יצא לכם פעם להיות בסיטואציה
שאתם בתמימותכם מסדרים בחדר , הכל טוב ויפה
המבט שלכם נתקע לרגע במראה
אתם עומדים שם 5 דקות שנראות כמו נצח
מסתכלים על עצמכם
ופשוט פורצים בבכי ונופלים לרצפה ?
ולא דמעות שאתה מרגיש אותן נארגות בגרון ולאט לאט נפרצות החוצה , כמו סכר בנהר שנפרץ בהצפה
אלא פשוט בום
העיניים שלכם הופכות לניאגרה
אבל אתם לא תבכו בקול , רק חסר לכם שההורים יכנסו לחדר ויראו אתכם וישאלו שאלות
זה הסוג הכי גרוע של בכי...
השפה שלכם רוטטת והדמעות זולגות במהרות
אתם מכופפים , כאילו מתחבאים שהקירות לא יראו אותכם
אתם מנסים להתאשת על עצמכם ולא להוציא הגה
אבל זה כואב יותר מדי אז אתם משחררים קול בכי קל , קטנטן
ואז מגיעה תחושת החנק , שחסר לכם אוויר
עכשיו לא מספיק שאתם בוכים בקול עכשיו אתם גם נשמעים כאילו אתם חונקים את עצמכם
זה נורא .
אוף הלוואי ותשכח לרגע את החברה שלך ותראה שידידה שלך לא סתם חופרת לך שרע לה
תאמין לה
אני לא רוצה אותך או משהו כזה אל תתבלבל
אני רק רוצה שתחזור להיות החבר הכי טוב שלי
רק תהיה פה לצדי
הגעתי למסקנה שגעגועים לא תלויים בכמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהתראינו או דיברנו
אלא כאשר מגיע הרגע , שיכול לקרות תוך חצי שעה אפילו
שאני עושה משהו או קורה משהו או לא יודעת מה ולא משנה מה
הדבר היחיד שעובר לי בראש זה הלוואי שהיית פה איתי , לחוות איתי , לצבור זכרונות איתי
כלכך הרבה אנשים חסרים לי
אבל אני לא ארדוף יותר
אני בסהכ בת 16 , אני עוד אמצא את החברים שיהיו שם איתי , לפחות לרוב הזמן
שיהיה לנו המשך שבוע טוב..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: