשפר את מצב רוחי.

העזרה הכי טובה שאני יכולה לקבל מאחרים זה כוונות טובות אבל לצערי אני לא מקבלת כוונות טובות ואני אתפלא אם יש כוונות בכלל. זה בגלל החג שאנשים ככה מנותקים? הם איבדו את האכפתיות כי אין להם לחם?

אני מנסה לנשום ולנשום וזה לא עוזר. אני נרדמת כל חצי שעה בגלל זה שאני לא רוצה להיות במציאות הזאת אבל מצד שני חסר לי ויטמין D וזה גורם לעייפות אז אני מנסה בכאילו לשבת כמה שיותר ליד החלון. אני מרגישה כמו העציצים שלי שאני מכניסה אותם למקלחת ואחר כך מוציאה אותם למרפסת כי בלי שמש הם ימותו.

בחייאת דינאק אני עציץ

אני ואחותי הבובה אופות פיצה. לא שמתי לב והמסכנה לשה כל כך הרבה שיצאו לה הידיים

קשה לי ללכת לאבא שלי כי לא טוב לי שם ואני מרגישה זרה בבית הגדול הזה שיש בו צבעים חמים אבל מרגיש לי נורא קר

אני לא סובלת ילדים אבל אוהבת את האחים שלי, במיוחד שהם גדלו קצת, הגדול בן 12 והקטנה  בת 9

אחי מתמודד עם קשיים משלו, לצערי הוא מתעל אותם למקומות לא טובים (אחת הסייעות בגן קראה לו אלים בקטע סייקו)

ואחותי כזאת בובה קטנה, ואני מתה מפחד שיהיו לה הפרעות אכילה כי שניהם מאוד מלאים וכבר יש לה ציצי. בגיל הזה זאת בושה, איזה קטע.

אני יודעת שאם הייתי שם יותר זה היה רק עושה להם טוב, כי בניגוד להורים המקובעים והפוליטקלי קורט שלהם, אני נורא כנה וחושפת אותם למידע שכל הורה צריך לחשוף את הילד שלו, הרי להשאיר אותם תמימים לא יעזור, ברגע שהם מגיעים לחטיבה הם מקבלים כאפה של החיים, במיוחד בתחום המיני. נראה לי שכל ההגנה הזאת ממין בגיל צעיר מכניס אותם לא מוכנים לתחום כשהם גדלים ואז הם אבודים לגמרי. זאת הסיבה לדעתי למה כל העיניינים האלה מתחילים נורא מוקדם.

הם ממש חיים בבועה, קיבוץ ליד נהריה, חור גדול והם בחיים לא היו בתל אביב ובאוטובוס ציבורי.

כבר תקופה שאני מנסה לשכנע את אבא ואשתו שיבואו אליי לישון והופה!!! היום זה קורה!!!

ניסיתי לחשוב למה זה כל כך מרגש אותי והבנתי שזה בגלל ששני העולמות שלי מתחברים. העולם בתל אביב והעולם של הקיבוץ שממנו אני מנסה להמנע.

בדימיון שלי זה היה אמור להיות יותר מתוכנן, לא בחג כי תל אביב מפוצצת ולא בפסח, שאני לא מצליחה להשיג שמרים להכנת פיצה כי זה לא כשר.

ההורים שלהם ישנים בתל אביב במלונית כמובן ליתר ביטחון. אמרתי לאבא שלי שצריך להביא להם כאפת מציאות כי הם כבר גדולים וצריכים לדעת להתמודד.

אני בגיל של אחי כבר הייתי לבד לגמרי בבית כי אמא שלי הייתה ישנה אצל בני זוגה.

אני באמת מתרגשת ולא יודעת מה לעשות איתם ממש. מה אפשר לעשות עם ילדים שכנראה יחטפו הלם תרבות בגלל שיש הרבה אנשים על המדרכה?

מאז שנכנסתי לקשר אני מתחילה פתאום לנקות יותר את הבית, ולעשות קצת עוגות. איזה מוזר שגם שאנחנו לא נפגשים הרבה יש לי את המוטיבציה להיות נשית ולבלות עם מטאטא. לכאורה.

בטח אחותי תקבל מחזור בגיל 10 כמוני, הרי גם אני הייתי שמנמנה ומפותחת בגילה. היא תקבל את זה אחרת לגמרי כי היא עדיין מתעקשת על זה שהיא ילדה. היא אולי הילד היחיד בעולם שמפחד מוות להתבגר.

