לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הותר לפרסום*

בלוג שיעסוק בעיקר בנושאים על סדר היום, אקטואליה, שמאל וימין, דתיים ושאינם דתיים, הציבור הדתי לאומי, ועוד. ומידי פעם גם קצת חומרים אישיים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תאונת שרשרת


יום רביעי בבוקר, אני בדרך לעבודה.

 

אני מתקרב למעבר חציה ומאט (מדובר על רחוב די עמוס בשעות היום, אנשים עוברים את הכביש כל הזמן) יתכן וכבר היה הולך/הולכת רגל על המעבר חציה, יתכן והולך/הולכת רגל עמדה לרדת למעבר החציה, אנני זוכר, כך או כך אני עצרתי עצירה מלאה לפני הפסים של מעבר החציה.

 

עוברות כנראה כמה שניות, ובום! הרכב שמאחורי נכנס ברכב שלי בעוצמה, אני מקבל מכה חזקה מאחור שאיתם מתחילים כאבים כמובן ורעש של מכונית שנכנסת בי.

 

אני לוקח כמה שניות להתאושש ולנסות להבין מה קרה , יוצא מן הרכב ורואה שהרכב מאחורי (להלן "רכב 2") נכנס בחלק האחורי של הרכב שלי, ומאחורי רכב 2 נמצא רכב נוסף (להלן "רכב 3") שכל הקדימה שלו מרוסק והוא במרחק קצר מאחורי רכב 2. (ז"א רכב 3 ככל הנראה "עף" אחורה אחרי שנכנס ברכב 2).

 

עד כאן העובדות, אפשרות אחת היא שרכב 2 נכנס בי ורכב 3 נכנס ברכב 2, תאוריה אחרת שעלתה בזירה (ע"י נהג 2) היא שרכב 2 עצר מאחוריי ורכב 3 נכנס בו ו"העיף" אותו לתוך הרכב שלי.

 

לא יודע לשפוט מה באמת היה.

 

בינתיים בעוד אני מעכל את הזירה מסתבר שמושב האחורי של רכב 3 יש אישה שנפגעה ומדממת, מישהו התקשר כנראה לשירותי ההצלה ותוך זמן קצר מגיע כונן של "הצלה" וניגש לרכב 3.

 

אני ונהג 2 יושבים אצלו ברכב ע"מ להחליף פרטים, ניגשת אלינו שוטרת ומבקשת שנזיז את הרכבים הצידה ע"מ לפנות את נתיב הנסיעה  מיכוון שנוצרים פקקי ענק באיזור, אנחנו שואלים אותה אם לא כדאי להמתין להגעת בוחן תנועה לזירה והיא אומרת שלא יגיע בוחן תנועה, המשטרה החליטה שאין צורך.

 

נהג 2 מתחיל לצעוק על השוטרת שהוא לא זז עד שהוא לא מסיים להחליף פרטים ולצלם את הזירה וכו'.. מישהו ממד"א ניגש לבדוק שאנחנו בסדר, אני אומר לו שיש לי כאבים, הוא אומר שאני יכול להתפנות עכשיו או להגיע עצמאית למיון תוך 24 שעות ולדווח שאני נפגע תאונה, אני מחליט להמתין ולראות אם הכאבים יעברו לבד ולא להתפנות.

 

אני מזיז את הרכב שלי לכניסה לרחוב צדדי וחונה קצת על הכביש וקצת על המדרכה וחוזר להשלים את החלפת הפרטים. (בשלב זה האישה מרכב 3 כבר פונתה לבית החולים איכילוב לקבלת טיפול רפואי).

 

המשטרה גם לוקחת את הפרטים שלנו ואומרת שנזומן כנראה בהמשך לתת עדות.

 

מסיבה לא ברורה אגב הגיע רכב כיבוי אש לזירה ולקח פרטים שלנו, לשאלתי הוא טען שהם הגיעו ע"מ לחלץ במקרה הצורך אנשים מהרכבים (למשטרה לא הפריע שהוא חנה וחסם חצי נתיב).

 

בסיום החלפות הפרטים עם כולם רכב 2 נוסע לדרכו (ניסאן ג'וק עם נזק קטן בטמבון האחורי), רכב 3 מזמין גרר (כל המקדימה שלו נמעך), והרכב שלי כאמור עומד בצד עם נזק מאחורה.

 

אני נכנס לרכב ומגלה שהרכב שלי לא מתניע...כאן המקום לציין שבמוצאי שמחת תורה היה לי בעיה במצבר וניידת דרך של אוויס הגיעה והחליפה לי את המצבר הגמור באחד אחר, אני מתקשר לאוויס ע"מ שישלחו רכב חלופי + ניידת דרך לבעיית המצבר, אני מבקש שישלחו רכב חלופי כמו שלי מכוון שאני אתקע איתו כנראה לכמה ימים וגם שיתחשבו בי כי עברתי תאונה....

