 כינוי:
שין גימל בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2012
מלא כוסים
דילמת הגניקולוג: איך ללכת לגניקולוג?האם ללכת מסודרת ומגולחת- וככה להסתכן בכך שתראי "שרמוטה" כי ברור שאת הולכת אחרי הביקור להזדיין אם סידרת כל כך יפה, או: טבעי ופרוע ולהסתכן בכך שתראי לא מטופחת ומוזנחת.
לא אכפת לי לפתוח את הרגליים בפני הגניקולוג ואני דווקא מאוד נינוחה. הבעיה היחידה שלי זה איך ללכת אליו. כל הדרך אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא בטח רואה עשרות ביום וזה לא אכפת לו איך זה נראה, ובכלל, אם יהיה לו אכפת כדאי שאחליף גניקולוג. אני יודעת שבדרך כלל באים עם טוניקה או חצאית כדי לא להיות לגמרי חשופה אבל הרגשתי שזה מתגנדר מידי בשבילי. אז הלכתי עם מכנסיים וחולצה. הלכתי לשכב על המיטה וככל שאני חושבת שאני ילדה טובה יותר מפעם שעברה הוא מושך אותי עוד יותר למטה ואני יכולה להרגיש את הבריזה ברחם. אני מסתכלת על התקרה למעלה ומתנתקת והאמת שאני די נינוחה, הוא מראש "מזהיר" אותי ואומר לי לשחרר אבל כשמכניס את צבת הכוס הוא מתפעל ואומר לי "יפה מאוד!" על כמה שאני משוחררת. אז שבוע שלם סבלתי סתם כי חשבתי ש"עוד מעט יעבור" אבל עשר דקות ושלום על ישראל, עכשיו אני בבית.
נורא נלחצת לשבת ולכתוב בבלוג בזמן האחרון. אני מרגישה שיש לי איזה רף שאני צריכה להגיע אליו גם בגלל שאני איכשהו בפעילים על כמות כניסות ממש נמוכה וגם חרדת נטישה כזאת על האנשים שמבטלים מנוי ואת הקביעות שלהם. רציתי לכתוב על הילדות שלי וויתרתי. ואז רציתי לכתוב על זה שאמא שלי מתה. אבל אמא שלי בכלל לא מתה, זה היה בחלום. ואז הלילה חלמתי שוב על מי שהייתי אמורה להפסיק לחלום עליו ממש מזמן אבל חלמתי עליו שוב ולקינוח שהייתה לו גם חברה. בחיים לא חשבתי שיעבור כל כך הרבה זמן ואני אהיה לבד ככה מבחינה זוגית. אבל מה אני צריכה בעצם, לא הבנתי בעצם. מה אני צריכה את זה, שוב להיות עם חרדות נטישה, שוב להעזב. פעם קודמת הייתה כל כך קשה בשבילי שאני לא מוכנה לעבור את זה עוד פעם. אומרים לי, את צעירה, זה שטויות. אבל האמת, יש גיל לסבל? צריך להיות בגיל מסויים שבו הלבד יותר כואב? אז יש לי את החבר הכי טוב שלי, חנן. שהוא אהבת ליבי האחת והיחידה, ואין מגע, הארי וסאלי.
אני אמרתי לו, לחבר הכי טוב שלי שהוא יהיה לידי בחופה. או בתור החתן או בתור השושבין. אבל הוא לא ילך ממני.
עוד יומיים יש לי בגרות בפסיכולוגיה ולא הצלחתי עוד לקלוט את החומר, אולי כי אני לא ממש לומדת? יותר מזה שאני לא יודעת את החומר, אני לא יודעת את מיקום הבחינה אז אני מקווה שלא בזבזתי כסף לחינם.
החלטתי שאני רוצה להיות מודל לצילום/רישום. גם כסף בסדר וגם מסתבר שאין לי בעיה לפתוח לזרים. העיקר אינטימיות בלתי אפשרית בשבילי.
