*

ואין לי עם מי לדבר ואין לי עם מי לשתף את העצב הזה. בימים האחרונים אני פשוט מפורקת. אני לא נושמת מרוב שהכל בפנים רקוב ולצאת מהבית זה עינויים. תמיד מנסה לפענח מה אני מרגישה אבל באמת ששום הרגשה שיש לה שם לא תתאר מה קורה שם. 

לפעמים אני מרגישה שאני גוססת מעצב. שהלב שלי יפסיק לעבוד פתאום או שאני אחנק ממחסור בחמצן. ברור לי שזה לא יקרה, אבל ככה זה מרגיש

ואין לי שום משהו שינחם, אין לי שום עניין, שום רצון

לא להיפגש, לא לצאת, לא לראות סרטים לא לראות סדרות לא לעשות כלום!!! 

כל הזמן אני סופרת דברים,מחשבת כמה נשאר, בת כמה אני ומה הספקתי ובשנתיים האלה לא הספקתי כלום

ביוני אני בת 23, אני תקועה באותו מקום מגיל 20-21 ולא הספקתי לעשות שום דבר יעיל בחיים שלי אבל החטא הכי גרוע הוא שגם מהשום דבר הזה לא הפקתי כלום. מילא לא הייתי עושה כלום אבל נהנית, אבל גם לא זה

ויש לי פחד מהזמן. כל יום עובר לי כמו עינויים ובסה"כ נראה שהשבוע עבר מהר. רבע שעה מרגישה לי כמו שעה ולא סתם אני הכי מדוכאת בבוקר, עד שארדם בלילה בטח יקחו איזה 16 שעות. 16 שעות בשעון שיר זה 64 

אני מנסה לחזור כמעט 3 שנים אחורה ליום של הניסיון האובדני. אני גם לא יודעת אם צריך לקרוא לזה ככה כי הייתי מנותקת לחלוטין ותמיד אני תוהה אם זה יקרה שוב. אני מוצאת הרבה קווי דימיון בין אותו יום לחלק מהימים שלי היום וקשה שלא לחשוב האם הפעם אני אשבר. האם העצב הזה יחפף לי את המוח. אני חושבת שפעם קודמת התנתקתי כי לא הייתי יכולה לשאת את הכאב ואני מרגישה לפעמים היום שאני גם קצת מאבדת כוחות ואני יודעת ששום דבר לא יעזור לזה כי אם זה קורה זה קורה 

התעצבנתי על המטפלת שלי שהיא מתעקשת שנדבר על המחשבות והרצון שבאים לי מידי פעם על מוות בטענה שמה זה משנה מה אני חושבת כל עוד אני לא הולכת לעשות כלום עם זה. שמותר לי לחשוב מה שבא לי וזה ככ נורמאלי בשבילי שאולי כדאי להתחיל לדבר על הדברים ה"חשובים באמת". גם קשה לי להסביר לה שאני לא יכולה להבטיח לה שאצור איתה קשר במידה ואעשה עם המחשבות האלה משהו כי בפעם הקודמת לא ידעתי 2 דק לפני שעשיתי מה שעשיתי שאעשה את זה

ומצד שני זה נראה לי רק עניין של זמן. אני באמת מרגישה שאני חיה לפי התחושות שלי

וכשאומרים לי שאני צעירה ויש לי זמן רק מתחשק לי לבכות יותר כי אומנם אני "רק" בת 22 אבל חיה עם השטן בראש כבר 16 שנה

וכאב של ילד, במיוחד כשהוא מפוחד מוזנח ובודד, זה הכאב הכי גדול. בתור ילדה כאב לי הרבה יותר מעכשיו רק בגלל החוסר אונים

ואני בת 22 ואני צעירה אבל ברזומה שלי אין תקופה טובה שארצה לחזור אליה או משהו שאשען עליו

אני ממש מרגישה שאני חיה משנה לשנה. אז מעניין לי את התחת שאני צעירה כי אני מרגישה חרא וכל עוד אין לי עניין או טעם בחיים או בעצמי או שבאמת כבר עייפתי מה זה עוזר לי שיש עוד הרבה לפניי?

בשבילי זה כמו אסיר במאסר עולם שאומרים לו להתעודד כי יש לו עוד 60 שנה לערך בכלא

גדלתי עם הכאב, הוא עיצב אותי. איך אפשר להאמין שיהיה אחרת כל עוד אני נשארת אותו בן אדם. זה לא שנפל עליי אסון או שבאמצע החיים חטפתי דיכאון או מאניה או חרדה, כל אלה הם היו הדבק שאיחה את האיברים שלי כשהתפתחתי גופנית ומנטלית. 

וזה כל פעם לראות את הגיל מתחלף, איך שהימים והחודשים עוברים ואני מרגישה כבר שאני מקומטת מזקנה לגמרי. 

