*

באיכילוב הבן אדם היחיד שהצלחתי להתחבר אליו היא אישה בת 50+- שמדברת בשפה גבוהה מידי וכל שטות היא צוחקת ואומרת משהו בסגנון "חהחהחה... איזה בידור" וגם זה כשאנחנו מדברות על ניקיון ועל מישהי שאני רוצה להרוג.

היא סיפרה לי משהו שהבחורה עשתה בזמן שלא הייתי ואמרתי לה שאני הייתי משתגעת. היא אמרה לי "את היית משסעת לה את הגרון!" והיה לי נחמד לשמוע שמישהו לא לוקח אותי בתור פינת ליטוף.

בעבר, מאז שאני זוכרת את עצמי היה עליי לחץ להתחבר, להיות חלק, לנסות להשתלב. בכיתה א' לא הצלחתי להגיד לילדים שלום מרוב בושה.

אני זוכרת שהחברה היחידה שלי דיברה עם מישהי אחרת וברחתי למאחורי הדלת ולא הפסקתי לבכות, עד שאמא אחת ראתה אותי ואמרתי שאני חולה, אז הלכתי הבייתה. 

מאוחר יותר הייתי צריכה לעמול קשה כדי להכנס לתוך השלישייה ההזוייה שהייתה לי ולעוד שתי בנות. כמובן שכל הפסקה הייתי בוכה לאמא בשירותים כי פחדתי שהן חברות יותר טובות אחת של השנייה מאשר שלי.

הייתי נמנעת ממצבים חברתיים כי ידעתי שאני צריכה לדבר ולהוכיח את עצמי. קחו את כיתה א' ותמתחו אותה עד גיל 18.

שנה שעברה בפרוייקט היל"ה המורה שלי לתנ"ך שמעה שקשה ומביך לי לא להתחבר ושזה מתסכל אותי כי אני מתביישת להסתובב כמו זאב בודד אבל מצד שני נורא סובלת בחברת אחרים.

אני חושבת שמה שהיא אמרה לי היה רגע מכונן, לגמרי שווה את כל העיצות שאנשים נותנים לי שבדרך כלל כן נכנסות אבל אין להן בעיה גם לצאת.

"תתגאי בלבד שלך". להתגאות בלבד שלי? זה משהו שצריך להתגאות בו? מה זה משנה. "זאת הממלכה שלך, את מחליטה מי ייכנס".

בתיכון הייתי נכנסת ליועצת כל הפסקה כי התביישתי שיראו אותי יושבת לבד בהפסקה. 

אבל היום הממלכה המפורקת שלי בנתה גדר מזרדים, אז יש כאלה שפורצים אותה ורומסים את הממלכה שלי עוד יותר, אבל אנשים חלשים ועלובים לא ייכנסו לשם. הפסקתי לנסות להשתלב והתחלתי להשלים את השעמום והאוטסיידריות שלי. 

היום באיכילוב לא רואים אותי בהפסקות. אני לא מדברת עם הבנות שם (אולי כשאני רוצה את האינטרנט האל חוטי ואני צריכה ללכת לאיזור מאוד ספציפי לקליטה) אבל אני מטיילת, איפה לא. עולה לקפיטריה הולכת לקניון ממשיכה למטבח של המסעדה. אני באה ונעלמת.

נחמד לי להיות הניטרלית הנחמדה שבאה והולכת. אין לי סיבוכים ואין לי בעיות. לא מספרים לי יותר מידי דברים ואני לא נכנסת לעיניינים לא שלי שלא בא לי לשמוע עליהם. 10 דקות איתן אני נזכרת למה קשה לי עם בנות.

היום בשיחה עם המרפאה בעיסוק שלי במחלקה סיפרתי לה על החרדות שלי. היא שאלה מה התסמינים וסיפרתי לה על הכאבי בטן (שלשולים), כאבי ראש וקושי בנשימה.

העלנו נושא שמלחיץ אותי וביקשתי ממנה לסגור את המזגן כי זה מפעיל לי את המעי. אחרי 5 דקות עפתי לשירותים.

וואי וואי כמה אני רוצה לשפוך ולפרוק ולטעון אבל אינני יכולה. הלוואי ויכולתי

נ.ב. 

קניתי ציור מקורי ב-1,800 שקל. 

100X100

לא מתחרטת לרגע, עכשיו יש לי בית.

היה לנו תרפיה בדרמה. כל אחד היה צריך לבחור שלושה קלפים, לבחור מערכת יחסים אחת שיש לו בחייו ולבחור קלף לכל מצב:

מה שטוב במערכת היחסים הזאת, מה שלא טוב בה ומה שצריך כדי שהיא תעבוד.