| |
אחוות הפיפי הנשית
לנשים קשה לעשות פיפי ליד גברים, אצל אורחים או אנשים שלא בנוח להן איתם.כשאני מגיעה למצב חדש, סיטואציה, מישהו חדש אני נמנעת ממשקעות דיאט מוגזים וקפה, שותה מעט מאוד מיים ומשתינה 5 פעמים לפני היציאה. המקום הבטוח ביותר לאישה הוא, השירותים הציבוריים כמובן. שם יש אחווה סמוייה כזאת של נשים שכל מה שהן רצו הן להשתין ולא לכווץ את המשמו שלהן כדי שלא יצא להן נחל. נשים פיתחו מגוון שיטות במהלך השנים, עקב סיטואציות מיניות או רומנטיות כאלה או אחרות. אחת מהן והיעילה מכולן היא, ההשתנה בעמידה. אשר גם מחזקת את שרירי היריכיים וגם נותנת שליטה מלאה במיקום הזרם. השנייה כמובן היא, ההשתנה בישיבה-בקצה-האסלה. רבים מהנשים נוטות לחשוב שאם ישבו בקצה האסלה זה לבטח יגרום לפיפי להיות פחות סורר. אך לא כך הדבר! במהלך השנים ניסו נשים להשלים עם הידיעה שפיפי הוא דבר מותר (לא כמו ה"קקי" שהוא סוד בחדרי חדרים, ממש כמו "אוננות" או "הפלות") ולכן מתקשות במיוחד בטיולים משותפים בטבע, בהן הן צריכות ללכת קילומטרים ממקום המצאות הקבוצה וישיבה מאחורי העץ הכי שמן ביער על דורבנים ועלים אחרים. לפיפי כמובן, חוקים משלו. גם כשחשבת שיש לך אומץ להשתין בבית של בן זוגך (או גרוע מכך, בבית של הוריו), לפיפי יש אופי והוא יוצא במגוון זרמים וצורות. בהתחלה אם הוא יצא שקט והרגשת בנוח, הוא יוצא ב200 קמ"ש כאילו נפתחה לך סתימה. אחר כך את מנסה להסדיר את זה עם כוחות העל שלך, יש שקט ואז שוב רעש. כאילו את מדליקה ומכבה אותו. ואז זרם חלש ואז חזק. בסוף יוצאות לך טיפות רועשות ובא לך למות שנכנסת, אבל את חייבת לצאת מהר כדי שלא יחשבו חס וחלילה,ש, עשית את ה"קקי". עוד תופעה מעניינת היא, שהפיפי לא יוצא. עד שהשלמת עם זה שאת מסוגלת ויכולה, והגעת לבשלות את מתיישבת וכלום. אז את קמה, מורידה את המים כי ככה עושים שוטפת ידיים כדי שלא יחשבו שאת מטונפת ויוצאת. ואז מממממשששש יש לך פיפי.
אז בגלל זה חברים, שירותי הנשים הוא ללא ספק המקום השמח והרועש ביותר עלי-אדמות. שם את נכנסת לתא בו יש פתח עצום למטה, רואה את הרגליים של שכנתך ולא שופטת אותה בכלל על כך שלפיפי שלה יש סאונד של מסיבה. אבל כמובן שזה לא תקף ל"קקי". אז בכלל היא מסומנת.
אני אישית לדוגמא, הייתי מחזיקה שעות בבית של אבא שלי (שהוא עוד היה קטן) ובבית של חבר שלי שהייתי בחטיבה. זה גרם לי לא מעט נזקים נפשיים. האמת היא שגם במערכת היחסים האחרונה שלי, לא הייתי הולכת לעשות פיפי כי החדר הוא מול הסלון המשפחתי. אבל הייתי חזקה יותר. כן, מתחזקים.
| |
דברים חדשים בבית וכלבעלמה
קניתי את הפרות המקסימות האלה בנחלת ביניימין. לפני חודשיים נורא רציתי ללכת לשם אחרי שלא הייתי שם 3 שנים. זה נראה לי אחד מזכרונות הילדות היחידים שהם חיוביים אצלי, ללכת מידי שישי לנחלה, לאכול פיתה דרוזית עם שוקולד ולראות את מופע הרחוב של "קפטן זוקיני".
היה מישהו שהיה מתיח זכוכיות ואת האיש עם העונים המשוגעים.
כשבאתי האיש עם הזכוכיות הלך וכבר אין מופעי רחוב, אבל לאיש עם השעונים נשארו אותם שעונים. אולי כי השעונים שלו משוגעים.
מדבקת קיר מתוקה שמצאתי- כל פרח וענף בא בנפרד וצריך דיוק וסבלנות. שווה שווה שווה ולא תאמינו כמה מבחר יש ברשת.
רציתי עציץ. אז קניתי עץ פיקוס בגובה 2 מטר.
