*

כשהייתי קטנה באתי אל סבא ושאלתי אותו, "סבא, למה אתה קופץ?"

הוא ענה לי,

"כי אני מתגעגע אלייך."

הלכתי לשירותים וחשבתי על האסלה, אחרי 5 דקות חזרתי אליו:

"אבל סבא,"

שאלתי

" איך אתה מתגעגע אליי אם אני פה לידך?"

(גיל 5)

(ציור שלי)

סבא שלי בן 63, הוא היה בן 44 כשנולדתי, הוא גידל אותי רוחנית ונפשית והראה לי נתינה וסובלנות.

אמא שלי לימדה אותי שאם אתה נותן מעצמך אתה פראייר. סבא שלי לימד אותי שאין דבר כזה שאתה לא נותן מעצמך. אני חושבת שהוא לא יודע מה המילה "פראייר" אומרת.

לפני שנה סבא שלי קנה לי כרטיס טיסה לדנמרק כדי לראות את רובי וויליאמס.

לפני חודשיים קניתי לו כרטיס לראות את חווה אלברשטיין.

כשהייתי קטנה הסבים שלי לימדו אותי מושגים כמו הגיינה ואוכל חם והיום אני מכינה להם עוגות

התעצבנתי ואמרתי לה שתעלה, איך היא לא באה למעלה לאחל לי מזל טוב?

טיטאתי את הבית כי בערב המשפחה הייתה אמורה לבוא לאכול אצלי את העוגה שהכנתי, דפיקה בדלת,

עמדתי בקצה ופתחתי את הדלת ואני רואה דמות עם הרבה בלונים מנופחים על הידיים ורגליים. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה שזאת דודה שלי אז אמרתי תודה יפה וקצת מתרגש כשראיתי שמאחוריה עומדות עוד 2 בנות עם עוגה ומיץ תפוזים. 

3 בנות מקסימות מהמפגש, ש-2 מהן הכרתי רק שלושה ימים לפני כן, באו אליי הבייתה עם בלונים, עוגה, מיץ תפוזים ואחרי כמה זמן גם פיצה, כי אחת מהן ידעה שממש בא לי פיצה.

אני מה זה התרגשתי, לא תבינו. הלכתי לדודה שלי בסלון ואמרתי לה בהתרגשות בלחש "באו בנות מהמפגש בהפתעה!!!"

היא גם התרגשה ואז באה דודה שלי השנייה וגם אמא שלי, אם הייתם מבינים את הבעייתיות החברתית שלי במהלך השנים הייתם יכולים גם להזיל דמעה או 2. איך הלב שלי התרגש, באמת. בהתחלה רצו לי תסריטים שהן ריחמו עליי, אבל זיבי, עם כל הרחמים שבעולם לא נראה לי שאני אצליח לבוא למישהו ככה הבייתה.

אני כל כך פחדתי שאני אהיה לבד ביום הזה, חנן בא רק ב-4 וחצי ועלמה דחתה את המפגש איתי כל פעם בעוד קצת (אבל עכשיו אני יודעת שרק מאהבה) ודודות ואמא הלכו לסבתא לקניון. 

גם אם הבנות היו באות לשנייה והולכות הייתי מחסירה פעימה, הרגשתי כאילו נכנסתי אליהן ללב והרגשתי שאוהבים אותי. ואני מצטערת שוב על זה שלא הייתי יכולה לנשום וזאת לגמרי לא אשמתו של אף אחד.

אחרי שהן היו פה היה פחות נחמד, הייתה לי את נפילת האנרגיה הכי גדולה שהייתה בישראל ולא הפסקתי לבכות ולסבול כמו הוספיסית והייתי בטוחה שאני הולכת למות עוד שנייה מעצב ומועקה. שם כבר המשפחה שלי ממש סבתא והיה פיצוץ קטן במהלך ארוחת הערב שמנע מאיתנו להיות בהרכב מלא כי כל כמה דקות מישהו אחר יצא בעצבים. 

