החיים

היום לפני שנה, עמדתי ודיברתי בטקס לזיכרם של אותם אהובים שנילקחו מאיתנו לשווא..

עמדתי מול קבוצה מצומדמת של אנשים שכולם הכירו אותי וסיפרתי חוויות ממסע פולין שלי.

זה היה חנוכה 2009 שיצאנו למשלחת ההיא. היום ההוא היה היום החם ביותר במשלחת שלנו, הוא היה היום היחיד שבכיתי בו.

היינו בעיירה בשם טיקוצ'ין ולאחר מיכן ביער לופוחובה בו יש בורות הריגה

בחוץ היה 3- מעלות שלג בגובה כמה ס"מ בודדים ושמש שעקבה אחרינו לאורך כל היום. נעמדנו באמצע העיירה ושם המדריכה התחילה לספר (אני לא זוכרת את הפרטים עד הסוף אז אל תתפסו אותי בקטנות)

טיקוצ'ין הייתה עיירה מעורבת שבה גרו רוב יהודי עם מיעוט פולני. בטיקוצ'ין חיו כ2200 יהודים. היהודים והפולנים הסתדרו טוב עד בואם של הגרמנים למקום. בהתחלה הגרמנים לא עשו דבר לנפש חייה, רק ונדליזם שגרם למריבות בית השכנים ותחילתה של שנאה פולנית כלפי היהודים. זמן קצר אחרי זה כינסו את כל היהודים בכיכר המרכזית(שם עמדנו), ביקשו מכל האנשים שיש להם כוח פיזי לבוא איתם. הם לקחו את כל הגברים, חלק מהנשים ומספר ילדים. יותר מחצי מהיהודים הלכו את צעדת המוות אל יער לופוחובה באותו היום. שםדם מצאו את מותם ביום קיץ של אוגוסט 1941. למחרת באו לקחת את כל השאר פחות מ100 הצליחו לברוח משני הימים הללו. קהילת לופוחובה נרצחה, ביומיים. הבודדים שהצליחו להימלט נתפסו במספר ימים הבאים והוצאו להורג ביער ביחד עם משפחותיהם.

אנחנו יודעים על הסיפור ממספר אנשים שהצליחו לצאת בחיים מין הבורות, 2 בנות שפולנייה אחת טענה שהן בנותיה וילד קטן אחד הנשאר בעליית הגג של ביתו בלי שיבחינו בו.

לאחר ששמענו את סיפור העיירה הזאת הלכנו את צעדת המוות. הלכנו וראינו בידיוק מה שהם ראו סביבם.

כשיצאנו משם עלינו על אוטובוסים ונשברתי.

אלה היו המחשבות שלי ישר אחרי היציאה מהיער

"מדרכם האחרונה אני חוזרת

הסתובבנו ביערות הכו מוכרים לכם

כשאנחנו יודעים את הסופכם המר הנמצא תחת רגלנו המסיירות

ואנחנו יודעים לאן פנינו מובילות.

מעניין מה חשבתם ביום האחרון לחייכם במקום כל כך יפה

מעניין מה ביקשת, למי פניתם, מה לחשתם לאנשים שלצידכם, מה ציוותם מהעולם, למה ציפיתם, האם עבר הפחד בגופכם? מחשבות על המוות הגיחו לראשכם? האם יכלתם בכלל לראות את היופי שנמצא סביבכם במקום שבקרוב יהפוך למקום משכבכם?

ביציאה מהיער ראיתי תקווה

ביציאה מהעייר ראיתי מחזה לבן כזה מהאגדות

שלג צח המונח על האדמה וצמרות העצים, שמש שעקבה אחרינו לאורך כל היום הגיע היער האפל הזה והצליחה לחדור דרך הענפים בקרני שמש דקיקות.

הלובן והתמימות יצרו תחושת שלמות ורוגע

לרגע שרר חום,אהבה,תקווה ובעיקר חיים במקום מלאה המוות הזה.

האם זה מה שציוויתם עלינו?

לאורך השביל הונחו גזעי עץ שחלקים מכם נמצאים בתוכם

האם יש פה מספיק בשביל להזכיר את כולכם ?

האם יש גזע אחד עבור כל אחד מכם

כבור כל אחד מהנירצחים בקיץ ההוא, בקיץ 1941?"

כשיצאנו משם קיוויתי שביכולתם להרגיש בנו ולהבין שהם ניצחו. הם עדין חיים בתוך ליבנו, ואנחנו אות הניצחון שלהם

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2011

-אדי-