לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

*


This new century keeps bringing you down

Avatarכינוי:  שין גימל

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2012

מפגש בלוגריות שלישי "חמניות" יוצא לדרך!!!


החלטתי לקרוא לקבוצות מפגש "חמניות" כי זה הרבה יותר נעים מ"מפגש בלוגריות הפרעות אכילה"

אחרי ההצלחה (לפחות מבחינתי) של המפגש האחרון והשיתוף פעולה, והאחווה והאווירה הנעימה, אני ועוד 10 בנות מקסימות שאת חלקן הכרתי מהמפגש הראשון באפריל וחלקן פעם ראשונה שפגשתי והן פעם ראשונה שפגשו את הבנות האחרות,
החלטתי לעשות עוד מפגש אחרי שהיה לי ברור שאארגן עוד אחד אחרי שהמפגש האחרון הלך באמת כמו שציפיתי והיה נעים וטוב במרווח של חודש וחצי כמו בין הראשון לשני.
אני מרגישה שאפשר להפיק משהו טוב מהמפגשים ואם בנות יתמידו ויבואו אני בטוחה שגם ירגישו יותר נוח בקבוצה ויוכלו לשתף יותר (כמובן שחלק מהבנות הצליחו והייתה אוירה מחבקת ותומכת וכמו שכתבתי בפוסט שהתחיל את הכל, אף אחת לא ניסתה לנחם או להגיד "זה יעבור".)

אז את המפגש השלישי אני רוצה לארגן בקונספט קצת שונה, הכרתי חברה שהיא מטפלת בתנועה וביקשתי ממנה שתבוא לעשות איתנו פעילות כמובן בהתנדבות ככה איזה כמה דקות בשביל להשתחרר ובקטע טוב ולא מחייב או שיפוטי, כלום לא בטוח ואני אשמח לשמוע חוות דעת על הרעיון.
כמובן תהיה פעילות בנוסף גם בישיבה במעגל סביב שולחן משהו חמים ומשפחתי וטוב ונעים.

מפגש הבא אני רוצה לכוון גם לבנים כי באמת אין מענה כל כך גדול בתחום הזה בלי קשר ולפרוק זה לא רק "קטע" של בנות

אז למי מיועדים המפגשים (נכתב בנקבה אבל...):
המפגש יהיה לבנות/בנים שמרגישות שהן לא מקבלות את התמיכה שהן זקוקות לה, או כתף תומכת להשען עליה. הרבה בנות לא יכולות לספר את רגשותיהן והקושי שלהן כי הן מקבלות תגובות שלפעמים מזלזלות ולפעמים לא עוזרות ופשוט, לא מבינים אותן
יש כאן בנות שמצאו את הנחמה שלהן בבלוגריות כמוהן אבל אחרי הכל מילים על מסך לא יוכלו לעזור ברגעים שבהן צריך להתמודד בסיטואציות מהחיים.
המפגש ממש לא נועד לעודד בנות להמשיך ולא לחלוק טיפים תפריטים קלוריות או נתונים פיזיים.
אני מאמינה שבנות שעוברות חוויה דומה יוכלו לנחם הרבה יותר במבט מאשר במילים בן אדם שלא עבר חוויה דומה.
אני גם מאמינה שזה יכול לתרום המון, לא מדובר במפגש חברתי שבו צריך להוכיח מי אתה, אפילו לשתוק זה המון, העיקר הנוכחות.

אז כמה כללים לגבי המפגשים כי למדתי לקח מהראשון ובשני כבר הצלחנו ליישם:
*לא מדברים במספרים: בלי קלוריות, בלי תפריטים, בלי משקלים או גבהים (כמובן בלי השוואות או טריגרים)
* המפגש הוא לא חברתי בקטע של להוכיח את עצמך ואיך אתה מתפקד ואף אחד לא נשפט לפי האופי שלו, אלא מפגש שיתופי והדדי
*בבקשה בבקשה בלי לשחק בפלאפון/ להסתמס באמצע הפעילות, מפגש ראשון זה עשה פילוגים בשני כבר לא היה. כמה בנות נפגעו ממני בפוסט הקודם שפרסמתי על הפלאפונים אבל לא התכוונתי לפגוע כמובןןןן
*אם רוצים לבוא כדי להכיר אנשים שאתם מדברים איתם בבלוגים בלי כוונה לבוא ולהיות חלק מהקבוצה אני יכולה לעזור לכם לקבוע פגישה אבל לא פה
*בלי אוכל דיאטטי, אני מביאה שתייה חמה, הבנות מביאות (מי שרוצה) שתייה קרה ויש מרשמלו שעם לחרוג מהנושא, התקבל די באהדהרעיונות נוספים לכיבוד יתקבלו בברכה

