החיים

כמעט כל שבת בבוקר אני מתישבת במטבח ומישהו מההורים שלי יושב מולי קורא עיתון או ספר אולי אוכל. אנחנו תמיד מנהלים שיחות שהם מעבר ליום יום מעבר לעכשיו ומעבר לצריך. שיחות נפש על המציאות על העתיד, שאיפות וכל מה שעולה מסביב.

היום אמא שלי הייתה במטבח ואחותי הצטרפה

אחותי בת 23 היא לומדת כלכלה ופסיכולוגיה ואני רשומה לעתודת כלכלה

אמא התחילה לדבר איתנו על כמה מקצוע חשוב זה כלכלה (כי דיברנו על תקופת המבחנים של שתינו ואחותי גרועה בכלכלה) היא סיפרה על זה היא בחנה כלכלנים בשביל הצבא. אחד האנשים שהיא בחנה היה קריזמטי וטוב באחד הימים הוא יהפוך לאחרי תקצוב של ביטחון המדינה. היא סיפרה שהוא אמר לה משפט שנשמע לה כל כך חזק באותם ימים "האינברסיטה לימדה אותי איך לחשוב"

אני לא יודעת כמה זה קשור לפוסט כרגע אבל היה לי חשוב לתעד את זה כי די בטוח שאני אשכח ^^ 

המשפט הזה נשמע לי כל כך חשוב. אני עוד לא יודעת מה אני יעבור באוניברסיטה אבל היכולת לפתוח לאדם את היכולת המחשבה המנתיב הצר בוהוא נמצא זאת יכולת מדהימה (בהקשר לפוסט הקודם)

אחרי כמה דקות אמא התחילה לדבר איתנו על ספר שהיא בידיוק קוראת "איך להעיר את הענק שבפנים" אני חושבת שקוראים לספר. מה שהיא רצתה שניקח מהספר שעוד לא קראנו והוא ברשימת ספרי החובה של אמא זה קבלת החלטות. היא אמרה שצריך לדעת לקבל החלטות, לא להתמעמה ולחשוב יותר מדיי אלה פשוט להחליט ומקסימום אם זאת תיהיה החלטה לא נכונה ונלמד מיזה. היא אמרה שככל שנקבל יותר החלטות ככה זה יהפוך לקל יותר. אחותי אמרה שהיא ממש גרועה בלקבל החלטות ושבכל החלטה שהיא צריכה לקבל היא בוחשת ובוחשת עד שהיא שוקעת בתוך מחשבות אין סופיות ולא יוצאת מהן ובסוף מקבלת החלטה מפאת זמן. אני לא הצלחתי להזדהות, אמרתי שלא הגעתי לשלב בחיים בו אני צריכה לקבל בעצמי החלטות משמעותיות כלכך אז אני לא יודעת איך זה מרגיש בכלל לעמוד מול החלטה. אמא צחקה ואמרה שאני הבן אדם הכי החלטי במשפחה ושאני תמיד ידעתי להצביע על מה שאני רוצה, אני לא בטוחה כמה זה נכון אבל היא מסתכלת מבחוץ בצורה אוביקטיבית אז כנראה שהיא צודקת. היא אמרה שרק אנשים שמפחדים לא יכולים לקבל החלטות, אחותי ישר אמרה שאנשים שאין להם מה להפסיק מקבלים החלטות. 

בזמן השיחה לא התערבתי כי לא הייתי בסגורה על עצמי אבל אני חושבת שאנשים שמקבלים החלטות מבינים בתוך עצמם שאין להם באמת מה להפסיד כי עמידה במקום לא נותנת שום דבר. חייבים להמשיך לשחק את המשחק אחרת נישאר מאחור, וכשנישארים מאחור כל מה שיש לך עכשיו וטוב לך איתנו יגמר בשלב מסויים או שהערך שלו יעלם. הרבה אנשים אומרים שהם מפחדים לנסות כי הם מפחדים להיכשל ואני חושבת שזה בידיוק ההפך. הכישלון הרבה יותר קל לנו. הרבה יותר קל לנו לדמיין את עצמנו נכשלים במשהו שאנחנו נורא רוצים בו. גם אם אדם מדמיין את עצמו עשיר או מצליח הוא לא מדמיין דרך הוא מדמיין סיטואציה תלושה מהמציאות ולכן קשה לו לחשוב עליה כרלונטית. אבל אני חושבת שלאנשים הרבה יותר קשה לקבל החלטות בגלל ההבנה התת הכרתית שלהם שאם הם יצליחו הם יצטרכו לקבל עוד החלטות והם יגיעו למקום שהם מעולם לא היו בו בעבר והם נמצאים במצב של חוסר מודעות שבו אתה לא יכול לנחש איפה תיהיה אחרי שתצליח, אם תיכשל רוב הסיכויים שתחזור לנקודה שאתה נמצא בה עכשיו או לנקודה שכבר הייתה בה אז אתה קצת יותר רגוע, אבל הרבה יותר מפחיד להגיע לנקודה שאתה לא יודע מה הולך לקרות בה. אז אתה פשוט לא לוקח את הסיכון לא מקבל את ההחלטה

