cous you look so fine, i realy wanna make you mine.

שוחחנו, הסברת לי.

שאין לי אחריות,

אחריות עליי, על עצמי.

אין לי רצונות.

אין לי אותי.

שאלת אותי, הכי בפשטות:

מי את?

" אני אלה.. ו..."

ושם נתקעתי.

אני לא יודעת מי אני,לא יודעת מה אני, ולא יודעת מה אני רוצה להיות

אני לא יודעת מה אני רוצה

החל מ-ללכת, לאכול, לאהוב [בנים/בנות], לעבוד, להשקיע, ללמוד, לרצות!

כוסעמק.

אין לי פאקינג רצונות!

אני לא חושבת הלאה,

לא כל החיים זה להתגלגל בדשא,

לא כל החיים זה לאכול חרא.

לא כל החיים זה לשקוע ברחמים עצמיים.

ולא תמיד יהיה מי שיבוא לאחות את השברים,

אני אשבר מעצמי, מהאכזבות שלי, מהתקופות שלי,

מהתקופת דיכאון הזאת, שהבאתי אותה על עצמי, ואני לא אצא ממנה עם פיתרון,

רק עם הדחקה, הדחקה עד התקופה הבאה.

שהלוואי שתבוא במהרה.

למה אני לא כמו אחרות? שופכת את הצרות לחברות הכי טובות.

מגיעות לפתרונות, ע"י דיבור, הסקת מסקנות.

אני לא מדבר עליי, תמיד מחכה שיבינו,

אני לא מבינה אותי, לא יודעת מה אני

אין לי דעה,

ואם תהיה  - אז היא לא מוצקה.

היא כל כך שברירית. קל לשבור לי את המילה.