יש לי חברה (סוף סוף) שקוראים לה עלמה. היא מאוד אמיצה והחליטה לאמץ סתם כך מהרחוב (מהקופסאות עם הגורים המתוקים) גורה מתוקה שלא אגיד את שמה כי זה שם ממש מכוער ואני מקווה שיוחלף. היא לא סיפרה לאמא שלה. לא שמעתי ממנה עד היום. (3 שעות)
| |
למה אני אוהבת את ישראל+חוויות מהמפגש+ ציור קיר שלי
ישבתי באוטו בחושך וחיכיתי שיביאו לי את התרופותמאחורה עברו שני אנשים, ששומעים עליהם שהם צ'חצ'חים פשוטים כאלה מהסוג שאתה אומר לעצמך, "אוייש נו רק שלא יטפלו אליי עכשיו..." האישה דיברה בטלפון והבחור הלך לפנייה "בוא בוא נשמה, נכין לך אוכל, קבבים, פרגיות, מה, מה אתה אוהב נשמה??" והבחור מלפנייה צועק: "תגידי לו שנפנק אותו!!" "רואה?" אמרה האישה לבחור בטלפון, "איזה חמוד, הוא רוצה לפנק אותך. בוא, חצי שעה- שעה אין אף אחד רק אנחנו נכין לך משהו מהר טעים בוא כפרה"
ואז הם היו כבר רחוקים. אחרי אתמול, היום הנורא בחיי, זאת הייתה נקודת אור מדהימה. ניסיתי להיות האנשים האלה, שמנסים לשכנע מישהו אחר כדי שיאכל. חשבתי לעצמי, איזה בנאדם שלם אתה צריך להיות כדי לדעת לפנק ככה אנשים אחרים. לרצות שיהיה להם טוב. או איזה כייף להם שהם נהנים מאוכל טוב (והמזרחים יודעים לעשות אוכל פיצוץ בלי להתאמץ) ואוכלים את מה שאנחנו אוכלים בד"כ רק בפיקניקים, אבל להם גם הגינה הציבורית מספיקה. הייתי רוצה להיות הם, בלי יותר מידי דאגות. לא אומרת שאין להם שכל (ואין דאגות) אלא שהכל יותר פשוט. כולם יושבים מתחת לביניין וזין על העולם אם זה מפריע לאחד השכנים. ברחוב שלי שהוא קטן וכל הבניינים 3 קומות, דירת קרקע אחת שמה נדנדה, ערסל ומשחקים לילדים בגינה. זה כמובן לא לציבור הרחב ואני גם לא חושבת שזה מתאים שהם עשו את זה בכלל, אבל תקלטו איזו רמה של פתיחות יש פה.
ובקשר למפגש, חשבתי על זה ובאמת מגיע לבנות שלא היו הסבר. נעשה זאת ניטרלי ואז איך אני מרגישה: קודם כל, בתחילת היום היו לי המון ביטולים. ועם הביטולים היינו 14 בנות(!!!) שכולן בלי יוצא מן הכלל היו מקסימות. כולן היו בסלון ואני התארגנתי, התיישבתי וקלטתי שהן מדברות על גובה של כל אחת. לקחתי את העיניינים לידיים וביקשתי, בלי משקל, בלי גובה, בלי תפריטים. מספרים מחוץ לתחום. זה התחיל שאני סיפרתי את הסיפור שלי וכמובן שהשמטתי לא בכוונה כמה פרטים כי עדיין, אני מארחת הרבה בנות והרגשתי שיש עליי המון לחץ וביקורת. אני חושבת שקלטתי מזווית העין כמה בנות שאמרו לעצמן "מה לעזאזל אני עושה פה". המשכנו בזה שביקשתי מבנות לספר גם את הסיפורים שלהן. אני רוצה להגיד עכשיו תודה לכל הבנות ששיתפו איתי פעולה וכיבדו את הבקשה שלי, אפילו שהן קראו לי "המורה" (וביננו, מעליבבבבבבב) הדבר היחיד שבגללו יצאתי בתחושה רעה היא ההתפלגויות. אני יודעת שהיו בנות שבאו לא למטרת המפגש אלא כדי להכיר את הבנות איתן הן מתכתבות. זאת בדיוק הסיבה למה לא פתחתי קבוצה מיוחדת למפגש. רציתי שכולן יבואו מהמקום שלהן הפרטי ויצא שהייתה הרבה התעסקות עם פלאפונים והעברת מספרי בלוג. פה ושם גם נעלמו בנות למקומות אחרים, דיברו בזמן שמישהי אחת מדברת אבל בכל הבלאגן ברגע שמישהי סיפרה מהמקום שלה כולן הקשיבו וזה מדהים בעיניי שבאמת אף אחת לא ניסתה לנחם ולתת עיצות. וחשוב לי לציין שהיו בנות מכל הסוגים, מכל המצבים של ההפרעה, חלקן חולות חלקן אחרי, אבל כולן הבינו ב-100% זו את זו. אני יודעת שכל מי שהייתה שם הייתה צריכה להיות שם וגם אלה שלא היו. אני מקווה שאם יהיה עוד מפגש מי שלא באה תבוא, ואולי בפעם השנייה זה יהיה יותר מאורגן. אני מצטערת בפני הבנות שהרגישו שלא קיבלו את המקום שלהן ושלא קיבלו מענה שהן היו דרושות לו. אני תמיד אשמח לדבר בפרטי... מצבים חברתיים לא פשוטים לי ולא אשקר שיצאתי מסמורטטת, תשושה. אבל אם זה עזר למישהי זה נותן לי המון כוחות. גיליתי גם שיש לי כוח להקשיב ולא להשליך על עצמי.