כל נשימה שקשה היה לקחת טלפון. לגייס את כל הכוחות, להשמע כמה שיותר שמחה ומכירת תודה. השיא היה כשהאחים שלי התקשרו אז בכלל כבר הרגשתי שאני מתעלפת.

יום אחרי הגעתי לאיכילוב ואחת הבחורות הביאה לי בלון סגול וגדול. התרגשתי על הבלון כמובן, אבל רציתי לקבור את עצמי על כל "יש לך יומהולדת??? מזל טוב!!!" שקיבלתי. בשלב מסויים שמתי את התיק אצל המרפאות בעיסוק כי ידעתי שעוד "מזל טוב" אחד יהיה להם פה ים של דמעות.

אז בעיקרון נכנסתי לכמה אנשים ללב וזה מרגש אותי וזה עושה לי שמח באופן ששמח אצלי מתאפיין.

אז יומהולדת הבא אני לעזאזל בת 20 ושוב בראש שלי מריצה את כל הדברים שצריכים להיות לי עד אז. אז בינתיים עוד יוני ואני רק בת 19 ועשו לי הפתעה ואני אוהבת הפתעות.

גם הבנתי שברגע שלא מבקשים מקבלים. אני שנה שעברה ביקשתי כמו קוקו מהקודם שיביא לי חמנייה והשנה קיבלתי שני זרים אחד אחרי השני. אבל שום מילה על זה שהן כתומות.

בגדול המטרה העיקרית היא בכלל הייתה שאיפה שהייתה צורך שהיה למצוא אהבה חדשה, זה בא לי נורא בקלות לפני שנתיים, אז למה לעזאזל זה כל כך קשה עכשיו?

תמיד אני אומרת שלא עשיתי כלום השנה, שלא קרה כלום. ושוב כהרגלי בזמן שהותי בחדר החשיבה הגדול, הפעם בתוך המקלחת, הבנתי שקרה פה משהו ושם קרה עוד קצת ולאט לאט כן, גם לי יש חיים והם מתגלגלים גם כשהנשמה שלי תקועה מאחור.

אני צריכה לצאת מהקיבעון שאהבה זה החיים. החיים זה החיים, אהבה זאת מתנה גדולה והיא באה בהרבה צורות ואני אומרת תודה למי שזה לא יהיה שיש לי אהבות, מועטות אך איכותיות, ולהפסיק לחפש אהבה שהיא רומנטית שהיא בעצם יכולה להיות הכל (משפחה, חברות, זוגיות)

לפני חצי שעה קמתי משינה שבה חלמתי על הקודם, וגם יצא לי לחשוב על זה במקלחת שגם עם כל התופת אני רוצה להגיד עוד פעם אחת תודה על היום שהוא העביר לי לפני שנה בדיוק. שחוץ מהיום הזה, הוא העניק לי את היום הכי נוראי בחיי כמה ימים אחרי. בלאגן בלאגן.

ואולי טוב שכך קרה כי אז לא הייתי מכירה את חנן, חברי ואהובי בנפש, אהבת הדם האפלטונית שלי, אח שלי וחבר שלי שעבר איתי כשותף פעיל או רדום את השנה המסריחה הזאת.

וגם את עלמה שדרך הבכיות על ההוא שאבד התחברה לי בתור חברה שזה כבר אירוע נדיר בפני עצמו.

ואז בצעדי ענק לא קרה כלום עד היום שבו עזבתי את המסעדה שהייתה הבית שלי, לא עמדתי ב"תקנים" והגיע הזמן ללכת. היה לי קשה וכואב אבל אני שם פעם בשבוע-שבועיים אז הטבחית מקבלת מנת שיר יפה. דימה כבר עזב.

קצת לפני האמת, התחלתי לגור לבד. אמא ארזה את עצמה והלכה לחבר שלה. אחרי שהרבה זמן כבר חיפשתי דירה מסתבר שהייתי בה 12 שנה לפני כן. עשיתי פה מייק אובר רציני שכלל קנייה והזזת רהיטים מסיבית. תמונות עצים וכסאות- עכשיו יש לי בית.

