תרשו לי להניח שאחת הסיבות שאתם נכנסים לקרוא את מה שאני כותב פה בבלוג היא שאתם נהנים/מעריכים את יכולת הכתיבה והביטוי שלי,
אז מיכוון שכך ובהנחה שבתור אחד שכזה אני גם יודע להעיד על טקסטים אחרים שכתובים היטב אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הנאום הבא שנישא באוניברסיטת אוקספורד ב21 למרץ 2001. (נאום מדהים, מרגש, מיוחד)
אני יודע שזה ארוך אבל זה שווה תסכמו עלי, הנאום המקורי נישא באנגלית ופה מובא החלק הראשון של התרגום שלו (המשך יבוא),
בתרגום הטקסט נעזרתי רבות במתרגמת שמקבלת כסף על עבודות תרגום, והשתדלנו להיצמד לטקסט המקורי.
במקום שיש סוגריים ויש הטיה בטקסט זה הוספה שלנו לצורך ביאור ולא מה שנאמר.
תודה, תודה לכם חברים יקרים מעומק ליבי, על קבלת הפנים האוהבת והנלהבת,
ותודה לך, אדוני הנשיא, על הזמנתך האדיבה, שלכבוד הוא לי לקבלה.
כמו כן, ברצוני להביע תודה מיוחדת לך, שמולי, שבמשך 11 שנה כיהנת כרב, כאן באוקספורד. אתה ואני עמלנו רבות על הקמתו של Heal the Kids, כמו גם על כתיבת ספרנו בנושא מאפיינים ילדותיים, ובכל פועלינו המשותף היית חבר כה תומך ואוהב.
ברצוני להודות גם לטובה פרידמן, מנכ"לית Heal the Kids , שחוזרת הערב לאוניברסיטה בה היא למדה במסגרת מלגת מרשל, וכן למרילין פילס, גם היא חברה מרכזית בצוות Heal the Kids.
הכבוד שנפל בחלקי לשאת דברים באולם שאישים כה נכבדים שהו בין קירותיו ממלא את לבי בענווה. אישים כגון אמא תרזה, אלברט אינשטיין, רונלד רייגן, רוברט קנדי ומלקולם אקס. שמעתי שאף קרמיט הצפרדע הופיע כאן. תמיד התחברתי למסר שלו: "לא קל להיות ירוק (=שונה)", אני בטוח שהוא לא מצא את המעמד הזה קל יותר (מהקושי שלי).
בעודי מהלך היום באוקספורד, קשה היה לי שלא להתפעל מההוד והפאר של המוסד הנפלא הזה, כל שכן ממצוינותם של המוחות הדגולים והמחוננים ששוטטו ברחובות אלה מאות שנים. לא זו בלבד שבין כתליה של אוקספורד שכנו כמה מגאוני הפילוסופיה והמדע הגדולים ביותר, אלא שמתוך קירות אלו צמחו גם כמה מהיוצרים המוערכים ביותר בתחום ספרות הילדים, החל מג´.ר.ר טולקין וכלה בק.ס לואיס.שהיום גם זכיתי לראות את אליס בארץ הפלאות שלו, מונצחת על חלונות הויטראז' בחדר האוכל שבקרייסט צ'ארץ'.
אפילו אחד מאחיי האמריקאים, ד"ר סוס האהוב, כיבד בנוכחותו את האולמות הללו ולאחר מכן המשיך והטביע את חותמו על דמיונם של מיליוני ילדים ברחבי העולם.
אני מניח כי עליי להתחיל בלמנות את הכשרתי, המביאה אותי לדבר בפניכם הערב.
חברים, אין אני זוקף לזכותי את אותה מומחיות אקדמית שהפגינו הדוברים האחרים באולם זה, באותה מידה בה אין הם יכולים לזקוף לזכותם את היכולת לבצע "הליכת ירח" - ואתם יודעים, אינשטיין במיוחד היה נוראי בזה!
אך אני כן יכול לטעון, שחוויתי ופגשתי תרבויות ומקומות שונים, הרבה יותר ממה שרוב האנשים יראו אי פעם בימי חייהם.