אז המפגש יתקיים ביום שישי ה-10.8 בשעה 11:30 בבית שלי ביד אליהו תל אביב

דרכי הגעה דרך עזריאלי אוטובוס/רכבת השלום

תחנה מרכזית חדשה

קוים:

239, 7, 59 מעזריאלי

7, 104 מאזור תחנה מרכזית חדשה

7 רכבת מרכז


איך מצטרפים למפגש:

יוצרים איתי קשר בכתובת הזאת : [email protected]

הכתובת היא גם מסנג'ר, אפשר להוסיף אותי לפייסבוק.

חלק מהבנות שבאו למפגשים הקודמים לא הכירו אחת את השנייה ואני בעצמי ארחתי כבר 19 בנות בסה"כ שלא דיברתי איתן לפני כן.


דף הפייסבוק הסודי שרק מי שחבר יכול לראות את התוכן כמובן (!!!):

פה! יש בו תמונות של הבית עוד הסברים על המפגשים וכמובן חוויות מהמפגש האחרון!!!


זה מפורסם שבועיים לפני כדי שתסמנו ביומנים שיש לכן משהו לעשות אותו יום



*הערה לחסרי פרגון: יש שאומרים שלהפגיש אנשים עם אותה בעיה רק מחריף אותה, לדעתי לשבת בבית ולראות בלוגים אחרים עם אותה בעיה ועם קלוריות ותמונות "טינספו", או לקבל אהדה בפורומים או להשקל או לקבל בולמוס של החיים במטבח, לאו דווקא יותר טוב מלשבת ולהקשיב גם לצרות של אחרים

נכתב על ידי שין גימל , 27/7/2012 10:10  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני ואחותי- תמונות





בסוף אני דפקתי שפגטים ולא הרקדנית

נכתב על ידי שין גימל , 14/7/2012 23:41  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רגשי נחיתות


באה מקודם הרקדנית שאבא שלי ואשתו "אמצו" מלהקת המחול מפרוייקט שבאים 30 רקדים מדי שנה מרחבי העולם
כל השנה הזאת שהיא באה אליהם הצלחתי להמנע מלראות אותה
לא הייתי באה ימי שישי שהיא הייתה שם, הייתי מבטלת והם כעיקרון יודעים שאני מרגישה רע עם כל הסיפור הזה.
הרי אני בעצמי באה פעם בחודשיים ונוכחותה כל יום שם או אפילו פעם בשבוע מרגישה קצת כמו לקיחת מקום.
היא באה בהפתעה והייתי בגינה, כמעט הקאתי
רצתי לקצה השני
1.80 רזה ויפה, ואני ראיתי מקודם תמונות שלי במצלמה
ביקשתי מאבא שלי חולצה שלו, אני עם שק עליי כי אני מתביישת.
המשפחה של אשתו של אבא מכירה אותה כבר. פעם אחרונה שבאתי שאלו בשולחן: "מה קרה, למה X לא באה?"

אני מסתתרת בחדר ובא לי לבכות
איזו בושה
לפני יומיים ביציאה כשהרגשתי רע רציתי לכסות את הפנים מבושה
אני חושבת שזה מחמיר, מרגישה רע על ביסים טעימים ומיותרים אבל עדיין, לא סופרת ולא בוררת. בחיים לא שוב.

אני פה בחדר ובאה עכשיו גם אחיינית של אשתו של אבא. כוסית ויפה, שתיהן משוחחות זו עם זו.
מרגישה כאילו חזרתי לבית ספר,
אני הברווזון המכוער, ההאוט סיידרית. כמה שאנסה לשכנע את עצמי שהשלמתי עם זה נוחתת עלי סיטואציה שגורמת לי לרצות למות.

עוד מעט הארוחה, הרקדנית יותר בבית פה ממני. אתבייש למזוג לצלחת? אהיה בשקט בזמן שהיפות מדברות?
אשתו של אבא שלי אוהבת אותה יותר ממני, איזו שמחה שהיא באה.
לי בקושי אמרה שלום, בכלל לא אמרה לי מזל טוב ליומהולדת.
נכתב על ידי שין גימל , 13/7/2012 19:42   בקטגוריות אבא, דיכאון, עזרה, קטעים, פסימי, שחרור קיטור  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנחנו יורדים למטה


גל אכזרי של זכרונות
בום
שצף של דמעות
אחרי לילה טוב עם צ'ייסר זול ביד וצחוק טוב חוזרת הבייתה עם סצנות משוחזרות בראש
אוחזת את השיער בנסיעה וכל פיפס עושה לי טראח
חוזרת הבייתה מתעסקת בשטויות
טוב שצריך להוריד את הכלבה
הרבה נזלת והרבה דמעות צריך לשחרר צריך לבכות
לנסות לנחם את עצמך ב210 דרכים שונות ולשקר לעצמך למה כן ולמה לא
שבעצם הראש בכלל צריך להתמקד בדברים ולשכוח אחרים

ככל שהזמן עובר אני קולטת שגם לי יש שעון
שעון לימודים עבודה שירות
המגורים לבד גרמו לי לדלג את כל השלבים
אני רואה מה היה לפני שנה ואני רואה את היום
כמעט שום דבר לא השתנה

המקרר הוא אותו מקרר, השכנים הם אותם שכנים ושדה הקקי ממשיך להתמלא בחרא

אני בוכה בטלפון, איך יכול להיות שכל דבר שאני עושה שאמור, או אפילו מצליח לשמח אותי ככה מפיל אותי למטה בסוף?
"זה דבר שצריך לעבוד עליו", הוא אומר לי
הבנתי שזה לא עיניין של כוחות. יודעים מה? יש לי כוח
לא בא לי


נכתב על ידי שין גימל , 12/7/2012 03:02   בקטגוריות דיכאון, עזרה, קטעים, פסימי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כמה עמוק הוא הים
כמה גבוהים השמיים
כמה רחוק המסע
בנית בית לגעגועייך

פרחים בצבע ארגמן
בקוצי שבילים בין גיא להר
צועדת בדרכך אל המחר
בבכי הנהר בקצף אשדות
באודם פרחים מוריקיי שדות.
אבדת את דרכך ואת עצמך 
חושקת ומאלתרת שירה בדמיונך
תוהה איך יראה המחר שלי
תמיכה איתנה או סתם שבר כלי.

כמה רחוק המסע
בנית בית לגעגועייך

משכימה קום משפשפת עיניים
בוררת זרדים נופלת אפיים
ציפורים מצייצות ברוח צפריר
שחר טללים ריח מכיר
כאן שם ובכל מקום
ייתכן שכוכב המחר יעלם בימקום

כמה רחוק המסע
בנית בית לגעגועייך 
מפלי החיים אינם מטיבים עמך
רצוצה ושפופה נזכרת בעברך
אל בית געגועייך.נחמה ושלום
מדדה בשבילי הזעם אל החלום.
נכתב על ידי שין גימל , 9/7/2012 16:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז ועכשיו


13 שנה אני חיה בתוך הקירות האלה שהם קירות ביתי.
12 שנה הייתי סגורה בתוך קירות שהיו קירות חדרי
עכשיו יש לי בית.
יש לי מעון שהוא שלי,
יש לי תמונות על הקיר, שהן בחירת ליבי.
יש לי כלבה אהובה ויש לי המון בלאגן בכיור, שהוא הבלאגן שלי.
יש לי כורסא ויש לי עץ, שאני בחרתי.
יש לי לגו בסלון, גזרי עיתונים ובלאגן שאני יצרתי.
יש לי את התאורה בסלון שנכנסת דרך הסלון, החושך בלילה שאני בחרתי לחיות בו
יש לי דלת שאני בוחרת את מי להכניס, ומיטה שאני בוחרת את מי להשכיב.
יש לי מקלחת ושירותים שאני המאסטר עליהם.
יש לי את התיקים במטבח ואת הפריוולגיה לשים אותם על השולחן.
יש לי את הזכות לדפוק מסמרים, ויש לי זכות לתלות "אורגזמה" בסלון.