 

בינתיים אני יושב לשמור על הרכב שלא יקבל דו"ח, ובאמת הגיע שוטרת שרצתה לתת לי דו"ח עד שהסברתי לה שחניתי שם ע"פ בקשת המשטרה אחרי תאונת הדרכים שהייתי בה, ושהרכב לא מניע. גם סתם אזרח שעבר שם שאל אותי אם זה נראה לי הגיוני המקום שחניתי בו, סימנתי לו שיגש לכיווני (עמדתי מאחורי הרכב) והצבעתי על הנזק שנגרם לרכב, אז הוא כבר הבין והתנצל...

 

בעודי ממתין עובר אחד הלקוחות שלי ברחוב ורואה את הנזק לרכב, הוא אומר לי שכבר לפני שעה הוא ראה תמונה של התאונה בפייסבוק של חברה שלו, מסתבר שחברה שלו עברה ברחוב, צילמה תמונה של שלושת הרכבים עומדים עם הנזק והעלתה לפייסבוק שלה...אגב ראיתי עוד חופן אנשים ממהרים להתקרב ולצלם עם הסמרטפונים שלהם את זירת התאונה, הרכבים וכו'...

 

סופו של דבר מגיע הבחור של אוויס, פותח את המכסה מנוע ומה מסתבר? שכשהרכיבו את המצבר לפני כמה שבועות לא הידקו את הכבלים כמו שצריך ומעוצמת המכה שהרכב חטף הכבלים יצאו מהמקום, ברגע שהוא חיבר אותם הכל עבד, למזלי קיבלתי כרכב חלופי מאזדה 3 כמו שיש לי היום.

 

סופו של דבר נסעתי לאיכילוב, ורק אספר שהתהליך היה מהיר יחסית, תוך שעתיים (תלך לשם,  לא פה – תחזור לשם, תלך לשם ותחזור לפה...), הייתי בחוץ אחרי רופא, צילום רנטגן ושוב רופא. (עושים צילום רנטגן ואחרי 2 דקות הוא כבר מופיע על המחשב של הרופא ששלח אותי).

 

לא שכל הסיפור הזה באיכילוב עזר לי משהו בכאבים....

 

מי שממש רוצה אשלח לו במייל את התמונות מזירת התאונה, אפשר לראות שם שניסן צ'וק הסתבר להיות בטיחותי יותר מהפולקסווגן שמאחוריו או המאזדה 3 שלי ...

 

סעו בזהירות ושמרו מרחק !

 

**** שימו לב לשם החדש (והזמני) לבלוג, אשמח אם תחוו דעתכם עליו פה בתגובות/במייל/סמס/וואצאפ/מכתב רשום/מברק/וְכַיוֹצֵא בַּזֶה

 

נכתב על ידי Nadav-H , 25/10/2012 19:05   בקטגוריות אישי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אלעד י. ב-25/10/2012 20:48
 



השנים עוברות, החכמולוגים נשארים


חַכְמוֹלוֹג - אדם המתיימר להשמיע כדברי חכמה, אך למעשה מדבר הבלים או טועה. (וויקפדיה שם,שם)


יום השנה לאבא שלי (שנתיים) היה השבוע ביום שני,


לגבאי (אשר יכונה מעתה והלאה "א" – שם לא בדוי) הבאתי שבוע שעבר מודעה לתליה בבית הכנסת עם פרטי האזכרה שתתקים אי"ה ביום שישי הקרוב (לוח המודעות נעול)


ראשון בערב השבוע אני מתקשר לשאול אותו אם השטח פנוי בשבילי שני בבוקר ע"מ שאוכל להיות שליח ציבור ולהגיד את כל הקדישים (כפי מנהג יהודי אשכנז בתאריך הפטירה), "א" מיודענו מיד מזדעק "מה פתאום מחר, האזכרה היא בשישי??!!" עניתי לו שיום השנה הוא באמת מחר אבל את האזכרה (עליה לקבר) דחינו ליום שישי מסיבות טכניות (היום הכי נח למשפחה המצומצמת והמורחבת להגיע , כנ"ל לאנשים מחוץ למשפחה) הוא ענה "אני יודע שאפשר לדחות ביום, לא ב4 ימים" אז השבתי לו שיעשה לי טובה ויתייחס לשאלה שלי על השליח ציבור מחר וזהו.....