אני מגיל 6 נורא הייתי עסוקה במין לצערי. הייתי מציירת מין, הייתי חושבת על מין והייתי רואה מין (ערוץ אגו על MUTE בסתר ב4 בבוקר)

זה קטע שאחותי לא יודעת מה זה מחזור. ומה זה מין. אני בגיל 8 כבר ידעתי מה זה כששאלתי את אמא שלי מה זה החוט שיוצא לה מהפיפי.

זה מוזר שעם כל ההעסקות עם מין באה גם רתיעה נורא גדולה. גם שהיה לי חבר בגיל 14 שהיה בן 16 וחצי חיכיתי שנשכב עד גיל 16 וחצי בעיקר כי לא הצלחתי (לא מספרים לנו שלא תמיד זה על הניסיון הראשון מצליח!!!  )

ואחי כבר רואה קליפים של מיילי סיירוס, שזה הכי קרוב לפורנו שהוא יראה בזמן הקרוב. אולי הוא אינטלגנט, אבל נורא ילדותי.

זה מצחיק איך שהם גדלים, איך כל שנה קריטית בעיצוב של מי שהם יהיו כשהם יהיו גדולים, חשבתי על זה איך אני השתנתי משנה שעברה ושעוד מעט כבר לא יהיו שינויים ואז אני אתקע עם אופי מסויים, אני רק מקווה שאני אתקע על אופי כשאני במצב רוח טוב.

אח שלי כבר עושה כאילו הוא מתעלם ממני כי זה כבר לא מגניב להתלהב מזה שהם רואים אותי, הרי הוא גדול ומגניב ואני בכלל בת איכס.

איך מונעים הפרעות אכילה? אני חושבת שאני צריכה לעשות עם אחותי קצת שופינג של דברים יפים כדי שתרגיש נוח במה שהיא לובשת  ואולי בעקיפין גם עם הגוף שלה. איזה קטע שבגיל של אח שלי ששוקל יותר מ-65 קילו מגיל 11 אני ירדתי ממשקל 47 ל39 בגלל דיכאון. גם לו היו את החרדות שלו אבל התמודדנו עם זה בדרכים אחרות. אולי ככה זה כשאתה גדל עם טיפולים מסביבך מגיל 4 ולא חסר כל עזרה גם כשאתה ילד אומלל ומאבחנים שיש לך איזשהי בעיה בגיל 16 ולא איזה מיזונטרופ שאוהב לעשות כאילו הוא שונא את החיים 

כבר בשעה 10-11 בלילה העייפות הנוראית נופלת עליי אבל אני לא מצליחה להרדם. זה נראה כאילו כל שעה שמקרבת אותי ליום הבא אני נהיית פחות ופחות עייפה ויותר ויותר זומבי

הסימן הראשון לזה שהלך עליי זה הציפורים. כל פעם שאני שומעת אותן מתחילות לצייץ אני יודעת שזה כבר לילה אבוד שבעקבותיו יבוא עוד יום אבוד כי יש לי איזה משהו בגוף שנותן לי להרדם רק באור יום.

ניסיתי גם לא לישון המון המון שעות רצוף אבל יצא שבכיתי מחוסר אונים של כמה אני עייפה

דבר נוסף הוא שבתקופה האחרונה אני מנסה בכוח וללא הצלחה להקיא לפנות בוקר. לא חס וחלילה בולימיה או למטרות הרזייה, יש לי את הבחילה המגעילה הזאת כל היום שלפנות בוקר גורמת לי לנשום לא סדיר. אני לא יודעת להקיא, הקאתי אולי פעמים ספורות בחיי, לא משנה כמה עמוק אני מכניסה לגרון אני רק משתעלת ואז גם כואב לי הגרון ואני נשארת עם הבחילה הזאת עוד כמה שעות או עד שאני מעשנת משהו שלצערי כרגע לא זמין אז אני בעוצר בית כי בחוץ הבחילה נהיית יותר מגעילה.

היה לי שאריות אז גלגלתי לי סיגריה ועל השאיפה השנייה אני שומעת את צלצול הדלת.

סבא שלי בא בהפתעה להביא לי משהו לאכול כי לא הצלחתי להגיע לארוחת שישי כי הייתי מותשת מלילה ללא שינה ובחילות

שהוא נכנס קלטתי שהוא מריח והוא שאל אותי נורא בזהירות ובעדינות אם העישון זה שגורם לי לבעיות בבטן. הסברתי לו שזה הדבר היחיד שעוזר לי ושבזמן האחרון אני לא מעשנת וזה מפתיע שהוא נכנס כשיש בתקופה שאין.