ואיך אפשר לשכוח אני עקרת בית נואשת. כביסות, ספונג'ה, סופר, מטרד יומיומי. הבית היה מתנקה פעם בחודשיים כשאמא הייתה פה, עכשיו פעם בשבוע וחצי.

ונחזור כמה חודשים לפני, איך לא, יומיים אחרי היום הגרוע בחיי החלום שלי התגשם. טסתי במיוחד לדנמרק לראות את רובי וויליאמס בכבודו ובעצמו בהופעת איחוד עם "טייק דאת' והוא שר במיוחד בשבילי חמישה שירים סולו.

וקצת קדימה לפני חודש וחצי לערך, אפשר להגיד ריגרסיה קלה, התאשפזתי באיכילוב בטיפול יום למבוגרים.

אחרי שעתיים הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות כי סוף סוף מקום שבאמת רוצה לעזור ובא לטפל עם אנשים שאני יכולה להקשיב להם. כל חמישי עוזב מישהו וכל שלישי נכנס מישהו חדש. זאת תמיד הפתעה לראות איזה אידיוט יכנס ואיזה נכס ילך.

וטיפה חודש לפני, היוזמה החברתית הראשונה בחיי, ארגנתי מפגש של בנות עם ה"א למפגש של דיבורים ושיתוף ולא משהו טיפולי או טריגרי, המפגש היה אצלי בבית ויחסית לבחורה שלא מצליחה לקבוע עם שני אנשים היינו 14 בנות פה בבית. אחרי שזה לא צלח, ארגנתי אחד נוסף לפני שלושה ימים והלך מעולה. הצלחתי לדבר ולהנחות ומי שלא יודעת, החלום שלי הוא להיות עובדת סוציאלית. אבל כדאי שאשלים בגרות קודם.

אז הלוואי והיומהולדת הזה אני לא אבכה, והלוואי ואוכל לראות את הדברים החשובים באמת,

והלוואי ואשלים עם עצמי והלוואי ואהיה שמחה ואצחק

והלוואי ויאהבו ואוהב והכל יהיה מלא באהבה ולא באכזבה

עשיתי כרטיסיות קטנות כאלה עם תמונות רנדומליות, כל אחת הגרילה 2 כרטיסיות וסיפרה איך התמונה משפיעה עליה בחיים.

אחרי כל אסוציאציה ניסיתי לפתח את זה לדיון יותר עמוק, והיה מדהים. כול אחת הייתה קשובה, בלי פלאפונים ובלי לקום (חוץ מפיפי, אבל זה מאוד רצוי)

הבנות דיברו לעיניין ופתחו ושיתפו והרגישו בנוח כי זה באמת הכי חשוב.

גם על הדברים הקשים בסוף פתחו את הסכר ואף אחת לא ביקשה ולא ניחמה, גם בדברים הקשים.

האוירה הייתה כייפית וכל הזמן הרגשתי ממש מבסוטה כי לא היה שום קשר בין הקודם לנוכחי.

אני בטוחה שרוב הבנות שהיו פעם קודמת בגלל שהייתה להן חוויה מרעישה והמון כל הכבוד לבנות שהסתכנו ובאו שוב!!!!!!11

אז בקיצור אני ממש שמחה מאיך שהכל התנהל וכולן היו מקסימות גם שהלכו.

הפעילות השנייה הייתה "הגוף שלי הוא...." שכל אחת כותבת משהו על הגוף של עצמה או על איזה גוף.

היו מחצית מהבנות כי זה יום שישי, בחרתי את יום שישי כי פעם קודמת זה נמשך יותר מידי והיה מאולץ אז רציתי שזה יהיה "מתוחם" אבל לצערי זה היה מעט מידי זמן כנראה.

אז תודה לכל הבנות שהשתתפו והיה לי כייף ואני שמחה ואני מבסוטה ולגמריייייי יהיה עוד מפגש!!!

