הותר לפרסום*

"Facts are meaningless. You could use facts to prove anything that's even remotely true"

דבר אחד זה כשאנשים שמדברים על נושאים שהם לא בקיאים בהם,

דבר אחר ומעצבן זה כשאנשים מנסים לתקן דרכם של אחרים בנושאים שהם לא בקיאים בהם...

ברשותכם אני כותב פה את מה שתכננתי לרשום שבוע שעבר אבל נדחה בגלל הפוסט על השריפה בכרמל,

יום לפני חנוכה, אני מגיע טיפה יותר מאוחר מאשר בדרך כלל, (וזה עדיין כמה דקות לפני תחילת התפילה)  ונאלץ להניח תפילין בזריזות ע"מ שהתפילה תתחיל בזמן (אני לוקח ברצינות את המושג טרחה דציבורא כחזן ולכן שלא להתעכב) כשסיימתי את תפקידי כשליח ציבור והלכתי למקום ע"מ לקפל תפילין, זרק לי בחיוך הגבאי שלמחר אני צריך להגיע מוקדם יותר ובזמן כי התפילה מתחילה יותר מוקדם בגלל חנוכה, עניתי לו בחיוך שזה בדיוק להיפך, בגלל שאני לא חזן בחנוכה אני יכול "להרוויח" עוד כמה דקות שינה (באיזור השעה 6 בבוקר זה בהחלט משהו רצוי...).

שמע זאת אחד המתפללים , שהוא גם במקרה היה הקאוצ'ר שלי בשבעה לענייני תפילה וגם סייע רבות בארגון (עיינו באחד הפוסטים בתחילת הבלוג), ומיהר להביע דעתו שאין דבר כזה וגם בחנוכה אני צריך להיות חזן, לפחות חלק מהתפילה, ובכלל שאני סתם מחפש תירוצים להשתמט...

עניתי לו בסבלנות שאני ממליץ לו לפתוח ספרי הלכה ולבדוק לפני שהוא קופץ עלי, הוא אמר שאין בעיה מבחינת ההלכה, אמרתי לו שיפתח בבקשה פניני הלכה של הרב מלמד ויראה מה כתוב, הוא ענה לי "אתה תלמיד של הרב מלמד??" (האמת שאני באמת בודק את פסיקותיו בהרבה דברים...) עניתי לו שזה לא קשור ושיבדוק את ההלכה....

הוא המשיך לטעון שאני מחפש לי קולות, ושבכלל אני לא תמיד מקיים 100% כל מה שצריך (שזה בכלל טענה משונה מאוד...)

אמרתי לו שאני לא רוצה להסתבך עם הפוסקים שכותבים שאסור לאבל להיות חזן שחרית בחנוכה, אבל זה לא עזר הרבה....

אני מניח שרוב קוראי הבלוג לא בקיאים בנושא ולא יודעים מי באמת צודק, אבל במשנה ברורה כתוב לגבי שחרית בחנוכה ואני מצטט "אין מתפלל לפני העמוד", הרב מלמד כותב שיש בזה מנהגים אבל העיקרי הוא שאבל לא עולה כשליח ציבור כלל בחנוכה (המהרי"ל כמדומני אפילו אוסר), ובספר "מעולם ועד עולם" שבמהלך השבעה הקפדנו ללכת אחרי פסיקותיו הוא כותב שיש נוהגים לעלות חזן עד הלל ויש שלא עולים בכלל. כל זה כמובן למנהג אשכנז (אצל עדות המזרח יכול להיות חזן גם בהלל).

במילים אחרות אם אני מסכם, אבל שלא רוצה לעלות כלל להיות שליח ציבור בחנוכה יש לו אילנות גבוהים להיתלות בהם, ולא ניתן לגעור בו בין אם החליט לעלות ובין אם החליט להימנע.

(* למחרת בבוקר כשבאתי להביא לו צילום של 3 המקורות ע"מ שיראה שאני מלא ממציא סתם הוא כבר התנצל ואמר שבאמת מדובר בטעות שלו)

מעבר לסיפור הנקודתי מה שחשוב לעניות דעתי זה שלפני שניגשים לגעור באנשים אחרים בענייני הלכה, כדאי טוב טוב לבדוק אם המעשה שהם עושים יש להם על מי שיסמכו, להבדיל באחד מימי החנוכה ניגש אלי אחד מהספרדים ושאל אותי בנימוס "יגיד נא לי כבודו מדוע אינו ניגש להיות שליח ציבור" עניתי לו שאצל האשכנזים חלק מהפוסקים שוללים זאת בימי החנוכה הוא קיבל את תשובתי ונגמר הסיפור. אני מניח אבל שזה גם קשור לסגנון אישי.