אציין בהערה שבזמנו זכרתי שראיתי כבר תשובה של הגר"ד ליאור שאין בעיה לדחות את העליה לקבר (ובתשובה אחרת אף ציין שמדובר במנהג ולא בחיוב)  ובכל זאת שאלתי השבוע את הרב על דחיה מיום שני ליום שישי ואמר כצפוי שאין בעיה.


ועכשיו נתחיל מההתחלה


חלק א


לפני שנה (יום השנה הראשון) ביקשתי מהגבאי "א" כמה ימים לפני שבת (אותה שבת שלפני יום השנה) לקבל את העליה  לתורה האחרונה שצמוד אליה אומרים קדיש כפי שנהוג אצל האשכנזים (לעלות בשבת לפני יום השניה לעליה אחרונה +קדיש), הוא אמר שאין בעיה.

מוכן ומזומן הגעתי בשבת בבוקר לבית הכנסת ולפתע בשלב כלשהוא ביקשו אותי הגבאים "א" ו "מ" לצאת החוצה למרפסת, הם אמרו שלפתע הגיע באופן לא צפוי איזה יהודי מבוגר שהוא לוי וצריך לתת לו עליה, מיכוון שכבר יש לוי אחר שעולה בעליית הלוי והאפשרות היחידה ההלכתית שאפשר להעלות עוד לוי זה שהוא יעלה אחרון, דהיינו העליה שהובטחה לי (יחד עם הקדיש). ואם אני מתעקש לעלות אחרון שאבדוק בבית כנסת מעבר לכביש (להלן "הצעירים")  אולי יש עליה אחרונה פנויה.

 

זועף וזועם יצאתי לחפש את מזלי ב"צעירים" (שם אחי מתפלל), אתם יכולים לתאר שבתי כנסת לפעמים לא הכי מאושרים לתת עליות שכאלה למתפללים מבית כנסת "מתחרה", סופו של דבר חבר של אחי דיבר עם מי שדיבר וסידר לי את העליה (גם בגלל שהם מכירים שם את אבא שלי ז"ל) ודאג גם "לחמם" אותי שהוא לא היה חוזר לבית כנסת שלי אחרי שעשו לי מעשה כזה, ובטח לא אחרי שאבא שלי התפלל שם עשרות שנים. הבדיחה היא שמהבית כנסת שלי עוד שלחו שליח לבדוק אם אני עולה אחרון ב "צעירים" או שאני חוזר לעליה אחרת. עניתי לשליח שהסתדרתי ואני נשאר עד סוף התפילה איפה שנתנו לי עליה.

 

אחרי כמה ימים התווכחתי עם הגבאי "מ" לגבי הנושא, והוא טען להגנתו שמצד הדין אני לא חייב לקבל את העליה אחרונה ויכול לעלות סתם עליה אחרת ולהגיד את הקדיש בלי קשר, עניתי לו שמעולם לא ראיתי מישהו אצלנו עולה ועושה ככה ומעבר לזה אחרי שהבטיחו לי את העליה אני מצפה לקבל אותה לא בגלל הלכה אלא בגלל שכך סוכם. (אני מודה שמצד ההלכה אני לא יכול לדרוש אותה), הוא בכל מקרה טען שלא היתה לו ברירה בגלל הלוי הזה שבדרך כלל לא מגיע והיו חייבים לתת לו עליה, שאלתי אותו מה יקרה אם שנה הבאה הלוי הזה שוב יופיע, והוא ענה שגם שנה הבאה אם הוא יופיע הוא יקבל קדימות.

 

באותו רגע החלטתי ששנה הבאה אני לא מנסה אפילו לעלות בבית הכנסת שלי.

 

חלק ב

 

ויהי ערב ויהי בוקר שנה חדשה (דהיינו השנה)

ע"מ שלא לבקש אצלי עליה, סיכמתי עם אחי שהוא יבקש עליה לעצמו בבית הכנסת שלו ("הצעירים") ואני אתפלל בשבת הרלוונטית איתו בבית הכנסת (אם 2 אחים באותו בית כנסת מספיק שאחד עולה...) לגבאים "א" ו "מ" לא אמרתי שום דבר ולא ביקשתי שום דבר. חמישי בערב שבוע שעבר היה אצלי הגבאי "א" ע"מ שאסדר לו משהו במחשב נייד, לא אמרתי לו כלום אבל הבאתי לו את המודעה על האזכרה שיתלה בלוח מודעות של בית הכנסת.