הידע האנושי אינו מורכב רק מספריות של קלף ודיו, אלא גם מכיל את הכרכים האחרים של הידע, המקועקעים בלב האנושי, מסותתים בנפש האנושית וחרוטים בפסיכולוגיה האנושית. וחברים, ראיתי כ"כ הרבה בחיי הקצרים יחסית, עד שקשה לי להאמין שאני רק בן 42. לעיתים קרובות אני אומר לשמולי שבשנות נפש, בטוחני שאני לפחות בן 80, והערב אני אף הולך כאילו אני בן 80!
אז אנא מכם, האזינו לדבריי, כי מה שאני בא לספר לכם הערב יכול להביא מזור לאנושות ומזור לכוכב הלכת שלנו
בחסדי האל התמזל מזלי להגשים הרבה משאיפותיי האמנותיות והמקצועיות שלוו אותי מגיל צעיר. אולם כל אלו הם הישגים, וההישגים כשלעצמם אינם מי שאני. לאמיתו של דבר, הילד השמח בן ה 5 ששר ללקהל המעריצים את Ben ואת Rockin' Robin , לא העיד על הילד האמיתי שמאחורי אותו חיוך.
הערב אינני בא בפניכם הלילה כסמל פופ (מה שזה לא אומר...) אלא יותר כסמל לדור, דור אשר כבר איננו יודע יותר מה זה בעצם אומר להיות ילד.
כולנו פרי-תוצר של ילדותנו, אולם אני תוצר של העדר ילדות,של העדר הגיל היקר והמופלא הזה בו משתובבים בעליזות ללא דאגות, מתענגים על הערצתם של הורינו ובני משפחתנו אותנו, ושדאגתנו הגדולה ביותר היא ללמוד למבחן האיות שיתקיים ביום שני בבוקר,
אלו מביניכם שמכירים את חמישיית הג'קסונים, יודעים שהתחלתי להופיע (כבר) בגיל 5 ושמגיל זה ואילך לא הפסקתי לשיר ולרקוד. למרות שזה הסב לי הנאה רבה, כילד כל מה שרציתי היה להיות ילד טיפוסי רגיל. רציתי לבנות בתי-עץ, לערוך קרבות של בלונים מלאים במים ולשחק מחבואים עם חבריי. אך הגורל החליט אחרת, וכל מה שיכולתי לעשות זה רק לקנא בצחוקם של הילדים סביבי בשעת משחקם.
למרות שלא היה לי מנוחה בסגנון חיי המקצועי, בימי ראשון ניתנה לי ההזדמנות להיחשף לקסם שבילדותם של ילדים אחרים באמצעות ביקורי הבית שהשתתפתי בהם בשכונותיה של דרום קליפורניה, כחלק מהפעילות המיסיונרית של עדי יהווה, מיכון שכבר הייתי מפורסם נדרשתי להתחפש , תחפושת של שמן, פאה,זקן ומשקפיים.
אהבתי לבקר בכל אותם בתי פרבר רגילים; להעיף מבט על שטיחי הצמר וכורסאות הטלויזיה, לראות ילדים שמשחקים מונופול וסבתות ששומרות על נכדיהם, וליהנות מכל אותם המראות הרגילים והמלבבים של חיי היומיום. רבים , אני יודע, יטענו שהרגעים הללו הם עניין של מה-בכך, אך עבורי כל זה היה פשוט מהפנט.
בעבר חשבתי שאני היחידי שמרגיש כך לגבי חסכי ילדותי. האמנתי שישנו קומץ זעום של אנשים איתם אני יכול לחלוק רגשות אלו, כשנפגשתי לאחרונה עם שירלי טמפל בלק, ילדת הפלא של שנות ה30 וה40, לא אמרנו דבר זה לזו בתחילה, רק בכינו ביחד. היא חלקה איתי כאב משותף שרק אנשים אחרים כמו חבריי הקרובים אליזבת' טיילור ומקאולי קולקין יכלו (להבין).
