*

אמא שלי לא הייתה עושה כביסות ולא הייתה קונה לי בגדים, כשהיא הייתה קונה לי בגדים זה היה מביאליק רחוב נורא זול ברמת גן, בגדים שאחרי שימוש אחד כבר היה בהם קרעים.

בתור ילדה לא הכרתי בגדים שעולים יותר מ-30 שקל, והדיכאון שהיה לי ומה שעברתי בבית, לא ממש היה לי אכפת.

לא הייתי מסתרקת אף פעם והיו לי המון המון המון כינים. אנשים היו מדברים איתי ומסתכלים לי על המצח

הדברים האלה הולכים איתי עד היום ולכן אני לא מחבקת, כי אני בתחושה שנגעלים ממני. אני כבר לא אותה ילדה, ואין לי כינים, אבל דברים נשארו. בגיל 17 גילחתי את השיער אחרי שאבא שלי חיבק אותי והתחלתי לבכות שהוא נגעל ממני. המשקפיים שלי גם היו שבורות והתקלף להן הצבע, אבל אני לא הכרתי את זה שאם חסר או מקולקל, אפשר לקנות חדש. בחיים זה לא היה "אמא תקני לי" ובטח לא "אבא תקנה לי", כי אני מרוחקת משניהם ואמא שלי הייתה בטח מתפוצצת עליי אם הייתי מעזה לבקש. (משקפיים חדשות ביקשתי ליומהולדת)

פעם אחת אבא שלי התקשר לאמא וצעק עליה לידי בטלפון איך היא מרשה לי לצאת ככה מהבית, איך אני נראית.

הקטע של המקלחות חילחל אליי בסוף היסודי. בתור ילדה אמא שלי הייתה מגיעה למצבים שהיא קילחה אותי פעם בשבוע. לחפוף אולי פעם בשבועיים.

בתור ילדה שמנמנה פתחתי "תסביך זרועות", מונח ששמעתי עליו ממוכרת בגדים היו בבוקר שאמרה שהיא סובלת מ"תסביך בטן"

מכיתה א' הייתי מסתכלת על הזרועות שלי תמיד לראות שהן לא השמינו.

כל הפוביה שלי מלחשוף את הגוף בגלל שאני מרגישה כזאת גוצה (1.53) מנח ממני לשים דברים שנראו בעיניי יפים, והכל הפך להיות פשרה.

התחלתי לקנות באמת בגדים בסכומים בשנתיים האחרונות, אחרי שאמא שלי עזבה את הבית והתחלתי להיות יותר חופשייה עם כסף, כי מישהו צריך לשלם חשמל וסופר וועד ונסיעות ופסיכולוגית ותרופות ובגדים (לכל אלה שחושבים שאם אני לא משלמת שכירות אני משתכשכת בכסף), אז אתה לומד לשחרר, שזה בסדר, שמגיע לך. שאין אמא שתעמוד בצד ותגיד ש:"אין מצב." כי יש מצב

אבל זה תמיד היה פשרות, תמיד חולצות אובר-סייז עם שרוולים ארוכים (מי שהייתה בחמניות תוכל לזכור את הטוניקה שלבשתי) הרבה ממחלקת הבגדים ותמיד משהו שלא יראה את התחת. אין דבר כזה גופיות, רק עם עליונית, וזה מצב שהתפשרתי על איך שאני נראית בגלל המחסומים במוח שלי.

אני מרגישה פחות מבנות אחרות, אני מסתכלת עליכן עם גופייה צמודה וג'ינס, עם שמלת כתפיות קייצית ומכנסון שמגיע לכן עד הכוס בערך, ואני קצת בוצ'ה עם איזו פשרה שמצאתי.

יש כמה פריטים בודדים שאני מתגאה בהם אבל אני יכולה ללבוש אותם בלי להראות מגוחכת רק ביציאות ולא ביומיום.

עד שחודש שעבר גיליתי חנות חדשה: "אמה". לא רציתי להכנס אליה אף פעם כי הדוגמנית שלה זאת אפרת גוש ואני לא סובלת אותה

גיליתי את הקסם של להיות נמוכה: כמעט הכל יכול להיות לך שמלה! בלי טוניקות ארוכות, להיות נשית ולשים שמלה כי את נמוכה וזה מכסה לך את התחת והקוטג' שיש לך בלמעלה של הרגל

כל בגד שם הוא די יקר, כמעט 300 שקל, אבל כמה עולה שלוות נפש? כמה עולה להרגיש טוב עם עצמך? אין לזה מחיר, מחר אני אלך ואזרוק את הכסף הזה לועד בית ופסטרמה ולחם בסופר

זה לא אופנה עילית ולא הדבר הכי יפה בעולם (חוץ מהחמניות) אבל זה נוח ואני מרגישה בסדר בתוך זה וזה נעים לי

(עכשיו נטפל בפרצוף...)

