*

הכנות שלי עוד תשאיר אותי לבד.

בזמן שאתם מתלוננים על ה"משחקים" המעיקים כשמכירים מישהו חדש למטרות רומנטיות, אני באה אליכם נטורל, כמו שאני. מספרת את הסיפור שלי ומתעניינת בסיפור שלכם. ואתם דוחים אותי על הסף

הקושי ההתמודדות שלי הכי גדול בחברה בתור "חולת נפש" הוא הסטיגמות. הדעות הקדומות. כשאני אומרת לכם "חשמל" אתם מדמיינים אותי צורחת על כסא. כשאני אומרת לכם "מאניה דיפרסיה" אתם מדמיינים אותי בהתקף פסיכוטי. כשאומר לכם "אישיות גבולית", אתם לא תבינו. אבל תירתעו מאוד. כי אתם לא מבינים.

עצם המונח "חולה נפש", האם הנפש שלי חולה יותר משל הורה שמתעלל בילד שלו? האם הנפש שלי יותר חולה מרוצח? 

אם לא אספר לכם, גם לא תנחשו. אם אשמור את החוסר ביטחון והקשיים והסיפור שלי בפנים, אולי אהיה פחות לבד. אבל לא קלטתי את חוקי המשחק

הקשיים שלי הם שלי, ולא של אף אחד אחר. אני לא יותר "משוגעת" מהאדם הממוצע ברחוב. אבל אני מודעת ואני מטפלת ולא אתן שהסובבים אותי שאני אוהבת יסבלו ממני. אני אינטלגנטית ומבינה ותפיסת העולם שלי מעוותת רק כשזה קשור אליי, ורוב השנים של הבדידות והתבוננות באנשים ובעיקר להקשיב לסיפורים ולנחם ולנסות לתת כוח גרמו לי להבין את המציאות לעומק, את הרגשות שלכם, מה נמצא לכם בתוך הלב

אני מודה על האנשים שאוהבים אותי גם אם מעטים כי הם אוהבים אותי על כל צדדי וחולשותיי ועדיין מאמינים בי

וזה עדיף על הרבה אנשים שאצטרך "לשחק את המשחק" איתם.

בסוף יתברר שאני יותר "נורמאלית" מכולם. 

אולי בגלל זה אני בדיכאון

עכשיו אני כבר יומיים סחית נורא והייתי רוצה לשאול את אותו אדם, למה לעזאזל אם הפסקתי לעשן, הזמן עובר לי פי 15 יותר לאט?

וזה באמת מרגיש כמו עונש, הלאט הזה. ברמה של להסתכל בשעון, עוברת חצי שעה אבל במבט חוזר עברו 4 דקות. 

והבעיה היא בהסחות דעת, שדווקא ההסחות דעת גורמות לי למחשבות יתר שגורמות לי להתנתק. אז כבר עדיף לי להיות מנותקת לבד על הספה מאשר עם אנשים בחוץ בבית קפה. וכשאני מתנתקת עם אנשים, זה נראה כאילו אני שם בכפייה אחרי התעללות של יומיים.

יש לי באמת זמן קצוב שאני יכולה להקציב לכל דבר לפני שאני מרגישה תחושת מיצוי ומיד לאחר מכן עצב תהומי וייאוש. זה יכול לקרות גם בסרט אז אני אף פעם לא הולכת לקולנוע ורואה במסך בבית. גם ב"קן הקוקייה" עשיתי איזה 5 הפסקות.

אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה לרוב לפני שהתחלתי לעשן, ונזכרתי שבדרך כזו או אחרת תמיד הייתי "מכורה" למשהו. אומנם לא בקטע גופני עם תסמינים של גמילה אבל בקטע של הרגל, מהיסודי שאני זוכרת. אם זה היה סדרות טלוויזיה או אפילו נרגילה (שהיו ימים שהייתי מעשנת 5 פעמים ביום עד שזה עשה לי בחילה והבחילה עשתה לי התנייה רעה וזרקתי את הנרגילות לפח) אני תלותית וזה לא חדש אבל עדיף להיות תלויה בצמח מאשר בבן אדם. מניסיון.

ואם כבר מדברים על בני אדם חשבתי על שיטה שבה לא אוכל סרטים על חצי מהדברים שיוצאים לי מהפה שהיא לחכות 5 שניות לפני שאני עומדת להגיד משהו שאני לא בטוחה לגביו ולחשוב אם הוא נחוץ או שאפשר לוותר עליו. לרוב אפשר (לא כולל חברים קרובים ומשפחה. שם כל הג'ורה נשפכת)

ברגעים של סיטואציה חברתית זאת התמודדות שאני צריכה לעבור לבד. אבל בשליחת הודעה התחלתי לשאול אנשים מה לרשום

אני מרגישה שההתקדמות שלי היא כמו ריקודי עם- צעד קדימה, 3 אחורה

אבל יש דברים שהייתי רוצה שישמרו לעצמי

כמו הבדידות וכמו הייאוש והחוסר ביטחון אבל כשאין עם מי לדבר בעולם האמיתי מה שנשאר זה לפרסם את זה באינטרנט

אבל יש דברים שלא ארשום, כי לפעמים דברים מתגלים כמו שאני מגלה. אולי באמת כמה שפחות אני יודעת יותר טוב.

היום הייתי הדוגמא הבנאלית של "דיכי", לא יצאתי כמעט מהמיטה ולא דיברתי עם אף אחד

ואני מוצאת את עצמי בוהה מול המסך וחוששת מכל מילה שתצא שמא תשמש לרעתי

ניסיתי כבר לכתוב פה כמה שורות ולא הולך לי

אני מרגישה שהדמעות חונקות לי את הנשמה וכבר כואב לי הגרון

אתמול בארוחת הערב סבתא שלי סיפרה שלפני שהיא וסבא שלי התחתנו ניסו לשכנע אותה לא להתחתן איתו כי יש לו טורט קל והיא אמרה לנו: "ובתכלס הם צודקים", אני כבר הייתי מעורערת לגמרי מגילוי של שעה קודם, קמתי בצעקות משולחן האוכל ותוך כדי בכי אמרתי שאם על שטות כזאת בצדק שלא צריך להיות עם מישהו אז מה זה אומר עליי. בדיעבד התגובה הייתה מוגזמת אבל אני הייתי מתודלקת לגמרי והיא פשוט הדליקה את הגפרור

זה הניגודים בראש בין הרצון והצורך לקרבה ואהבה והפחד מנטישה וחוסר אמונה שזה יבוא ויהיה הדדי וטוב

גם עם המחמאות שקיבלתי מאנשים שאני באמת מעריכה את דעתם, כמו מי שקרוב אליי, הצייר ואפילו המטפלת אני לא יכולה לשאול את עצמי אם באמת ככה זה באמת או שהם פשוט מרגישים כלפיי אמפתיה, כי קשה לי להאמין שסוג האדם שהם מתארים ירגיש את הלבד הזה

מצטערת על הפוסט, הוא היה בכוח ומאוד חסכני בפרטים