הסברתי לו גם שהרבה חולי גסטרו מקבלים רפואי ונתתי לו את הדוגמא של חולי הסרטן והכימו, שעוזר להם לבחילות

ביקשתי ממנו סליחה ושאם הייתי יודעת שהוא יעלה אז ברור שלא הייתי מדליקה כי זה דבר אחד זה שהוא יודע שאני מעשנת לבין שהוא עד לזה

(א"עפ שהוא קנה לנו כרטיסים לברלין ביוני ואני רמזתי לו חצי בצחוק חצי ברצינות שהוא הולך לנסות איתי שם )

אני מרגישה כזאת סיעודית כי כל מי שמדבר איתי שומע כמה לא נוח לי פה וכמה לא נוח לי שם

איבדתי את התאבון אבל לא את הרעב.

זה כאילו אני נורא רעבה ואני מרגישה את זה בבטן אבל רק המחשבה על האוכל עושה לי טוב. אני כמובן אוכלת בכל זאת, לצערי לא דימיינתי לעצמי שהבולמוסים יפסקו בגלל חוסר נוחות שכזה.

הלילה ראיתי שני סרטי "המסור". אני זוכרת בגיל 17 הלכתי  למסור 5 בתלת מימד. ישבנו בשורה האחרונה ואני זוכרת שברגע הראשון שחתכו למישהי את הבטן והאיברים שלה עפו עליי בתלת מימד אני צרחתי את הנשמה שלי אבל לא בקטע כייפי של סרט אימה וחוויה אלא אימה אמיתית של מתקפה וחוסר אונים. 

אני לא יודעת אם זה נהיה אלים יותר עם כל סרט או פשוט שלראות את זה דרך הלפטופ הרבה יותר ידידותי למשתמש אבל דווקא הצלחתי להבין את הרעיון המעוות שאיבדנו את יצר ההשרדות שלנו ואת הערך לחיים.

אני מניחה שאם הגבר בסרט היה לוקח אותי אחרי ניסיון האובדני שלי, שכן, "אין לי ערך לחיים" (הקריטריונים לבחירת הקורבנות שלו) הוא היה נותן לי איזה משימה נוראית בשביל שאציל את עצמי. כל הסרט ישבתי וחשבתי על זה שפשוט הייתי מחכה ובוכה ולא עושה כלום. נו כל הסרטים האמריקאים האלה. תראו לי מישהו אחד שיהיה כלוא ובסכנת חיים עם שעון מתקתק תוך כדי שהוא לוקח חיים למישהו אחר בצורה הכי מעוותת שיש ואז הולך למשפחה שלו והוא אומר לאלוהים "בואנ'ה איזה מזל יש לי, פארטייה ברבאקקק!!!!"

אולי עוד מכל הסרטים האלה בגלל חוסר השינה אני אהיה איזה מבקרת קולנוע. יצא מצב שכל תרגום לסרט שיש לו ציון מעל 7.7 בIMDB כבר ראיתי. סורי, אני לא יורדת לפחות מ7.7!! וזה משחק מילים ממש טוב חבל שאני לא יכולה לרשום את זה בפייסבוק

ויכול להיות ששכחתי להשוויץ בתמונה החדשה והמטרידה בסלוני??? מממ

עכשיו כבר 06:33 בלילה ואני הולכת לראות את החלק השלישי של המסור. wish me luck

במקרה היום נכנסתם לפוסט מ-2011 שמתאר את מערכת היחסים שהייתה לי באותה התקופה (בצירוף ציור שציירתי)

אני אומרת לעצמי איזו מטומטמת אני וכמה המורה שלי אז צדקה וכמה אופי של אישה מוכה היה לי, באמת שיר באמת בחייאת רבאקקקק עברת כל כך הרבה כאב נפשי ופיזי ובעיקר נפשי (בכללי לא ספציפית שם) וכמה חבל שלא ראית אז כמה זה לא שווה את זה

אומנם נורא אהבתי אבל אני בנאדם שנורא אוהב אם נותנים לו אהבה. אני קצת כמו קקטוס כזה, מספיק שתטפטפו לי מיים פעם ב... ואני אסתדר עם תקופות היובש הארוכות.

