*

כבר יותר מ-3 פוסטים שונים שהגבתי עליהם קיבלתי תגובות על כך שאני שרמוטה

והייתי נעלבת או משהו אם באמת הייתי שרמוטה אבל אני לא מבינה מה שרמוטי בי, קצת חרמנית מה קרה??? גם ככה זה לא יוצא בפועל זה נערם לתוך הישבן והיריכיים ואני משמינה ממאותגרות הורמונלית

מעניין אותי את מי הרגזתי שהיא מגיבה לי ככה ולמה היא אומרת שהיא מכירה אותי, הרי אם היא מכירה אותי זה מצמצם את האפשרויות אבל באמת אם היו לי סודות אפלים על סקס עם זרים ורשימה שלא הייתה מביישת סוס הרבעה הייתי מבינה, הייתי מבינה...

זה קצת עצוב לי שאני יודעת שמישהו ממש לא אוהב אותי וזה קורה לי בזמן האחרון הרבה

אני חושבת שכל מי שהייתי איתו באיזשהו קשר מיני שנא אותי אחר כך. בעצם יותר בקשר רומנטי

אני נכנסת בכל הכוח כמו תאונת דרכים ובסוף התהליך יוצאים פצועים אנושים

ואני מתניעה את הפורד פיאסטה המקוללת בלי המזגן אפילו שאין לי רישיון וממשיכה לדרוס אנשים בדרך

למה את שונאת אותי כלכך? לא הזדיינתי עם חבר שלך ומי את בכלל?

האם אני שרמוטה כי אני שומרת על הליבידו שלי בתחתונים והולכת עם חולצות בטן? גם את זה תקחו ממני? את הבטן שלי?

הנה חלק מהפנינים שלה:

שונאת יקרה, אם את קוראת זאת ולא סתם התלהבת מהחמניות שיש לי בתמונה תגידי לי עם מי שכבתי שעשה לך תקריז

שיר ששומרת הכל למטה

הלוואי והיית יושב וסופג את התועבה שיש לי להגיד עליך, הלוואי והיית יכול להקשיב

הלוואי והייתי עוזבת מייד, הלוואי ולא הקשבתי

הייתי רוצה, הלוואי ותדע, שאתה שפל ונמוך, הלוואי והיית יודע שאני כבר לא אוהבת אותך

וחבל שאתה לא יודע שאני לא אובססיבית כלפיך ושאני חשה בוז, הלוואי ולא היית נרקיסיסט 

כוס אמק אמק הלוואי והיית פותח לי דלת שאוכל להגיד לך כמה אני חשה זלזול וגועל על היחס שלך ואני כועסת על עצמי שלא הלכתי קודם

"תסמונת האישה המוכה", כמה מכות נפשיות כמה חוסר אכפתיות וטמטום והמון סליחות

כמה אהבה מבוזבזת עליך וכמה אידיוט אתה שלקחת אותי כמובן מאליו

כל הבכיות יחד והתקווה שישתנה, הלוואי והייתי חוטפת התמוטטות עצבים מוקדם יותר ואז היית מכסח את כל הסיפור לחלוטין

גועל נפש של בנאדם, זורק אדם אחר כמו אשפה ברגע של המצוקה הכי גדולה

כמעט חזרתי בגללך מחו"ל חתיכת אידיוט

כמעט פספסתי את החלום שלי

אתה כל כך מתוסבך מלא בעצמך נרקיסיסט ועצוב 

חבל שאהבתי אותך

הלוואי והיית קורא את זה עכשיו אבל בטח מצאת דרך למחוק את הבלוג שלי מהמחשב שלך

היחס שלך לא יתקבל אצל אף אחת ואני מטומטמת שהענקתי אותו

דפקת אותי באמצע הדרך כמו אידיוט חסר רגישות

ניסיתי להחזיר את הכבוד שלי ואז רמסת אותו עוד יותר.

