החיים

היום היה היום הראשון של החופש הזה שכולם כלכך ציפו לו אך גם כלכך פחדו מימנו.

החופש הזה הוא אינו כמו כל חופש גדול שהיה בערב.

עבור חלקנו הוא לא גדול בכלל עניין של שבועות אולי אפילו ימים.

עבור האחרנים הוא יכול להיות אפילו 11 חודשים אם לא כמה שנים.

בחופש הזה אנחנו רוצים הכל ומשיגים כמעט כלום. אנחנו רוצים להעביר את הרגעים האחרונים שלנו עם החברים כי בקרוב כולם יעלו על מדים. אי אפשר כלכך לדעת מתי או לאן כל אחד ילך, אנחנו רק יודעים שזה יקרה ואנחנו יושבים ומחכים בפחד ליום שבו הראשון מבנינו יעלה על מדים.

אנחנו רוצים כסף והרבה, אנחנו רוצים לדעת שגם עם ה300 שקל מהצבא אנחנו נצליח לחיות ואפילו טוב במספר הימים המצומצם שניהיה בו בבית. 

אנחנו רוצים לטוס עם הגרעין הקרוב לחול כי מה יותר כיף מיזה?

אנחנו מתכננים תוכניות ומחשבים משוואות ופותרים ניסים ועוד המון דברים שעכשיו כשאני מסתכלת קדימה מהיום הראשון אני אפילו לא יודעת.

מה שבטוח אנחנו לא עוצרים אסור לעצור אם נעצור אז נפספס..

נפספס כסף, נפספס זמן עם החברים שלנו שאולי מחר כבר לא נוכל לראות כלכך בקלות, נפספס ריגושים וחוויות נפספס את "החיים האמיתיים"

החופש שלי התחיל היום או יותר נכון אתמול ב19:20 כשסיימתי את הבגרות האחרונה. הייתי אמורה להיפגש עם 4 חברות הילדות שלי, הלכתי לאחת מהן, השניה הבריזה והשלישית נירדמה. החלטתי שאני נשארת לישון אצלה. בפעם הראשונה ביותר 6 וחצי חודשים האחרונים יכולתי לא לחשוב על זה שאני צריכה למהר בבוקר לחזור הביתה כי אני צריכה ללמוד. פעם ראשונה ב6 וחצי חודשים האלה שאמא לא ישבה עלי לחזור הביתה ללמוד. פעם הראשונה ב6 וחצי חודשים האלה שפשוט יכלתי לעשות מה שרציתי בלי שמשהו אחר ירדוף אחרי...

החלטתי שהיום אני לוקחת הפסקה, היום אני עוצרת וחושבת ונושמת ומבינה. אני לא אחזור יותר למה שהיה. היום תקופה שלא הכרתי אחת מימנה ב12 השנים האחרונות (שזה הרוב הגדול של חיי) נגמרת. ולהגיד את האמת אין לי מושג לאן עכשיו. אולי עתודה אולי צבא והחופש שלי תלוי בהחלטה של לאן אני הולכת. בנתיים יש לי שלושה חודשיים של אי ידיעה לעבוד בהם ולפגוש את החברים שהעברתי את הפגישה איתם מתאריך לתאריך בגלל הלימודים והפרוייקט והעבודה ופסיכומטרי.

במסיבת סיום של המגמה שלי הדבר המרכזי שאמרו עלי זה שלא הייתי.. ואני הייתי כלכך עסוקה בשביל לא לשים לך לזה בכלל.

היום בשעה 4 חזרתי הביתה בלי דאגות אכלתי ארוחת צהריים עם אחותי והלכתי לישון. התעוררתי לפני שעה התכנון לשאר הערב הוא להישאר בבית לנוח מכל הריצות והלחץ. התיישבתי מול המחשב (כמו עכשיו) פתחתי את הפייסבוק וכתבתי על הוואל של האנשים שבאמת דחיתי בלי סוף ואמרתי "עכשיו יש לי זמן!"

אז לחיי החופש

חופש של אי ידיעות וניצול כל רגע וכיף וכסף וכל מה שרק נירצא בו

תעשו כל מה שרק עולה לכם בראש (זה בטוח מה שאני יעשה) ופשוט תחיו עכשיו כי מחר מי יודע מה יבוא.. 