אינני מספר לכם זאת על-מנת לרכוש את אהדתכם, אלא בכדי להבהיר את הנקודה החשובה הבאה: לא רק ילדי הפלא של הוליווד סבלו מילדות אבודה. כיום, זה אסון עולמי, קטסטרופה כללית. הילדוּת הפכה להיות הנפגעת הגדולה של תוצר החיים המודרניים. אנו יוצרים סביבנו עשרות רבות של ילדים שלא ניתן להם העונג ולא הוענקה להם הזכות והחופש, לדעת מה זה להיות ילד.
כיום, מעודדים את הילדים לגדול מהר ככל האפשר, כאילו שהתקופה הזו, המכונה ילדות, היא שלב מעיק שחייבים לעבור אותו במהירות המירבית כדי לא לסבול. ובנושא זה, אני ללא ספק אחד מגדולי המומחים בעולם.
דורנו הוא הדור שחזה בהפרת הברית בין הורה וילדו. פסיכולוגים מפרסמים ספריות שלמות של ספרים המפרטים את ההשלכות ההרסניות של מניעת אהבה-ללא-תנאי מילדים. אהבה שכה הכרחית עבור בריאותם השכלית ובניין האישיות שלהם. ובשל הזנחה הזו מצד ההורים, ילדים רבים מדי נאלצים, בסופו של דבר, לגדל את עצמם. הם גדלים עם ריחוק רב יותר מהוריהם, סבם וסבתם ושאר בני משפחתם, וכך הקשר הבלתי מעורער והחשוב הזה שפעם איחד את הדורות, הולך ונפרם מכל עבר.
כתוצאה מכך נולד דור חדש - שנכנה אותו דור O, וכעת הוא זה שנושא את הלפיד מדור ה X
דור הO מייצג דור שכלפי חוץ יש לו הכל - עושר, הצלחה, בגדים יקרים ומכוניות פאר, אך מבפנים - ריקנות כואבת. כי במקום שבו הלב היה רגיל לפעום ולהתמלא באהבה, נפער חלל גדול, ולא נותר דבר מלבד שממון ורִיק.
ולא רק הילדים הם אלו שסובלים אלא גם ההורים. כי ככל שאנו מבקשים לשתול מבוגרים קטנים בגופם של הילדים, כך אנו מתרחקים מתכונות הילדוּת שלנו עצמנו. ויש כ"כ הרבה תכונות כאלו ששווה לשַמר.
אהבה, גבירותיי ורבותיי, אהבה, היא הירושה הנהדרת ביותר מהמשפחה, הנכס היקר ביותר. אהבה היא נחלת הזהב. והיא אוצר שנשמר לדורות הבאים בעוברו מדור אחד למשנהו.
בדורות הקודמים לא היה אולי את השפע ממנו אנו נהנים היום. בתיהם היו אולי ללא חשמל, ומשפחות מרובות ילדים נדחסו לתוך בית קטן שאפילו הסקה מרכזית לא הייתה בו. אך בבתים אלו גם לא שררו חשיכה או קור. בתים אלו היו מוארים באהבה ועטופים בחומו של הלב האנושי. ההורים לא נטו אחר תאוות היוקרה והמעמד, אלא העניקו לילדיהם את העדיפות המרכזית בחייהם.
כפי שכולכם יודעים, כאשר ארה"ב ובריטניה נפרדו אחת מהשניה על מה שכינה תומס ג'פרסון כ "זכויות מסוימות שאסור לשלול אותן". ובעוד שאנו, האמריקנים והבריטים רשאים לחלוק על צדקת דבריו, מה שמעולם לא היה במחלוקת הוא ש : לילדים ישנן זכויות מסוימות טבעיות שאסור לשלול מהם. אך בגלל שחיקה הדרגתית של אותן זכויות, ישנם המוני ילדים ברחבי העולם שנשללה מהם השמחה והביטחון של הילדות.
לפיכך, הייתי רוצה להציע הערב את מגילת זכויות הילד הבינ"ל שאותה ננהיג בכל בית, ואלו הם עיקריה:
- הזכות להיות נאהב, מבלי שניאלץ ל"הרוויח" זכות זו.
- הזכות להיות מוגן, מבלי שנצטרך להיות ראויים לכך.
- הזכות להרגיש בעל-ערך, גם אם באנו לעולם נטולי-כל.
