לפעמים כשאני מציירת סוגריים מסולסלים, יוצא לי סוגר מסולסל מושלם. זה גורם לי לחשוב שמתישהו בחיים אני אצייר את הסוגר המסולסל הכי טוב שיצא לי לצייר אי-פעם, אבל אני לא אדע את זה.
ולפעמים כשאני מכינה פיצה ויוצא לי טעים, אני חושבת על כך שיום אחד אני אכין את הפיצה הכי טעימה שהכנתי בחיים, אבל אני לא אדע שזו הפיצה הכי טעימה שהכנתי בחיים. אולי כבר הכנתי את הפיצה הכי טעימה שאכין בחיים?
מעניין לאילו "שיאים"כבר הגעתי, ואילו לא.
מצד שני- זה כמו ספורטאים אולימפיים. ספורטאים המגיעים לאולימפיאדה טובים בצורה חריגה ביחס לכלל האוכלוסיה במה שהם עושים.
כל ספורטאי בפני עצמו הוא כמעט "שיא" בתחומו, אבל כשמעמידים אותם זה ליד זה, אפשר להתחיל להבדיל בינהם, אבל ההבדלים קטנים, עשירית הנקודה, עשירית השנייה..
הם מתחרים בינהם ובסופו של דבר בוחרים את האחד שיותר טוב מהשאר. הוא השיא של השיאים, הסוגר המסולסל המדוייק, הפיצה הכי טעימה שאכין בחיי.
ובכל זאת, הסוגר המסולסל במקום השני מכלל הסוגרים, יראה לי כמו המקום הראשון, כי הוא יבוא אחרי המון סוגרים בינוניים למדיי, וכך גם הסוגר במקום השלישי.
אז אולי אכין את הפיצה הכי טעימה בחיי פעם אחת, אבל בטח ארגיש שזו הפיצה הכי טעימה שאכין בכל החיים יותר מפעם אחת.
ועכשיו אחרי שהוצאתי את המחשבה הזו מהראש אלך לישון, כי השעון המעורר יצלצל בעוד שעתיים ו43 דקות.
שלכם,
horsepower.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
