המילים לא יוצאות לי כי אני מרגישה זרה באתר הזהאם פעם אהבו אותי והכירו אותי היום אני מרגישה שאני מאכזבת, לא מעניינת
יש לי פה תחושה של קצת תיכון. קבוצה של בלוגרים בני גילי שנמצאים במיינסטרים ובקשר אחד עם השני ואני לא מצליחה לפלס את דרכי בחברה, כמעט כמו בכל מקום.
שואלים אותי בעבודה למה אני עוזבת. אני אומרת שבגלל הכסף אבל חוסר ההשתלבות שלי וחוסר ההערכה כלפיי שבר אותי כבר לגמרי.
מהלימודים אני רגילה לפרוש כשיש בעיות חברתיות אז זה פשוט הקטע שלי, וגם פה אני כבר לא כותבת. במצב של היום אני כבר כמעט ממש לא מעניינת ואני לא יודעת אם זאת רק אני אבל כל קורא קבוע שירד או מנוי שביטל זה קצת לוויקאפ קול לזה שאני משעממת.
ואני סובלת חברתית כל כך בזמן האחרון, המעט שהיה לי הלך ואני לא מצליחה לדבר ולא להפגש, וזה מהמעט שיש. שמעו שכמעט אין לי עם מי להפגש וזה לא שאני כועסת על מישהו חוץ מעל עצמי שהמעגל שלי כל כך מצומצם.
שאלתי היום מישהי בעבודה איך מכירים חברים והיא צחקה. ולמה שלא תצחק, אין סיבה שמישהי בגיל 20 שזה הגיל "הכי יפה בעוללללללללםםם" תשאל איך מכירים חברים, הרי זה כזה בית ספר יסודי גיבורי ישראל.
אז איך מכירים חברים? בעבר הכרתי באתר כשעוד הייתי מעניינת, אבל בתקופה שהייתי מעניינת כביכול נורא סבלתי בזוגיות שהייתה לי, שד"א גם מהאתר הזה, וזה ניכר בפוסטים?
הרי את "חמניות" אני כבר לא מפעילה, כי אני ממוטטת ואני מרגישה שזה איבד את הקטע שלו, ומידי פעם פונים אליי עזרה אנשים שאפילו לא רשמו לי 'מזל טוב' בפייסבוק. שזה אגב, המינימום של המזל טוב ואצלי יומהולדת זה כל כך קריטי.
אבל שמעו אתם תהיו מהזה גאים בי בחיי, אתם לא יודעים מה עשיתי.
טסתי לאמסטרדם לראות את רובי, כן. טסתי כי ידעתי ששם אפגש עם עוד 4 חבר'ה מישראל שגם טסים בתור וככה יהיה לי עם מי לחכות. בחיים שלי לא פגשתי אבל זה היה ברור לי שזאת קהילת רובי כזאת.
ביום הראשון שלי באמסטרדם ניסיתי ליצור קשר עם אחת הבנות שהלכו לשם ללא הצלחה, לא קיבלתי מענה קונקרטי ונכנסתי להתקף חרדה ובכי מחוץ לבית מלון. היה 10 בלילה ובעוד 8 שעות היינו אמורים להיות בתור מ6 בבוקר לשורה ראשונה.
אחרי כמה דקות קיבלתי סמס: "עברנו ליד האצטדיון ויש כבר אנשים. אנחנו נשארים פה". 8 שעות לפני שקבענו. והופעה של רובי אומרת שכל שעה חשובה בתור. לא רציתי לחכות כל כך הרבה שעות לבד בארץ זרה וידעתי שאני לא אחזיק את הלילה הקר עם אנשים שאני לא מכירה שהם החברים הכי טובים אחד של השני. את כל דקות השיחה שלי בזבזתי בדיבורים ובכי עם סבא ודודה שלי שאני לא מסוגלת ללכת ואם זה נורא שלא אלך להופעה בכלל, שזאת הסיבה הראשונה שבגללה אני ונני תכננו ללכת (עזבו שזה היה בסוף טיול נפרד)
לא שיתפתי פה אבל חודשיים שהייתי בחרדות מההופעה, ואני לא מרגישה כלום בזמן האחרון אז גם לא התרגשתי.
חצי לילה בכיתי והחלטתי שאני לא הולכת להופעה, בלב כבד ולא שלם.
יום אחרי העמדתי את הכרטיס שלי (אלקטרוני) למכירה. ב-12 בצהריים, 5 דקות אחרי שהעלתי את הכרטיס אמרתי לנני: אני הולכת. אתה מלווה אותי?
נסענו לאצטדיון וישבתי בתור בחרדה נוראית ובעצב תהומי. הבנות ההן כבר היו בראש התור שהיה מפוצץ והיינו בכלל בתורים שונים. אכלתי את עצמי שאני נמצאת אי שם שהייתי יכולה להיות בראש. הוא חיכה איתי עד 1 וחצי. בשאר הזמן חשבתי שאני משתגעת ורציתי לחזור, לא רציתי את ההופעה. לא התרגשתי ולא כלום.
בסוף נשארתי. העמידו אותנו בתור שעה וחצי כמו מקקים והיה שמש נוראית וחם. כשהכניסו אותנו דפקתי ספרינט רצחני, מיליון מדרגות עד לאצטדיון ושם ראיתי את הנקודה שהיא שלוחה של הבמה המרכזית בשורה הראשונה!!!!!!!!!
אחזתי את הידית והתיישבתי עם הידיים למעלה. הייתי היחידה בהופעה שבאה לבד והייתי כל כך צמאה שעשיתי כאילו אני מתעלפת, כי אם הייתי הולכת לקנות מים הייתי יכולה לשכוח מהמקום הראשון. אז ניסיתי להחזיק עד 9 בערב שאז ההופעה התחילה.
וככה הייתי במקום פצצתי בהופעה, אבל לא היה את הוואו של הפעם הראשונה. בדיעבד עכשיו אני מתרגשת.
(החץ זה המיקום שלי)
הטעות שלי הייתה שניסיתי לשחזר את ההתרגשות של הפעם הראשונה. מה שבטוח- פעם הבאה אני לא לבד. דיר בלאקק
מה אני עושה עם החיים שלי? עם השעמום הזה? האם עדיין תאהבו אותי כשאני עצובה וממורמרת? האם תרצו להיות חברים שלי כשאני לא נכנסת לקליקה האנטרנטית?
מחשבות מייסרות על האם אני צריכה ללכת לטיפול אינטנסיבי. אבל איך אפשר לעזוב את כל התמונות שלי והנרגילה והפרטיות?
מה אני עושה?
ד"א, אפילו וידאו בלוגים אני לא מצליחה לעשות כי אני לא יודעת איך להתעלות על מה שראיתי פה
פינת הכתיבה המהממת
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