לחסום את הפרופיל של הכלבה שלי? אתה מטורף נרקיסיסט? אם הייתי רוצה הייתי באה אליך מזמן

בטח עברת דירה

מה אתה מפחד? אני לא אוהבת יותר

אתה לקחת לי את הכבוד והשארת זיכרונות רעים

היומהולדת שלי היה רק לפני חודש היה לי טוב איתך בו עכשיו אני נזכרת אחורה ובא לי למות שביליתי אותו איתך

בכל הקשרים יש לי נקודה טובה לזכור איך הצלחת להרוס הכל?

למה סבא שלי היה צריך לשלם עליך שנסענו לצימרים למה לא היה מישהו אחר? איך היית יכול לעזוב כמו מאנייק אידיוט אחרי כל הטובות שקיבלת

הלוואי והייתי יכולה לגרום לך להקיא כל חביתה שהכנתי לך

אני יודעת שאתה כבר לא בא לאכול פה ליד הבית שלי ואני שמחה שזה הסניף היחיד

אני חושבת עליך וחוטפת התקף חרדה של עצבים

כמה עלוב נפש זה למחוק ולחסום אותי מכל מקום, מה קרה? יום אחד הייתי בקריזה מה קרה???

תחזיר לי עכשיו את היומהולדת תחזיר לי את החצי שנה הזאת תחזיר לי את הנשימות שהפסדתי בגללך ואת הכינרת ששפכתי מעצמי עליך

תחזיר לי את הכבוד שנותר לי לפני שרמסת אותו כמו מפגר

אידיוט

פוצ'ימו תי תקוי חוי אידיוט

הלוואי והיית רואה שאני בסדר יותר ממה שהייתי איתך בקשר

מוזר לי לא לשלשל מלחץ

תודה לך שהורדת אותי למשקל 45 ותלך להזדיין על זה שעליתי קילו וחצי בשבוע האחרון כי חזר לי החילוף חומרים המחורבן כי אף אחד לא מסנן אותי מבריז לי אומר לי שהוא לא אוהב אותי שאני עושה לו רע ושלא אכפת לו ממני ומנתק לי בפרצוף

אתה יודע כמה זה היה מפתיע לבקש סליחה ושהקשיבו למה שיש לי להגיד?

הלוואי והיית אומר לי שבוע קודם שדיברת עם ה"נשואה" וכמה אתה שפל בשביל לשקר ולא קלטת שאני לא מפגרת

אולי הייתי רגועה יותר בטיול בחו"ל

היית אובססיה שנגמרה טוב יותר מידי

אני קצת נלחצת מכמה טוב עברתי את זה

חושבים שאני מזייפת

ואתה יודע שאני לא מזייפת

וזה נשמע כמו הצהרה של מסכנה שמתגעגעת ורוצה תשומת לב אבל חסמת אותי מכל מקום

ואני מחקתי את הטלפון שלך ואני לא זוכרת אותו

ואתה לא קורא כי אתה מפחד ממני ואתה מפחד להגיב לי

מה עוזר כל השרירים והכוח אם אתה מפחד ממני? אתה קורע אותי בשנייה ממני אתה מפחד?

ומרגיע אותי שאני יודעת שאתה לא קורא פה כבר כי אז לא הייתי צריכה לחכות לתגובה, תודה אלוהים שאני לא צריכה לחכות לתגובות שלך יותר

לפחות היית חתיך לאורך כל הדרך

וההתפרצות הזאת התפוצצה עכשיו כי תקעת אותי בלי אופיס ואין לי וורד או אנטי וירוס ואני לא יודעת לרכב על גלגליות!