ורגשות האשם והשיפוט העצמי והשנאה העצמית וההלקאה העצמית שבגילי כבר לומדים וברור שעובדים וזוגיות ומעגל חברתי יפה ורזומה של חוויות וגם אם לא הכל אז לפחות משהו אחד. אבל אצלי זה ככ סטטי ולא משתנה, אין לי כוחות בנשמה שלי יותר לנסות להצדיק את עצמי בפני אחרים למה אני לא עובדת או לומדת. אני מניחה שאם הייתי שוברת יד והיה לי גבס והייתי אומרת שבגלל זה אני לא עובדת היו מקבלים בהבנה. אבל לא לעבוד בגלל דיכאון? פחחחחח מפונקת פרזיטית עצלנית

ובין כל הכאב הזה יש כמיהה אחת שבאה לי בחלומות. הצורך באהבה, קרבה, מגע נעים ולא מאיים והדדיות. אלו דברים שלא היו לי שנים, זה תמיד לא בריא ולא הדדי. אבל לפעמים בחלום אני בזוגיות או באינטימיות ואני מרגישה שם דברים שככ הרבה זמן לא הרגשתי וחלק מהדברים לא הרגשתי בכלל (כמו ביטחון בקשר שהוא לא ילך) ואפילו שזה חלום הרגשות אמיתיים. ובכל הזמן של החלום אני חווה את מה שככ כמהתי אליו ובשנייה שבין החלום להתעוררות, אני מתפכחת ומבינה שזה היה רק חלום

הימים שבאים אחרי החלומות האלה הם הקשים במיוחד

ההבדל בין אז לפני שנים בתקופה השיא של ישראבלוג ועכשיו הוא הפייסבוק והוואטספ וכל השיט שקשקש לנו את המוח שפעם לא היו פופולארים ולמי בכלל היה אובססיבי לזה, וכל הקבוצות והשיתופים והעמודים הגדולים גורמים לזה שבלחיצת כפתור יכולים לעשות לך את ההאוטינג של החיים שלך. ולמה? כי המון המון אנשים הם חרא פשוט מאוד. הם נולדו חרא והם ימותו חרא ולא תוכל לנסות להסביר להם כי גם המוח שלהם עשוי מחרא.

ואני ממש לא מתכוונת לעבור על כל החומר מ2010 ולמחוק חצי מהתוכן ולהוריד את התמונות כי נמאס לי לנתב את החיים שלי לפי הפחד מתגובות מעשים של אחרים. בשישי הייתה מסיבת פרידה מהשף והעו"סית של המסעדה שעבדתי בה לפני שנים ששם בעצם הכרתי את הפאנקיסט אז גם לא הלכתי מהפחד שהוא יהיה שם וגם חלק מהחברים שלו כי גם הם היו בפרוייקט (לפני שהגעתי) כי הפרוייקט הזה הוא בעצם לנוער בסיכון (רק אני ועוד אחד היינו שם על תקן נפשי) וידעתי שאם אלך והוא לא יתייחס אליי שזאת הסבירות הגדולה כי גם לא החלפנו מילה כשעבדנו ביחד אז מה הקשר אז אני אתמוטט לגמרי אז חסכתי מעצמי אבל עיצבן אותי שההחלטה והמעשה נעשו בגללו. זה המקום שלי וזה חלק ממני, וגם את התמונות לא אוריד כי זה מה שבחרתי לשים באותו רגע וזאת הייתה הבחירה שלי וזה היומן שלי ולא של אף אחד אחר. מבחינתי הבלוג הזה הוא התנ"ך של הרגשות שלי ולא אעז לערוך מילה באף פוסט. הבלוג ככ חלק ממני שכשהייתה סכנה שהוא יסגר העתקתי העתק הדבק את כל הבלוג לוורד והכל נמצא מודפס אצלי בחדר.

כיום אומנם אני לא כותבת הרבה כי לפעמים להעלות על הכתב גורם לדברים להיות ריאליים יותר ולא רק פחדים בראש למרות שאני מספרת לאחרים פה זה יהיה חקוק בסלע, עדות למצב. וגם עובר עליי ככ הרבה טלטלות נפשיות שאין לי מאיפה להתחיל ואין לי כוחות. זה למה לא הייתי בטיפול פסיכולוגי 3 שנים אחרי הניסיון האובדני ועד עכשיו.