תראו את עיוני שליייייי

אני מבינה את הבנות שנלחצות לקראת אותו הרגע אבל הייתי ממליצה להן לחשוב על הסיבה שרצו לבוא מלכתחילה, או אם באמת לא יהיה זמן לחזור או אם באמת הן לא יכולות לפנות שעתיים קטנות בין לבין.

המפגש הזה התכוננתי יותר טוב ולצערי כנראה יהיה פחות בנות

דיברתי עם דרמה תרפיסטית במחלקה שנתנה לי עיצות טובות ואני מקווה שבאמת אוכל ליישם אותן כמו שאני מדמיינת

אבל באמת חשוב לי לדבר עם הבנות שמתחרטות אבל צערי יש פחות ב-24 שעות עד למפגש וכנראה שלא אוכל להספיק עם חצי מהן.

באמת שאפשר רק לדעת באותו הרגע כמה יהיו.

אני מקווה שאני לא אתעייף נפשית מזה כמו פעם קודמת אבל עצם העובדה שזה יהיה יותר מאורגן ומסודר ופחות מסודר 

(שמתי את הנייר על הצג של המחשב ועברתי על הקווים... אין כישרון)

ובלי קשר אני עייפה ומבולבלת וקצת שונאת את המראה שלי, כנראה שאין זמן יותר טוב לעשות דבר כזה. בסוף נהיה 4 בנות בלחץ אבל לא נורא, העיקר שהכנתי פעילות נחמדה :-)

לצערי המצלמה שלי ממש מחורבנת בפלאפון וזה ממש לא עושה עם זה חסד

החלטתי לעשות נוף אבל החלטתי שזה חמוד מידי. אז דפקתי סמל של מקדונלדס באמצע הנוף הפסטורלי כיאה למקדונלדס- כל חור הם תוקעים את עצמם אבל יש להם באמת צ'יפס פגז.

ובקשר למפגש- הובא לידיעתי אף על פי שידעתי זאת קודם, שגם לבנים יש הפרעות אכילה, המפגש הוא גם לבנים וגם לבנות ואפילו מישהו חמודוני יבוא.

היא נתנה לנו דפים ומגזינים ואמרה לנו לעשות קולאז'ים, שנייה לפני שהפכתי כל השולחן מעצבים מצאתי שתי תמונות של שמיים שחיברתי לתמונה אחת. בנאדם סובל פה, בנאדם סובל שם, ובום יש לנו קולאז'.

אחרי כל פעילות יש סבב של מה כל אחד עשה. היא הגיעה אליי ואמרתי לה "עדיף שלא". היא התעקשה שארים את הציור ואז ראו את זה:

מה שמצחיק הוא שגם ה"בחור" שלוקה רוב הסיכויים שסוג של פיגור שכלי, היה מבסוט וצחק מזה.

היא בתור אומנית לכאורה, לא התרגשה יותר מידי, ואמרה שזה יפה. אמרתי לה, זה לא יפה לזייף. היא צחקה ואני הלכתי.

הקיץ הזה מתאפיין בכך שאני הולכת עם בגדים של חורף, טרניג מככב לי על היריכיים והנסיגה בתחום הזרועות מונעות ממני לשים גופיות

הפרצוף גם הוא לא עושה עימי חסד, אל תביטו בי, אני עלולה לבכות

במפגש שהיה (של מופרעות אכילה) הכותרת הייתה מה היה בעבר ועכשיו אני שמה לב שלא היה מקום לאיך היום זה לוקח חלק בחיים

בגלל שניסיתי לקחת "פיקוד" על מהלך הפגישה ולהישאר כמה שיותר ניטרלית הרגשתי שהבעיה שלי לכאורה לא קיימת

חוץ מזה שיצאתי מותשת נפשית ומדוכאת כי לא הלך כמו שציפיתי, למרות שהיינו 14 בנות והמפגש היה לפחות שעתיים וחצי- שלוש

אז בשבילי עכשיו אני חושבת שיש לי כוח לארגן אחד נוסף, אני מקווה שלא קיבלתן טראומה

התקופה האחרונה מתאפיינת מכאב בטן אחד למשנהו וכמו שאמרתי פעם, אני לא מחפשת סיבות אני מוצאת.