אני באמת מנסה לזכור ארועים לטובה כדי שאני לא ארגיש שביזבזתי אותם לשווא

התלהבתי שהיומהולדת עבר חלק אני אתנחם בזה שיש לך את הבעיות שלך ואתה לא מאמין בבעיות אז אולי תסבול את הסבל שאני עברתי יום אחד נהיה תיקו וניתקל באיזה מקום ונחייך כמו סתומים אחד לשני 

טוב שאתה לא קורא את זה

בום בום, בום בום, בום בום

אם הייתם מרגישים את הלב שלי הייתם חושבים שאתם מחזיקים ארנב או אוגר

מישהו שוב פינצ'ר לי את הריאות, אני לא יכולה לנשום

אם הייתי יכולה לצייר עכשיו בטח היה יוצא לי משהו בוכה

בטח הייתי מציירת את עצמי בוכה כמו שאני תמיד עושה כי אני כזה מקורית וזה

אתמול אנשים אמרו לי שאני יכולה למכור ציורים בכסף והתבאסתי כי אני חושבת שאלה הציורים היחידים שאי פעם יהיו לי

אני נמצאת במאניה בימים האחרונים ועכשיו הכל צנח, איזה מציאות משפילה זאת להיות כל הזמן לבד בבית אבל אני לא מדברת על אי נוכחות של חבר או בנזוג אלא זה שגם אף אחד מהמשפחה לא נמצא ואני גרה רק עם אמא ואמא רק עם החבר שלה ואני רק מקנאה כי אני רוצה מישהו שיבוא אליי וישכב לי על הרגליים ואני רוצה להכין לו אוכל ולתפוס לו את הבטן מאחורה שאני עושה לו כפית

וזה גם היה יכול להתאים לתרגילים של הפיזיותרפיסט כי אני חייבת לישון על הצד, במרכז של הכרית , עם היחד לו מתחת לראש ומשהו בין הרגליים אבל לא נראה לי שזין נחשב, אולי כרית אבל זה כפית אז בכל מקרה אני אשים משהו בין הרגליים.

אני תמיד שמה שמיכה בין הרגליים כי יש לי קוצים ברגליים וזה דוקר אותי משינה

בא לי  לבכות אני קצת כועסת על עצמי כי אני מרגישה שאני הורסת דברים כי אני אימפולסיבית אבל לפעמים אני צריכה להגיד לעצמי שזה בסדר קצת לכעוס ולפעמים אני אפילו קצת בסדר וזאת תגובה נורמאלית

בא לי לבלוע לעצמי את הראש

לא לחשוש

הבעיות עם הפרוד האבוד לא הפסיקו להדהד לי בראש והמחשבה לעזוב את כל מה שאני מכירה פה ולטוס לחו"ל טימטמה לי את השכל.

אני לא עושה הרבה דברים במהלך היום אבל יש לי את הדברים הבטוחים שלי. יש לי את נוגה, יש לי את המקום שלי בעבודה ובדיוק באה מישהי חדשה, יש לי את האינטרנט ואת השליטה על הידיעה מה שקורה אצל מי ומה

ביום הראשון קיבלתי התמוטטות עצבים ועשיתי שטויות. אני בכיתי את נשמתי כמו שכמעט לא בכיתי מעולם הייתי בטוחה שאני הולכת למות. ברגע של טמטום וחוסר אונים התקשרתי אל הפרוד מדנמרק (טוב שעשיתי חבילה) והתחננתי ובכיתי שיחזור אליי שבכלל רציתי לראות אותו אחרי שאחזור. זה היה רבע שעה של רמיסת כבודי העצמי אבל לא כל כך הבנתי מה אני עושה הרי הייתי בהתמוטטות עצבים. היו איתנו בבית אנשים שלא הכרתי והם הכירו אותי לראשונה כהפסיכית שבוכה בקול בחדר ליד ומסתתרת כדי שלא יראו אותה

השיחה נותקה ע"י הצד השני וככה כל סוג של קשר כלשהו

ביום השני זה גם כאב אבל ניסיתי להסתובב ברחובות. תבינו זה לא מעניין לי את התחת ביניינים והסטוריה, חזרתי הבייתה לישון

גם האוכל קצת תיסכל אותי כי לכל מקום שהלכתי היה חזיר. באתי לקנות סלמי במכולת ומה זה סלמי, זה בשר רגיל לא?