- הזכות שיקשיבו לנו, מבלי שנצטרך להיות מעניינים
- הזכות שיקריאו לנו סיפור לפני השינה מבלי שניאלץ להתחרות עם חדשות הערב או עם EastEnders (סדרת אופרת סבון פופולארית)
- הזכות לחינוך, מבלי שניאלץ להתחמק מכדורי ירי
- הזכות שניחשב כמקסימים (אפילו אם יש לך פרצוף שרק אמא שלך תאהב).
חברים, הבסיס לכל הידע האנושי ותחילתה של התודעה האנושית חייב להיות נעוץ בהכרה שכל אחד ואחת מאתנו הוא מושא לאהבה. עוד בטרם תדע אם צבע שיערך אדום או חום, עוד בטרם תדע אם אתה שחור או לבן, עוד בטרם תדע לאיזו דת אתה שייך, אתה חייב לדעת שאתה נאהב.
לפני כ-12 שנים, כאשר התכוננתי לתחילתו של סיבוב ההופעות Bad ילד קטן ביקר אותי יחד עם הוריו בביתי בקליפורניה, הוא (הילד) גסס מסרטן והוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי ואת המוסיקה שלי. הוריו סיפרו לי שהוא לא יחיה, ושבכל יום הוא עלול למות. ניגשתי אל הילד ואמרתי לו: " אני עומד להגיע לעיר שלך בקנזס להתחיל את סיבוב ההופעות שלי בעוד 3 חודשים, אני רוצה שתגיע להופעה, אני הולך להעניק לך את הג'קט הזה שלבשתי באחד הקליפים שלי" . בעיניים נוצצות שאל אותי:"אתה מביא לי את הג'קט הזה?!
"כן", השבתי לו. "אבל אתה חייב להבטיח לי שתלבש אותו להופעה". ניסיתי לגרום לו להחזיק מעמד, "כשתגיע להופעה אני רוצה לראות אותך לבוש בג'קט הזה ובכפפות הללו", והושטתי לו את אחת מכפפות היהלומים (מלאכותיים) שלי, כפפות שאף פעם אינני נותן לאף אחד.. והוא היה פשוט בגן עדן (בשמיים)!
אך כנראה שהיה קרוב מדיי לגן עדן, כי כשהגעתי לעירו (קנזס), נודע לי שכבר נפטר. הוריו קברו אותו לבוש בג'קט ובכפפה. והוא היה רק בן 10. הא-ל יודע ואני יודע שהוא ניסה כמיטב יכולתו כדי להחזיק מעמד. אך לפחות כשמת, הוא ידע שהיה אהוב לא רק על הוריו, אלא אפילו עליי – אדם כמעט זר – גם אני אהבתיו. ועם כל האהבה הזו, הוא ידע שלא בא לעולם הזה לבד, ובהחלט לא עזב אותו בודד, כי אם אתה מגיע לעולם הזה כשאתה יודע שאתה נאהב ואתה עוזב אותו באותה ידיעה, אז אתה מסוגל להתמודד עם כל מה שקורה באמצע.
פרופסור יכול להשפילך, אך אתה לא תחוש מושפל. הבוס יכול לרמוס אותך אך אינך תרגיש רמוס. גלדיאטור תאגידי יכול להכניעך, אך אתה עדיין זה שתנצח. בכנות, איך כל אחד מהם יכול בכלל לשבור אותך? כשתא היודע שאתה אדם ראוי להיות לאהבה. כל השאר, זה רק האריזה.
אולם, אם אין בך את הזכרון של להיות נאהב, אזי נגזר עליך לחפש אחר משהו שימלא את חייך. ולא משנה כמה כסף אתה מרוויח או מפורסם אתה נהיה, עדיין תחוש באותה הריקנות. כי מה שאתה באמת תר אחריו, היא אהבה וקבלה ללא תנאי, וזה הדבר אשר נשלל ממך כשנולדת.
***
אם מישהו מיכם שרד עד פה, אשמח מאוד מאוד לשמוע דעכתם על התוכן עד כה בתגובות,מייל,פייסבוק,סמס,טלפון, כל האמצעים כשרים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