היום קמתי עם כאב בטן שמשמעו "היום ראיתי משהו שלא היה לי נעים לראות". התגלגלתי במיטה בניסיון להמשיך לישון ולהתעלם מהצרה אבל כאבי בטן של לחץ הם לא חילוף חומרים רגיל וסביר להניח שאם לא הייתי רואה לא הייתי הולכת לשירותים גם שבוע.

בזמן שהייתי בשירותים ראיתי עוד משהו שגרם לי לרצות לרוץ לשירותים אבל קסם! כבר הייתי בשירותים!

אז בגדול נהייתי סבתא שלי, עם כל החרדות והעצבים והקושי לישון והכאבי בטן. השמועה אומרת שלפני כמה שנים לסבתא שלי היה פיפי בהול באוטובוס בחו"ל באמצע פקק, היא ירדה מהאוטובוס ועשתה באמצע האוטוסטרדה. כאילו באמצע הכביש בין מכוניות.

הימים האחרונים לא פשוטים בכלל ובעיקרון מיום שני עד יום חמישי לא יצאתי מהמיטה. ביום חמישי הלכתי לאיכילוב, לא כי הרגשתי פצצה או משהו, אלא כי הייתה קבוצת בישול (sshhh) ובקינוח עשו את עוגת התפוזים המפורסמת שלי. שיגעו לי בעוגה??? מה פתאום!!!

אני נאצית למתכונים שלי ואף אחד חוץ ממני עושה אותם. חוץ מפה ושם כי כי בכל זאת גם ככה לא אוהבים אותי יותר מידי אנשים אסור לי להיות בררנית.

בכל אופן בקבוצה לקחתי מהר את החומרים ועשיתי את העוגה הכי מהירה בחיים שלי רק שאחרים לא יגעו לי בחומרים חס וחלילה. יש שם אנשים שמחטטים באף יותר ממני כשהייתי קטנה. אז יצאה לי עוגה מהממת, גם כי נשארתי שעה במטבח לראות שהמטפלים שם לא מתעסקים לי בעוגה שצריך דוקטורט רק בשביל לדעת להוציא אותה בלי שתצא פנקייק.

אני תקועה ממש וגם בכתיבת שורות אלו אני שוכבת במיטה. אני סובלת מכאבי ראש לא נורמאליים ובא לי למות.

הלוואי והיה לי איזה משהו שיעסיק אותי במשך כל היום, אני כל כך סובלת להיות עם עצמי שאם הייתם שואלים מה הייתי עושה לבד באי בודד הייתי אומרת לכם שהייתי מתאבדת עוד במטוס.

אני עושה משהו נגיד, במשך היום ואני רק חושבת על הרגע שאני אגיע הבייתה. ואז שוב נהיה לי כאב בטן. בבית אין לי את החדר שלי ונדדתי מלישון על הספה בסלון לחדר של אמא שלי. זאת לא המיטה שלי וזה לא החדר שלי אבל הייתי תקועה בחדר שלי 12 שנה בלי לצאת ואני לא יכולה להיכנס לשם שוב, לא לבד בכל אופו אני מתה מפחד.

התרגלתי לחיות לבד עם סלון ושיש לי בית שהוא שלי וכמה שהבית שלי חמוד. לא בא מישהו אחד ולא אמר שהבית שלי מקסימון. לא הייתם מזהים אותו. בכלל לא הייתם שם לפני אז לא הייתם מזהים אותו בכל אופן

קשה לי לבלוע ואני בסטרס. אומרים לפעמים כזה "זה הכל או כלום" אבל אני מרגישה ש"כלום" זה גם המון והייתי נותנת את החיים שלי בשביל קצת כלום. כי אני במינוס מתחת לאדמה ואני עוד שנייה חופרת לי קבר, כי זה לא באמת חיים ואם לא הייתי נושמת הייתי בטוחה שאני מתה.