אז זה חזרזיר אז אכלתי מלא חזיר ובטח מי שקורא פה ומנוי יבטל אותו עכשיו

ואז הגיעה יום שישי המיוחל, לא התרגשתי בכלל כי לא נראלי הבנתי מה הולך איפה מי ומה לא קלטתי עדיין זה לא נתפס לי

הסתובבנו ביום כי הבטחתי לדודה אבל נכנסתי שוב לדיכאון וחזרתי לישון, בחיים אני לא אסלח לעצמי על זה כי לא התעוררתי בזמן ובגלל זה לא הייתי שורה ראשונה

לקחנו אוטובוס למרכז של האיצטדיון ועמדנו בתור כמו דנים טובים. מדהים כמה שהם מנומסים וזחוחים הם לא זזים מהמקום ובטח שלא דוחפים.

ניסיתי להתרגש אבל לא הלך לי כאילו לא היה לי אכפת מההופעה

ואזזזזזז

נפתחו הדלתות ואני דפקתי את צרחת חיי! הנה הכניסה אל גן העדן שלו חיכיתי מגיל 12!

נכנסו דפקתי טיל והיינו שורה חמישית שבישראל זה נפלא אבל לא במדינה שכל אחד שם בלי יוצא מן הכלל הוא 1.80 וזה רק הבנות.

כמו מיטב המסורת התחלתי לבכות שאני לא רואה כלום ואני מטומטמת כי לא קמתי בזמן

עד כמה שהם מנומסים וזחוחים הם לא פראיירים. כל מי שניסה לעקוף אותם הם עשו "חומה", אנשים שהם לא מכירים אחד את השני שילבו ידיים ולא נתנו לעבור

התחילה ההופעת חימום של הפט שופ בויז ובמבט לאחור אני קצת מאוכזבת שלא הייתי מרוכזת בהם כייש להם אחלה של מוזיקה אבל אני הייתי בתיכנונים איך להיות מקום ראשון.

אחרי שהם ירדו מהבמה התחילו במסכים הגדולים להראות תמונות של חברי הלהקה וראיתי תמונה של רובי

אני לא הבנתי שאני הולכת לראות אותו בלייב כנראה כי לתמונתו אני צרחתי את נשמתי שוב, הקהל ממש שנא אותי כי הייתי מאוד ברברית.

בא איזה מישהו על הבמה כדי להציג את הלהקה ואמר שההיכל מלא, היו שם 37,000 אנשים

התחילה הספירה לאחור והלהקה הופיעה. בהתחלה בלי רובי בגלל שהם שרו שירים מהאיחוד שלהם עוד לפני שהוא הצטרף מחדש

גם, חבל שלא התרכזתי כל כך בשירים כי העיניים שלי היו תקועות במסך.

הם שרו שירים די טובים האמת וכל אחד מהם היה מאוד מאוד מאוד חתיך!

היה מסך ענק שהיה מוצב במרכז הבמה, בכלל הכל היה נורא פסיכי שם

בסוף השיר הם נכנסו לתוך המסך וכאילו כל מי שנכנס התמונה שלו הופיעה על המסך, ככה אחד אחד הם נכנסו ובינהם הייתה דמות מחופשת לארנב. חיישני רובי שלי קלטו שזה רובי! שוב צרחתי את נשמתי וככה נראתה הכניסה שלו:

הצרחות שלי כמובן. לא הצלחתי לצלם אבל הוא ירד עם חבלים והתחיל לתת הופעה של תותחים כמו שרק הוא יודע. כמובן שעם תנועות סוטות וגירבוץ אבל זה מה שאני אוהבת בו, ההופעה הקול והכל

הייתי בהלם ואני עדיין בהלם שראיתי אותו שאני לא זוכרת כמעט מה הלך שם

הצלחתי לתפוס עוד שיר כמעט במלואו עם כל הכוסיות כמובן שמסביבו:

הוא היה נורא מצחיק והוא אמר שזה נורא מביך להיות האיש הכי מכוער בקהל ותודה שהם בחרו בו להיות החבר המכוער שלהם. אני צרחתי לו שהוא הכי חתיך שם

כמו שאמרתי התפאורה הייתה פסיכית ואז המסך הלך והתחיל לרדת משם מבול וכל מיני אקרובטים במבול הזה והם עמדו למעלה ושרו את הסינגל הראשון שלהם מהאיחוד, רובי עשה בנג'י לבמה בזמן שכולם ירדו בבטחה כמו מנקי חלונות. יאי!

בהמשך ההופעה וזה בטלפון של דודה שלי הוא עלה על כמו מתקן כזה של נכים ועבר מעל הקהל הקרוב, הוא היה מעליי מרחק של מטר ואני לא צוחקת הוא היה כל כך קרוב. אני הושטתי את הידיים וצעקתי לו שאני שם אבל הוא לא שם לב, אני גם בקושי זוכרת משהו מזה מתוך ההתרגשות

את שאר ההופעה הם עשו בהמשך של הבמה שהיה מאוד רחוק ולא ראינו כלום ושם דבר, המסכים מהכיוון שלנו היו מוסתרים מהרמקולים העצומים שלהם. התחיל לרדת גם ולא היה הדרן, לא קלטתי שהחוויה הזאת הייתה בכלל זה היה יותר מידי לא מציאותי

אני חושבת שרק אחרי שחזרתי הבייתה קלטתי שהייתי בהופעה של רובי וויליאמס וכל ההתלהבות של אחרי באה לי עכשיו

בינתיים אני מספרת לכל אחד איך היה וקצת כועסת על אבא שלי שהביא לי פלאפון עם איכות מצלמה כל כך גרועה

אני מתמודדת עם הפרידה יותר טוב ממה שחשבתי אולי כי אני מדחיקה או לא יודעת מה

מאוד אשמח אם מישהו יקרא ובטח שיגיב כי אני

צפויים בכל הימים שלי שם גשמים וטמפרטורות נמוכות ואני לא כלכך מסתדרת עם קור

האמת שממש אני פוחדת לטוס ובא לי לבכות כי אני בטח ארגיש חוסר אונים ולא יהיה מישהו שיחכה לי בחזור אבל אם הכל יסתדר והחלום יתגשם אולי דברים יתחילו לזוז אצלי

אל תשכחו אותי

אולי זאת התחושה של לא ניסיתי מספיק או אולי משהו ישתנה אבל התחושה הזאת שיש לי עכשיו, וכמו שהייתה לי יום שישי שסימסתי ובכיתי כמו מפגרת, היא נוראית וחסרת אונים.

קשה להסביר למישהו שזה שצריכים אותו זה לאו דווקא רע או בקטע תלותי, עד כמה שאני מנסה להיות נחמדה ולהסביר למה אני עושה את כל קמפיין הסטוקריות שלי אני נראית רק יותר פתטית ומלחיצה.

באתי לאבא שלי יום שישי והרגשתי רע. רציתי להתקשר אבל לא הייתי יכולה, הרי הקשר נותק. רציתי להתקשר למישהו אחר, אבל הרי אין לי כל כך אופציות. קשה לי לעבור ממצב א' למצב ב' במהירות כזאת.

לפני שבוע התחבקנו ובכינו במיטה והיום אני בוכה בה לבד.

גם אין הרבה דרכים לכתוב את רגשותיי בלי להראות כמנסה לעורר אמפתיה ורחמים.

אין לי עם מי לדבר ועוד יומיים אני טסה לחו"ל, כלומר להופעה. כי לחו"ל לא הייתי נוסעת אני לא אוהבת להיות מחוץ לבית הרבה זמן.

גם בבית זה לא להיט גדול אבל לפחות יש לי פה כל מה שאני צריכה.

יש לי את הידיעה הזאת במוח שאני מציקה ומנדנדת באופן אובססיבי כי אני מצפה שמשהו ישתנה ושדעתו של הצד השני ישתנה.

זאת תבנית קבועה שאף פעם לא עוזרת לי, אבל למזלי יום אחד אני מוצאת משהו אחר להתעסק בו ואז אני שוכחת לגמרי.