דברים שקניתי בחודש האחרון

הכי קרוב שיש לי כרגע, וזה נחמד לי , זאת הפינה שלי בבית ליד החלון, עם השולחן הקטן והכסא הנוח והנרגילה השניה במספר כי מה לעשות, הייתי צריכה אחת קטנה עם מזוודה שאוכל לקחת איתי ממקום למקום.

אני קמה כל יום בצהריים כי לא ממש בא לי לקום מהמיטה. מחשבות על אהבות נכזבות וחוסר מעש מכאיבות לי וגורמות לי ללכת לשירותים. פייר? לא אכפת לי בבית. רוב התקופות הרזות שלי היו כששברו לי את הלב.

ויש לידי קפה קר, וזה נחמד. ונוגה על הרצפה. אבל אני לבד, זאת לא שלווה. 

כשאני נפגשת עם אנשים אני מתנתקת, מעופפת ומתמלאה בכלום ושום דבר. אני הכי רוצה לצאת, וכשאני בחוץ אני לא מרגישה את הסיטואציה אבל בו זמנית מפחדת לחזור לבית הריק. 

אז שמתי כמה תמונות, קצת צמחים ירוקים (עץ, יש לי 2 וחצי מטר של עץ בתוך הבית) ונוגה. אבל הלב דופק בדהירות.

עם כמה שאני רוצה מישהו לחלוק איתו את הזמן שלי אני מגלה שאין לי באמת כוח להתחיל. אין לי כוח לשלבי ההתחלה ולהסתיר את מי שאני, הרי בסוף יראו שיש לי ערמות של תרופות בבית ויתחילו לשאול מאיפה אני מקבלת כסף ולמה לא סיימתי תיכון ולמה לא עשיתי צבא. ואז את מספרת להם שהיית מאושפזת איזה תקופה יפה מחייך אבל דואגת להזכיר שזאת הייתה מחלקה פתוחה, אז זה בסדר. 

מה שטוב בתקופה הזאת זה שאני מחדשת את המלתחה שלי. אני אספר לכם סוד: אני מתביישת בגוף שלי מאוד. אני לא הולכת עם גופיות כי אני מפחדת מהזרועות שלי וכמעט כל הבגדים שלי זה אובר-סייז ואני משנה תסרוקות כמו ריהאנה כי אני מרגישה מכוערת ועלובה.

לפעמים אני מתביישת לצאת מהבית כי אני מרגישה שאני פחות מהבנות האחרות שאני רואה ומרגישה שהן מזלזלות בי, אפילו שהן לא רואות אותי. אבל הן לא רואות אותי זה חייב להגיד משהו.

וזה לא שאני ואולי כן, אבל אני מוצאת את עצמי בוכה מתסכול על איך אני נראית ככה ואין אני אתפוס לי איזה קיבוצניק חתיך עם ערכים גבוה כזה רזה שמסודר כבר, כי בתל אביב כולם גרים עם שותפים ואין להם כלי תחבורה חוץ מאופניים. ואני מחפשת גם ביטחון עצמאי ולא פשרה.

או כמו ששולה מועד הבית ב1 העם 101 אומרת: "כולם פה או הומואים, או אימפוטנטים."

זה היה יכול להיות נחמד אם הייתי יכולה לארגן מפגש אצלי עם כמה מהקוראים והם לא יפסיקו לדבר כדי שהכובד של השיחה לא ייפול עליי, אבל כמו שלירון רמתי אומר: "אין לי כוח"

ודרך אגב, למגיב שהגיב לי חודש שעבר (מגיבה, כי רק נשים יכולות להיות כאלה ארסיות), אני כותבת על דיכאון ואני אכתוב על דיכאון עד שהוא יצא לי מהמוח, זה כנה כמה שזה יכול להיות כנה ולא נכנסים אליי רק מי שרוצה להתאבד. תגובות רעות מביאות אותי למצב שקשה לי לכתוב יותר בבלוג