הלכתי להוריד את הלק הפרחי שיש לי על הציפורניים ולהתקלח 3 שעות

מחר יום ראשון לעבודה...

חופש מדהים כולם

-אדי-

בראשון לחודש שכר המינימום יעלה D:

שכר המינימום החדש הוא:

18 ומעלה- 22.04

17-18  - 19.67

16-17  - 17.77 

16- 16.59

חניך- 14.22

אין לי מושג מה חניך אומר אבל סבבה ^^ 

ואני לא מבינה למה יש הבדל בין שכר של ילדה בת 16 ובין ילדה בת 16 ו3 חודשים אבל סבבה ^^ 

(הפניה היא בנקבה אבל היא נכונה לבגי שני המינים כאחד)

אז כן מעלים לנו את השכר... תהנו ^^ 

מחר בגרות אחרונה (ייאי)

ואז אין יב' יותר אין בית ספר יותר אין כלום :0

לילה טוביק

-אדי-

הפוסט הזה לא הולך להיות על גלעד שליט או על השיחרורו שלו.. לא באופן ישיר לפחות

יום יבוא ואני יכתוב את דעתי על העניין הזה וכנראה שהוא יקומם הרבה מאוד אנשים. אבל היום זה לא יקרה

היום אני רוצה להראות לכם כמה צהובים וכמה רדודים אנחנו.

כל מי שפתח עיתון, ראה טליוזיה, שמע רדיו או אפילו נכנס לאתרי אינטרנט כנראה שמע על העניין הזה של הצינוק המדומה.

למי שלא: הצינוק הוא חדר קטן וחשוך שמתועד במצלמה. סלבריטיים נכנסים אליו למשך שעה כדי להראות שהם תומכים(?) במשהו שאני לא סגורה מה הוא.

הרצון לשחרר את גלעד?

ההבנה שהוא סובל?

הרצון לפירסום נוסף?

לא יודעת. אבל כשאני שמעתי על זה חשבתי לעצמי "כמה נמוך אנחנו מסוגלים לרדת?"

להכניס אנשים לחדר קטן וחשוך למשך שעה לא יגרום להם לחוש צער או יגון או כאב או סבל ברמה מספיק גבוה, אני לא בטוחה אפילו שאנחנו רוצים שזה מה שיקרה. הם אפילו לא יתקרבו למה שאמא של גלעד מרגישה. אבל זה פחות העניין

עצם העובדה שנותנים לדבר כל כך מגוחך לקום מזעזע אותי.

זה מתן לגיטימציה להפוך את הנושא הכל כך חשוב הזה למשהו קטן ולא חשוב, למשהו שהוא לא בסדר גודל שלו. זה הופך את השבי של גלעד למינורי וחלש. ולא צריך להיות מקום לזה בשום מצב בעולם!!! למרות חופש הביטוי וכל השטיות האלה שדרך אגב אני מאוד תומכת בהם.

הכנסת סליברטיים לתוך חדר קטן וחשוך לא תעשה שום דבר חוץ מגימוד הסבל של גלעד!!!

אתמול בבוקר שמעתי רדיו ואחד האנשים שהתראינו בנושא אמר שהדבר הזה פותח לגיטימציה תקשורתית לדברים קיצוניים. הוא נתן דוגמא די מפגרת לדעתי אבל היא ממחישה בצורה די טובה את המקום שהדבר הזה מוביל אליו. הוא אמר שבאותה מידה של הצינוק המדומה הזה מישהו יכול לקבור מישהו בחיים במשך שעה בשביל להזדהות עם כל חללי מלחמות ישראל. מה שנראה אבסורדי נכון? אז למה נותנים לגיטימציה למשהו שהופך את השבי של גלעד למשהו שולי שיכול להביא עוד קצת רייטינג עוד קצת פריים טיים עוד קצת כסף

אוף זה כלכך מקומם אותי שאני לא מצליחה לנסח את עצמי טוב מספיק ולהעביר לכם כמה אני מזועזעת מהעניין הזה.. 

העניין הזה רק מראה כמה החברה הישראלית שיטחית ורדודה...

מקווה שאנשים יתעוררו לראות מה שקורה סביבם 

שבוע טוב

-אדי-