 

מגיע שישי בצהריים, פגשתי מכר מבית הכנסת שאני והוא תמיד משלימים אחד לשני עלונים וחומרי קריאה, אני עובר ברחוב שלו כל שישי בצהריים והפעם אמרתי לו שהשבת לא יהיה הרבה עלונים בבית כנסת שלנו כי אני לא מגיע השבתו אלא הולך ל"צעירים" (פה המקום להזכיר שאני ספק העלונים הראשי של הבית כנסת שלי – הדרך הכי טובה לדאוג שיהיה לך את כל העלונים זה להפוך להיות הספק שלהם...) וכאורח טוב אתרום להם כמה חבילות של עלונים, הוא התעניין לכבוד מה השינוי, אז אמרתי לו ששנה שעברה היה לי בלאגן בשבת לפני יום הזיכרון (מבלי לפרט) ולכן השנה אני הולך למקום אחר.

 

שישי קבלת שבת - אני בבית הכנסת של אחי + ערימת עלונים כתרומה, אחד המתפללים מבית הכנסת שלי הגיע לשם להתפלל מנחה ונתקל במודעה על האזכרה שהיא בשישי בשעה 13:00 והוא אומר שהוא לא יגיע כי לא עושים אזכרות בשישי אחרי חצות היום, אמרתי לו שלא ידעתי שזה כזה בעיה ובכל מקרה אחרי שתלינו מודעות אי אפשר לשנות

.

כעבור זמן לא רב מגיע הגבאי "א" לחפש אותי ומבקש להחליף איתי בחוץ כמה מילים, בקיצור הוא שמע מהמכר שהחלפתי איתו עלונים מוקדם יותר שבגלל הגבאים נדדתי השבת ל"צעירים", ורצה לדעת מה הסיפור, הזכרתי לו את אשר היה שנה שעברה ואת תשובתו של הגבאי "מ" שגם השנה אם יגיע הלוי יקבל את העליה, ענה לי "א" ששנה שעברה אותו לוי חלם חלום רע בלילה ולכן בא לבית הכנסת לקבל עליה, ולכן השנה לא תהיה בעיה. שאלתי אותו מי יכול להבטיח לי שהשנה אותו לוי לא יחלום שוב חלום רע??? למעשה עד שילך אותו יהודי מבוגר לעולמו אף פעם אי אפשר לדעת מתי פתאום יצוץ בבית הכנסת... מפה לשם הגבאי "א" התייאש (קיצרתי לכם וויכוח של רבע שעה או יותר).

 

שבת בבוקר, הסתבר שהיה בילבול בתאריך השבת מול הגבאי של "הצעירים"  אבל בכל זאת הוא אמר לאחי שיתן לו את העליה עם הקדיש (ובאמת הוסיפו עליות)

.

מנחה של שבת, אני חזרתי לבית הכנסת שלי, הגבאי "מ" מבקש לשמוע מה הסיפור, הזכרתי לו מה היה שנה שעברה, הוא ענה שאני לא חייב מצד הדין לקבל עליה אחרונה, עניתי לו שאני לא חייב אבל גם הלוי ההוא לא חייב עליה ואם סיכמו איתי עליה מסוימת אני מצפה שיעמדו בסיכום.

 

סיבוב נוסף עם הגבאי "א", הפעם הוא טען שאם היה אומר ללוי שהוא לא נותן לו עליה או שולח אותו לבית הכנסת מעבר לכביש יכול להיות שהוא היה נעלב/מתעצבן ואם למחרת לא היה מתעורר מה היינו עושים עם זה? עניתי לו שעם כל הכבוד אי אפשר להפר את הסדר הציבורי בגלל שאולי יהיה איזה מישהו שלא יתעורר למחרת...הוא המשיך לטעון שהוא חשב שבגלל שאני בחור צעיר לא תהיה לי בעיה לחפש לי עליה אחרת/בית כנסת אחר לעלות, אז עניתי לו שכנראה הוא מעדיף איזה לוי שמגיע פעם בשנה לבית כנסת על פני מתפלל קבוע מעלה 20 שנה....

וכך המשכנו עוד ועוד עד שבאו לקרוא לי מהמניין ה"פיראטי" במסדרון בכניסה לבית כנסת, אז "א" רצה שאתפלל ערבית במניין הרגיל בפנים (האשכנזים מתפללים ערבית של מוצ"ש לפני יום השנה) אז עניתי לו שמיכוון שכל השנה אני מתפלל במניין ה"פיראטי" בחוץ (מתחילים 10 דקות לפני השעה שרשומה בלוחות כצאת שבת ומסיימים על הצאת) ככה גם אעלה שם כשליח ציבור, ועוד הסברתי לו שאני לא רוצה להעליב אותם שכל השנה אני מתפלל איתם ועכשיו פתאום שאני צריך לעלות כשליח ציבור פתאום אני נכנס בפנים ("שלא יעלבו שהם לא מספיק טובים...").

בין לבין המתפלל שאמר שיש בעיה אחרי חצות היום שאל את הרב של העיר לגבי אזכרה בשישי אחרי חצות היום, וציטט לי את תשובת הרב "לכתחילה לא לקבוע". עניתי לו שנלמד לשנה הבאה...