אני פוחדת שהמקרה הזה יוצא דופן בגלל שהרגשות שלי בקשר הזה היו יוצאי דופן

מחשבה: בקשר הזה שנמשך חצי שנה בכיתי יותר מכל קשר אחר, השקעתי אנרגיה ונלחמתי שימשך אבל באף שלב לא הפסקתי לאהוב. בקשרים אחרים הייתי מוותרת מזמן. אני פוחדת שאלו רגשות חזקים יותר ושיהיה לי יותר קשה לשחרר

בקשר הזה גם לא הבטתי לצדדים ונורא התגאתי

לא הייתה פעם אחת שלא רציתי להיפגש וזה לא קרה קודם. כל התקדימים האלה מובילים לתרחיש שאולי זה ימשך הרבה זמן ושלא אמצא משהו אחר.

כנראה שהקשר נגמר בגלל השגעונות שלי אבל אלו השגעונות שלי ועד כמה שאני מודעת אליהם אני יודעת שהם לא ילכו. הייתי ככה בכיתה א' והמשכתי גם בגיל 18

והטיסה הזאת נוראית כי אני לא מרגישה שלמה איתה. כן אני הולכת להגשים חלום אבל אין לי עם מי לבכות לפני ואין לי עם מי לחלוק אחרי

מחר כשתבוא לא תתרגש כמוני ולא תאהב כמוני ולא תתגעגע כמוני והלוואי ולא הייתי יודעת את זה

והבדידות הזאת והרצון הזה להרים טלפון כל שנייה זה לא מטירוף, אני מודעת למה שאני עושה פשוט כואב לי להשאר אדישה.

אם מסננים? צריך לברר. לא אוהבים יותר? צריך לשאול

ותמיד אמרתי למה אנשים לא יכולים להשקיע אנרגיה במילה טובה כנראה שמילים מדברות אליי 

(צוייר לפני קצת יותר משנה

ואני לא מבינה איך הגעתי לפעילים עם קומץ תגובות וכניסות מועטות

נ.ב.ב:

באה מישהי חדשה לעבודה ונראה שמתלהבים ממנה ולצערי אני מרגישה שאני לא אצליח ללכת לשם מחר כי היא תהיה ובטח "תתפוס"את מקומי ואת המקום שלי בשולחן. למה שום דבר לא עובד לי בשכל?

בלי להתסכל לאחור ובלי חרטות

היא אינה הסתכלה בפניי

היא התעלמה מהדמעות

ומהתחינה לאולי קצת עוד

אהבה שלי לא מבינה

מה היא תפקיד האהבה

לא צריך לדבר,

מספיק מגע

היא לא צריכה לייעץ,

היא אמורה להיות קשובה

אבל האהבה שלי יצאה מחוץ לדלת בלי היסוסים

חצי שנה של בכייה לדורות

היא נכפתה להיות אהבה, אבל בתוך תוכה זאת הייתה גם בחירה שלה

ועכשיו היא פרחה מהקן וטסה לי מפה

היא יצאה מחוץ לדלת בלי היסוסים ובלי חרטות

בלי נכונות לנגב לי את הדמעות

ועד כמה שאני אוהבת את האהבה שלי בכל ליבי

אני רוצה שתסבול כמוני,

אהובי.

למזלי, כן כן למזלי,  החלום שלי היה ממשי וגשמי מספיק כדי שיוכל להתממש. פעם רציתי חברים להיות שמחה וכל השטויות האלה אבל זה היה סופר מזמן.

הקדמה קצרה: 

אני מעריצה את רובי וויליאמס מגיל 12 הערצת דם. ומה זה להעריץ ומה ההבדל מלאהוב?

הערצה זה בנשמה, זה בעיניים. זה בדמעות ששומעים ברדיו זה מלעשות תאונת דרכים כי קולטים את התו הראשון בשיר. זה לקום ביום שבת ב6 בבוקר כשהדלת סגורה ובסלון מתנגד חלש השיר האהוב עליכם על ידו. הערצה זה להיות מזוהה עם הבנאדם ולדבר עליו כאילו סנה בוער דיבר אליכם.