הרווחתי בית שהוא רק שלי אבל אין לי חדר
12 שנה הייתי סגורה בקירות שהיו קירות חדרי.
עם הצבע שבחרתי, והתמונות על הקיר.
והבלאגן וההזנחה
והחום והקור, והלכלוך והנמלים
והתריס השבור והכלים על השולחן.

ישנה בסלון, בחדר ההוא ובחדר שהיה פעם חדרי
לא מתקרבת, לא מעיזה

היום הג'וקים הם הג'וקים שלי
הנמלים הם הנמלים שלי.
והכלים,
הכלים בכיור
נכתב על ידי שין גימל , 7/7/2012 18:18   בקטגוריות עזרה, קטעים, שירים, אופטימי, שחרור קיטור  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תמונות מהמחלקה הפסיכיאטרית+ פינות מהבית


לקחתי את הפלאפון עם ה-3.2 מגה פיקסל המחורבנים שלי והלכתי לאיכילוב כדי לצלם לכם קצת את המחלקה בלי לפגוע חס בלילה בפרטיותו של אף אחד!!

ככה זה נראה כשיורדים במעלית לקומה 0 ואז הקריינית אומרת בכל: "קומה 0. המחלקה לבריאות הנפש" ואז אתה היחיד שיוצא בראש מורכן וחיוך שובב כי כל הנוסעים בכלל נשארו בפנים.
כשאתה בא למחלקה זה המקום הראשון שכנראה תרצה להכנס אליו: חדר האוכל/המטבח. כאן אוכלים ארוחת בוקר ושותים קפה, צהריים בצהריים וימי חמישי מתפקד כמטבח בקבוצת בישול.
עוד תפקיד חשוב הוא להוות מקום מכיל בהפסקות לפגועי קוגניציה, מעופפים וכאלה שלא מודעים לעצמם. (למצולמים אין קשר לפרשה)
זווית נוספת:
שיוצאים מהחדר אוכל זה מה שרואים. בנוף: מקום נדידתם של האוטסיידרים שלא נכנסו ל"מקובלים". במעט מאוד יושבים והרבה מדדים מפה לשם. דווקא נחמד.
הדלת של היציאה מחדר אוכל: 2 הספסלים הימניים מקום מושבם של הברנז'ה הפסיכיאטרית. כאן למדתי שיעור חשוב לחיים: מקובלים והאוטסיידרים לעולם יחיו. אם אתה לא שם אתה לא קיים. או שפשוט אין לך זין לחרא הזה. חייבת לציין שבמקום כזה לא חוכמה לרדת על אנשים שהם לא בסדר, כי זה מקום לאנשים שהם לא בסדר. טפפו!!! (גילאים: 27-44)
האקשן: מקום הפעילויות. בדרך כלל השולחנות באמצע ומסביב הכסאות אבל תלוי בפעילות.
מחוץ לחדר פעילויות יש פינת עישון. בתמונה מימין לשמאל: ויק, שין ודלת.

למצולם בתמונה קוראים ויק והוא חבר טוב שלי במחלקה עד כמה שאפשר.
קצת על ויק האיטלקי שאלרגי לפטריות ובזיליקום: ויק הוא חולה סרטן. לפני זמן מה עבר השתלת מח עצם וכשיום ראשון שמעתי שההשתלה נקלטה קפצתי עליו בהתלהבות ונתתי לו חיבוק. ואני אף פעם לא נותנת. משחק מילים.

וקצת חלקים מהבית, כי הוא מתפתח לאט לאט:
התמונות: קצת לא רואים בגלל השמש ה... שמשית הזאת
קולאז'ים שלי
1,800 שקל ליד קלימט הצייר אחד האהובים עליי:
המרפסת/חלון עם השולחנון החדש שקניתי לאדנית שתבוא עלינו בשלום:
אפשר להגיד שהמקרר מלא...
מהנחלה- יש לי 2 עבודות של האישה הזאת:
שלא תלכו בלי מייקל!!