כשביררתי עם הגר"ד ליאור את נושא הדחיה לשישי שאלתי גם על זה, והוא דוקא אמר שאין עם זה בעיה.


ראשון בערב הלכתי ל"צעירים" להיות שליח ציבור בערבית בגלל שאצלנו מתפללים מוקדם מידי ערבית לפני שאני חוזר לעיר, שמחו שבאתי והזמינו אותי לבוא למחרת גם להיות שליח ציבור (ולא לשכוח להביא איזה משקה...) אמרתי להם שאם אתעורר מוקדם בטעות אגיע, המניין שלהם שם הוא 30 דקות לפני המניין בבית כנסת שלי, דהיינו 5:40...

אחרי שחזרתי הביתה חשבתי על זה שבעצם יש לי פה הזמנה למניין ואולי כשאגיע למניין הרגיל שלי יסתבר שלי שכבר מישהו ביקש להיות שליח ציבור, ויצא שהפסדתי מניין אחד כשליח ציבור וודאי והימרתי על המניין הלא נכון, ואז הרמתי ל"א" טלפון לוודאף ואת זה כבר קראתם בהתחלת הפוסט,

זהו, היתה עליה, היה ערבית של מוצש, היה שליח ציבור ביום השנה. נשאר רק האזכרה בשישי....

נכתב על ידי Nadav-H , 17/10/2012 21:08   בקטגוריות אבלות, אישי, הלכה, כללי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיכל :) ב-24/10/2012 20:17
 



אחד הנאומים המיוחדים שתקראו - פנו קצת זמן


תרשו לי להניח שאחת הסיבות שאתם נכנסים לקרוא את מה שאני כותב פה בבלוג היא שאתם נהנים/מעריכים את יכולת הכתיבה והביטוי שלי,

אז מיכוון שכך ובהנחה שבתור אחד שכזה אני גם יודע להעיד על טקסטים אחרים שכתובים היטב אני רוצה להמליץ לכם לקרוא את הנאום הבא שנישא באוניברסיטת אוקספורד ב21 למרץ 2001. (נאום מדהים, מרגש, מיוחד)

 

אני יודע שזה ארוך אבל זה שווה תסכמו עלי, הנאום המקורי נישא באנגלית ופה מובא החלק הראשון של התרגום שלו (המשך יבוא),

בתרגום הטקסט נעזרתי רבות במתרגמת שמקבלת כסף על עבודות תרגום, והשתדלנו להיצמד לטקסט המקורי.

במקום שיש סוגריים ויש הטיה בטקסט זה הוספה שלנו לצורך ביאור ולא מה שנאמר.

 

תודה, תודה לכם חברים יקרים מעומק ליבי, על קבלת הפנים האוהבת והנלהבת,

 

ותודה לך, אדוני הנשיא, על הזמנתך האדיבה, שלכבוד הוא לי לקבלה.

 

כמו כן, ברצוני להביע תודה מיוחדת לך, שמולי, שבמשך 11 שנה כיהנת כרב, כאן באוקספורד. אתה ואני עמלנו רבות על הקמתו של Heal the Kids, כמו גם על כתיבת ספרנו בנושא מאפיינים ילדותיים, ובכל פועלינו המשותף היית חבר כה תומך ואוהב.

 

ברצוני להודות גם לטובה פרידמן, מנכ"לית Heal the Kids , שחוזרת הערב לאוניברסיטה בה היא למדה במסגרת מלגת מרשל, וכן למרילין פילס, גם היא חברה מרכזית בצוות  Heal the Kids.

 

הכבוד שנפל בחלקי לשאת דברים באולם שאישים כה נכבדים שהו בין קירותיו ממלא את לבי בענווה. אישים כגון אמא תרזה, אלברט אינשטיין, רונלד רייגן, רוברט קנדי ומלקולם אקס. שמעתי שאף קרמיט הצפרדע הופיע כאן. תמיד התחברתי למסר שלו: "לא קל להיות ירוק (=שונה)", אני בטוח שהוא לא מצא את המעמד הזה קל יותר (מהקושי שלי).

 

בעודי מהלך היום באוקספורד, קשה היה לי שלא להתפעל מההוד והפאר של המוסד הנפלא הזה, כל שכן ממצוינותם של המוחות הדגולים והמחוננים ששוטטו ברחובות אלה מאות שנים. לא זו בלבד שבין כתליה של אוקספורד שכנו כמה מגאוני הפילוסופיה והמדע הגדולים ביותר, אלא שמתוך קירות אלו צמחו גם כמה מהיוצרים המוערכים ביותר בתחום ספרות הילדים, החל מג´.ר.ר טולקין וכלה בק.ס לואיס.שהיום גם זכיתי לראות את אליס בארץ הפלאות שלו, מונצחת על חלונות הויטראז' בחדר האוכל שבקרייסט צ'ארץ'.