(ציור קיר שעשיתי על חלקה קטנה במשרד של העובדת הסוציאלית בפרוייקט מטבח שעבדתי בו) אז תודה באמת למי שהייתה ולמי שתהיה אם יהיה ותתיחסו בבקשה גם לחלק הראשון של הפוסט, טוב? אחרי הכל, הבלוג הזה מלא בעוד מלא דברים אחרים, ואני צריכה את יחס
| |
גסיס
| אני מרגישה שאני גוססת, וניסיתי להיות הכי מעודנת שיש, לא להיות ככה רישמית וחד משמעית, אתם בטח חושבים שאני עושה סוס מפוני. אני זוכרת באמצע היסודי הייתי עם דודה שלי באוטובוס במושב האחורי. היא הסתכלה עליי במבט המרחם הזה שאני כל כך שונאת אצלה והיו לה דמעות בעיניים. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לראות אותי ככה, שקשה לי שאני סובלת. אני זוכרת שהסתכלתי מחוץ לחלון ושרף לי בגרון ובאף והכרחתי את עצמי לא לבכות כדי לא לעורר מהומה על מאומה. הייתה לי את המועקה הזאת ואת הלחץ הזה והדאגה. אז פחדתי שהחברה שלי תעזוב אותי לטובת מישהי אחרת, פחדתי מהמשך היום, סבלתי להסתובב בחוץ כי הרגשתי כל כך מחורבן בפנים. למה? אין למה, ככה. בלי סיבה. היום אני מחניקה את הדמעות ואת הרוק בגרון על בסיס יומיומי. אני שוכבת על הספה והגוף שלי כאילו גוסס. אני בוכה לא כי רע לי אני כבר בוכה כי קשה לי פיזית. אתמול הסתכלתי במראה, ב4 וחצי בבוקר, והעיניים שלי היו מלאות בנימים קטנים ואדומים. נראתי כמו מסוממת. אמרתי לעצמי, את חייבת ללכת לישון. את לא ישנה, את תתחרפני. אנשים מאבדים את השפיות שלהם, גם ככה את קצת קוקו. אבל אני לא יכולה לישון. תנו לי לישון אני קמה אחרי רבע שעה מיים. מסריחה ומזיעה. אני קמה לתוך תחושה מעורפלת כזאת של חוסר אונים. אם היה מישהו, שהיה יכול להיות פה ולחבק זה היה בסדר. אבל לא, לא משפחה. משהו אחר. משהו שאני לא יכולה להשיג, משהו שאני מבריחה ממני. לא חשבתי שלא אמצא אהבה חדשה כל כך הרבה זמן. אולי זה באמת בא לי נורא בקלות מוקדם מידי. התאהבתי בגיל נורא צעיר, אני מכוונת גבוה. אני לא אסתפק בעיצות שלכם. בוא אני אגיד יותר מזה, רובן מחורבנות. אם מישהו יגיד לי שזה יעבור ואני צעירה אני מוחקת לו את התגובה וזה המינימום שאני יכולה לעשות. אני בפנים בת 100, מרגישה בת 100, זזה כמו בת 100, חושבת כמו בת 100.
גדלתי לתוך הרגשות האלה וברקע את המנגינה החוזרת של האנשים שדואגים לי אבל לא מבינים על מה הם מדברים. כמו אתמול, אני מחזיקה את עצמי לנהוג בדרך ארץ כשאני מקבלת עיצות חסרות טעם. אני יכולה להקשיב ולהנהן אבל אני מרגישה שאני לא מכבדת מספיק. מגיע לכם תשובות למה. למה אני לא עונה, למה אני מבאסת, למה אני לא כותבת על המפגש. אני חושבת עליכם ששואלים אותי "איך היה המפגש?". אני מנסה לדמיין לעצמי מה היה קורה אם הייתם מנסים לשאול אותי לשלומי קודם. גם אם לא מעניין אתכם, אתם יודעים, מתוך נימוס. בטח הייתי אומרת לכם שיכול להיות יותר טוב אבל בפנים מתחננת שאין דבר כזה יותר גרוע מזה.