היה גבר אחד, בשנות ה-40 לחייו, דתי שבחר במערכת יחסים את הבת שלו.

הוא סיפר שכל לילה היא באה לישון איתו במיטה, בת 3 וחצי, ולילה אחד הוא אמר לה שהוא לא רוצה שהיא תישן איתו יותר.

הוא סיפר שב-2 בלילה הוא קם והיא לא הייתה לידו, הוא היה בשוק. דיבר עליה כאילו ראה את אלוהים, כמה היא נבונה שהמילים חילחלו אליה והיא בחרה לבד לקום וללכת. התחלתי לבכות בשקט.

לאחר מכן דיבר עוד גבר, בן 40+ גם כן. הוא בחר בקלף ה"אשמה" בתור מה שכן עובד.

הוא נפצע באחד פעולות צבאיות והוא נמצא באיכילוב מטעם משרד הביטחון. הוא מספר על פעולה שבו נהרגו הרבה מחבריו, והרבה מהם איבדו איברים בגוף ואת בריאותם, אמר שהוא מרגיש אשם שהם נפצעו והוא יצא בריא. שלפעמים הם יוצאים בלילות, לשתות בירה, כמה הם קרובים, אבל הוא מרגיש אשם על זה שהוא "בריא".

אמרתי לו באמצע המפגש, לא נפצעת פחות מהם, כמו שיש שתי סוגי אלימות: מילולית ופיזית. אני נפגעתי נפשית וזה הולך איתי עד היום, כמו שזה הולך איתך. ההתמודדות שלכם דומה, אתה לא צריך תותבת כדי לדעת שאתה סובל.

ואז התחיל סבב של בנות שאמרו את דעתן. תקשיבו, אתם לא יודעים כמה אהבה הייתה שם. שותפות גורל, דאגה.

בסוף הפעילות אמרתי שאני רוצה להגיד משהו.

"יש כמה דברים בחיים שגורמים לי להמשיך לרצות לחיות," תקשיבו, כמה שאני הייתי קיטשית. רציתי להחטיף לעצמי סטירה.

"כמו ששאלתי מוכר בחנות פרחים כמה עולה חמנייה אחת והוא נתן לי אותה בחינם, או שמישהי זרה החמיאה לי באוטובוס,"

חנק בגרון. שורף באף.

אמרתי שהמפגש הזה היה אחד מהדברים האלה. אמרתי שמה שהיה מיוחד בעיניי זאת כמות האהבה והדאגה שהרגשתי מצד כל אחד ושזה היה טהור בעיניי. שטף דמעות, בום! בכי.

הודתי למשה, שסיפר על הבת שלו. עלה לי זיכרון ילדות, כשההורים שלי התגרשו הייתי ישנה עם אבא שלי, עד שהגיעה אשתו. אני זוכרת יום אחד הוא בא אליי ואמר לי שאני צריכה לישון במיטה שלי, כי היא תישן איתו הלילה. וזה שבר לי את הלב.

הודתי לאלי, שסיפר על החוויה שלו מהצבא, ולדנה (50+) שפעם ראשונה מאז שהיא שם שיתפה שאין לה חברים (אחרי זה היא קיבלה ממני ליטוף קטן.)

בלי קשר, יום ראשון הלכתי במסדרון וראיתי חמודון שם. בום נעצרתי בהיתי בו, נכנס לשירותים.

אחת הקוקואיות צרחה שאני אתחיל איתו ורציתי לקבור את עצמי באדמה.

ראיתי שהוא נכנס לחדר שקוראים לו "מועדון דקל" שזה לאנשים שסיימו את הטיפול ויש להם עוד זמן עד שיגיעו למסגרת שנקבעה להם לאחרי.

אמרתי לעצמי שאני לא מתחילה עם עוד קוקו, אבל הוא חמוד מאוד.

נכנסתי לחדר ושאלתי בתמימות מה זה. אחת הבנות הסבירה לי. "אהא", אמרתי. "אתם הייתם מאושפזים פה?"

הבחור החמוד אמר, "לא, אני סטודנט פה. את מאושפזת?"

קרס עולמי וחרפה הציפה אותי. השפלתי מבט לריצפה ואמרתי בקול שקט "אממ... כן, כן..." אמרתי תודה והלכתי.

רציתי לבכות

למטה: אני ונוגה

למעלה: דודות, אמא וסבתא

היום דיברתי עם אישה חכמה שאמרה לי: "המשיכה זה בין האונות ולא בין הבהונות"

אחרי שזיינתי את "בלינסון" עכשיו תורו של איכילוב, מחלקת יום פסיכיאטרית למבוגרים.

ומה זה מבוגרים חברים שלי, אני מדברת על בני 40 + חוץ מ-3: בת 18, 20+ ו-31.

לפני שבאתי חשבתי שאני אסבול מהטמטמת ומהבעיות הקוגנטיביות של החבר'ה, הבטיחו לי שרוב הבעיות שם הן לא בשכל (יענו טמבלים, ליטרלי אהבלים) אלא יותר "כמוני". שאלתי אותם מה זה כמוני. "אנשים שקשה להם". 

על הפעילות הראשונה התייצבתי עם כוס קפה שקניתי במיני קפיטריה של הביניין, כבר הבנתי שזה עסק יקר כל ה"מעון יום" הזה.

הגעתי ראשונה ויצא לי לדבר קצת עם המטפלת באומנות. הייתה מבחנה ליד כל כיסא, דף קטן ועיפרון.

היא שאלה את כולם מה אפשר לעשות עם זה ואיך הם מתקשרים. אחת הכוכבות אמרה: "אפשר לרשום כמה CC צריך לקחת ליום!" ואז סיפרה שאמא של אמא שלה (ע"ע "סבתא") התאבדה כשהיא שתתה מי אש ונשרף לה הגרון כשהיא הייתה בת חצי שנה.

אחד הכוכבים השניים צעק: "כבר בת חצי שנה וכבר לוקחת תרופות???" זהו, נגמרתי, נשפכתי מצחוק, הרס אותי. הבנתי שמשעשע יהיה לי. נרגעתי קצת.

הבחורה בת ה-18 כמובן על תקן תשומת הלב, משחקת באייפון כל הזמן וצוחקת ואומרת שזה עוזר לה להתרכז, על הידיים שלה שריטות מחתכים. תבינו, החתכים הם לא הבעיה, ההחצנה מטרידה אותי. כל 5 דקות פולטת בעיה אחרת שיש לה.

בפעם ה-3 שאמרה שהיא חייבת עיסוק רציתי לזרוק לה את אחד שברי המבחנה ולהגיד לה: "הנה, קחי תחתכי.".

בהפסקה תפסה אותי מישהי בת 30++ שהכריחה אותי להגיד לה בת כמה היא נראית בעיניי. אמרתי "30" ועמד לי בלב 39. היא נראית קצת קוקו, היא עברה תאונת דרכים וכנראה שהקוקו שלה נגרם מהתאונה. זה כל כך מתסכל לדבר עם בנאדם מבוגר, לשמוע ממנו חוכמה כזאת ומצד שני דברים כל כך דביליים. היא אחת הנשים הכי רגישות שאני מכירה אבל מתנהגת כמו תינוקת. כמו תמיד התחלתי לחקור אותה.

היא התביישה לשאול אם אני שם מאנורקסיה כי יום קודם אמרה משהו שלא התפרש נכון לאחת הבחורות שם ואז בכתה כל היום, אמרתי לה שזה בסדר.

היא עמדה שם והסתכלה עליי ואמרה לי שיש לי עיניים טובות. שיש בי טוב ורואים את זה, היא יודעת לזהות את זה. היא התרגשה וחיבקה אותי וחיבקתי אותה גם. התרגשתי ממה שהיא אמרה אבל אז היא התחילה לדבר ולדבר ולא הייתי יכולה יותר, הייתי חייבת לטוס משם.

כל היום היה בסימן כהות רגשית. זה הרבה פחות אינטנסיבי מגהה ויש ימי חופש (מחר הולכת לעבוד עם דודה בקיבוץ), רק 5 ימים בשבוע וזה מ-9 עד 2. זה צמוד למסעדה שעבדתי בה אז היום הלכתי לבקר שם 20 דקות בהפסקה. איזה הפסקות יא רבנאן.

זה הרבה יותר מרתק להיות שם מגהה, לאנשים יש סיפור ארוך ועמוק ולצערי לכמה מהם יש ילדים. חלק נשואים, ממש קרקס שלם.

בפעילות עם המבחנה והדף חלק אמרו שהלוואי והשדים שלהם יעלמו ושהם ירפאו מהמחלה.

חשבתי לעצמי כמה זמן הם בטיפול שמחדירים להם שהם יהיו אנשים אחרים.

שמתי תמונות שצילמתי לקליפ פה לפני 200 שנה בערך, ובקליפ חסרות לפחות 3 תמונות נוספות שצילמתי במיוחד לקליפ אבל אני יודעת ש"השמיטו" תמונות של עוד אנשים אז, צרת רבים נחמת יחיד בטירוף יעני.

(אלה החבורה של הבחורות שטסו לסיבוב הופעות ביולי והיו שורה ראשונה ב-4 הופעות שונות הו.... אז הן בעיקר מרכז הקליפ אבל יש עוד חבר'ה, כמובן....