 

אפילו אחד מאחיי האמריקאים, ד"ר סוס האהוב, כיבד בנוכחותו את האולמות הללו ולאחר מכן המשיך והטביע את חותמו על דמיונם של מיליוני ילדים ברחבי העולם.

 

אני מניח כי עליי להתחיל בלמנות את הכשרתי, המביאה אותי לדבר בפניכם הערב.

חברים, אין אני זוקף לזכותי את אותה מומחיות אקדמית שהפגינו הדוברים האחרים באולם זה, באותה מידה בה אין הם יכולים לזקוף לזכותם את היכולת לבצע "הליכת ירח" - ואתם יודעים, אינשטיין במיוחד היה נוראי בזה!

 

אך אני כן יכול לטעון, שחוויתי ופגשתי תרבויות ומקומות שונים, הרבה יותר ממה שרוב האנשים יראו אי פעם בימי חייהם.

הידע האנושי אינו מורכב רק מספריות של קלף ודיו, אלא גם מכיל את הכרכים האחרים של הידע, המקועקעים בלב האנושי, מסותתים בנפש האנושית וחרוטים בפסיכולוגיה האנושית. וחברים, ראיתי כ"כ הרבה בחיי הקצרים יחסית, עד שקשה לי להאמין שאני רק בן 42. לעיתים קרובות אני אומר לשמולי שבשנות נפש, בטוחני שאני לפחות בן 80, והערב אני אף הולך כאילו אני בן 80!

 

אז אנא מכם, האזינו לדבריי, כי מה שאני בא לספר לכם הערב יכול להביא מזור לאנושות ומזור לכוכב הלכת שלנו

בחסדי האל התמזל מזלי להגשים הרבה משאיפותיי האמנותיות והמקצועיות שלוו אותי מגיל צעיר. אולם כל אלו הם הישגים, וההישגים כשלעצמם אינם מי שאני. לאמיתו של דבר, הילד השמח בן ה 5 ששר ללקהל המעריצים  את  Ben ואת Rockin' Robin , לא העיד על הילד האמיתי שמאחורי אותו חיוך.

 

הערב אינני בא בפניכם הלילה כסמל פופ (מה שזה לא אומר...) אלא יותר כסמל לדור, דור אשר כבר איננו יודע יותר מה זה בעצם אומר להיות ילד.

 

כולנו פרי-תוצר של ילדותנו, אולם אני תוצר של העדר ילדות,של העדר הגיל היקר והמופלא הזה בו משתובבים בעליזות ללא דאגות, מתענגים על הערצתם של הורינו ובני משפחתנו אותנו, ושדאגתנו הגדולה ביותר היא ללמוד למבחן האיות שיתקיים ביום שני בבוקר,

 

אלו מביניכם שמכירים את חמישיית הג'קסונים, יודעים שהתחלתי להופיע (כבר) בגיל 5 ושמגיל זה ואילך לא הפסקתי לשיר ולרקוד. למרות שזה הסב לי הנאה רבה, כילד כל מה שרציתי היה להיות ילד טיפוסי רגיל. רציתי לבנות בתי-עץ, לערוך קרבות של בלונים מלאים במים ולשחק מחבואים עם חבריי. אך הגורל החליט אחרת, וכל מה שיכולתי לעשות זה רק לקנא בצחוקם של הילדים סביבי בשעת משחקם.

 

למרות שלא היה לי מנוחה בסגנון חיי המקצועי, בימי ראשון ניתנה לי ההזדמנות להיחשף לקסם שבילדותם של ילדים אחרים באמצעות ביקורי הבית שהשתתפתי בהם בשכונותיה של דרום קליפורניה, כחלק מהפעילות המיסיונרית של עדי יהווה, מיכון שכבר הייתי מפורסם נדרשתי להתחפש , תחפושת של שמן, פאה,זקן ומשקפיים.  

 

אהבתי לבקר בכל אותם בתי פרבר רגילים; להעיף מבט על שטיחי הצמר וכורסאות הטלויזיה, לראות ילדים שמשחקים מונופול וסבתות ששומרות על נכדיהם, וליהנות מכל אותם המראות הרגילים והמלבבים של חיי היומיום. רבים , אני יודע, יטענו שהרגעים הללו הם עניין של מה-בכך, אך עבורי כל זה היה פשוט מהפנט.