הידיים רועדות הלסת כואבת העיניים שורפות והראש מסתחרר אני פוחדת לשעמם אתכם, פוחדת שתלכו ממני. (כמה קוראים יעזבו עכשיו?)
|
לקטע המלא...
| |
דברים מעניינים על אדולף היטלר
ההתחלה
- "אלויס נישא פעמיים — נישואים שבעקבותיהם נולדו לנשותיו שני ילדים (אנגלה ואלויס הבן) ובשנת 1885, כאשר היה בן 48, נישא בפעם השלישית, לקלרה פלצל, אחייניתו, שהרתה לו בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי. קלרה ילדה ארבעה בנים. שלושה מהם מתו בינקותם. הרביעי, הראשון ששרד, היה אדולף."
- "בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר היסודי. אותה שנה פרש אביו לפנסיה, ושהותו המתמדת בבית השפיעה מאוד על חייו של היטלר הצעיר, שספג מאביו מהלומות באופן יומיומי. המתח בין האב ובנו גבר עם מותו של אחיו, אדמונד, שהפך את אדולף לבן היחיד ולמוקד שאיפותיו של האב, שרצה כי בנו ימשיך את דרכו בשירות הממשלתי, תוכנית שהיטלר הצעיר לא נטה לה כלל."
- "בשנת 1907;החליט היטלר לנסות להתקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בווינה. אמו חלתה אותה עת בסרטן ועברה ניתוח כריתת שד, והיטלר טיפל בה בנאמנות, אך המשיך בהכנותיו להתקבל לאקדמיה. היטלר קיבל כספים בירושה מדודתו ונסע לווינה לבחינות. היטלר נדחה בנימוק כי אין לו כישרון ציור של ממש, וכי הייעוד החלופי האפשרי עבורו הוא בתחום האדריכלות. מסלול זה היה חסום בפני היטלר שכן לא השלים את לימודיו התיכוניים ולכן לא היה יכול להתקבל ללימודים בבית־הספר להנדסת בניין."
- "היטלר החל לנדוד ממקום למקום. חסכונותיו החלו לאזול וחייו החלו להתדרדר, אך עדיין לא ניסה למצוא עבודה. בסופו של דבר אזל כספו, והוא החל לישון על ספסלים בגנים ציבוריים ולקבץ נדבות. בדצמבר 1909, קפוא ורעב, עבר להתגורר בבית מחסה למשך מספר שנים. לעתים היה מרוויח מעט כסף בעבודות יום כגון גריפת שלג בכניסות של בתים, או בתחנת הרכבת."
- "לבוש בבגדים אזרחיים הלך היטלר לפגישה של מפלגת הפועלים הגרמנית. הפגישה נערכה במרתף בירה במינכן, והגיעו אליה 25 אנשים. הוא הקשיב להרצאה שנתן פדר, שנושאה היה "איך ובאילו אמצעים ניתן לבטל את הקפיטליזם". אחרי הנאום שמע היטלר, שעמד לצאת מהאולם, מישהו אחר שקם ודיבר על איחוד בין גרמניה לאוסטריה. הדבר הכעיס את היטלר במידה כזו שקם ולהפתעת הכול דיבר בלהט במשך רבע שעה נגד הרעיון. אחד ממייסדי המפלגה,דרקסלר, לחש לשכנו לספסל, "...יש לו את מתנת הדיבור, נוכל להשתמש בו"
הסוף - "ערב התאבדותו, בארבע בבוקר 29 באפריל 1945, כשהוא וראשי המשטר הנאצי מסתתרים בפיהררבונקר שבברלין, כתב היטלר את צוואתו האחרונה. את רכושו הוריש למפלגה ואם זו לא תתקיים, למדינה. "ואם גם המדינה תיהרס", הוסיף, "הרי שאין צורך בהחלטה נוספת מצדי". היטלר הוסיף גם צוואה פוליטית בה טען כי המלחמה "ניזומה באופן בלעדי על ידי אותם מדינאים בינלאומיים ממוצא יהודי או העמלים למען האינטרסים היהודיים." הוא עצמו עשה כל מאמץ למנוע את המלחמה, כמובן, אך כוחה של היהדות הבינלאומית גבר. לסיכום הוא קורא ל"הנהגת האומה ולממשיכה להקפיד על חוקי הגזע ועל התנגדות ללא רחם למרעילים העולמיים של כל האומות, היהדות הבינלאומית"
- "כמו כן הורה היטלר להמית את כלבתו, מגזע רועה גרמני, שעל־פי עדויות מכריו הייתה חביבה עליו מאוד, כדי שלא תיפול בידי הרוסים. הומתו גם חמשת גוריה של הכלבה, שהיו בידי ילדיו שליוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי (כעבור יומיים המיתה אשתו של גבלס את ששת ילדיהם והתאבדה עם בעלה)."