יש לי תחושה שכתבתי את זה ממש מסובך ואף אחד לא יבין ^^

השיחה הזאת הזכירה לי ציטוט מספר שהוא חובה! (><) אחד החברים שלי הביא לי לקרוא אותו לפני שנה כי דיברנו על החיים. זה ספר מצויין שאני חושבת שרוב האנשים שיקראו אותו לא יבינו את תכולתו האמיתית. אני כותבת עליו כאן כי רוב האנשים שיצא לי לדבר איתם פה וגם אם זה רק לרגע הם אנשים מדהימים אנשים חושבים, אנשים שמטילים ספק על החיים שלהם, אנשים שגם אם הם מפחדים הם מעזים, אנשים שחושבים רחוק, אנשים שמקווים, אנשים שלא מסתפקים במועט ואנשים שבאמת יכולים להבין את הדקויות של הספר הזה. לספר קוראים "באדולינה" הוא של גבי ניצן. הספר קצר ופשוט ומאוייר מאוד. הוא נראה כמו ספר ילדים אבל בתוכו יש אוצר.

הספר נפתח בציטוט של נלסון מאנדלה שהיה מדינאי ופוליטקאי בדרום אפריקה והיה הנשיא שלה זמן מה. הוא קיבל פרס נובל לשלום על  שדאג להשליט דמוקרטיה מלאה במדינה שבה לבנים שלטו עם תושבי הארץ. הוא גרם לכך שיהיו בחירות דמוקריות שבהן גם לתושבי הארץ השחורים והציבעוניים יהיה קול.

מאנדלה אמר:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל כל שיעור. זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?

למען האמת- איזו זכות יש לנו לא להיות?

אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשום לאחרים לעשות כמונו. ככך שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."

מחר הראשון לחודש תרוץ טוב להתחלה חדשה

תקחו מפה מה שתיקחו אבל תבינו שאתם טובים, מוכשרים ואמיתיים יותר מרוב האנשים שהכרתי בחוץ ומגיע לכם ההזדמנות להצליח, לאהוב, לצחוק, להנות. מגיע לכם להיות מאושרים עם עצמכם.

אז תיקחו צ'אנס זה לא יכול להזיק.

בהצלחה לכל מי שמתחיל תקוםת מבחנים.

יכול להיות שזאת תקופה לחוצה ומלחיצה ומתישה אבל תחשבו על החופש שיבוא אחרי או על השינוי שיבוא אחרי או על מה שאתם יכולים לעשות עם הציונים האלה^^ 

בהצלחה (גם לי ^^)

שבוע טוב ותחילת חודש מצויין לכולם

-אדי-

כל מי שלומד אזרחות יצא לו להיפגש אם הזכות הזאת 

זכות טבעית של אדם מעצם היותו אדם 

הזכות למחשבה הנחללת כחירות, נלמדת כזכות היחידה שאי אפשר להגבילה בשום אמצעי.

אבל האם הזכות הזאת, זכות המחשבה שלנו, האם היא באמת לא מוגבלת?

האם באמת שום דבר לא עוצר אותנו?

אני חושבת שזאת הזכות הראשונה שניפגעת, אולי לא במכוון ואולי גם אין דרך למנוע את ההגבלה הזאת- אבל הזכות שלנו לחשוב מוגבלת מהרגע שאנחנו נולדים.

אנחנו חושבים בשפה בה ההורים שלנו מדברים- בשפה שלנו יש מספר מוגבל של מילים ויש הגדרות לדברים מסויימים, יש צורה למשפט ויש דרך להגיד דברים. מהתחלה מכניסים אותנו לתבניות מסויימות וכבר אז המחשבה שלנו נכנסת לנתיב מוזר שנראה נורא גדול ואין סופי ואנחנו אפילו לא מטילים בו ספק הוא האמת היחידה שיש לנו מהרגע שאנחנו נולדים, השפה שלנו היא סוג של אקסיומה.

מהרגע שאנחנו יכולים לנוע בעצמינו אנחנו מחפשים- מחפשים דברים שאנחנו עוד לא יודעים רוצים ללמוד לגלות ולדעת. המבוגרים שסביבנו מראים לנו את הדברים שלדעתם אנחנו צריכים לראות- אם זה טליוזיה, מחשב, חק הטבע, אנשים, אוכל וכל דבר אחר שהם רוצים בכל תחומי החיים.

אנחנו גדלים בתוך בית מסויים המקרין מציאות מסויימת, אם זה כבוד לאחר, גזענות, אלימות, מנהגים מוזרים, דעות פוליטיות, צורת לבוש, צורת הליכה, צורת דיבור וביטוי, כסף והערכה אליו ואני מניחה שיש עוד אלפי דברים קטנטנים שניראים כלכך שוליים לנו עכשיו אבל בעצם הם כל מי שאנחנו. הם מי שהיו שם כשגדלנו והם מי שהחליטו איך אנחנו היום.

אז עכשיו שאתה כבר גדול ורואה את העולם יש לך שתי אפרויות לראות את העולם כמו שארו לך אותו או ללכת בדרך שהיא לא של הבית שלך אבל גם היא הייתה בסביבה. לדוגמא: גדלתי בבית מסורתי ימני לא קיצוני אבל ימני והיום אני שומלאנית לא קיצונית ואני ממש לא מאמינה באלוהים. אז כן גדלתי לתוך הדברים האלה ובהתחלה האמנתי בהם אבל נחספתי לדברים במהלך הילדות שלי שהטילו ספק במה שההורים שלי לימדו אותי והריחובי את האפשרות לי לראות ולחשוב ובחרתי מה שלי נראה נכון.

החסיפה הזאת יכולה להיות דרך כל כך הרבה דברים בית ספר-לא בהדברים שלומדים בכיתה לא המקצועות בגרות דברים שהם קצת מעבר, הבית של החברה הכי טובה שלך,המורה שלך, תנועות נוער או המדריך האהוב עליך, עיתונות, טליוזיה, אינטרנט, המצב הפוליטי במדניה, המקום בו אתה גר, המקומות שאתה רואה, שיחות עם אנשים ובעצם כל דבר שאתה נחסף אליו בלי כוונה.

אנחנו חושבים רק לפי מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו חווים ומה שאנחנו יודעים ומה שהסובבים אותנו מגלים לנו. וזה משגע אותי ! לחשוב שבחיים! בחיים לא משנה מה נעשה לא נצליח לתפוס משהו כדבר שלם אנחנו נראה רק חלק אחד התוך משהו כל כך גדול. אנחנו מאמינים במשהו בכל ליבנו ויכול להיות שמעבר לכביש או בשכונה ליד, בעיר אחרת, במדינה אחרת, ביבשה אחרת יש משהו שמכיח בידיוק ההפף ואנחנו לעולם לא נידע את זה כי.. כי אנחנו פשוט לא מסוגלים.. המציאות שלנו מגבילה אותנו. מטריף אותי לחשוב שכל הערכים שאני מאמינה בהם בכלל שיקריים אבל אני לא מסוגלת לדעת את זה כי אין לי את האפשרות לראות את כל המכלל.

כנראה שעצם העובדה שאני מסוגלת להבין או לחשוב על זה שאנחנו מוגבלים בצורה כזאת או אחרת מראה על התקדמות כלשהיא לאנשהו לא ?

אני כנראה אצטרך להסתפק בזה.

במה שאני רואה ומה שאני שומעת ומה שאני בוחרת להאמין לפי זה ואנסה לשכנע אנשים שלא ראו את אותם דברים באמונה הזאת.

אוף מחשבות מעצבנות !

-אדי-