הייתי עם אמא וחבר שלה בג'פאניקה ואחד האנשים שעבדו שם נראה לי ממש מוכר והסתכלי עליו ולא הבנתי את מי הוא מזכיר לי, אמרתי לאמא שלי ולחבר שלה והם הסתכלו עליו גם ואז נפל לי האסימון ואמרתי "זין!!!!!" ונזכרתי שהוא דומה לשימון החברל"ש שלי, אבל מה זה דומה, אותו דבר. אם הייתי רואה אותו קודם מאחורה הייתי מקבלת התקף לב מיידי על המקום. אמא שלי וחבר שלה הסכימו גם וחבר שלה עוד יותר הסכים איתי. למזלי הוא זה שהגיש לנו את החשבון אז תיזזתי אותם לכיוון היציאה, אמרתי להם לא עושה לי טוב לראות את הכפיל שלו מול הפרצוף שלי ויצאנו משם.

וכמעט שנה שנהההההההההההה שעברה שזה טונה של זמן ובחיים שלי לא חשבתי שיעבור כל כך הרבה זמן בלי שאמצא אהבה חדשה (רומנטית כי אהבה יש לי) ואם מישהו היה אומר לי קודם אולי הייתי שוקדת על להחביא את המפתח כל הזמן. סתם. באמת שלמדתי הרבה הרבה מאז בעיקר להעריך כל זיק של אהבה ולא לרצות הכל ולחנוק כמו נחש.

אבל באמת מוזר הקטע, בא לי לשמוע מה איתו מה קורה מה ניש מה נש אבל תקשיבו בחיי שבחיים שלי אף אחד לא התנהג אליי ככה כמו מגפה.

קודם כל , ניתק איתי כל מגע בחו"ל כשנסעתי לדנמרק להגשים את חלום חיי ולראות את רובי וויליאמס, יומיים לפני ההופעה בטלפון אמר לי כמה שאני פסיכית ומשוגעת ושטוב לו שאני לא מתקשרת ושאני ככה וככה וככה ובלה בלה ואני הייתי כבר על סף התמוטטות עצבים כי מראש כשאני בחו"ל אני על הפנים ורציתי לשמוע את קולו. יום אחרי חסם אותי מהפייסבוק מהכל, הוריד תמונות שלי (ואני חושבת שעד היום יש לו תמונות מחובק עם האקסית שלו עוד לפניי שם) ובקיצור- כמעט חזרתי לארץ לפני שהגשמתי את חלום חיי. שזה כבר ביג ביג באד קארמה בפני עצמה.

למזלי זה באמת היה החלום שלי וזאת הייתה אופוריה אמיתית וכל עוד רובי לא נפרד ממני על הבמה הייתי בעננים.

מאז לא ניסיתי אפילו ליצור קשר פעם אחת חוץ מאולי שני אימיילים שרציתי לעדכן משהו.

ביומהולדת שלו החלטתי שנמאס לי ואני חייבת לדבר איתו איכשהו וחודש לפני כבר שילשלתי מלחץ. אין טעם לומר שלא ענה, התקשרתי המון פעמים ואני לא אגיד כמה כי אני ממש יוצאת קוקו. הוא ענה כדי לאיים שהוא יתקשר למשטרה, אבל לא באמת חשבתי שהוא יתקשר למשטרה אבל גרמתי לו להישאר על הקו 40 דקות גם כשהוא בקושי לא דיבר. רציתי להיות חזקה אבל בסוף בכיתי כמו חולת נפש ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו ומתגעגעת ויאדה יאדה. זה היה עצוב אבל הוריד ממני 6869 טון.

זה לא סוד והוא יודע שנכנסת אליו מידי פעם לבלוג, איכשהו יוצא לי ליפול על העידכונים שלו ב"עודכנו לאחרונה" ולצערי הרב חלק מהקוראות שלי גם מלקקות לו את התחת.

נפלתי על עידכון יום אחד גרפי של חוויה אינטימית שהייתה לו עם מישהי והשמיים והכוכבים קרסו עליי, שלחתי לו מייל "למה אתה כותב דברים כאלה אם אתה יודע שאני קוראת". תגידו מה שתרצו, הוא לא חייב לי כלום, מה אני מתערבת, לא אכפת לי. הוא כמובן לא ענה אבל אני בטוחה שהוא קרא כי המצפון הבריא שלו לא כתב דברים כאלה יותר. 

לא יודעת מה קורה איתו עכשיו ולא פעם אמרתי שזה לא פייר שככה ניתקו אותי מהחיים ומתכחשים אליי כאילו אני איידס, מחקו אותי מהחיים כאילו אני כלום ושום דבר ועל הבחורצ'יק הזה באמת שביזבזתי הרבה דמעות.

וגם כשאומרים שעושים אידיאליזציה לקשר אחרי שהוא נגמר אני זוכרת בדיוק את הקטעים הנוראיים ואם אני אתרכז בזה מספיק חזק אני אוכל להתחיל לבכות מחדש אבל באמת שהוא היה אהבה מאוד גדולה ולמדתי לא מעט למרות שגם אם לא היה בכלל הייתי מסתדרת.

הבעיה היא שבגלל שהוא מתכחש אליי כל קשר אני בידיעה שאני פסיכית ומשוגעת וששונאים אותי בסוף אז מה הטעם להתחיל.

ב-25 יש לי יומהולדת שזה בערך שבוע לפני שהוא פוצץ לי את הנשמה והיה באמת טוב היומהולדת הראשונה שלא בכיתי בה אז חצי מהמילים שאמר לי באותו יום נורא יכולות להיכנס לי לתחת כי לא חום זה לא דבר שהוא מובן מאליו.

ובאמת כואב לי להיזכר ואומרים שזה עובר לגמרי שמוצאים מישהו חדש ועברה כמעט שנה וזאת הפעם הראשונה שהצלחתי לכתוב על זה זה עכשיו.

תמיד פחדתי שייכנס לבלוג וייפול על קטע שאני קוקו בו. אני יודעת שנכנס איזה פעמיים לפחות ותמיד רציתי שיחשוב שהמצב בסדר, לא שזה היה משנה משהו, לאגו שלי. אז המצב לא בסדר וזה מה שהכיר וזה מה שיזכור אבל אני לא חולת נפש ואני יכולה לתת הרבה יותר גם ממה שאני דורשת לקבל.

 ותמיד יש דברים שמזכירים ודברים שכואבים ואני אפילו לא מצפה ל"מזל טוב" יבש ביומהולדת.

יום אחד הוא יתקל בי והוא יגיד לי מה קורה. רוצה לדעת אם הוא הלך מאז למקום הזה שהוא היה אוכל בו כל הזמן ליד הבית שלי

שיר, עוד מעט יש לי יומהולדת ואני מפחדת לבכות

היום באיכילוב היה לנו שיעור "אומנות" שמעביר איזה אומן מסומם עם חולצה פסיכודלית שיושב ומעשן כל היום.

אחרי 2 דקות בשיעור יצאתי החוצה והייתי בחוץ שעה ומשהו, בסוף הלכתי לקניון לקנות עיפרון שחור לעין.

כשחזרתי נשארו עוד כמה דקות לשיעור, נכנסתי, כמובן אין מורה. היינו חמישה אנשים- אני, עוד בחורצ'יק קוקו בסוף ה-30, 2 בנות בתחילת ה-30 ומשה, בן 63.

תמיד המשה הזה מעניין אותי. הוא כמוני ממש, פוחד מרעש, המסגרת הזאת קצרה לו מידי, הוא פוחד לטוס לחו"ל, מפחד להיות לבד.

