ביקשתי שיגיד לי משהו נחמד לפני הבגרות מחר ויצא 'אני לא אוהב אותך יותר'והמכה והסטירה והדקירה זה כואב ואני שמחה שסוף סוף השתחררו לי דמעות כדי שאוכל להרגיש יותר טוב
כנראה זה המחיר שאני משלמת על שיתוף הרגשות שלי, אולי אני צריכה לשמור קצת יותר בפנים.
כל שנה אני חרדה מהיומהולדת שלי כי כל שנה אני פחות או יותר נורא לבד
השנה זה 18, וב18 חוגגים עם החברים ומציינים את זה "כמו שצריך"
ה18 שלי יהיה בלי חברים, וגם היחידה שיש חוגגת לעצמה יומהולדת מאוחרת עם חברותיה
רציתי אותו ביומהולדת כדי שיאהב אותי ויחבק אותי כשאבכה אפילו שזה עומד להיגמר עוד כמה ימים. "לפחות את סוף יוני תתן לי" אני ביקשתי והתחננתי.
כל הקשר הזה קצת מסובך ורובו גרם לי להרגיש לא בטוב אבל דבר אחד היה בו שאף ריב לא הצליח לקחת וזאת האהבה שלי
ומה שהיה פעם האהבה של שנינו נשארה רק שלי, כי הוא אני לא אוהב אותך יותר
וכמה ימים לפני 18, הייתי בטוחה שעד אז העיניינים יהיו בסדר, נפלה פצצה. אתמול הוא שנא והיום קנה מתנה, איך אפשר לקנות מתנה למישהו שלא אוהבים? הייתי רוצה להאמין שזה תחושה של רגע כי הרי אהבה לא יכולה להמחק תוך 24 שעות אבל אחרים לא אשמים שאצלי לוקח לה הרבה מאוד זמן להמחק.
ועברתי את השלב הזה של הכאב כבר הרבה פעמים בחצי שנה הזאת אבל פה זה מרגיש לי כמו נטישה מתחת למזבח.
אהבה לא באמת יכולה להמחק תוך 24 שעות, זה עקב מה שאני עשיתי- שיתפתי.
ובמקום להבין שאולי משהו פה לא היה בסדר מלכתחילה אני מלקה את עצמי שאני פותחת את הלב כשמשהו מציק לי
הייתי מעדיפה שישנאו אותי מאשר שלא יאהבו, יש בזה יותר רגש
והדמעות שיש לי בעיניים לא תורמות למצב שיש לי מחר בגרות על הבוקר, ויותר גרוע מזה שיהיה לי את כל היום פנוי
מה אני אעשה עם כל היום פנוי כשאני יודעת שיש שם מישהו שגרם לי לנחמה עצם זה שהוא שם וגם אם הוא לא מושלם כמו כולם, יש לו אהבה והיא קשורה אליי. כמה טוב זה לדעת שאתה נאהב
אבל כמה זה כואב לשמוע את המילים האלה יוצאות באופן כ"כ שרירותי כמו "אני צריך לשירותים", כמעט גובל בחוסר רגישות.
הלוואי והייתי יודעת ממה זה נובע, הלוואי וזה היה מכעס או מרוע
רק שזה לא יהיה מכוונה אמיתית