אבל פעם הבלוג היה חיי. לקראת גיל 14 הכרתי את החבר הראשון שלי דרך ישרא ונורא אהבתי אותו וזאת אולי פעם יחידה שמישהו אהב אותי נורמאלי ולא כמו היום. וגם בהתחשב במחסור החברים היה החבר היחיד. בגיל 17 הכרתי את ש' דרך שהיה הבנזוג הראשון בחיי הבוגרים. אהבתי אותו עד עמקי נשמתי והוא אהב אותי גם אבל זה היה ככ לא בריא ולא יציב שזה צילק אותי והקשר עצמו היה מאני-דיפרסיבי עד שהפרדנו והמאניה התפרצה אצלי

הסיפור הזה אולי לא נגמר טוב אבל הוא "תרם" הרבה למי שאני היום. מעניין אותי לדעת שאם לא היינו נפגשים אז אולי המאניה הייתה מתפרצת מאוחר יותר או לא בכלל

אבל לטוב ולרע זה מי שאני

ובגיל 17 גם הכרתי את החברים הראשונים שלי חוץ מד' בחטיבה חנן ועלמה שחברים שלי עד היום ובזכותם לא הייתי לבד ומילאו לי את החסר וגם אותם הכרתי בישראבלוג

בגיל 18 יזמתי את "חמניות" (באמת שאין לי כוחות להסביר) שמבחינתי היה הדבר היחיד שאני מתגאה בו חוץ מזה שראיתי את רובי 3 פעמים - גם בזכות ישראבלוג

ותמיד מרחפת עליי העננה שהוא יחשף. כמעט לפני שנה התחילו לי חרדות רציניות כלפי דברים שלא יחסתי להן חשיבות ונהייתי פרנואידית לפרטיות שלי. שמתי פלסטר על המצלמה של הלפטופ מחשש לפריצה. גם שמתי בפרטי את כל הוידאו בלוגים כי זה דבר לדוגמא שצריך לצנזר. ככה כשלא הייתי מאוזנת על כדורים והיו לי היפומאניות קצרות הייתי עושה שטויות כמו לחשוף את עצמי במצלמה ולספר על חוויה מביקור אצל גניקולוג. אני לא מסוגלת לצפות בזה בעצמי כי אני מתביישת והיום אם מישהו היה מוצא את זה ביוטיוב והיה מחליט לשתף בפייסבוק ואם זה היה צובר פופולאריות ומגיע למקום הלא נכון, אני חברים, כנראה ובאמת, הייתי מתאבדת.

אני לא חושבת שמתנגשים הרצון שישראבלוג יחזור לתקופה הטובה שלו והפחד מהחשיפה האפשרית, בכל דבר טוב יש חסרון קטן, וכל מריחואנה ככל שהיא מדהימה גורמת לבעיות זיכרון.

ולפינתנו הקבועה: "מה עם הפאנקיסט???"

אז שבוע שעבר פנתה אליי העוס"ית מהמסעדה לשאול אם דיברתי איתו כי הוא לא עונה על ההזמנה שלה בסמס. אמרתי לה שלא והיא אמרה שאם יוצא לי לדבר ולשאול אותו היא תשמח

הוא לא יצר קשר 3 שבועות ופחדתי לשאול אותו ובכלל לפנות אליו גם מהדחייה האפשרית וגם מזה שהוא ידע שסיפרתי לעו"סית שאנחנו בקשר כי לא נראה לי שהוא היה רוצה שידעו . אמרתי לה בסדר אבל לא היה לי אומץ לשלוח לו.

בשישי הייתה הארוחה ומישהו סיפר לי משם שהוא לא בא

בשבת אמרתי כוסאמק ושלחתי לו הודעה. הוא לא ענה בכלל ול"מזלי" הייתי ככ בדיכאון אותו יום כבר ממקודם שזה לא הרס אותי לגמרי.

אתמול הייתי באיזור של המסעדה ונכנסתי לבקר את הטבחית שעבדה עם שנינו. שאלתי אותה אם העו"סית הצליחה לתפוס אותו בסוף והיא אמרה שחברים שלו אמרו שאולי יש בעיה והיה לו תקלה עם שוטרים והוא לא ענה להם והם חושבים אולי הוא במעצר אבל לא בטוח.

עכשיו שני דברים, ונסו לא לשפוט:

1. משהו מנחם בזה שאולי הוא במעצר וזה למה הוא לא ענה לי

2. אני ממש בלחץ מזה שהוא במצער ואם כן בד"כ משחררים מהר ואם הוא שם זה כבר כמה ימים, למרות שיכול להיות שהשתחרר בהנחה שזה באמת המצב ואז באסה שלא ענה ואם הוא עדיין שם זה סימן לא טוב וכואבת לי הבטן

3. הוא בכלל לא במעצר ואני מטומטמת והוא שם זין סופית

ודא, אני רואה האח הגדול ואני חושבת שאחרי ששי חי יוצא הוא צריך להצטרף לקבוצת הDBT שלי שמיועדת לויסות רגשי. אני מאוד מזדהה איתו כי גם אני, וזה משהו שאחדש לכם, סובלת מבעיית עצבים רצינית. כשהוא מתנהג כמו שטן אני חשה אמפתיה כי אני רואה את התסכול החוסר אונים וההתגוננות שלא משנה כמה קראטה הוא יעשה לא יעזור בחוסר הבטחון שנמצא בנפש שלו.

מצד שני אף אחת מאיתנו לא הייתה שורדת כנראה אם הוא היה יוצא עלינו