- "בליל 29 - 30 באפריל נשא היטלר את אווה בראון לאישה. בשעות אחר הצהריים ב-30 באפריל השניים התאבדו."
אז את מי תאשימו? את האמא ששכבה עם דוד שלה ועקב כך מתו לה חמישה ילדים שהעצימו את הציפיות מאדולף הקטן? מהאבא המתהלל? מהמוסד לאומנות שדחה אותו על הסף? והאם אפשר לשער על הדעת, שגבר שדואג מכל בצוואתו לכלבה שלו כדי שלא תסבול, יכול להרוג עשרות מיליונים חפים מפשע? וזה גורם לי לחשוב, אתה נולד דפוק בראש? או שלסביבה יש השפעה מלאה על מה שתגדל להיות? איך נפש רגישה של אומן (ורוב האומנים שאני מכירה הם רגישים להפליא לזולת) יכול להחריב עולם? אפקט הפרפר, דלתות מסתובבות. חושבת לעצמי, איפה הייתי היום אם לא הייתי אומרת ליועצת בית הספר שאני רוצה למות. מה היה קורה אם לא הייתי מתאשפזת. הייתי מתה? הייתה לי בגרות? אם לא היו מאבחנים אותי, הייתי הולכת לצבא? הייתי גרה עם אמא? האם זה שלא קיבלו אותי לשירות הלאומי, יחרוץ גורלות של עשרות מיליוני אנשים? טוב, לא נראה לי. אבל לפחות יש לי כריזמה.
(ד"א, באמצע הוא כנראה הרג את המשפחות שלנו) (ליקוטים מויקפדיה)
| |
אגדת פסח ע"פ שיר
בני ישראל האותנטים- מה הם אומרים
חילונייה- מה היא אומרת? על כה שהכנתם מצות מקרטון ולא הותרתם מקום לשמירת הגזרה, על קלוריות לא מוצדקות ומלית ברירה פוצצתם אותנו בשוקולד. על כה שה' הוביל אותנו לארץ זבת חלב ודבש על מנת שנוכל לנשנש ליד לחמנייה קלה מקמח מלא. על שום כך- על שום כך- נאכל חמץ טעים ורך.
רשע- מה הוא אומר? -'סאומו, אנל'א מקריא ת'חרא הזה גם השנה!
סבתא- מה היא אומרת? -שלא תשבעו לי מהמצות, הכנתי מלא אוכל!!!
אורחת פולנייה- מה היא אומרת? -וואו שיר, איך גדלת! בת כמה את כבר? נו, ומה עם צבא? אה... נו ומתי את עושה שירות לאומי? יפה. נו, ויש חבר? לא נורא, את עוד צעירה... לא צריך למהר! יפה, יפה.
אלוהים- מה הוא אומר? -על כה שבני ישראל לא היו מספיק זריזים, על שם התמהמהות עדות המזרח בגולה, על כך ששכחתם לכוון את התנור ל-200 מעלות ולא תפחו לכם הבייגלעך, על כך- תאכלו את החרא הזה. ותתפחו בעצמכם. ומה הקטע עם המצה? אכלתם מן יא שומרונים.
שיר, מתחת לשולחן עם מוסף "7 ימים"- מה היא אומרת? -אמא, מהר, רביד 2 אותיות מתחיל ב-ש?
