אני מרגיש כמו מבקר טלוויזיה ממורמר, שזיהה סרט מצוין לכתוב עליו ביקורת (להלן הסרט: החיים שלי) והחליט שהגיע הזמן לעשות משהו בנידון.
השתחררתי מהצבא לפני שנה וחצי. הזמן טס. מאז הספקתי: כלום.
בעיקר עבודה, ופסיכומטרי. וזהו.
לפני כמה חודשים החלטתי שדי, אני לא יכול להישאר תקוע בחור-הזה-שאני-גר-בו-בצפון-קרוב-לסוריה - ועברתי לתל אביב.
טוב בסדר, לא עברתי לתל אביב. אבל עברתי לרמת גן. אבל אני ממש 7 דקות הליכה מתל אביב! (הליכה של מישהו בכושר ממש, להלן, לא אני)
אתחיל מהסוף - זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי.
ועכשיו אחזור להתחלה, ואנסה למנות את הסיבות למה עברתי למרכז:
1. אני מתכנן ללמוד באוניברסיטת תל אביב (גם הומו, גם ימני פוליטית, גם עממי, גם מזרחי, וגם פריפרי - מישהו צריך לייצג אנשים כמוני באוניברסיטה הזאת)
2. גייז. אין כאלה במקום שגדלתי בו. כמובן שאני מגזים, זה לא שאין בכלל. יש שניים או שלושה. והשאר בגיל כזה שהם צריכים ויאגרה כדי לתפקד.
3. עבודה. נשמע כמו משהו שיש בכל מקום? אז זהו.. שלא! תחנת דלק וגלידרייה לא נחשב. לפחות לא כעבודה שמאתגרת את המוח. השגתי כזאת במרכז. עבודה טובה ורצינית. אני בחור עם שאיפות סך הכל! לא רק הומואים יש לי בראש. למרות שיש שם הרבה.! בלי חולצות! עם עניבות ותחתונים. סתם. באמת שלא. רובם עם חולצות.
4. חברים. הגעתי למצב הנפלא הזה, שבמקום בו נולדתי וגדלתי, והגעתי לבגרות מסוימת (גיל 22, בכל זאת) - אין לי חברים. פרט לשתי חברות טובות שלא תמיד מצליחות להבין אותי. כל חבריי רכשתי בצבא, כולם תושבי מרכז הארץ. סוף סוף יש לי עם מי להיפגש בספונטניות. יש מי שדואג לי. יש מי שקופץ בלי להודיע מראש. יש מי שמקפיץ אותי ב-2 בלילה למאנצ' של חיבוקים ונשיקות.
5. עצמאות. עם כל הקושי, זה פשוט עושה לי טוב לשלם על עצמי. לדאוג לעצמי. להסתובב בסופר עם עגלה משלי, לקנות דברים לבית שלי, להחליט מה קורה איתי בכל רגע, ולקחת אחריות על כל רגע.. (זה, ולהביא בחורים ב-2 בלילה בלי לתת הסברים לאמא)
אז חודשיים חיפשתי דירה. נסעתי 3 שעות לתל אביב כמה וכמה פעמים, הסתובבתי בין דירות. אפילו הגעתי לדירת שותפים של חבר של חבר - שבזמן שהתרשמתי מהחדר המיועד להשכרה - השותף השני עשה סקס פרוע וקולני בחדר השני. כמובן שהדירה הזאת לא באה בחשבון.
בסופו של דבר הגעתי לדירת - יחיד - המושלמת שממנה אני כותב את המילים האלה. בשניה שנכנסתי אליה ידעתי שאני הולך לחתום על חוזה.
דירה חמודה וקטנה, משופצת, עורפית, אפילו עם גינה קטנה. בנויה היטב ומרוהטת עד מאוד.
הדייר הנוכחי שהיה בה כשעוד ראיתי את הדירה היה נורא מבולגן ומלוכלך, אבל אני ראיתי את הפוטנציאל. בזמן שבעל הדירה זיין את המוח על כל מיני דברים אני דמיינתי את עצמי על המיטה החדשה שאביא, יושב עם הלפטופ ב2 בלילה עם כוס יין, תותים וקצפת, כותב מה שבא לי. עושה מה שבא לי. דמיינתי איפה אשים פרחים, איפה תהיה הספה, ואיך אסדר את הארון של המקלחת. דמיינתי את עצמי מנקה את הדירה בימי שישי בבוקר.
אז כעבור כמה ימים מאז שראיתי אותה לראשונה - סגרתי חוזה.
עברו חודשיים מאז, וזה מרגיש כמו יומיים.
לא יכול להסביר את התחושה של החופש שיש לי. להכיר בחורים כאוות נפשי, לא לדאוג אם מישהו מהמשפחה אורב לי מעבר לפינה. לסדר את הבית לפי ראות עיניי. אני כזה מוגזם לפעמים, באמת, בניקיון ובסדר. אבל אני חולה על זה. כל בן אדם זר היה מנחש שגרה כאן בחורה, עם כל המוצרים של ללין שמפוזרים אצלי בבית. כזה מיותר ומקסים בו זמנית.
על-פניו זה נראה כאילו עליתי על מסלול די נכון, על אחת כמה וכמה ביחס לגילי. אבל הספק תמיד מנקר בי.
שאלות כמו "מה אתה עושה" ו"האם נכון להתחיל תואר ראשון באוקטובר הקרוב" ועוד, מציפות את ליבי השכם והערב.
ה"קהילה" (להלן, גייז) ממשיכים לאכזב אותי בשטחיות המוגזמת שלה.
החברים הטובים עסוקים בלטוס לחו"ל, בבני זוג שלהם, או בשגרת היום העמוסה שלהם.
בקיצור, יש חורים בתמונה המושלמת הזאת שציירתי כאן, כאילו אני חי באיזה חלום ורוד מתמשך.
מדי פעם כשאני ממש משתגע ממחשבות טורדניות אני משתדל לקחת אויר ולהגיד לעצמי, שיאללה, גם ככה אם לא טועים - לא לומדים.
ומה זה כמה טעויות בגיל 22? לא נראה לי שזה סוף העולם. היית מחושב ומאופק כל חיי, אז גם אם אטעה - הכל לטובה.
מה זה כל האופטמיות הזאת? אין לי מושג, לא מתאים לי. זה בטח מהיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
