הותר לפרסום*

שבוע שעבר לא יצא לי לכתוב את הפוסט בזמן ודחיתי את כתיבתו למוצ"ש (כבר היה לי תיכנון מה לכתוב) רק לא ידעתי שעד מוצ"ש יטבחו באכזריות בני משפחת פוגל מאיתמר.

במוצ"ש עדכנתי בפוסט שאין לי חשק לכתוב, והנחתי שהיום (כמעט שבוע מאז) אוכל לכתוב את הפוסט המקורי, אבל תוכניות לחוד ורגשות לחוד, אז החלטי לכתוב על הרגשות.

הפעם הראשונה ששמעתי על הטבח היתה בשבת בבוקר, מתפלל אחד סיפר למתפלל שיושב ספסל מאחורי על הילדה שהגיעה ומצאה את הוריה ומשפחתה מתים, קיוויתי שהפרטים לא מדויקים ואולי מתפלל אחד סיפר לשני ובדרך נוספו/שונו פרטים, אבל לצערי במוצ"ש גיליתי שזה היה מדויק.

נודע לי כבר במוצ"ש באיזה משפחה מאיתמר מדובר והבנתי שאני לא מכיר אותם אישית, אבל היתה בזה נחמה פורתא.

התיאור המזעזע על הילד הקטן שעומד ליד מיטת הוריו השחוטים ומנסה להעיר אותם ולא מבין למה הם לא מתעוררים (‎"הילד כבן שנתיים שכב ליד הוריו המדממים, מנער אותם בכוח ומנסה לגרום להם לקום, תוך שהוא ממרר בבכי.")  לא יוצא לי מהראש כל השבוע, אני רק כותב/חושב על הסיטואציה וכבר עיני לחות.

אני אומנם לא מכיר אותם כלל אבל הכאב הוא עצום (התקשר אלי חבר טוב במוצ"ש לא היה לי כח לענות לו היתי מדוכא מידי), אני מתקשה לחשוב על מצבם של הילדים הקטנים שנותרו בחיים (תמר (12), רועי (8) וישי (2.5)) אבל כמו שאמרה תמר (כמדומני), ילדים נוטים להתגבר יותר מהר מהמבוגרים, אני מקווה שהיא צודקת.

יכול להיות שאני חושב בעיקר על הילדים אולי בגלל שאני מזדהה, מרגיש כילד שאיבד את אביו ,בנסיבות כמובן שונות לחלוטין והרבה פחות טראומטיות, אבל הדברים נוגעים לי מהמקום האישי שלי, ובכלל מאז שזה קרה כשאני שומע ברדיו למשל אלמנה שמדברת אני מרגיש הזדהות הרבה יותר גדולה וחיבור.

הניסיון של הילד הקטן להעיר את הוריו כנראה מזכיר לי את החוויה הדומה במקצת, אני רוצה להעתיק לפה פסקה מתוך הדברים שאמרתי בהלוויה:

" כשהייתי קטן הייתי מגיע אליך לחדר כשישנת, וכששאלתי אותך אם אתה ישן, אף פעם לא השבת את פני ריקם, על אף שהיה ברור שהתעוררת רק בגללי באותו הרגע,

הייתי השבוע בבית החולים, וגם נראית ישן, וקיוויתי שגם הפעם תתעורר אם רק אדבר איתך, בדיוק כמו פעם, אבל זה לא קרה.

אני בטוח שאם היית יכול היית עונה." 

אני כותב את הפוסט הזה וקשה לי,

 קשה לי עלי וקשה לי על ילדי משפחת פוגל. (שאסונם הוא כמובן הרבה יותר כבד(.

אני מרגיש שיש חוט נסתר שמחבר בין מי שהיה בהלוויה של אחד ההורים שלו, ז"א יש את מי שקבר אבא/אמא ויש את כל היתר שלא יבינו עד שיגיעו לאותו מצב, ורק מי שקבר יכול להבין "אבלים טריים" עד הסוף ולהרגיש התחברות אמיתית לכאבם.

ואני חוזר לעבודה ביום ראשון וקשה לי לעבוד, קשה להתרכז ולא לעקוב אחרי מסע ההלוויה, והיום יום חמישי והזעם עדיין מבעבע, החיים ממשיכים אך המתים כבר לא חוזרים.

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי    !

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי    ,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד     –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי    ?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט    !
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם    ,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם     –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט    !
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח    ,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ     –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח    .

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן.

(על השחיטה / חיים נחמן ביאליק, מדובר בציטוט חלקי, מי שיקרא את המקור יבין, ההדגשות שלי)

כרגיל, הערות/הארות יתקבלו בברכה פה/במייל/סמס/טלפון.

(טעויות כתיב אבקש לכתוב לי בפרטי..)