בימי השבעה דרך אגב זה היה יותר מעצבן, מגיעים מנחמים ורוצים להפיל עלינו כל מיני איסורים/עניינים הלכתיים שלא היו ולא נבראו, או שיש מקור למנהג מאוד מסוים והרחיבו אותו על משהו אחר, בשביל זה בדיוק רכשתי מבעוד מועד (שכבר היה ידוע המצב) ספר הלכות אבלות מקיף שנותן בדיוק את הדינים השונים בשפה פשוטה וברורה, כותב את עיקרי הדינים ובמקום שיש חילוק בין אשכנזים/ספרדים מציין את המנהג לכל עדה, במקום שיש כמה דעות בהלכה מציין את הדעות ומשאיל לאבל פתח להחליט מה לעשות ועדיין לדעת שיש לו על מי לסמוך...

אתן דוגמא קטנה, נוהגים לכסות מראות בבית האבל, הטעם העיקרי הוא שבבית האבל מתפללים ואסור להתפלל כנגד מראה (טעם נוסף שמופיע זה שהאבל לא יתייפה מול המראה),  בכל מקרה מדובר במנהג שקודם נהגו אותו ובדיעבד חיפשו לו כל מיני הסברים (עיינו במאמרו של הרב משה צוריאל בנושא), דיברתי עם חבר על מנהגים שונים והמצאות שונות והוא שאל אותי מה נעשה לגבי מרקעי הטלויזיה מבחינת לכסות אותם, אמרתי לו שאין הלכה ולכן אני לא הולך להחמיר על מנהג שבמקורו הוא בכלל לא קשור לאבלים אלא למקום תפילה (והטלויזיה לא פונה כלל למקום התפילה), ענה לי החבר (והוא צדק...) זה לא משנה מה אתה סובר יבואו כבר נשמות טובות ויכסו כל מה שנראה להם בלי לשאול אותך בכלל.... ואני חייב לצטט מאותו מאמר (שכותרתו: מנהגי אבלות שאינם ראויים) את אחת הפיסקאות מהסיכום:

"בדורנו אנו נוהגים הרבה מאד בהפרזה וכל המוסיף הנהגות של צער והפגנת שברון לב "הרי זה משובח". ומפני שכל אבל ואבל חושש פן הימנעותו ממנהג מסוים תתפרש בעיני האנשים הסובבים אותו, כאילו הוא מזלזל ח"ו בכבודו של המת, או איננו מצטער דיו, הרי הוא נאלץ לאמץ כל מנהג שהוא, ובניגוד גמור למאמר חז"ל שההלכה כמי שמיקל באבל (ושמא אמרו כך מחמת חשש זה גופא שהעלינו, כמ"ש "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין" (כתובות ח: והוא מחמת שנלחצו לעשות רושם בעיני הצופים). ולכן הרמב"ם מסיים "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי...שזהו מנהגו של עולם ("מי גבר יחיה ולא יראה המוות"?) והמצער את עצמו על מנהגו של עולם, הרי זה טפש. אלא כיצד יעשה? שלשה לבכי, שבעה להספד,שלשים לתספורת ולשאר החמשה דברים" (הל' אבל פ"יג ה"יא). חכמים הנהיגו הנהגה, ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. וטוב שחכמי הדור יתנו דעתם על תקנות שיש לתקן, מה מהמנהגים יש להשאיר ומה יש לרסן. עיקר עבודת האדם היא לעבוד את קונו. אסור שהאדם מנוהל ע"י התרגשותו. "הרשעים ברשות ליבם, הצדיקים ליבם ברשותם" (ב"ר ל"ד)"

(ההגשה אינה מופיע במקור)

אסכם בזה שבאמת במהלך השבעה נצמדתי לספר בבחינת אורים ותומים וכל מנהג/הלכה שלא היו רשומים בספר לא קיבלנו עלינו, וכשמישהו התעקש שיש הלכה כזאת ביקשתי ממנו שיביא לי מקור כתוב שחור על גבי לבן אחרת מבחינתי זה לא קיים, ואני חייב לציין שלא היה אפילו הלכה אחת שמישהו הצליח להוכיח לי שמחבר הספר שכח, דהיינו כל מה שלא היה כתוב בספר גם לא נמצא כתוב בספרי הלכה. במקרים מסוימים שהיה לי חשש שאולי המנהג/הלכה באמת קיימים ולא נכתבו/בוארו בספר התקשרתי לשאול רב (בעיקר הרב דב ליאור) והסתבר שמה שלא נכתב בספר גם הרב לא מכיר כהלכה/מנהג מחייב...

אני ממליץ בחום לאבלים טריים לבדוק את הלכות אבלות היטב ולא לקבל כל מנהג ש מאן דהו  טוען שיש, אני חושב שזה גם עוזר מבחינה נפשית אחרת אנשים מוצאים את עצמם כעלה נידף ברוח מפני כל מיני "פוסקים" מטעם עצמם....

אם תהיתם אגב מי אמר את המשפט באנגלית שבכותרת הפוסט? הומר ג'יי סימפסון כמובן...אני כפי העולה מפוסט זה מאמין להיפך כמובן....