אני אתוודה, הייתי עד לפני כמה ימים שבועיים בלי כדורים וכדורים של מאניה דיפרסיה זה כדורים שאתם לא רוצים להתעסק איתם
התקופה המחורבנת שלי התחילה כבר מזמן אבל הלחץ התפרץ ביום שלישי בלימודים של המנטורינג שממומן ע"י אנשים נדיבים לנערות שהיו או עכשיו "בעייתיות" שמתמקד בעזרה לנערות בסיכון (והסטאז' בבתים חמים, הוסטלים, קיצור... בול בשבילי) כשבערך בהפסקה לא הצלחתי לדבר עם אחת מאנשות הצוות המקסימות כי עמד לי מפל של ניאגרה בגרון. הדבר היחיד שיצא לי מהפה היה לחישה "בואי לצד רגע בואי בואי ששש" ואז בכלל התפרקתי וחזרתי רגשית למעמד הנמוך של התחתית של הרפש של הרגשות שהיו לי בתיכון בגיל 16 שנייה לפני שהתאשפזתי בגהה.
היא חיבקה אותי וניגבה לי את הדמעות מנקודת הבסיס שלהן בעין תוך כדי שהיא משננת "אני לא נגעלת ממך. אני לא נגעלת ממך" כי כבר ביום הראשון כשחיבקה אותי סיפרתי לה את הבעייתיות שלי עם חיבוקים מהפחד שנגעלים ממני, משהו שנשאר חרוט אצלי בזיכרון בתור ילדה ביסודי שקילחו אותה פעם בשבוע והיו לה כל כך הרבה כינים שכשהורידה את הראש לכתוב משהו מהלוח 2 כינים נפלו לשולחן. בתור ילדה הייתי מודעת לסלידה של מבוגרים ממגע איתי ולו רק כי כשהיו מסתכלים עליי לא היו מסתכלים לי בעיניים, היו מסתכלים לי על קו השיער במצח.
אחרי שהיא חיבקה אותי הלכתי להסניף את הבית שחי שלי בצד לראות אם הרגתי אותה קצת מבפנים. אבל היא חיבקה אותי גם כשהלכתי והיא תחבק אותי גם מחר.
יום חמישי אחרי חצי שנה (!!!!) שלא הייתי אצל הפסיכיאטר ולקחתי מרשמים מרופא משפחה, הגעתי למרפאה ואפילו מצאתי חנייה, וכשבאתי להירשם אמרו לי שהרופא יצא כי היה לו מקרה חירום והשאירו לי הודעה. את ההודעה השאירו אצל אמא שלי בטלפון והיא הייתה בחופשה.
הייתי ממש על סף התחרפנות ודרשתי לראות רופא דחוף כי אני חייבת אפילו רק בשביל כדורים. נפלתי על רופא תורן מתמחה שבירר על הכדורים שלי בגוגל כי הוא לא מכיר.
מסתבר שאחרי שבועיים בלי כדורים הגוף מתנקה. הבעיה בכדורים האלה שצריך לקחת במינונים ממש נמוכים בהתחלה כי אם מתחילים מהמינון הרצוי יכולה להתפתח מחלת עור שיכולה לגרום למוות. אם אני צריכה לקחת 200 מ"ג, כרגע אני לוקחת 25. 25 מ"ג זה כמו טיק טק בשבילי. קטן, לבן ולא עושה כלום.
כשהוא ראה אותי אמר לי להיות בסביבה שקטה ורגועה בסופ"ש. בדרך לאסותא לקנות את הכדורים הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת ואין לי שליטה על השרירים. הרוקח ראה אותי גם ונתן לי גם את ההוראה להיות בשקט בבית בלי הפרעות.
בחמישי בערב הודעתי לכולם שלא יציקו לי כי אני צריכה להירגע.
יום שישי בבוקר, היום הראשון של ההרגעות שלי מעיר אותי משינה טלפון מסבא ואמר: "אני בסדר, תבואי לאסוף אותי, עשיתי תאונת רכב קשה"
תוך רבע שעה עשיתי את כל ארגוני הבוקר+ קקי של לחץ (שזה קקי שחייבים לעשות) ונסעתי דוך לזירת האירוע שם ראיתי את האוטו של סבא:
עמדתי בצומת ועזרתי לסבא להעביר את הדברים שלו מעבודה מהאוטו הפצוץ לאוטו שלי (שאסביר למה הוא לא שלי) כשמישהו ניגש אליי ושאל אותי אם זה באשמתי. שאלתי אותו אם הוא שואל בגלל שאני בחורה והוא אמר שכן
נסענו למיון של תל השומר כי לסבא כאב החזה ובדרך הוא זרק לי יציאה כל כך מעליבה שלא הייתי מסוגלת להגיב.אמרתי לעצמי להרגע והוא במצב חרא, פי אלף יותר חרא מהמצב שלי וכמו שהוא סובלני כלפיי המינימום שאני יכולה לעשות זה לסתום את הפה. כשהגענו הורדתי אותו בפתח המיון ואמרתי לו שאני הולכת לחפש חנייה למרות שהייתה מלא חנייה אבל לא הייתי יכולה לשמור את מה שיש לי בפנים בפנים.
התקשרתי לאמא שלי מהרכב לבכות לה בטרוף ואיכשהו להכניס את העיניין של התאונה בלי לגרום לה לאבד את זה
הצילומים היו בסדר וסבא בסדר אבל סבא לא באמת בסדר, ויש גבול לכמה תרחישים של מוות יכולים להיות לסבא שלי בתקופה מסויימת בלי שאני ארגיש שאני לא מסוגלת לסחוב את זה יותר.
עכשיו האוטו שלי בעצם האוטו של סבא שלי שהוא קנה אחרי שהרכב פה למעלה הפסיק לעבוד. אחרי שקנה את הרכב ה"חדש" (2002) הרכב הזה פה למעלה התחיל לעבוד שוב, וככה קיבלתי את הרכב שלי.
וככה ביום שישי איבדתי את הרכב שלי. במובן מסויים לקחו לי את הרגליים
ביום שבת גיליתי שסוגרים את המקום האהוב עליי בעולם ואתמול נוכחתי למעידה של אחד החברים הטובים שלי לסם מקולל. כאילו כל יום אני קצת מתה. ועוד אבא שלי שואל אותי בטלפון למה אני לא מתכוננת לבגרות במתמטיקה עוד חודש וחצי. "אבל את ניגשת??" הוא שואל אותי. לצערי אנחנו לא מספיק קרובים כדי שאגיד לו שזה ממש מעניין לי ת'תחת וחצי מהזמן אני מרגישה שאני הולכת למות ושיסתום את הפה שלו. אז אמרתי לו שאני ניגשת.
אז עכשיו אני מחפשת לקנות רכב אבל צערי הדגם הספציפי שאני רוצה נראה שבא רק בצבע לבן. אמרתי למשפחה שלי שאם יהיה לי רכב מכוער אני אדפוק אותו בכוונה ומראש אני רוצה מכונית מיני כי נמאס לי לדפוק מכוניות בחנייה ברוורס ולברוח מהמקום ועוד אחרי שמצאתי מקום חנייה.
ויש לי בגרות במתמטיקה וכל מה שלמדתי לפני 5 חודשים כאילו לא נכנס לי (אני לא רוצה לחשוב כמה עישונים עברו עליי מאז, אבל יפה שאני זוכרת את הקוד של הכספומט. לא ברור מאליו בכלל)
מישהו יכול לעזור לי??? במשהו???? במתמטיקה?? ברכב?? בחיי חברה?? במשהו???? עזרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
נ.ב: סבתא שלי קיבלה מיני אייפד מתנה מהעבודה כי הם הסניף שמכר הכי הרבה. היא חשבה שזה צעצוע לילדים ורצתה לתת אותו לבת דודה שלי הקטנה. הסתערתי עליו כמו חייל שרואה רימון אבל בתכלס זה משמש לי כמראה. אני בת 21 אבל אני סתומת טכנולוגיה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