נכתב על ידי שין גימל , 5/7/2012 16:20  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לידה ומוות


אני חושבת על ילד ובא לי למות.  בא לי להחזיק בידיים ובא לי לתת את שלי  במתנה לדודה שלי כי כל הילדות שלה יצאו מאושרות ונורמאליות
הפחד הכי גדול שלי הילד שלי יצא כמוני. אני מגיל 5 סובלת מדכאונות חרדות ובעיות חברתיות נוראיות.
רוב היסודי שלי ביליתי בשירותים בבכי ואצל המזכירה בטלפון לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי. לא כי התעללו בי או משהו, הייתי נורא נורא עצובה. נורא נלחצתי מסיטואציות חברתיות וזה העיק עליי, בכיתה ו' ירדתי 9 קילו מלחץ ושקלתי 39 ורוב חיי הייתי ילדה די מלאה.
אנשים היו קוראים לי "מתה" ואבא שלי היה צועק עליי שאני נראית עצובה כל הזמן כי ההורים של אשתו מרגישים לא בנוח.
אמא שלי הייתה אוחזת את היד שלי בכוח במקומות ציבוריים ומאיימת עליי שאם אני לא מוחקת את הפרצוף תחת שלי היא לוקחת אותי הבייתה ולא פלא שאין לי חברים. ואז מאוד רציתי לבכות והיא הייתה עוד יותר מתעצבנת.
היו ימים שהיא הייתה בוכה למה מגיעה לה ילדה כמוני ולמה אני לא יכולה להיות כמו ילדים אחרים. בכיתה ג' היא עשתה לי את המוות כי הסתכלתי על השעון כל הזמן כשבאה מישהי מהבית ספר לבקר אותי, רציתי שהסיוט הזה יגמר כבר.
לא היה כל כך אוכל והמיטה הייתה שבורה ולא הייתי יכולה למתוח את הרגליים לקצה המיטה כי היו שם מלא תחתונים וגרביים מלוכלכים בקצה. המון המון נמלים והמון המון כינים. מבוגרים היו מסתכלים לי על המצח ולמדתי להפסיק לגרד כשמגרד לי.
בקלטת של הבת מצווה שלי מתועד רגע שאמא שלי שמה עליי יד בתור חיבוק ואני הודפת אותה ממני. זה אולי אחרי שאיימה עליי שאם לא אפסיק לכסוס ציפורניים היא לוקחת אותי מול כולם הבייתה
חבר של אמא שלי אמר בצחוק אתמול שהוא ואמא מתכננים לעשות שניים-שלושה ילדים ואני אמרתי שאם היא נכנסת להריון אני מגלגלת אותה במדרגות.
אני במצב הדפוק שלי אגדל אותו טוב יותר. ואני אעשה לו כביסה ואכבס לו את התחתונים ואני לא אגיד לו למה מגיע לי ילד כמוהו. ואני אנשק ואחבק אותו וכשיהיה עצוב אני אשתוק ולא אצעק.

ב"כוכבים של שלומי" היה משפט שגרם לי לבכות: "אני אגיד לילדים שלי שהם גאונים ואני אוהב אותם, גם אם הם לא."
באיש הפיל היה משפט שהפך לי למוטו: "אני מאושר כל שעה משעות היום. החיים שלי שלמים, כי אני יודע שאוהבים אותי."

 יש ימים שאני בטוחה שאני לא אגיע לגיל 22, לא יכולה יותר.
אני שוכבת על הספה כמו זומבי וקשה לי לנשום, קשה לי לבלוע, יש לי דמעות בעיניים אבל אני כבר מזמן הפסקתי לבכות כשזה לא יוצא מלית ברירה.
כואב לי הראש ואני לא יכולה עם המחשבות שלי.
אני אומרת לעצמי, לפני שאני אמות אני אביא ילד. ואז כשאמות אתן אותו לדודה  שלי, כי הבנות שלה יצאו מאושרות ונורמאליות והיא גרה בקיבוץ והילדות שלה מטפסות על השם ישמור והיא רגועה והן משוחררות וחברותיות.

ושיר לא קשור אבל יפייפה:
אבל הכי מתאים עכשיו שיר אהבה.
נכתב על ידי שין גימל , 2/7/2012 08:02  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





103,823
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המתמודדים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשין גימל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שין גימל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)