אבל הכי הרבה, יש לו המון המון המון קפלים. ולא שזה מזקנה, תנסו להרים את הגבות הכי הרבה שתוכלו, נוצרים קפלים כאלה בעור. יש לו כזה פי 4 בלי שהוא מזיז את הפרצוץ. הוא נראה כמו מדבריות חול.

לקחתי עיפרון ודף והתחלתי לצייר את הגבות שלו, כל גבה פירמידה. אחר כך את הקפלים, הרבה הרבה שכבות של קפלים. והוא זז כל הזמן זז. יש לו מבט שקוע כזה כאילו הוא סובל כל הזמן והוא באמת סובל כל הזמן. הוא פצוע טראומה מהצבע ועברו כבר 40 ומשהו שנה, שתבינו כמה זמן אפשר להישאר עם החרא הזה. ואני מבינה את החרא שלו הכי טוב מכולם שם, אני והגבר בן 40-50 שגם הוא נפגע טראומה בצבא, שגם הוא מספר דברים שאני יכולה להשלים את המפשטים שלו. הוא אמר היום בשביל מה לקום בבוקר, הכל אותו דבר. ומה אני אומרת תמיד? אותו דבר. הסתכלתי עליו ואמרתי, ככה יהיה כל הזמן? 30 שנה עברו לו וכל יום זה אותו חרא. וזה אותו חרא כמו שלי. רק שהוא מצליח לצייר ולכתוב ולשמוע מוזיקה.

אחרי 5 דקות סיימתי בערך את הקשקוש, יצא דומה. "משה ציירתי אותך!" הכרזתי והנפתי את הציור.

"יא אלוהים אדירים" הוא אמר, "מה זה זה הצד שלי! יש לי מראה כזאת קטנה באמבטיה אני מכיר את הצד שלי, זה בול נשבע לך"

כתבתי לו הקדשה: למשה שיהיה לך שלווה ורוגע ושקט בלב, שיר".

הוא לקח את הציור ועבר איש איש במחלקה ואמר "תראו מה זה, יא-אללה. בלונדון הייתה ציירת, היא לא ציירה אותי ככה. זה ממש הצד שלי, יש לי מראה כזאת קטנה באמבטיה, אני מכיר את הצד שלי." וכל אחד אותו סיפור, עם המראה והצד שלו והציירת מלונדון.

והוא התלהב וכל איש שהוא הלך אליו אני פרחתי. ואני לא יודעת אם הוא אמר לי תודה, ואני חושבת שהוא החליט על דעת עצמו שהציור שלו, ושלא תבינו, הוא בנאדם מקסים, אולי קצת קשה לו לתקשר, ואני מניחה שעם בחורה בגילי עוד יותר קשה לו כי הוא לא יודע איך לגשת אם בכלל.

אבל באמת שאני מבינה אותו הכי טוב, והוא אותי. וגם בן 40-50. אני מסתכלת עליו. למשה יש אישה וילדים ונכדים אבל הוא סובל ימי שישי מהרעש. לפעמים אני חוזרת ימי שישי מהרעש. משה מתבאס שהוא לא יכול להיות סבא טוב לנכדים שלו כמו הסבים האחרים שנוסעים ברכבת ולוקחים אותם להופעות. ככה גם אני הייתי עם האחים שלי, למה אני לא מצליחה לשחק איתם. 

וכל הקבוצה שלושתינו דיברנו, שני נפגעי טראומה מהצבא ואני שכלום ושום דבר דפק אותי. 

אבל תקשיבו כמה שמשה היה מאושר. איזה כפלים יא רבאנן. 

שכחתי לצלם, וזה אוכל אותי. אבל מספיק אינפורמציה נתתי עליו, לא צריך גם תמונה שלו.

קודם כל ברור שזה לא באותה רמה, אבל אם בערך אתם רוצים להבין איך הקבוצות מתנהלות ואיזה אוירה יש שם, תראו את הסרט המדהים "קן הקוקייה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest)