*

גם עושה!

עם האוכל רק מסתבך וזה יותר מורגש בימים האחרונים שאני רק מחפשת מה לאכול ומרגישה חסרת אונים מול התאווה שלי לחוסר השליטה העצמית.

התחבטתי ברבע שעה האחרונה אם ללכת לארוחת יום שישי או לא בזמן שבהתחלה זה היה ברור שכן אבל כשאמא התקשרה להודיע לי שהם יוצאים לאסוף אותי והעירה אותי משנת הדיכאון נראה לי קצת כבד עליי ללכת לארוחה בהרכב מלא.

אני גם מרגישה מסריחה ונורא מכוערת. היו לי שתי דקות להחליט אם אני באה או לא ושלפתי את המשקל וראיתי שעליתי כמעט קילו אז החלטתי להסתגר בבית למרות שאם אני לא הולכת מביאים לי קופסאות לכאן.

גם הנישנושים של היום רקדו לי במחשבות. ביקשתי מאמא להקפיץ לי את האוכל לפני שהם מתיישבים וכשהביאה לי את האוכל הייתה בשקית חתיכה נכבדת של עוגת שמרים עם שוקולד שאני הכי אוהבת ומהרגע שהייתה אצלי בידיים חשתי חוסר מנוחה, חוסר אונים ושאני רוצה להתפרץ בצרחות על אמא שלי למה היא מעמידה אותי במצבים כאלה.נחנק לי הגרון ובאותו הזמן בצעתי את העוגה והתחלתי להכניס אותה לפה כשבכי מבפנים ואחרי הדחיסה הזאת לקחתי את שאר העוגה, מעכתי אותה בשתי ידיים וזרקתי לפח, דקה אחרי שקיבלתי אותה ונשארנו לבד.

רגשות אשם , מסכנה העוגה ומסכנה מי שאפתה אותה, איזה חרא בן אדם אני שעושה ככה לעבודה של מישהו אחר ואיזו כפיות טובה. אבל מה הייתה האלטרנטיבה? כבר על הפרוסה הזאת אני מסתגרת בחושך אז מה היה קורה לולא הייתי משאירה פתח לכולה? ונא לזכור שעוד יש קופסא של אוכל ממתינה, אבל היא לא תיזרק.

ברגעים האלו שאני אחוזת דיבוק של החרדות שלי אני נוטה להיות לא מסוננת כלפי המשפחה, הייתי ככ נסערת וכועסת גם על אמא שלי שהרי יודעת על הבולמוסים וחוסר השליטה וחוסר השקט אז מיד התקשרתי אליה לספר לה. התגובה שלה הייתה שקטה ומפחידה ושוב נורא פחדתי ממנה בפנים והתפללתי שלא תבוא.

אני לא יודעת למה באמת לא הלכתי לארוחה היום. יציבה אני בטוח לא , נופלים עליי רגעים שלא בטוחה מאיפה הם צצים, נפילות והתקפי בכי של חוסר אונים ותחושה של מיצוי והחמצה. רע לי ואני לא מבינה מה קרה פתאום

אנשים גם לא מבינים, למה אני פשוט לא מתאפקת עם האוכל. מה שהיה ככ מפחיד עם העוגה זה שנדמה היה לי שהשליטה היא לא ממש שלי ואני חלשה מידי בשביל לא להיפטר ממנה ברגע אחד. בכל הבולמוסים שלי אני מנסה ״להיפטר״ מהאוכל וכשהוא בפנים הוא כבר לא איום. בדיעבד אני קולטת אבל מאוחר מידי. אני מאלו שאם אוכלים זה יצא רק כדרך הטבע. לפחות זה.

יש רגעים שהכל מרגיש רגיל ובסדר וממילה אחת, מטון אחד חזק, אני מסוגלת להתפרק וכל העולם נופל עליי. לפני יומיים גיליתי שנגמרו לי הכדורים ואתמול עשיתי מסע מפה לשם של לקחת מרשם וללכת לקנות ומחצי שעה בחוץ נאבקתי בהליכה חזור כי המכנסיים שלי היו כל כך ספוגות מים עד שאיבדו גמישות.

בכלל לא תיכננתי להיות היום בבית. יש פה קופסא ענקית מאוכל טעים ואני אוכל את הכל רק חבל שעוד תקועה לי הפרוסת עוגה שכן תקעתי במחשבות.

יותר תקועה לי בראש החתיכה שזרקתי. המון רגשות אשם. אוכל בשבילי זה לא מובן מאליו

שבת שלום

אני לא מרבה לרשום כאן על מערכות היחסים הרומנטיות שלי ("רומנטי" קצת כבד) כי גם כשאני בתוכן אני בסרטים וחרדות שקשה לי לבטא ואני נהיית מתוסכלת ולא רושמת בכלל או כשזה נגמר קשה לי להרחיב על זה כי כואב לי בחזה אז רושמת בגדול.

גם עכשיו אני לוקחת נשימה לפני כל משפט כי כל כך הרבה רוצה לשתף אבל אין מספיק כוח. מי שקורא פה בבלוג וקצת מכיר אותי אני מקווה יאמין לי כשאגיד שהאכזבות שהיו לי בתחום הרומנטיות לא פנטזיות שלי ובאמת היה שם רקע ותוכן וגם שהבחורים עצמם שעושים לי דקירות בבטן שווים משהו (דקירות בבטן)

עם כל אחד מהבחורים האלה הייתה לי מערכת יחסים ארוכה אך אפלטונית, וברגע שהוצאה המשיכה לפועל שם היא הופסקה. ומהרבה סיבות. אבל קשה להאמין שכל הסיבות האלה היו משנות אם משהו בי היה שונה. נראה שמרחוק אני כנראה יותר טוב יותר מאשר קרוב.

בכל שלב של מערכות היחסים האלו הייתי בחוסר שקט נוראי וידעתי שהפצצה מתקתקת אבל עדיין הייתה לי תקווה קטנה שאוכל לנטרל אותה. עצם זה שזה לא היה ניצול מיני, ואם היה אז להחזיק איתי בקשר מינימום שנה זה יכול להיות ממש מחמיא, נתן לי פתח לחלום על ביטחון,

שום דבר לא ילך חלק. כולם לא היו בנויים למערכת יחסים רצינית וגם מבחינה אובייקטיבית יגידו מבחוץ אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, זמן קצר לאחר שהפאזה איתי נגמרה הם פתחו אחת חדשה עם מישהי לטווח ארוך.

כן בבלוג אני מראה בעיקר את הסבל שלי והמחשבות והסרטים אבל כלפי חוץ למדתי למתן את זה ולהתנהג בצורה "נורמאלית" ולא להיות אובסס ולתת ספייס. גם שאחרי שהמגע הגופני יצא לפועל פעלתי ככה למרות שעם עצמי הייתי טורנדו של רגשות חרדתיים

כשהם חתכו את הקשר איתי שמרתי בהתחלה על פאסון אבל עם כל אחד קצת ניסיתי לסנגר על עצמי ועם שניים לצערי יצאתי קשר כחודשיים לאחר מכן והורדתי לעצמי את הכבוד עצמי, אבל חוץ מזה כלום. כמה שארצה לא אפנה אליהם כי הם לא מעוניינים ואי אפשר להכריח אותם. 

אני מפחדת שמה שזוכרים ממני במבט לאחור אלו דברים רעים כי איך אפשר להיות קול ומגניב כשמישהו מנתק איתך קשר? אולי הטעם היחיד שישאר להם בפה זאת האכזבה שלי ולפעמים הניסיון שלי להמשיך עוד קצת? או שהם יזכרו גם את הדבר שבגללו בכלל נוצר הקשר?

ברור לי שלי זה יותר כואב. אף אחד לא חשב עליי מאית מהכמות שאני חשבתי עליו. כשאני נזכרת זה בהכל, גם בטוב וגם ברע אבל תמיד מלווה בתחושה של חולי. זה לא עושה לי טוב להזכר זה רק מזכיר לי שקל לוותר עליי ושלא רוצים אותי מספיק.

והשאלה תמיד למה למה למה לא. אולי על הנייר לא מעריכים אותי כי אין לי השגים כמעט בכלל ורוב הזמן חסרת תועלת? האם כי השיער שלי היה ממש מכוער באותה תקופה? האם זה בגלל ששקלתי יותר? והאופציה הנוראית ביותר- האם הם מאויימים מכך שאני באה מבריאות (או חוסר בריאות) הנפש? תאמינו לי, אני מכירה המון המון המון בנות "בריאות" לכאורה שמתנהגות הרבה יותר גרוע ממני, זה שאני יודעת שיש לי בעיות גורם לי להיות מודעת אליהן ולנסות לשפר אותן לחשוב יותר לפני שאני מגיבה וככה יוצא יותר פרופורציונאלי ולא כמו שהדחף שלי מורה לי לעשות.

כואב לי כואב לי שאלו שנקשרתי אליהם בסופו של דבר לא רצו אותי חזרה והעובדה שמצאו זוגיות לאחר מכן מעידה שהסיבה לכישלון היא אני.

אני כל כך רוצה מישהו אני מודה ומתוודה, אבל מישהו שאוהב אותו ולא אתפשר עליו. אני רוצה לא להיות בחרדות כל הזמן אני רוצה ביטחון ואני רוצה להרגיש שיהיה קשה לוותר עליי. אני לא מסוגלת לזה גם כי אני פשוט לא נמצאת בחברתם של גברים וגם כי כבר חוויתי את זה שוב ושוב והתוצאה זהה כי לא משנה כמה אני משפרת את עצמי אני עדיין מקולקלת. כמו מדפסת.

ברגעים כאלה אני מרגישה כמו קארי ב"סקס והעיר הגדולה" שאחרי זמן קצר מהפרידה מביג בגלל שהיו לי בעיות מחוייבות גילתה שהוא מאורס לאישה אחרת. הייתה בהזדהות הזאת משהו שניחם אותי. אולי כי ידעתי שבסוף היא לא לבד