הותר לפרסום*

מחר (שישי) אנחנו עולים לקבר לגילוי המצבה ואזכרה,

את הפוסט הזה אני יושב לכתוב ערב לפני.

אני לא רוצה לסכם שלושים יום בלי אבא בבלוג, גם לחשיפה בבלוג יש גבול, אבל אני כן רוצה קצת לשתף אתכם בזה.

זה קשה, פשוט כך.

אומנם נכון שזה לא מורגש בכל רגע ורגע מחיי היום יום, אבל זה וודאי נמצא בתת מודע ומידי פעם נותן קפיצה למודע, כך סתם באמצע היום בלי קשר לכלום זה יכול להגיע, פתאום להיזכר במצב שבו אני נמצא, שאבא איננו.

הפעם הראשונה אחרי ההלוויה שזה הגיע בעוצמה גדולה היתה בקידוש של השבת הראשונה, אומנם כבר חודשיים שאני ואמא אוכלים אצל אחי והוא כמובן עושה קידוש, אבל בשבת הראשונה כשאחי קידש אצלנו בבית זה היה הרגע האמיתי שבו ירד האסימון, אבא לא יחזור לקדש יותר.

קדיש, אני אומר אותו 8 פעמים ביום פחות או יותר (פוסט נפרד אקדיש כנראה לחוויות מהמניינים השונים...), חלק כחזן וחלק כמתפלל מן השורה, ועדיין קרה שהקדיש שבסוף אחת התפילות פתאום שחרר איזה קפיץ רגשי שזעזע אותי והזכיר לי את המצב, אין לי הסבר לזה או לעובדה שבשבת האחרונה שכשהתארחתי בבית הוריו של ארז יחד עם חברים נוספים, פתאום לפני הקדיש האחרון בתפילת שבת בבוקר (אחרי שיר הכבוד) נשברה המחיצה בין התת מודע למודע, את הקדיש בקושי אמרתי ותהיתי אם מישהו שם לב לרעידה בקולי. אני יודע שחלק מהחברים שמו לב לסיטואציה כשחזרנו לבית, למרות שעשיתי ניסיון כושל להסתיר את זה מתוך רצון שלא לתת לזה להשתלט עלי לחלוטין.

אבל כנראה שנקודות שבירה עוד יהיו, וכפי שהיו עד היום רובם בלתי צפויות, פתאום משתלטת על המחשבה תמונה של אבא מטיפול נמרץ, או תמונה שלו אחרי ניתוח המעקפים, וקשה לא פחות זאת פתאום תמונה כלשהיא מהשנים האחרונות, ומה שמייסר יותר זה פתאום איזה מריבה שבדיעבד הייתה לא חשובה, משפטים שהיום אני מצטער שאמרתי וזמן שלא תמיד הקדשתי.

אני יודע שזאת קצת קלישאה להצטער אחרי מוות של קרוב על דברים שלא הספקת לעשות עם הנפטר או דברים שהייתי עושה אחרת שקשורים אליו, אבל מה לעשות לפעמים הקלישאות הם דבר אמיתי שיש בחיים, ומצד שני כנראה שאי אפשר באמת לתפקד בחיים מתוך מחשבה שאולי מישהו עומד למות ולכן חייבים להתנהג אחרת בזמן אמת.

ותסלחו לי שאני קצת קופץ לפעמים מנקודה לנקודה לכאורה בלי קשר, אבל הקשר הוא אבא, אם היה רואה אותי מגיע בזמן (ואפילו מקדים) לרוב התפילות היה לו הרבה נחת לדעת שהצליח להטמיע חלק מהחינוך שלו, אם היה שומע אותי אומר לאחד מבני המשפחה שלעולם לא יצא מהבית בלי מפתח לדלת וודאי היה מחייך למשמע אחד ממשפטיו הקבועים (ובזה הצליח עוד בעודו בחיים לראות אותי מאמץ את הכלל הזה).

אני כותב את הדברים הללו וחושב, איפה אבא? למה הוא היה חייב להילקח ?? אני רווק מידי וצעיר מידי בשביל להיות ללא אבא. מזל שהמסך לא נרטב והמילים לא מיטשטשות.

תודות

אני רוצה לנצל את בלוג להגיד מעומק ליבי תודה,

תודה לכל בני המשפחה המורחבת שנתנו ממרצם ומזמנם לסייע לנו בכל, במיוחד לזהורית (אשתו של אחי) שלקחה לנהל את "משק הבית" בשבעה והאכילה אותנו כמו גוזלים לאורך כל הימים הארוכים (גם בעזרתן האדיבה של רוני וגלי), ולחנן (הבעל של אחותי) שליווה אותנו והגיע כל יום לסייע.

יש כמובן תודות משפחתיות נוספות (משה ונעמי, חיים ורבקה, דדו ואפרת, כל משפחת גוזה) אבל קצרה היריעה מלכתוב על כולם ופועלם.

אני רוצה להודות לכל החברים שתמכו והגיעו להלוויה ולניחום אבלים,

(היו כמובן חברים רבים מהמחזור (ומחיספין) שהגיעו לנחם ונגעו לליבי)

תודה מיוחדת אני רוצה למסור לחיים (ג), מנחם, יואל, חי (ליתר דיוק הרב חי),רונן, ארז ואפרת, מיכל ודן, אביעד, שגיא, שי, רחלי,טטי.

תודה מיוחדת לחברנו הכהן מנו שהדפיס מודעות אבל בשם חברי המחזור, לא היה מנחם אחד שלא השווצתי בפניו עם המודעה.

תודה מיוחדת ל חיים (ב) שתרם לנו ארוחת ערב מעשה ידיו והגיע איתה ממגן דן (על יד אלקנה).

תודה מיוחדת להורים של החבר'ה שהגיעו (הוריו של יואל, חיים, אריאל , וחלק נכבד מבני משפחת שפירא שהגיעו למעט צי'ף...).

תודה מיוחדת לרבנים זליקוביץ, שטרסברג ופנוש (שהגיע במיוחד ברכבות ואוטובוסים מבית שמש), ולמנהל התיכון פנחס כהן ולרבנים מנוביץ ו וינטר נציגי רמת הגולן.

תודה מיוחדת לארל'ה (שחלק מקוראי הבלוג מכירים אותו בתור מורה מהמדרשיה) שליווה אותי ואת אחי בכל ענייני התפילות/לארגן מניין/ש"ץ/קדישים והפך להיות הקוצ'ר שלנו לעניינים הללו.

אני מבקש מראש התנצלות בפני מי שאולי שכחתי.

מתנצל בפני מי שהגיע לנחם ולא תמיד יכלתי להקדיש לו את זמן הראוי מפאת עומס מנחמים אחרים.