 

בעבר חשבתי שאני היחידי שמרגיש כך לגבי חסכי ילדותי. האמנתי שישנו קומץ זעום של אנשים איתם אני יכול לחלוק רגשות אלו, כשנפגשתי לאחרונה עם שירלי טמפל בלק, ילדת הפלא של שנות ה30 וה40, לא אמרנו דבר זה לזו בתחילה, רק בכינו ביחד. היא חלקה איתי כאב משותף שרק אנשים אחרים כמו חבריי הקרובים אליזבת' טיילור ומקאולי קולקין יכלו (להבין).

 

אינני מספר לכם זאת על-מנת לרכוש את אהדתכם, אלא בכדי להבהיר את הנקודה החשובה הבאה: לא רק ילדי הפלא של הוליווד סבלו מילדות אבודה. כיום, זה אסון עולמי, קטסטרופה כללית. הילדוּת הפכה להיות הנפגעת הגדולה של תוצר החיים המודרניים. אנו יוצרים סביבנו עשרות רבות של ילדים שלא ניתן להם העונג ולא הוענקה להם הזכות והחופש, לדעת מה זה להיות ילד.

 

כיום, מעודדים את הילדים לגדול מהר ככל האפשר, כאילו שהתקופה הזו, המכונה ילדות, היא שלב מעיק שחייבים לעבור אותו במהירות המירבית כדי לא לסבול. ובנושא זה, אני ללא ספק אחד מגדולי המומחים בעולם. 

 

דורנו הוא הדור שחזה בהפרת הברית בין הורה וילדו. פסיכולוגים מפרסמים ספריות שלמות של ספרים המפרטים את ההשלכות ההרסניות של מניעת אהבה-ללא-תנאי מילדים. אהבה שכה הכרחית עבור בריאותם השכלית ובניין האישיות שלהם. ובשל הזנחה הזו מצד ההורים, ילדים רבים מדי נאלצים, בסופו של דבר, לגדל את עצמם. הם גדלים עם ריחוק רב יותר מהוריהם, סבם וסבתם ושאר בני משפחתם, וכך הקשר הבלתי מעורער והחשוב הזה שפעם איחד את הדורות, הולך ונפרם מכל עבר.

 

כתוצאה מכך נולד דור חדש - שנכנה אותו דור O, וכעת הוא זה שנושא את הלפיד מדור ה X

 

דור הO מייצג דור שכלפי חוץ יש לו הכל -  עושר, הצלחה, בגדים יקרים ומכוניות פאר, אך מבפנים - ריקנות כואבת. כי במקום שבו הלב היה רגיל לפעום ולהתמלא באהבה, נפער חלל גדול, ולא נותר דבר מלבד שממון ורִיק.

ולא רק הילדים הם אלו שסובלים אלא גם ההורים. כי ככל שאנו מבקשים לשתול מבוגרים קטנים בגופם של הילדים, כך אנו מתרחקים מתכונות הילדוּת שלנו עצמנו. ויש כ"כ הרבה תכונות כאלו ששווה לשַמר.

 

אהבה, גבירותיי ורבותיי, אהבה, היא הירושה הנהדרת ביותר מהמשפחה, הנכס היקר ביותר. אהבה היא נחלת הזהב. והיא אוצר שנשמר לדורות הבאים בעוברו מדור אחד למשנהו.

 

בדורות הקודמים לא היה אולי את השפע ממנו אנו נהנים היום. בתיהם היו אולי ללא חשמל, ומשפחות מרובות ילדים נדחסו לתוך בית קטן שאפילו הסקה מרכזית לא הייתה בו. אך בבתים אלו גם לא שררו חשיכה או קור. בתים אלו היו מוארים באהבה ועטופים בחומו של הלב האנושי. ההורים לא נטו אחר תאוות היוקרה והמעמד, אלא העניקו לילדיהם את העדיפות המרכזית בחייהם.

 

כפי שכולכם יודעים, כאשר ארה"ב ובריטניה נפרדו אחת מהשניה על  מה שכינה תומס ג'פרסון כ "זכויות מסוימות שאסור לשלול אותן". ובעוד שאנו, האמריקנים והבריטים רשאים לחלוק על צדקת דבריו, מה שמעולם לא היה במחלוקת הוא ש : לילדים ישנן זכויות מסוימות טבעיות שאסור לשלול מהם.  אך בגלל שחיקה הדרגתית של אותן זכויות, ישנם המוני ילדים ברחבי העולם שנשללה מהם השמחה והביטחון של הילדות.