ילדה בת 3, מקריאה את עשרת המכות: "אמממ...... דם... .. .. אני לבד!!!!!!!!! .. .. דם, גזר, מכת בכורות"
קמתי היום בהרגשת זיפת נוראית, אבל לא זיפת כמו הבכי הבלתי פוסק של אתמול בערב. יש לי קטע עם רעשים והתקהלות המונית זאת, שנה שעברה אכלתי את ארוחת החג בחדר אבל השנה התיישבתי בפינה ואף אחד לא עלה עליי כדי לקחת מהתפו"א. לקחתי את העיתון של סופ"ש ופתרתי תשחץ מתחת לשולחן, בלי ששמתי לב כבר הגיע השלב של האוכל. קמתי אני בעצמי לקחת תוספת מהתפו"א וראיתי שנגמר. "יואו, נגמר התפו"א, איזה חיות!!" התפלק לי ואמא שלי רצתה לתקוע לי מזלג בעין. הלכתי למטבח וביקשתי סליחה מהאורחת הפולנייה. באיזשהו שלב של הערב פחדתי לחזור הבייתה לבד. כאילו, אני גרה לבד ואני ישנה לבד כבר כמה חודשים טובים אבל מידי כמה ימים נכנס לי איזה שד שחור לנשמה שגורם לי לפחד על החיים שלי. ישנתי הלילה על הספה בסלון, כי הייתי שם מראש אחרי שהורדתי פרק מסדרה שחיכיתי לה הרבה זמן. אחרי שפתחתי אותה גיליתי שהורדתי פרק בדיבוב לרוסית. אמרתי לעצמי, יש גבול לכמה שבן אדם מסוגל לסבול בחיים שלו. סגרתי את הלפטופ והתגלגלתי לצד השני. שוב חלומות שאם הייתי כותבת אותם היו הופכים לסרט פיגוזי שהיה מסדר אותי עד סוף החיים שלי. קמתי לסירוגין לפיפי וכיוון שעון מחדש מ-12 בצהריים ותוך כדי הלכתי כסהרורית לקחת מעוגיות הטחינה שהכנתי (והבנות במפגש לא נגעו בהן) וחזרתי לישון עד 2 בצהריים. ב-2 קמתי עם חוש הריח הפסיכודלי שלי והבנתי שעוד שנייה נוגה מחרבנת לי על הריצפה (אני מתביישת להגיד איך ידעתי) אז שמתי חזייה וירדתי כמו עמחה לשדה הקקי. תוך כדי עלה לי רעיון ארגוני כמו שבוע שעבר, על לארגן מפגש של בעלי כלבים בשדה הקקי שהוא בעצם שטח הפקר ענק שמשמש למדורות בל"ג בעומר, על מנת לחתור להקמת שטח לכלבים משוחררים, כי לא הגיוני שבשכונה הכי "ירוקה" בת"א לא יהיה מקום לכלבים משוחררים. אבל בכלל לא באמת אכפת לי מהכלבים, אני סתם בטוחה שיש אי שם בעל כלב חתיך וסינגל שהוא "רדי טו מינגל"
אז אני חושבת שאי שם בנבכי נשמתי אני באמת צריכה מישהו שישן איתי בלילה ויחבק אותי בבוקר. בוא נהיה גסים לרגע, אני גם אשמח ל"זה קונפטי במכנסיים שלך או שחלמת על כוסית בלילה?" וכמו שאמרתי לאמא שלי: "לא שכבתי כל כך הרבה זמן שצמח לי הקרום". אני מצטערת אם פגעתי במישהו, אבל באמת שנמאס לי מהתסמינים הפיזיים של הרעידות בידיים ובלסת כשאני קמה. אני לא מתביישת בצורך שלי לחיבוק בלילה שימנע ממני לישון כמו בוק כי "אסור לי לזוז בחלום" ואני מזיעה כמו סוס. אני מההההההה זההההההההההה מרגישה זיפת. זיפת.
| |
היום המפגש!
ואני נורא מתרגשתאני לא יודעת כמה בנות יבואו, אולי 1 אולי 2 אבל אני מקווה שכל מי שאמרה שתבוא- תבוא. אני חושבת שכמעט כל מי שפנתה אליי חששה שאם היא תבוא היא תהיה הכי "שמנה", או לא מספיק "מופרעת אכילה". קודם כל, אני בעצמי כבר לא במחלה, לא אירגנתי את המפגש בתור תצוגת אופנה, והוא לא מותאם ספציפית לסוג כזה או אחר של הפרעה או מצב נפשי וגופני. חשוב לי להבהיר שאני לא מכירה אף אחת ממי שהולכת לבוא, או אמרה שהיא באה, אני פותחת את הבית שלי בפני בנות שהכרתי רק השבוע ואני מציינת את זה כדי לתת כוחות עכשיו לפני המפגש למי שחוששת (ושוב, מוזמנות לפנות אליי ולדבר איתי בטלפון, במצלמה) אז אני ממש מתרגשת וקניתי פופקורן דל קלוריות כמו שהבטחתי, יש לי דיאט קולה וסידרתי את הסלון ואפילו קניתי עץ (!!!!) אז מי שקוראת ואמרה שהיא באה, בבקשה, תבואי, אם חשבת שזה יעשה לך טוב ושזה יכול לעזור, בואי (כמובן שיש בנות שדיברו איתי ופחדו שזה יעורר אצלן טריגרים, אבל זה כבר משהו אחר) גם אם המפגש יהיה כישלון, וגם אם יבואו 5 בנות, לפחות נדע שניסינו. ואם זה יעזור, נעזור כוחות למפגשים נוספים עם בנות נוספות
אז בשבילי ושבילכן, מקווה שתבואו, ואם יש בנות שרואות את זה רק עכשיו, אני מקווה מאוד שתבואו, ושלא תאכזבוני, מוזמנות להביא שתייה, אולי אפילו קצת כיבוד, מובטחת מוזיקה נעימה ודבר אחד מובטח- תהיה חברה טובה.