רובוש מתעטף באמצע הופעה בדגל ישראל, כן כן .)

צריך כמה שיותר שיראו את הקליפ אז תהנו:

אמרתי לדודה שלי שמהדיאט אני אעשה תאונה ולא מבר רפאלי, כי את הדיאט בסוף אני אוכל להשיג ואת בר רפאלי כנראה שלא.

אני מדמיינת לעצמי את כל הנשים שם נוהגות ודעתן מוסחת מהצבע האפור המתכתי של הפחית, יחד עם זה ששינו לו את השם לcock.

שאלתי את חנן בסופר אם חברת "cock" קנתה אותם ומישהו ממש צחק לידנו, הרגשתי לא נעים כי הוא חשב שאני רצינית.

לקחתי מאוד קשה את זה ששינו את השם כי שנים על גבי שנים הלוגו והשם היו אותו דבר והדבר הכי נורא שקרה מאז שהכניסו את "קולה זירו" זה ששינו לדיאט קולה את השם.

והם יודעים, דיאט קולה, הם יודעים איך להשיג אותנו, המכורים.

קונים אותנו עם זה שזה 0.3 קלוריות וממכרים אותנו בעזרת הקפאין. אחר כך גורמים לנו להרטיב באמצע איילון למראה הפחית. את הפה כמובן.

אתמול עשיתי בגרות בפסיכולוגיה כי שילמתי לאתר של משרד החינוך לפני חודשיים. התחלתי להתכונן שבוע מראש בערך ובלהתכונן אני מתכוונת בלקרוא את החומר פעמיים שלוש ויותר מזה לא, כי אין לי כוח. אמרתי לעצמי, שיר, אל תתכונני. אין לך כוח. וגם אם תתכונני ולא תצליחי תרגישי מפגרת. עדיף להרגיש עצלנית.

אז הלכתי למבחן אתמול וקלטתי בפעם האלף כמה זה נוח להיות אקסטרני (חוץ מזה שאתה לומד את החומר לבד ואם לא, אתה משלם אלפי שקלים לאנקורי/לחמן)

הייתה מישהי שישבה מלפני, בת 24. קלטתי שלפני הבגרות היא כתבה במחברת מושגים מהפלאפון. כשהתחילה הבגרות היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תשים לי את התיק בקדמת הכיתה. ישר חייכתי. אמרתי לעצמי, הייתי מזיינת אותה. וזאת המחשבה הראשונה שהייתה לי בראש, שהייתי מזיינת אותה. כי היא הייתה נחמדה אליי והרגשתי נורא מכוערת באותו יום (אני מתארת לעצמי שהייתי אפילו יותר מכוערת ממה שהרגשתי).

שאלתי אותה אם היא כתבה מושגים מאחורה והיא התחילה נורא להתנצל ולהתגונן. אמרתי לה, תקשיבי, אני מבינה אותך, גם אני הייתי ככה. אם לא היה לי כל כך לא אכפת מהבגרות הזאת גם אני הייתי עושה את זה, אבל ממש כואב לי הראש.

היא שאלה אם אני אקסטרנית ואמרתי לה שבטח, רק תלמיד אקסטרני יגיב ככה לבגרות. אפילו ערסים נכנסים לחרדה.

אז המצאתי ניסויים בחולדות ובבני אדם והלכתי הבייתה.

רציתי שהמשפחה שלי תתגאה אבל כולם שכחו שהיה לי מבחן, עכשיו יש לי 13 נקודות במקום 20. איזה זיןןןןןןןןןןןן.

רציתי לכתוב פה על זה שבכיתה א' הייתי עושה הצגות סקס לתלמידים על כיסא, אבל זה יהיה גס מידי, כאילו יותר מידי "in your face" כזה לא?

ישבנו בבית קפה ודימיינתי שיש לנו ילד ביחד. היה לו מנשא מבד על החזה והתינוק ישן. איזה תינוק יפה זה, שיאללה. אחד היפים. ועם אף כפתור ולא יהודי כזה כמו של כל התינוקות.

ואני אהיה אמא חבל"ז. כזאת שלא קופצת אם המוצץ נופל על הריצפה ושלא צורחת כשהילד מתגלגל על המוח. כשהייתי תינוקת אמא שלי לקחה אותי לרופא כי לא הייתי בוכה כשהייתי מקבלת מכות בראש. 

פתאום בא לי לכתוב מלא דברים אני בחוסר רוגע שכזה

אז אני אתן לכם תמונה של סבא וסבתא שלי היפים.

מעניין אם אני ארד מהפעילים כי אני שוב לא מעניינת.

מממ