אבל די באמאשלי בא לי לקחת את עצמי משם ולהכניס לעצמי 2 סטירות. אני מניחה שאם באותה תקופה היו מאבחנים אצלי את המאניה דיפרסיה הייתי סובלת הרבה פחות אבל אני עדיין כועסת על עצמי שפעם הייתי מגיעה למצבים שאין מצב שהייתי מגיעה אליהם היום. בגלל זה אני דואגת שיהיה מישהו נייטרלי שידע את הסיפור הכללי וייתן לי כאפה מידי הצורך

בחודש האחרון שאלו אותי 10 פעמים אם אני בהריון. הגיון של אנשים זה שאם הבטן שלך נפוחה ואת עם בחילות כל היום את בהריון. לא משנה גם אם הרופאה רשמה בהפנייה לאולטרסאונד שאני לא בהריון, זה לא מנע מהפקידה ומהאישה של האולטרסאונד לוודא. פעמיים. 

אני גם נראית נורא צעירה, כאילו נותנים לי 17 בד"כ וחבל לי לחשוב על אם הייתי נכנסת להריון בגיל 17. כן, יש ניסים ויש אמהות בנות 17 שמגדלות את הילדים שלהן נפלא בגיל הזה אבל אצלי הוא היה צומח מסובב לגמרי.

אבל אמרו לי שיש לי רחם יפה איזה כייף

רוצים לראות מה היא מסירות? זאת מסירות:

בא לי לגדל את כל העציצים בבית שיש בעולם

בזמן האחרון אני חולמת על הציורים של "דב עשת", הצייר שיש לי ציור מקורי שלו בבית (קניתי אותו רק אחרי שהוא מת וזה עלה "רק" 1,800 שקל. היום מבקשים לקנות ממני ב-8 אלף) כבר פעמיים חלמתי עליו 

בעקבות הטראומה הנוראית אצל רופאת הגאסטרו אחרי שראיתי את המשקל שראיתי אחרי שבועיים את אותו משקל בדיוק אצל הפסיכיאטר, שזה משקל שבחיים שלי לא הייתי בו אני לגמרי נכנסתי ל"משטר אוהל" שזה אומר- אני נראית כמו אוהל. שזה אומר- טוניקות וטייצים. הבעיה שעכשיו סופר חם בחוץ ופעם הייתי שמה את השמלות בלי כלום מתחת אבל בגלל שהתרחבתי הן נהיו יותר מידי קצרות. 

אז הלכתי היום לסופר. עשיתי קנייה סבבה ומשלוח. לאחר מכן הלכתי ל"אייס" בשביל לקנות משקל דיגיטלי. כן, זאת הייתה החלטה מושכלת ומחושבת של רבע שעה בערך.

כשהגעתי הבייתה ראיתי שאין לי מפתחות ונזכרתי שבגלל שעשיתי משלוח ולא הייתי צריכה לסחוב את המוצרים, השארתי את העגלה בסופר עם המפתחות תקועות בעגלה ( יש את המחזיק הזה שנכנס לחור של העגלה בשביל לשחרר אותה)

אני לא מאמינה באלוהים אבל בכל זאת כשקורה משהו רע אני בטוחה שהוא מאשים אותי. ועוד אחרי שתרמתי עוגיות לנזקקים!!! מה הקטע????

אז עכשיו אני בבית אחרי שהעובדים בסופר ירדו עליי. נו, שאתה סטלן אתה לא צריך אשכרה לעשן בשביל להיות מעופף ואני בכלל מרחפת באוויר.

פתחתי את המשקל ועליתי עליו וראיתי שירדתי קילו. עכשיו בהתחלה שמחתי אבל הקטצ' העיקרי הוא שלא ירדתי במשקל בשביל להתחטב ולהיות יותר רזה, ירדתי במשקל ואני מתכוונת לרדת בשביל להגיע למשקל המקורי שלי. ככה שאין באמת ממה לשמוח, פשוט בימים האחרונים לא היה לי בולמוס. כי לא היה לי אוכל. אז הלכתי לסופר. כנראה שהיום יהיה בולמוס.

ולחדשות אחרות- ראיתי את תוצאות בחינת הבגרות שעשיתי בהיסטוריה ב' ולשון ב'. קחו בחשבון שלמדתי לבד בבית איזה 4 ימים לפני הבחינה. על לשון בכלל ויתרתי ולא ידעתי את החומר ולא הצלחתי ללמוד כי זה באמת משהו שאי אפשר ללמוד לבד, לקחתי בחשבון שיהיה את החיבור שהוא 30 נקודות ואני יודעת לזיין את השכל. בבחינה לא עניתי על שליש מבחן (וסיימתי אותו מהר) ומה שכן עניתי ניחשתי. מפה לשם קיבלתי 74 והייתי בטוחה שאני סוג של גאון. (למרות שהגיונית, לא ייתכן שקיבלתי ככה כי שוב, לא עניתי על שליש מבחן...)

מנגד- להיסטוריה התכוננתי 4 ימים כי לא הייתה מיקודית בחנות והיא הגיעה ביום ראשון כשהמבחן היה יום חמישי. היה מאוד מעניין בגלל השואה ומאוד משעמם בגלל קום המדינה אבל בכל זאת חשבתי שהפגזתי. אבל גם פה קיבלתי 74 והרגשתי מובסת. בניגוד למלחמות ישראל אני הפסדתי במערכה. לפחות עברתי אותה בלי נפגעים. (פגועת נפש אחת אבל זה בר טיפול)

לפני שבועיים לדודה שלי הייתה יומהולדת וחגגנו לה עם המשפחה בעוגה ונרות. אמרתי לה בצחוק שתבקש שיהיה לי בן זוג וזה נורא הצחיק את כולם אבל מפה לשם זה התגשם למרות שלא נראה לי שהיא ממש ביקשה את זה

אני נורא חסרת ביטחון ופרנואידית ונהייתי גם חשדניסטית אבל הכי גרוע זה שאני נורא דביקה מה שלא הייתי פעם ואני מהנמרחות ומהאלה של ה:"נושי, מאמי, שושי, נוני, פשוש" ובאמת שזה מעייף אותי להגיד שמות חיבה אני מרגישה שזה גוזל לי אנרגיה. כנראה היה לי מחסור נורא גדול אבל אני לא ממהרת להכריז דברים ואני מקווה שיהיה בסדר חמסה חמסה

ולסיום, אני מפסיקה עם העישון לאיזה שבועיים ככה להבין באמת מה קורה בסרטים שאני רואה

ביי

מנגד יש את אבא שלי שלא משנה מה אעשה ולאיזה הישגים קטנים אגיע הוא לא יהיה מרוצה. באופן מזוכיסטי הוא הראשון שאני דואגת לעדכן אותו בהישגונים האלה- בגרות, רישיון, עבודה, הכנס שהיה ביום רביעי... זה מתבטל בתגובה שלו שהיא בדרך כלל "יפה" וממשיך הלאה למה אני עושה בהמשך.

תבינו, אני עושה צעדים קטנים אבל אם אני לא אעריך אותם לא תהיה לי מוטיבציה לרוץ מאוחר יותר.

אני חושבת שהכי חשוב בכל התהליך הזה זה להיות אופטימי ולדעת, לא לקוות, שבסוף יהיה בסדר.

מראש אני כבר יודעת במה ארצה לעסוק ולמזלי, זה לא כל כך לא ריאלי. אני נותנת את חותמי בתחום של בריאות הנפש, אם זאת בעבודה שהייתי בה חצי שנה בחברה של משתקמים בבריאות הנפש (בפועל לא עשיתי משהו חשוב אבל זה נראה טוב בקו"ח), ואם זה בחמניות ז"ל שכולם נורא מתרשמים, או החיבור שלי עם עמותת "בשביל החיים" והכנס שהייתי חברה בו ביום רביעי. אחרי הכנס פנתה אליי פסיכולוגית ושאלה אותי אם ארצה להתראיין בעיתון חשוב , בעילום או עם שם.

והדברים האלה- חשוב שיראו אותך מתפקד וחזק. ובאמת לא יודעת מאיפה הבאתי את הכוחות האלה לכנס. לא יודעת למה אבל לא הזמנתי אף אחד לכנס הזה. לא המשפחה ולא כלום, אף אחד גם לא זכר אני חושבת (כי לא נתתי תאריך)

באתי לשם לגמרי לבד ובהתחלה כמובן נחבאתי אל הכלים עד שקראו לי לשולחן יחד עם עוד שלושה אנשים (אבא לילד שהתאבד, אבא לילדה שניסתה כבר 7 פעמים, עוד בלוגרית מתמודדת ואני- שבאתי לשם בגלל "חמניות" ז"ל.)

לא היה לי מושג על מה אדבר ואם אחשוף את עצמי עד הסוף אבל זה התפוגג כשהמנחה סמדר שיר הציגה אותי מול כולם (בערך 100 איש) כ"אובדנית", אז כבר לא היה מאיפה לרדת.דיברתי וסיפרתי על עצמי וכמובן שהקהל תקף אותי בשאלות בבת אחת, חודרניות או באמת מתוך עיניין- ואני הייתי נינוחה באופן שלא מאפיין אותי.

הקהל התרשם ממני ומחברתי הבלוגרית שאני לא מכירה אותה, ומאוחר יותר נגשו אליי פשוט 10 נשים דומעות וחיבקו אותי ונישקו אותי ואני הרגשתי קצת לא נוח כי אני לא יודעת איך להגיב למגע עם אדם זר,ובכל זאת, חיבקו אותי והחזיקו לי את היד כל כך חזק וכולן שם היו אמהות שכולות לבנים שהתאבדו. כולן אמרו לי כמה שאני מדהימה ומקסימה ואמרו לי תודה כי היה משהו אחד שאמרתי שפתר להן המון שאלות מעיקות לאורך השנים, משהו שאפילו לא שמתי לב שאמרתי, שברגע האמת בניסיון ההתאבדות אתה פשוט מתנתק ולא שם לב למה אתה עושה, הגוף על אוטומט וזאת לא חשיבה מושכלת. הן אמרו לי תודה כי כל הזמן חשבו לעצמן איך הילד שלהן לא חשב על מה יקרה למשפחה לאחר מכן.

לא ידעתי שהקהל יהיה במחציתו הורים שכולים. מה שזה נתן לי נפשית חתם לי רישמית שזה התחום שאני צריכה לעסוק בו. מסתבר שעם מיקרופון יש לי ביטחון ולמזלי טפוטפוטפו אני יודעת לדבר ואני נורא כנה, שזה טוב.

אבל שוב, בייבי סטפס. נרשמתי לבגרויות האחרונות השנה ואז תהיה לי תעודת בגרות. זה לא הרבה, אבל זה משהו. כל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי את ההישגים שלי עד עכשיו שלא לכל המשתקמים של בריאות הנפש יש באמתחתם. אם זה זה שאני מתחזקת דירה לבד וכלבה בעצמאות כלכלית , זה שחודשיים אחרי ניסיון ההתאבדות שלי הוצאתי רישיון, הציונים שלי בבגרויות שיחסית סבבה יחסית לזה שלמדתי לבד בבית, זה שהגשמתי את החלום שלי וראיתי את רובי וויליאמס פעמיים בחו"ל, פעם אחד חיכיתי בתור 9 שעות לגמרי לבד שזה הכי לא אני, או זה שהצלחתי לעשות חיסכון לא רע לרכב, שאחרי גיל 21 אוכל לממן גם את הביטוח המקולל.

אז נכון, אני מובטלת כרגע, אני מעשנת די הרבה ובכללי אני חסרת תועלת אבל זה לא אומר שאני לא רוצה, שאין לי שאיפות.

בעיניי כלומניק זה לא מישהו שברגע זה לא עושה משהו, בעיניי זה מישהו חסר שאיפות, שנכנע לכלום ושום דבר. לכל מקום שאני הולכת שקשור לבריאות הנפש אני שמה חותם בזה שידעו שאני קיימת ויראו איזו התקדמות עשיתי כדי שברגע האמת זה יחזיר לי טובה.

יש לי הרבה מה לתת והדבר הכי כואב בשבילי לשמוע זה כמה אני חסרת תועלת, למרות שאני מעידה את זה על עצמי בכל הזדמנות שיש לי.

אז יש לי תוכנית- לסיים השנה בגרויות, בגיל 21 לעשות פסיכומטרי, ואם אקבל ציון נורמאלי גם להרשם ללימודים. זה נראה נורא מהר, תוך שנה כבר להתחיל ללמוד. יכול להיות שאני מדמיינת, אבל זה טוב שיש לי לאן לשאוף

ובינתיים אני מחפשת עבודה במשתלה. אם הייתי יכולה הייתי שמה עוד 40 עציצים בבית.

אם הצלחתי לגדל נענע בתוך הבית שזה ממש כמעט בלתי אפשרי- אני אצליח לעשות הכל.

תהיו בריאים. היום אעשה עוגה, שתראו שאני יכולה לעשות משהו.