אז תודה לבנות שעזרו לי לארגן, בבה המקסימה ו רעות הנהדרת שעזרו לי להפיץ את זה, אני באמת לא מכירה אף אחת ואם אתן מפחדות או חוששות ממקום חדש ואנשים חדשים, תנו לי יד, אני אתכן 
| |
כושעלאמא שלכם
אמרתי להן, "אני מרגישה שהם עלו עליי, אלה מהתגובות הרעות שהגיבו לי על הפוסט"מה שכתבתי, מה שאני מתכננת, זה לא משהו שמתאים לי. תבינו, אני לא אוהבת בני אדם גדולה. כשאני רואה בנאדם מולי הוא מתחיל ישר מנקודת המינוס. הוא יכול לעלות והוא יכול לרדת, אבל הוא תמיד יתחיל מנקודת המינוס. אני בנאדם עצבני, אלים ויש לי פה מלוכלך. יש לי חברה אחת עכשיו, וזה כי, תבינו, אני לא בקטע של בנות קשה לי עם בנות, אני לא מתחברת איתן. אני לא יוצאת לבלות ממש, אולי לקפה פה ושם. אין לי ביטחון ואין לי הערכה עצמית, אני מדברת עם הבנות שרוצות לבוא או לדבר איתי ולהגיד לי כמה מדהים מה שאני עושה, ואני נושכת את השפתיים כדי לא להגיד להם שאני בעצם בנאדם מאוד ממוצע עם רעיון שבטח אם הוא היה מהצד הוא היה יורד עליו. ויש תגובות רעות, של אנשים שתפסתי מהם שנונים וחדים, שיורדים על המטרה, יורדים על הבנות, והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא: "שיט. עלו עליי." ואני פותחת את הבית שלי ואני לפעמים נכנסת לסרטים, למה אני עושה את זה? אני בכלל מקללת, ומתעצבנת ועם מיליון בלאגנים משלי. יש לי אג'נדה? אני רוצה לעשות משהו רע למישהו? אמא לימדה אותי שכשאתה עושה משהו למישהו בלי לקבל תמורה אתה פראייר. כשבנות אומרות לי שאולי ההורים שלהן לא יסכימו אני מציעה שאדבר איתם בעצמי. לפעמים אני קמה מהספה בדיכאון, אני רואה שאין ביקוש, אני רואה שאני צריכה לרדוף כדי לא להשכח. בא לי למות. גם ככה אני שוכבת על הספה ובא לי לדפוק את הראש בקיר. אבל אז אני נכנסת לבלוג של מישהי ואני רואה אותה שהיא נפתחה בעקבות הפוסט, סיפרה על עצמה קצת יותר או הראתה כמה נכונות יש לה לבוא גם אם היא לא באה בסוף, הכל הולך לעזאזל, זה שווה הכל. אני יכולה להיות הבנאדם הכי מחורבן בארץ. אני יכולה להיות עם המטרה הכי נוראית בעולם אבל אני יודעת שכבר שמישהי התרגשה מזה זה עושה לי את התחושה הכי כנה בעולם. ולפעמים אני מתביישת לקרוא את הפוסטים האחרונים שלי כי אפילו לי זה מרגיש קצת קיטשי, ואני רוצה לכסות את הראש שאחד ה"שנונים" דוקר אותי במותן, אבל כוס אמא שלכם, פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה כזאת כנות של אנשים, מרגישה כזאת אנרגיות טובות ורגש דרך מילים על המסך, אני יודעת שגם אם אף אחת לא תבוא זה נגע למישהי ואני יודעת שאכפת לי מכל אחת, גם אלה שלא באות כי הן מרגישות לא מספיק רזות (ולא בצדק...)
אז יצאתי קצת רכרוכית, מודה. אבל באמתתתתתתתתתתת שמעוווו זה לא מפגש של אנורקסיות וזה לא מצחיק וזה לא "פ'ח" וזה לא "שמ'כ" ונסיים בנימה אותנטית: כושעלאמא שלכם (ציירתי את זה לפני שבוע ב-10 דק', האם חזיתי את האירועים?)
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