 

לפיכך, הייתי רוצה להציע הערב את מגילת זכויות הילד הבינ"ל שאותה ננהיג בכל בית, ואלו הם עיקריה:

  1. הזכות להיות נאהב, מבלי שניאלץ ל"הרוויח" זכות זו.
  2. הזכות להיות מוגן, מבלי שנצטרך להיות ראויים לכך.
  3. הזכות להרגיש בעל-ערך, גם אם באנו לעולם נטולי-כל.
  4. הזכות שיקשיבו לנו, מבלי שנצטרך להיות מעניינים
  5. הזכות שיקריאו לנו סיפור לפני השינה מבלי שניאלץ להתחרות עם חדשות הערב או עם EastEnders (סדרת אופרת סבון פופולארית)
  6. הזכות לחינוך, מבלי שניאלץ להתחמק מכדורי ירי
  7. הזכות שניחשב כמקסימים (אפילו אם יש לך פרצוף שרק אמא שלך תאהב).

 

חברים, הבסיס לכל הידע האנושי ותחילתה של התודעה האנושית חייב להיות נעוץ בהכרה שכל אחד ואחת מאתנו הוא מושא לאהבה. עוד בטרם תדע אם צבע שיערך אדום או חום, עוד בטרם תדע אם אתה שחור או לבן, עוד בטרם תדע לאיזו דת אתה שייך, אתה חייב לדעת שאתה נאהב.

 

לפני כ-12 שנים, כאשר התכוננתי לתחילתו של סיבוב ההופעות Bad ילד קטן ביקר אותי יחד עם הוריו בביתי בקליפורניה, הוא (הילד) גסס מסרטן והוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי ואת המוסיקה שלי. הוריו סיפרו לי שהוא לא יחיה, ושבכל יום הוא עלול למות. ניגשתי אל הילד ואמרתי לו: " אני עומד להגיע לעיר שלך בקנזס להתחיל את סיבוב ההופעות שלי בעוד 3 חודשים, אני רוצה שתגיע להופעה, אני הולך להעניק לך את הג'קט הזה שלבשתי באחד הקליפים שלי" . בעיניים נוצצות שאל אותי:"אתה מביא לי את הג'קט הזה?!

"כן", השבתי לו. "אבל אתה חייב להבטיח לי שתלבש אותו להופעה". ניסיתי לגרום לו להחזיק מעמד, "כשתגיע להופעה אני רוצה לראות אותך לבוש בג'קט הזה ובכפפות הללו", והושטתי לו את אחת מכפפות היהלומים (מלאכותיים) שלי, כפפות שאף פעם אינני נותן לאף אחד.. והוא היה פשוט בגן עדן (בשמיים)!

 

אך כנראה שהיה קרוב מדיי לגן עדן, כי כשהגעתי לעירו (קנזס), נודע לי שכבר נפטר. הוריו קברו אותו לבוש בג'קט ובכפפה. והוא היה רק בן 10. הא-ל יודע ואני יודע שהוא ניסה כמיטב יכולתו כדי להחזיק מעמד. אך לפחות כשמת, הוא ידע שהיה אהוב לא רק על הוריו, אלא אפילו עליי – אדם כמעט זר – גם אני אהבתיו. ועם כל האהבה הזו, הוא ידע שלא בא לעולם הזה לבד, ובהחלט לא עזב אותו בודד, כי אם אתה מגיע לעולם הזה כשאתה יודע שאתה נאהב ואתה עוזב אותו באותה ידיעה, אז אתה מסוגל להתמודד עם כל מה שקורה באמצע.

 

פרופסור יכול להשפילך, אך אתה לא תחוש מושפל. הבוס יכול לרמוס אותך אך אינך תרגיש רמוס.  גלדיאטור תאגידי  יכול להכניעך, אך אתה עדיין זה שתנצח. בכנות, איך כל אחד מהם יכול בכלל לשבור אותך?  כשתא היודע שאתה אדם ראוי להיות לאהבה. כל השאר, זה רק האריזה.

 

אולם, אם אין בך את הזכרון של להיות נאהב, אזי נגזר עליך לחפש אחר משהו שימלא את חייך. ולא משנה כמה כסף אתה מרוויח או מפורסם אתה נהיה, עדיין תחוש באותה הריקנות. כי מה שאתה באמת תר אחריו, היא אהבה וקבלה ללא תנאי, וזה הדבר אשר נשלל ממך כשנולדת.

 

***

 

אם מישהו מיכם שרד עד פה, אשמח מאוד מאוד לשמוע דעכתם על התוכן עד כה בתגובות,מייל,פייסבוק,סמס,טלפון, כל האמצעים כשרים :)

נכתב על ידי Nadav-H , 28/6/2012 21:49   בקטגוריות כללי, אישי, סיפרותי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אביה ב-24/3/2013 03:00
 




דפים:  
כינוי:  Nadav-H

בן: 41




קוראים אותי
2,637
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , דת , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNadav-H אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Nadav-H ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)