אני מעריצה את רובי וויליאמס מגיל 12.

יש לי קופת חיסכון בבנק ובה כמעט 10,000 ש"ח שחסכתי במהלך השנים מכסף של חגים ודמי כיס שאולי בעתיד תהיה לו הופעה ואני אטוס אליה (הוא מהאנשים שמוכרים מיליוני כרטיסים ולצערי יש רק מיליוני אנשים בסה"כ בארץ ולא כולם מכירים אותו, אז...)

רקע על רובי:

רוביי ויליאמס הצטרף ללהקה חדשה בשם "take that" בשנת 1990. אתם בטח מכירים אותם מהשיר הזה:

relight my fier, back for good, everything changes

 

בשנת 1995 רובי עזב את הלהקה לטובת קריירת סולו סופר דופר מצליחה (תנסו לתת לי שם של עוד מישהו משם) והלהקה התפרקה לאחר מכן ב1996. לפני כמה שנים הלהקה התאחדה בלי רובי. לפני כשנה הוא עשה איתם איחוד. הם הוציאו אלבום חדש ועכשיו הם בסיבוב הופעות סופר דופפר עצום.

רובי הוא יותר מפורסם ממה שאתם חושבים והוא שר את הסינגלים המוכרים ביותר: angels, feel. strong, 

  

ביום שבת הייתה לי יום הולדת וכל המשפחה הלכה לאכול במסעדת ג'ויה היה נורא השירות גרוע אחלה פיצה עם בייקון 

אמרו לי לקרוא את הברכות אבל את של סבא שלי קראתי בשקט. הברכה הייתה מאוד מרגשת בעצמה ובעצם חלק מהמתנה הייתה החשיבה של סבא שלי והאהבה העצומה

הנה הברכה:

תבינו, בקריאה ראשונה של המילים "מייק דאט" (סבא שלי טעה בשמות שלהם וקרא לרובי "אנדי") אני דפקתי צרחה קטנה והתחלתי לבכות. אבל לא בכי של התרגשות אלא בכי של התגלות, של מציאה, של רבולוזיון! אני כל כך התרגשתי, כל כך פחדתי כל כך חששתי. התכנסתי בעורפו של הפרוד מהתרגשות ואי הכלה. אני חושבת שזה עדיין לא חדר לתודעתי.

אם הכרטיסים יגיעו בזמן, החלום שלי עומד להתגשם. אני הולכת לראות את רובי ואני הולכת לדחוף אירופאי אירופאי עד שאהיה הכי קרוב שיש לבמה. אני הולכת להתעלף ואני הולכת לקום ולהתעלף שוב. זה עוד לא נתפס וזה גם לא יתפס עד שאהיה שם.

סבא שלי ידע שאני לא קניתי כרטיסים כי פחדתי שברגע שיופיע לבד (אם בכלל) כל הכסף יתבזבז על ההופעה הזאת, זה היה רעיון שלו כל הטיסה לדנמרק בעקבות רובי ועוד ארבעה חברי להקה שלא ככ מכירים את שמם.

לנסוע להופעה זה לא כמו ללכת להופעה של רוגר ווטרס בפארק הירקון בשבילי, זה יותר. זה אובססיה שאנשים שנשארים יותר מידי בבית לומדים לפתח כמו האובססיה שלי עם חמניות ולוודי מצעצוע של סיפור.

אני מעריכה ומעריצה את היוזמה של סבא לא בגלל התרומה שלו מהארנק אלא מהחשיבה האוהבת והמתחשבת. לסבא לא קל לזכור דברים לפרטי פרטים כי הוא בורך בכושר "סינון" ואולי בגלל זה קרא לרובי 'אנדי'.

זה דבר מדהים ומרגש ואינני יכולה להודות לו מספיק, אפילו אם חס ושלום לא יצא לפועל.

ולסבא שלי אין סולם

איך אפשר לא להמליץ על הפוסט הזה?